פלוני נ' ע' ואח'

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובע בתאונת דרכים.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

א. מבוא:

1.התובע, יליד 2000 נפגע בתאונות דרכים שארעה ביום 28/6/19 (בן 19 במועד התאונה, בן 23 כיום). התאונה ארעה בעת שהרכב בו נסע התובע (רכב מסוג הונדה), ושבו נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") התנגש במעקה בטיחות. הרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה, ועל כן הוגשה התביעה נגד הנהג –הנתבע, וכנגד קרנית.

2.הנתבע טוען כי הרכב היה בבעלות אחיו, וכי הוא (הנתבע) לקח את הרכב ללא רשות האח, כאשר לטענתו התובע ידע זאת, ועל כן התובע אינו זכאי לפיצוי כאמור בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

3. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום, והוא הודה והורשע בעובדות כתב האישום.

בהתאם לאמור בכתב האישום נהג הנתבע ברכב הונדה בכביש מקיסריה לכיוון גבעת עדה, עקף מימין במהירות לא סבירה רכב שנסע לפניו, תוך שהוא מסיט רכבו לשול, איבד שליטה על הרכב, סטה לשמאל כשהוא חוצה נתיב הנסיעה הנגדי, ופגע במעקה ברזל.

הנתבע הורשע בנהיגה ברשלנות או קלות דעת, עקיפה מימין, מהירות בלתי סבירה, רכב שמבנהו אינם בהתאם לתנאי הרישיון (צמיגי הרכב אינם במידות המופיעות ברישיון הרכב וכסאות הרכב אינם מקוריים וללא חגורת בטיחות במושבים האחוריים), והתנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש (יצויין כי פרט לתובע נפגע נוסע נוסף ברכב, שתביעתו מתנהלת בבית משפט השלום בנצרת). על הנתבע נגזרו 3 חודשי מאסר בעבודות שירות וכן עונשים נוספים.

4.קרנית הגישה הודעת צד ג' כנגד הנתבע וכנגד מי שנטען שהינו הבעלים הרשום של הרכב (אחיו של הנתבע, להלן: "האח"), והצטרפה לטענות הנתבע והאח לפיהן התובע ידע כי הנתבע לקח את הרכב ללא רשות האח.

5.בישיבת ההוכחות שהתקיימה העידו התובע, אחיו ואמו.

הנתבע והאח- צד ג', העידו בעצמם, וכן העיד מטעמם חבר נוסף (מ' ע' א' ג' – להלן: "מ'").

כן הסכימו הצדדים כי תיק המשטרה המלא על כלל העדויות שבו יוגש לבית המשפט, ללא צורך בהבאת עדים, פרט לחוקר משטרה שנתבקשה חקירתו ע"י ב"כ הנתבע.

מטעם קרנית לא הובאו עדים (פרט לתעודות עובד ציבור שהוזמנו).

הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.

ב. שאלת החבות:

בפתח הדברים אומר כי לאחר שמיעת העדים ועיון במלוא ראיות הצדדים, ובכלל זה תיק המשטרה, אני סבורה כי הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הרכב בו נסע התובע נלקח ע"י הנתבע ללא רשות בעליו, ומכאן שגם אין מקום לקבוע כי התובע ידע שהוא נוסע ברכב שנלקח ללא רשות בעליו. מכלל הראיות שהוצגו עולה כי הנתבע נהג לעשות שימוש בעלים ברכב שחנה בחצר הוריו, וכי הנסיעה נשוא התביעה לא הייתה הנסיעה הראשונה שבה עשה הנתבע שימוש ברכב, כמו גם לא הנסיעה הראשונה אליה הצטרף אליו התובע, ומכאן שלא מתקיים התנאי המפורט בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים.

להלן נימוקי:

6.סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מוציא נפגעים מסויימים מכלל הזכאים לפיצויים אשר מנויים בסעיף 7 לחוק כרשימה סגורה.

במקרה דנן מבקשים הנתבעים וצדדי ג' לקבוע כי התובע נכנס לגדר סעיף 7(2) הקובע כי - "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) 1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור", לא יהיה זכאי לפיצוי.

האמור בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) שבוטל עם חקיקת חוק העונשין, הוחלף ע"י סעיף 401(א) שלשונו זהה: "המשתמש ברכב לנסיעה בלי נטילת רשות מבעל הרכב או ממי שהחזיק בו כדין, דינו – מאסר 3 שנים".

בתיקון 28 לחוק העונשין בוטל סעיף 401(א) וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות ברכב, ואולם ההפניה לחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) היא בבחינת "הוראת קליטה", ועל כן הנוסח הרלבנטי לישום סעיף 7(2) לחוק הוא נוסחו של החוק לתיקון דיני עונשין (שימוש ברכב ללא רשות) אשר הוחלף ע"י סעיף 401(א) לחוק העונשין עד שבוטל.

שלילת הזכאות לפיצוי ממי שנפגע בתאונה כאשר השתמש ברכב ללא רשות או ממי שנסע ברכב כאשר הוא יודע על השימוש האמור – "נובעת, בעיקרה, משיקולים עונשיים טהורים. במקרים אלה טמון בהנהגותו הפלילית של הנפגע פגם מוסרי חמור, הקשור בשימוש ברכב....הזיקה הסיבתית הצריכה לעניין היא הזיקה בין השימוש ברכב לבין הפעילות העבריינית" – רע"א 9121/00 ירוחים נ' מנורה ניתן 2/7/03, ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה ניתן 26/10/99.

וכן: "תכליתו של סעיף 7(2) היא ברורה וחד משמעית, מטרת הסעיף היא למנוע פיצוי מאדם אשר השתמש ברכב שבו נפגע ללא רשות בעליו" – ע"א 5773/95 נבולסי נ' אבומנה.

ביחס לנוסע נקבע בהלכה הפסוקה כי לא נדרש שהנוסע יהא שותף בנטילת הרכב על מנת לשלול ממנו את הפיצוי, ודי בידיעתו שהנסיעה ברכב היא ללא רשות הבעלים.

7.באשר לנטלים נקבע כי נטל השכנוע לקיום או אי קיום הנסיבות המופיעות בסעיף 7 לחוק מוטל על קרנית, שכן מדובר בטענת הגנה השוללת חבותה. יחד עם זאת כמות הראיות שיש להביא על מנת להעביר נטל הבאת הראיות לצד השני אינו גבוה, שכן מדובר בידיעות המצויות אצל הצד השני.

8.מכלל עדויות העדים שהעידו בפני, וכן מתיק המשטרה (שהוגש כאמור בהסכמה) עלה כי בנסיעה, במהלכה ארעה התאונה, היו מעורבים שני רכבים, בהם נסעו חברים מאותו הכפר (כפר קרע).התאונה ארעה בעת שחזרו מחוף הים בקיסריה באזור השעה 19:00.

ברכב הראשון (הרכב שהיה מעורב בתאונה) נהג הנתבע, התובע ישב בכסא לידו (יובהר כי התובע והנתבע הם שכנים וחברי ילדות שלמדו באותה כיתה), וחבר נוסף בשם א' ישב מאחור (כאמור לעיל תביעת א' מתנהלת בביהמ"ש השלום בנצרת).

ברכב השני נהג מ', שהיה חבר טוב (בן כיתה) הן של התובע והן של הנתבע (ראה עדות התובע עמ' 19 שר' 5), לידו ישב י' ס', ומאחור ישב אחיו של מ' - א' ס' מ'.

עוד עלה מכלל העדויות כי טרם הנסיעה לים נפגשו החברים (פרט לא') בחצר בית הנתבע (שכאמור מתגורר בסמוך ובצמוד לבית התובע כאשר בין בתי המשפחות מפריד בית דודתו של התובע – ראה עדות התובע בעמ' 18 שר' 32), ומשם נסעו לים, כאשר הרכב הראשון עבר קודם לכן בבית א', ואסף אותו מהבית.

9.לגרסת הנתבע ואחיו (צד ג') טרם יצאו הרכבים לדרך, ובעת שעמדו כולם בחצר בית הנתבע והאח (פרט לא' אותו אספו מאוחר יותר), הגיע למקום האח, והזהיר את הנתבע לבל יעשה שימוש ברכבו. נטען כי שיח זה נעשה בנוכחות התובע, בנוכחות מ', בנוכחות אחיו של מ' וי' ס'. עוד נטען כי ההזהרה נתנה ע"י האח לאור העובדה שהבחין כי בכוונת הנתבע וחבריו לעשות שימוש ברכבו.

הנתבע והאח העידו כי הרכב, שלטענתם היה בבעלות האח, הוחזק על ידי האח בחצר הוריו, כאשר הוא אינו מבוטח וללא טסט בתוקף (שכן לטענת האח התכוון למכור אותו), ואת המפתחות החביא האח, בהתאם לעדותו, במחבוא מעל השירותים בבית הוריו.

כאמור נטען כי התובע נכח בעת מתן האזהרה של האח, וכן ידע כי למרות האזהרה, נכנס הנתבע לבית הוריו על מנת לקחת את מפתחות הרכב של האח, זאת ללא רשות האח.

10.התובע העיד, מנגד, כי הנתבע רכש את הרכב בו נסעו בסיום כיתה י"ב, ונסע בו דרך קבע, כאשר התובע הצטרף אליו לנסיעות משותפות גם עובר לנסיעה נשוא התאונה.

ביחס לאירוע התאונה אישר התובע בעדותו כי אכן נסע עם הנתבע ועם חבר נוסף משותף (א') לחוף הים בקיסריה, כשהוא יושב ליד הנתבע (בכסא ליד הנהג), ואולם התובע הכחיש כי עובר לכניסתם לרכב עבר במקום האח, והזהיר אותם לא לעשות שימוש ברכב.

11.לאחר בחינת מכלול העדויות שהוצגו אני מעדיפה את עדות התובע ועדיו על פני עדות הנתבע, האח ועדיו, כך שיש מקום לקבוע כי ככל שהאח אכן היה בעל הרכב (דבר שאף הוא לא הוכח כראוי משלא הוצגה כל ראיה ולו רישום במשרד הרישוי של הבעלים הרשום, לא הוצג הסכם קניית הרכב, לא הוצג אישור המלמד על תשלום רכישה בגין הרכב ע"י האח), אזי - הנתבע עשה ברכב שימוש בעלים, בהסכמת האח, ולו הסכמה ראשונית.

לעדות התובע לפיה מעולם לא נאמר לנתבע ע"י האח בנוכחות התובע כי אסור לו לנהוג ברכב, ניתן היה למצוא חיזוקים רבים, כמפורט להלן:

א. אח התובע (צעיר מהתובע בשנה), העיד כי גם הוא מתגורר בבית ההורים, בסמוך לבית הנתבע, וכן העיד כי הנתבע היה גם חברו. האח העיד כי ראה את הנתבע נוהג ברכב ועושה בו שימוש בעלים מספר חודשים עד התאונה, כאשר הוא והתובע נהגו לנסוע עם הנתבע ברכב.

ב. א', הנוסע הנוסף ברכב הנתבע, שלא זומן להעיד על ידי מי מהצדדים, דבר שצריך להיזקף לחובת הנתבעים, שעליהם נטל ההוכחה להוכיח התקיימות תנאי סעיף 7(2) לחוק הפיצויים), מסר עדות במשטרה, שכאמור לעיל הוגשה בהסכמה.

א' העיד במשטרה כי הנסיעה נשוא התביעה לא הייתה הפעם הראשונה שבה הם נוסעים עם הנתבע ברכב, אלא מדובר ע"פ עדותו בנסיעה שניה, ואין זכר בעדותו לכך שמדובר ברכב השייך לאחיו של הנתבע או שנלקח ללא רשות.

אכן א' לא היה נוכח בחצר בית הנתבע בזמן לקיחת הרכב, ועל כן העובדה שאין זכר בעדותו במשטרה לכך שנאמר להם ע"י האח שאסור לקחת הרכב, אינה בגדר חיזוק לעדות התובע בהקשר זה, ברם החיזוק בעדות א' במשטרה נוגע לעובדה שמדובר ברכב שהנתבע נהג לעשות בו שימוש בעלים, וכי גם בעבר נסע בו עם הנתבע. ראה עדות א' במשטרה מיום 3.7.19:

"ש. באיזה רכב נסעתם?

ת. הונדה סיביק שחור של נ'.

"ש. נסעת עם נ' ברכב הזה לפני אותו יום?

ת. זו פעם שניה. הפעם הראשונה היתה, שהוא הביא אותו ורצה שאני אסע איתו".

ג. גם העד מטעם הנתבע והאח (מ') העיד במשטרה כי מדובר ברכב שנמצא אצל הנתבע כשנה וחצי ובכך מחזק עדות התובע ואחיו כי הנתבע נהג ברכב מנהג בעלים גם עובר לתאונה ובמשך זמן ניכר עובר לה:

"ש. כמה זמן הרכב הזה אצל נ'?

ת. לפני שנה וחצי".

ד. קלטת השיחה בין התובע לנתבע:

במועד ישיבת ההוכחות הציג הנתבע, לראשונה, הקלטה של שיחה שהתקיימה בינו לבין התובע, זמן קצר לאחר שהתובע שוחרר מבית החולים לוינשטיין. העובדה כי השיחה הוקלטה זמן קצר לאחר שחרור התובע מבית החולים נלמדת מדברים שאומר התובע ומהם עולה כי במועד השיחה טרם נחקר במשטרה ביחס לאירוע. התובע נחקר במשטרה ביום 6/10/19, ובסמוך לשחרורו מבית החולים לוינשטיין, ומכאן שמדובר בהקלטה שנעשתה לפני מועד זה.

יובהר כי הנתבע לא הציג את המועד המדויק של השיחה, על אף שהוא זה שהקליט אותה והיה יכול לתעד במדוייק את מועד ההקלטה.

מכל מקום האזנה לשיחה המלאה, כאמור שיחה שהוקלטה ע"י הנתבע ללא ידיעת התובע, מלמדת כי מדובר בשיחה אותה יזם הנתבע, ובה הוא מעלה דברים בפני התובע בניסיון לקבל אישורו לגרסה הנטענת על ידי הנתבע.

הנתבע מציג לתובע את גרסתו, באומרו: "נשבע לך שהיינו צריכים להקשיב לע' (אח הנתבע – לא במקור – ע.ב)". על כך מגיב התובע:

"אבל אני לא זוכר שראיתי את ע' באותו יום" – ע'מ 4 לתמלול התובע, עמ' 9 לתמליל הנתבע.

יתר על כן והעיקר, משמיעה וקריאת התמלילים המלאים של השיחה (הוגשו ותמלילים הן ע"י התובע והן ע"י הנתבע), ניתן להתרשם כי במהלך השיחה לא עולה דבר וחצי דבר מצד מי מהצדדים הנוגע לידיעת התובע על כך שהנתבע לקח רכב של אחיו, ונסע בו ללא רשות, פרט למשפט הנתבע, כאמור לעיל, לגביו ענה התובע כי אינו זוכר שהאח בכלל היה במקום.

במהלך השיחה בין הצדדים מעלה הנתבע בפני התובע את הבעייתיות ככל שתוגש תביעה מצד התובע (בשים לב לעובדה שקרנית תחזור לנתבע), כאשר מהדברים שאומר התובע (כאמור מבלי שהוא יודע כי הוא מוקלט) לא עולה בשום מקום כי התובע ידע שהנתבע עשה שימוש ברכב ללא רשות, ובניגוד להרשאה כנטען ע"י הנתבע ואחיו.

התובע מאשר בשיחה (כפי שאישר גם בעדותו בבית המשפט) כי ידע שהרכב לא היה מבוטח, ובלי טסט, והוא מתייחס למצב בו ישאל במשטרה ביחס לנושא זה ואומר כך:

"ואני הכנתי את עצמי גם אם שאלו אותי במשטרה...אני אגיד להם שיצאנו בזה, שהוא הכין הרכב כדי למכור אותו, אז אמור להיות לו טסט וביטוח, ובסוף יצא שאין בזה טסט וביטוח" – עמ' 13 שר' 177.

מדברים אלו עולה שהתובע כן יודע שמדובר ברכב של האח, ברם הוא סבור שהבעיה היחידה שיש לו, נוגעת לעובדת ידיעתו כי לרכב אין ביטוח וטסט, ואין בדבריו כל התייחסות לידיעתו, לכאורה, כי הרכב נלקח ע"י הנתבע ללא רשות האח, וכי התובע ידע על כך. אני סבורה כי דברי התובע בקלטת (מבלי שהוא יודע כי הוא מוקלט, ועל אף שהנתבע מנסה להוליך אותו בלשונו, ולקבע גרסה שנוחה לנתבע) מחזקים עדות התובע לפיה נושא לקיחת הרכב ללא רשות על ידי הנתבע, לא היה ידוע לו כלל.

ה. הוכח כי האח לא התגורר בבית הוריו במועד התאונה, שכן התחתן בשנת 2018 ועבר לגור בבית אחר מרוחק מבית ההורים (ראה, בהקשר זה, גם אישור מחלקת ארנונה של המועצה המקומית כפר קרע המלמד כי מיום 1/1/19 משלם האח ארנונה בגין נכס אחר בו הוא מתגורר). מכאן שיש לתמוה על הגרסה לפיה החזיק רכבו בחצר בית הוריו. מכל מקום העובדה שהרכב חנה בחצר בית ההורים דרך קבע, כאשר האח לא גר בבית, מחזקת עדות התובע לפיה הנתבע, שהתגורר בבית ההורים, נהג לעשות ברכב שימוש בעלים, וכי התובע לא ידע שהדבר מנוגד להרשאת האח.

ו. בכתב האישום שהוגש נגד הנתבע נכתב כי הנתבע נהג ברכבו. הנתבע הודה בכל עובדות כתב האישום, כשהוא מיוצג על ידי עורך דין, דהיינו, הודה גם בכך שנהג ברכבו ו/או לחילופין נהג ברשות הבעלים.

מעבר לאמור בעובדות כתב האישום, הנתבע נפגש עם קצינת מבחן, וזו כתבה בתסקיר שהוגש לבית המשפט ביום 21/2/21 כך:

"בהתייחסותו לביצוע העבירה מסר (הנתבע – לא במקור- ע.ב) כי נהג ברכבו בדרכו מבנימינה לגבעת עדה (...). בהתייחסותו למבנה הרכב, מסר כי רכש את הרכב המתואר לאחר שאביזריו שונו כך שכסאותיו הקדמיים הוחלפו באלו של רכב ספורט וגלגלי ספורט וללא חגורות בטיחות באחור". כן מסר הנתבע לקצינת המבחן כי:

"..מאז האירוע נוהג כנדרש והסדיר מערכות הרכב כנדרש".

ז. גם הנתבע אישר בעדותו כי הנסיעה הנוכחית לא היתה הנסיעה הראשונה בה נהג ברכב אלא הודה כי לפניה הייתה נסיעה נוספת (ראה עדותו בעמ' 46 שר' 12). גם עדות זו מחזקת עדות התובע כי הנסיעה נשוא התאונה לא הייתה הפעם הראשונה בה נסע עם הנתבע ברכב, ומכאן שלא ידע כי הדבר נאסר ע"י האח.

13.בנוסף לחיזוקים שפורטו בסעיף 12 לעיל, אפנה לבעיתיות העולה מגרסת הנתבע ואחיו, וכן לבעיתיות שעולה בהקשר לעד שהעיד מטעמם, שבגינה אין בידי לקבל גרסתם:

א. עולה תמיהה מהעובדה שבהתאם לעדויות הנתבע, אחיו ומ' , האח נכנס לבית ההורים לאחר שחזר מהחנות, ובסמוך לאחר שהאח נכנס לבית, גם הנתבע נכנס לבית וחיפש המפתחות במשך חצי שעה.

לא ברור כיצד הנתבע שהה בבית במשך חצי שעה ע"פ עדותו, כשהוא תר ומחפש אחר המפתחות, כאשר בכל פרק הזמן הזה האח ו/או מי מבני הבית (הוריו): לא רואים ולא שומעים כי הנתבע מחפש מפתחות של רכב, שלכאורה נטען כי נאמר לו לא לנסוע בו.

ב. האח העיד כי החביא המפתחות במקום נסתר מעל השירותים, ולא הוברר כיצד גילה הנתבע מחבוא זה, מה גם שהאח העיד כי מפתח אחד של הרכב נותר בביתו (הוא כאמור לא גר בבית ההורים), ברם לא הסביר מדוע לא לקח איתו או עליו גם את המפתח הנוסף, בפרט כשהבין, לשיטתו, כי בכוונת הנתבע וחבריו לקחת הרכב.

ג. האח העיד כי ביום התאונה שהה בבית הוריו. בשלב מסויים הלך לחנות, וכאשר ראה את הנתבע וחבריו עומדים ליד הרכב הזהיר אותם לא לעלות לרכב: "כשהלכתי למכולת אמרתי להם לא לצאת עם הרכב ולא לגעת בו" – עמ' 49 שר' 2.

עדות האח ביחס למועד בו הזהיר ע"פ הנטען את הנתבע עומדת בסתירה לעדות מ' לפיה האח הזהיר אותם כשחזר מהמכולת, ולא כשהלך:

"ש. ע' הזהיר את נ' לא לעשות שימוש בהונדה, איפה היה ע'...?

ת. הוא בא מכיוון המכולת לכיוון הבית וזה היה מול הבית" -עמ' 52 שר' 11.

ד. לפי גרסת האח בכתב הגנה שהגיש במסגרת תביעה שהוגשה נגדו בגין פגיעת הרכב במעקה הבטיחות, במועד התאונה: "הרכב לא היה בשימוש כלל, הוא היה מושבת בבית". האמור בכתב הגנה זה עומד בסתירה לעדותו ולעדות הנתבע בבית המשפט מהם עלה כי הרכב לא היה מושבת, ובהתאם לכלל העדויות, הנתבע עשה ברכב שימוש לפחות פעם אחת נוספת לפני אירוע התאונה נשוא התביעה.

ה. תמוהה העובדה מדוע חיכה הנתבע עד שהאח יחזור מהחנות, ורק אז כשהוא יודע שהאח בתוך בית ההורים, נכנס לקחת המפתחות, כשהוא יודע (לכאורה) שאסור לו לקחת הרכב. לא הוברר ולא הוסבר ע"י הנתבע מדוע לא ניצל את הזמן שבו ראה כי האח הולך לחנות, על מנת להכנס לבית ולקחת המפתחות והרכב, לו אכן ביקש לקחת אותו ללא רשותו וללא הסכמתו.

ו. קיים פער בין האמור בתצהיר הנתבע ביחס למי שנכח בחצר ההורים בעת שהאח אסר עליו לשיטתו להשתמש ברכב, לבין עדותו בחקירתו הנגדית: בתצהיר העיד הנתבע כי רק התובע ומ' נכחו, בעוד שבחקירה נגדית העיד כי נכחו במקום גם אחיו של מ', ואדם נוסף בשם י' ס'. שני עדי ראיה, כביכול, נוספים אלו שלא זומנו להעיד מטעם הנתבע ואחיו. כן הוגש תצהיר עדות ראשית גם של אחיו של מ', אך בסופו של דבר הוא לא הגיע להעיד, מבלי שהוסבר מדוע, ותצהירו לא הוגש כראיה.

בכל הנוגע לאי זימון ו/או העדת אחיו של מ', ואי זימון י' ס' מטעם הנתבע ואחיו, יש להחיל את הכלל לפיו המנעות מהבאת ראיה פועל לחובת הנמנע, שכן הכלל הוא כי אם לצד בהליך יש עד שיכול לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להעידו, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד בחקירה נגדית ימסור דברים לרעתו של אותו צד, ולפיכך המנעות הבאת העד תפעל לחובתו של הצד שנמנע מלהעידו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מב(4) 595.

ז. לגבי העד מ' שאת עדותו מבקש הנתבע לקבל, הרי שכבר הוכח בעבר כי האמת אינה נר לרגליו של עד זה, ומכאן שלא ניתן לסמוך על עדותו. מדובר בעד שמסר במשטרה שתי עדויות סותרות לחלוטין ביחס לנסיבות התאונה:

בעדותו הראשונה במשטרה (מיום 28/6/19) מסר - "נסעתי עם אח שלי וחבר מכפר קרע לכיוון גבעת עדה, פתאום ראיתי הונדה סיביק בצבע שחור ממולי, והוא איבד שליטה".

כלומר העד הכחיש כי המכוניות נסעו יחד ועשו תחרות.

בעדותו השניה במשטרה מיום 29/6/19 אמר כך:

"נסענו מהכפר ביחד והגענו ביחד ויצאנו ביחד.

ש. ונ' יצא ביחד איתכם מהים לכיוון הבית?

ת. כן. כן. הוא היה אחרי כל הדרך, לא עקף אותי רק ממש לפני התאונה. עקף מימין וכנראה איבד שליטה.

ש. אתה ראית לאן הוא החליק ואיבד שליטה?

ת. למה בדיוק לא. כנראה שהרכב ירד מהשוליים. יש שם קרצוף בירידה ואז החליק.

ש. למה מסרת את מה שמסרת בחקירתך הראשונה?

ת. את האמת לא רציתי לפגוע בחבר שלי.

ש. למה הורדת את לוחיות הרישוי מהרכב שלך?

ת. כי הייתי במצב שאני מפחד ומישהו צעק תורידו את הלוחיות.

בנוסף – עד זה הוריד את לוחיות הרישוי מהרכב מיד לאחר התאונה, טרם הגעת המשטרה, ובחקירתו במשטרה הכחיש זאת.

ח. מעדויות הנתבע במשטרה עולה כי גם הוא בחר להעיד עדות שקר ביחס לנסיבות אירוע התאונה: הנתבע לא סיפר כי עקף רכב מ' מימין, וכי לצורך כך ירד לשול אלא בחר להעיד כי סטה ימינה בשל חצץ שהיה על הכביש. רק לאחר שהבין כי קיימות ראיות הסותרות גרסתו, בפרט דו"ח בוחן התנועה שקבע כי אין שום עדות לחצץ או מפגע כלשהו על הכביש, בחר הנתבע להודות בעובדות כתב האישום.

כן העיד הנתבע במשטרה עדות שקר ביחס להורדת לוחיות הרישוי מהרכב. הנתבע ידע שמיד לאחר התאונה מ' חברו הוריד את לוחית הרישוי מהרכב, ואולם בחר להעיד כי אינו יודע מי הוריד את הלוחות.

בנוסף אין זכר בעדות הנתבע במשטרה לגרסתו לפיה מדובר ברכב שנלקח על ידו ללא רשות האח. להפך – הוא מאשר ומעיד כי נהג ברכב גם בעבר פעם אחת נוספת. ראה הודעתו במשטרה מיום 10/7/19:

"זה לא אוטו שלי, של אח שלי, ונהגתי בו רק פעמיים. נסעתי והרכב היה בסדר....היו חגורות אבל היו מאחורי הכסא, ככה אח שלי קנה את האוטו".

14.לסיכום כל האמור לעיל אין בידי לקבל עדות הנתבע, אחיו והעד מטעמם, ומכאן שלא הוכח כי הנתבע נהג ברכב ללא רשות בעליו, וכי התובע ידע על כך, כך שאין תחולה לסעיף 7(2) ויש לחייב קרנית והנתבע בפיצוי התובע.

למעלה מן הדרוש אומר כי יש מקום לטעמי להרהר אחר החריגים בחוק שאינם כוללים את מי שנסע ברכב כשהוא יודע שהרכב לא מבוטח בביטוח חובה, ואולם נוסח החוק, כפי שהוא מנוסח היום, אינו מחריג מצב זה מתשלום פיצוי לנוסע שנפגע.

15.באשר להודעת צד ג' של קרנית:

משנקבע כי הנסיעה הייתה בהיתר, ומשנקבע כי הנתבע ידע כי לרכב אין ביטוח, הרי שכאמור בסעיף 9 לחוק הפיצויים עליו להשיב לקרנית את הסכום שחויבה בו.

ביחס לצד ג' 2 – משלא התקבלה עדות האח כי זה לא התיר הנסיעה, אזי, יש לראות הנתבע כמי שנהג ברכב ברשות בעליו, שכן חזקה היא כי הנוהג נוהג ברכב ברשות בעליו, ומכאן שעומדת לקרנית זכות לקבל השבה גם מצד ג' 2 בהתאם לסעיף 9 לחוק הפיצויים.

שאלת הנזק:

16.ממקום התאונה פונה התובע באמצעות מסוק לבית החולים רמב"ם כשהוא מורדם ומונשם, שם אובחן כסובל מפגיעה מוחית, שברים בעצמות הפנים, חתכים, שבר באצבע רביעית ביד ימין. התובע עבר ניתוח שחזור וקיבוע, תפרים, ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ. ובהמשך הועבר למחלקה הנוירוכירורגית.

התובע שוחרר מבית החולים ביום 24/7/19, והועבר לבית לוינשטיין, שם היה מאושפז עד ליום 26/9/19. בסיכום אשפוזו מבית חולים לוינשטיין תואר מצבו כך:

"ניידות: מתנייד באופן עצמאי ללא צורך באביזרי עזר...

טווחים מלאים בכל המפרקים.

קוגניטיבית – דיבור קוהרנטי ועניני, משתף פעולה...

התמצאות מלאה במקום ובזמן...

תפקודי – עצמאי בתפקודי היומיום הבסיסיים. תפקודי יום יום מורחבים –מתמצא בלוח זמני הטיפוליים ומתאים עצמו לשינויים, מארגן את סדר יומו, ומתנהל עם קניות וכסף לצורך שימוש אישי יומיומי, ע"פ דיווחי המשפחה טרם הפגיעה לא ביצע תיפקודי יום יום מורחבים מעבר לאלה המפורטים מעלה".

17.ביום 28/6/21, כשנתיים לאחר התאונה, אושפז התובע (בהוראת אישפוז כפוי) במרכז לבריאות הנפש שער מנשה, ואובחן כסובל מהפרעה פסיכוטית דלוזיונלית על רקע אורגני.

התובע שוחרר מבית החולים ביום 4/7/21 עם המלצה להמשך קבלת טיפול תרופתי ומעקב של רופא פסיכיאטר.

ביום 12/8/21 אושפז, מיוזמתו, פעם נוספת עד ליום 16/8/21 לאחר שעשה ניסיון להתאבד בבליעת כדורים.

ביום 31/1/22 אושפז התובע פעם שלישית (בהוראת אישפוז כפוי) וזאת עד ליום 7/2/22. ההידרדרות שהביאה גם לאישפוז זה, כמו גם לאישפוזים הקודמים, נעוצה בכך שהתובע הפסיק לקחת את התרופות. לאחר שקיבל בבית החולים טיפול אנטי פסיכוטי חל שיפור במצבו והוא שוחרר.

מאז ועד היום לא אושפז פעם נוספת, והוברר מעדותו כי נכון להיום הוא מקבל טיפול תרופתי, ונמצא במעקב בביה"ח שער מנשה, פעם בשלושה-ארבעה חודשים.

18.מטעם בית המשפט מונו חמישה מומחים שקבעו נכויות כדלקמן:

פרופ' זהר ארגוב (נוירולוגיה): 

נקבעו 20% נכות בגין פגיעה קלה בזיכרון ובתפקודים הניהוליים בהתאם לסעיף 32א-1 בין ב' ל – ג' (זאת מבלי להכליל את הפרעת הקשב שמקורה מתרופות שהתובע נוטל), וכן 3% נכות בגין פגיעה בעצב הפנים, סעיף 29-5-א-1 בחלקו. המומחה ציין כי מדובר בנכות שאינה תפקודית.

ד"ר שלמה ברק (פה ולסת): 

נקבעו 10% נכות בגין הפרעה תפקודית בינונית של פרק הלסת ושרירי הלעיסה מימין בצורה בינונית המופיעה לעיתים קרובות עם הפרעות קלות בלעיסה, ס' 73(2)(א)(II).

פרופ' יצחק ברוורמן (אף אוזן גרון): 

נקבעו 10% נכות בגין טנטון תמידי לפי סעיף 72(4)דII, 5% נכות בגין ליקוי בשמיעה לפי סעיף 72(1)א5, 10% נכות בגין דלקת כרונית אוזן ימין חד צדדית לפי סעיף 72(3)(ג)I, 5% נכות בגין צלקת מכערת בצוואר לפי סעיף 75(2)(א-ב), 10% נכות בגין קשיי נשימה לפי סעיף 71(2)א-ב.

ד"ר ארז אבישר (כירורגיית יד): 

נקבעו 5% נכות בגין קשיון נח של אצבע IV לפי סעיף 44 לתקנות, זאת על רקע חבלה גרמית שהותירה הגבלה קלה בישור מפרק האצבע, ובנוסף צלקת שמפריעה לתנועת אבדוקציה של האצבעות.

ד"ר עסאם דאוד (פסיכיאטריה): 

בחוות דעתו הראשונה קבע המומחה נכות בשיעור 40% בגין הפרעה פסיכוטית בהתאם לסעיף 33(ב)(4) , ואולם לאחר מועד הבדיקה אצל המומחה, אושפז התובע פעם נוספת בעקבות התקף פסיכוטי ממנו סבל. ב"כ התובע שלח למומחה שאלות הבהרה, ובתשובותיו העלה המומחה את אחוזי הנכות, והעמידם על 50% בהתאם לסעיף 33(ב)(5). יחד עם זאת ציין המומחה כי האישפוזים הנוספים לא מלמדים על החמרה במצבו של התובע אלא על העדר איזון תרופתי:

"מהלך זה (הכוונה לאישפוזים – לא במקור-ע.ב) לא מעיד על החמרה במצבו אלא מעיד על העדר איזון בעקבות העדר טיפול מספק. כפי שניתן לראות גם באישפוז האחרון התובע מתארגן מהר והתסמינים הפסיכוטיים עוברים רימסיה מלאה זאת תחת התערבות טיפולית קצרה של שבוע. דבר זה שולל את קיומו של מהלך החמרה קבוע".

בנוסף קבע המומחה 20% נכות בגין הפרעת הסתגלות מלווה בתסמינים רגשיים והתנהגותיים, שגורמת להפרעה בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי ולהגבלה בינונית בכושר העבודה לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות.

19.הנתבעים מבקשים לקבוע כי הנכות הרפואית הפסיכיאטרית נמוכה יותר, וכן טענו כי קיימת חפיפה בין הנכויות שנקבעו. על כן זמנו לחקירה את המומחה הפסיכאטרי.

20.הכרעה:

ככלל הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של נפגע מסורה לבית המשפט ומשמעותה היא אפשרות סטייה ממסקנות המומחה, שכן חוות דעתו של מומחה רפואי אינה אלא ראיה, בין מכלול הראיות, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת אם להסתמך עליה או לדחותה כולה או חלקה. ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאף פ"ד מז(5) 170, ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583, ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב ניתן ביום 24/11/05.

יחד עם זאת אין לסטות מחוות הדעת והנכות הרפואית שקבע מומחה מטעם בית משפט אלא בהתקיימה של טעות בולטת ומשמעותית.

לאחר שמיעת חקירתו הנגדית של המומחה בתחום הפסיכאטרי, בחינת מכלול החומר הרפואי ושקילת טענות הצדדים, אני סבורה שאין מקום לסטות מהנכות הרפואית שקבע המומחה.

המומחה הבהיר כי אין כפילות בין הנכויות שקבע (ראה תשובתו בעמ' 39 שר' 5), יחד עם הסביר כי בתקופות בהן התובע אינו סובל מהתקפים פסיכוטיים, נותרת בעינה הפרעת ההסתגלות, ואילו במצב שבו הוא ממילא בהתקף פסיכוטי אין משמעות נוספת לנכות בתחום ההסתגלותי (עמ' 39 שר' 13), ואולם לא מדובר בחפיפה או כפילות בין הנכויות, ברם יש לדבר משמעות בנושא הנכות התיפקודית, ולכך אתייחס בהמשך.

21.נוכח האמור לעיל, ומשיתר המומחים הרפואיים לא נחקרו על האמור בחוות דעתם (כך שאין סיבה לסטות מחוות דעתם, ויש לראות הצדדים כמי שמסכימים עם תוכנן, ראה ע"א 214/68 אברהם נ' משה, פ"ד כב(2) 858, קדמי על הראיות עמ' 828, ריבלין, ת"ד סדרי דין וחישוב פיצויים עמ' 598), יש לקבוע כי הנכות הרפואית המשוקללת של התובע, על בסיס הנכויות שקבעו המומחים, הינה בשיעור 82.5%.

נכות תפקודית, בסיס שכר והפסד כושר השתכרות:

22.התובע סיים כיתה י"ב בחודש 6/2018 (כשנה לפני התאונה), ללא זכאות לתעודת בגרות שכן נכשל ברוב המקצועות.

עם סיום לימודיו, והחל מחודש 6/2018, עבד ברשת "מגה", ובתחנת הדלק דור אלון. שכרו הממוצע לפני התאונה היה 5,308 ₪ (בהתאם לתלושי השכר הבאים: 10/2018 - 5,579 ש"ח , 11/2018 - 5,530 ש"ח, 12/2018 - 5,239 ש"ח , 3/2019 - 4,760 ,4/2019 - 5,471 ש"ח ,5/2019 - 5,272 ₪). השכר עובר לתאונה בשיערוך להיום (הפרשי הצמדה), הינו במעוגל 5,780 ש"ח.

כחודש לפני התאונה הפסיק התובע לעבוד בתחנת הדלק בה עבד (בחודש התאונה (6/19) לא עבד כלל.

כאמור התובע סיים כיתה י"ב ללא בגרות. ציוניו היו נמוכים מאוד (ראה, למשל, הציונים הבאים: עברית: 52, ערבית: 42, אסלם: 58, אנגלית: 67, ערבית (לשון): 37).

התובע טען כי התכוון להשלים בגרויות במועד חורף, ולאחר מכן תכנן להירשם ללימודי מחשבים, ברם נוכח פציעתו בתאונה, הדבר לא עלה בידו.

23.אין בידי לקבל עדות זו של התובע שכן במהלך כל שנת 2018 (ממועד סיום כיתה י"ב) ועד מועד התאונה (6/19) לא עשה התובע צעד כלשהו לקידום האמור לעיל, דהיינו, לא נרשם לקורס כזה או אחר, ולא נרשם לביצוע בחינות בגרות חוזרות: לא למועדי החורף של שנת 2019, ולא למועדי הקיץ של שנה זו.

התובע העיד בתצהירו כי נרשם למבחנים חוזרים אותם היה אמור לעשות בחודש 7/19 ובחודש 1/20, ואולם עדות זו עומדת בניגוד לעולה משיחתו המוקלטת עם הנתבע, כאשר ניתן היה אף להבין מתשובותיו בחקירתו הנגדית (בעמ' 18 שר' 8), כי הרישום למבחנים נעשה רק לאחר התאונה, ולא לפניה, ויתכן שהדבר נעשה לצורך תמיכה בטענתו כי התכוון לגשת לבחינות. מכאן שאין בנמצא כל אינדיקציה כי עובר לתאונה היה בכוונתו לפעול לתיקון ציוניו באופן שיהיה זכאי לקבל תעודת בגרות.

לכך אוסיף ואפנה לחוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי אשר קבע כי תפקודו האינטלקטואלי של התובע (ללא קשר לתאונה) היה בתחום הממוצע - נמוך, עובדה המתיישבת עם הישגיו הלימודיים עובר לתאונה, וללא קשר אליה.

24.התובע מבקש לערוך חישוב הפסדי ההכנסה לעבר ולעתיד על בסיס הפסד מלא, ועל בסיס השכר הממוצע במשק.

נטען כי הוא נותר עם נכויות המגבילות באופן משמעותי את תפקודו הקוגנטיבי, הנפשי, החברתי והתעסוקתי, המונעות ממנו להשתלב בשוק העבודה.

בנוסף נטען כי בעקבות התאונה הפך התובע לאדם אובדני ואלים, שאינו מסוגל לשלוט על עצמו, שזקוק להשגחה מתמדת, ולפיכך מבוקש לקבוע נכות תפקודית בשיעור של 100%, בטענה שהתובע איבד את כושר השתכרותו לחלוטין.

25.הנתבעת טוענת, מנגד, כי חלק מהנכויות שנקבעו ע"י המומחים אינן תיפקודיות. כך, למשל, הנכות בתחום א.א.ג (שנתנה בגין טינטון וליקוי שמיעה), הנכות האורטופדית בגין אצבע 4. עוד נטען כי השינוי בשיעור הנכות הפסיכיאטרית בעקבות תשובות המומחה לשאלות הבהרה (מ - 40% ל - 50% בגין הפרעה פסיכוטית) אינו בעל משמעות לעניין אפשרויות התעסוקה שעומדות בפני התובע.

בנוסף נטען כי מחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ובשים לב לעולה מדו"ח המאבחנת מטעם המומחה בתחום הנוירולוגיה, עולה כי התובע לא סיים את תהליך השיקום שהומלץ לו עם שחרורו מבית החולים לוינשטיין, וכי עליו להשלים תהליך זה.

כן טוענת הנתבעת כי מעיון בסיכום המחלה מבית לוינשטיין עולה כי התובע שוחרר כשהוא מתפקד תפקוד מוטורי ברמה גבוהה, וכן במצב קוגניטיבי טוב (דיבור קוהרנטי, התמצאות מלאה במקום ובזמן מצב רוח טוב וכיו"ב), וכי רק בעקבות אי מילוי ההמלצות בנוגע להליך השיקומי, התדרדר מצבו.

על כן מבקשת הנתבעת להעמיד נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 60%.

26.הכרעה:

הלכה פסוקה היא כי הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי ברור כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית, ולרוב משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ראה ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה ניתן ביום 25.7.10, ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני, ניתן ביום 21.3.11).

כן יובהר כי גם קביעת הפגיעה התפקודית אינה בגדר סוף פסוק לצורך הערכת הפיצוי לו זכאי הנפגע, שכן ככל שמדובר בגריעה מכושר ההשתכרות חובה על בית המשפט לבחון מה השפעת הפגיעה התפקודית על יכולתו של הנפגע לעבוד ולהשתכר. לעניין זה נקבע כי:

"ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" – רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, ניתן ביום 25/3/12..

יחד עם זאת, ועל אף ההנחה לפיה אין מקום לקבוע "מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות" – ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול ניתן ביום 11.1.15, הובהר כי הנכות התפקודית והפגיעה התפקודית שבעקבותיה הן:

"מקור השראה להערכת הגריעה בכושר ההשתכרות כאשר בנכויות אורטופדיות עסקינן וכאשר משלח ידו של הנפגע כרוך בעבודה פיזית" – ראה בענין פלוני, וכן ראה ההלכות בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792, שם נקבע כי בדרך כלל משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד.

27.לאחר שקילת העדויות וטענות הצדדים אני סבורה שיש להעמיד הנכות התפקודית של התובע על 65% ולקבוע כי נכות זו משקפת גם את הגריעה בכושר ההשתכרות.

בקביעה זו נתתי דעתי לדברים הבאים:

חלק מהנכויות שנקבעו לתובע אינן תפקודיות או אינן תפקודיות במלואן, כך למשל, הנכות בגין הפגיעה בעצב הפנים (3%), הנכות בגין הצלקת (5%), ובאופן חלקי גם הנכויות שנקבעו בגין שרירי הלעיסה (10%), בגין השמיעה (5% ליקויי בשמיעה, 10% דלקת כרונית באוזן), הפגיעה הקלה באצבע (5%).

באשר לנכות הפסיכיאטרית: מחקירת המומחה עלה כי ההחמרה הראשונה במצבו של התובע, כשלושה חודשים לאחר מועד שחרורו מבית חולים לוינשטיין, קשורה בקשר הדוק לעובדה שלא קיבל טיפול שיקומי ופסיכיאטרי (ראה עדותו בעמ' 38 שר' 16). עוד אישר המומחה כי התמדה בטיפול התרופתי מקטינה משמעותית את הסיכוי להתפתחות הפרעה פסיכוטית:

"...מי שלוקח טיפול כמו שצריך ומתמיד במעקבים, הסיכוי אצלו להתפתחות הפרעה פסיכוטית או אפיזודה פסיכוטית יורד משמעותית" – עמ' 41 שר' 22.

באופן דומה גם שני האישפוזים הנוספים ארעו בגלל התדרדרות במצבו של התובע נוכח הפסקת הטיפול התרופתי.

ביחס לטענת התובע כי התרופות שהוא מקבל משפיעות ומקשות על תפקודו הבהיר המומחה כי ניתן להתרגל לתרופות, וכי אין כל מניעה לתפקד גם כאשר נוטלים אותן: "אפשר לקחת ולתפקד...הגוף של הבן אדם מתרגל לזה בהמשך" – עמ' 41 שר' 33.

בכל הנוגע לתעסוקה אישר המומחה כי מבחינת אפשרות לצאת לעבוד, שהות התובע במסגרת מוגנת תעסוקתית כזו או אחרת, נכונה ותעזור לתובע מאוד (עמ' 41 שר' 11).

כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי בתקופות בהן התובע אינו סובל מהתקפים פסיכוטיים, הוא מתפקד היטב, וכי ההתקפים שחווה עד כה היו קצרים מאוד, ובעזרת טיפול חלפו.

מעבר לכך אומר כי התובע אומנם לא חזר לשוק העבודה מאז התאונה, ואולם מראיות שהציגה הנתבעת (תמונות מאתר הפייסבוק של התובע), ומחקירתו הנגדית עלה כי הוא יוצא, מבלה, מטייל, וכו', והדבר מתיישב עם האמור בסיכום האישפוז מבית חולים לוינשטיין ביחס למצבו התפקודי והקוגניטיבי כאמור בסעיף 16 לעיל, ואחזור על הדברים העיקריים הנוגעים לתפקוד:

"קוגניטיבית – דיבור קוהרנטי ועניני, משתף פעולה...

התמצאות מלאה במקום ובזמן...

תפקודי – עצמאי בתפקודי היומיום הבסיסיים. תפקודי יום יום מורחבים –מתמצא בלוח זמני הטיפוליים ומתאים עצמו לשינויים, מארגן את סדר יומו, ומתנהל עם קניות וכסף לצורך שימוש אישי יומיומי...".

כן יש לקחת בחשבון גם את העובדה שקיימת חפיפה מסויימת בין הנכות הפסיכיאטרית והנכות הנוירולוגית, בכל הנוגע להיבט התיפקודי של הנכויות (בשונה מהרפואי). בשים לב לכל האמור לעיל ביחס לנכות הפסיכיאטרית אין מקום לייחס למלוא הנכות הרפואית הפסיכיאטרית משמעות תיפקודית.

בשקלול כל האמור לעיל ומשלא נעלמה מעיני גם המשמעות והמשקל המצטבר של הנכויות, אני סבורה שיש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על 65%.

28.באשר לשכר:

התובע היה בן כ - 19 במועד התאונה, דהיינו, צעיר מאוד, כשנה בלבד לאחר סיום לימודיו בתיכון. ממוצע שכרו בשנה שבה עבד מתום לימודיו ועד מועד התאונה (בעבודות שניתן להגדירן עבודות מזדמנות) היה שכר של כ-.5,300 ₪ לחודש.

על אף שלא קיבלתי טענת התובע כי היה בכוונתו לשפר הבגרויות ולהמשיך ללימודי מחשב, אזי גם במקרים כאלו ובהתאם לפסיקה, המגמה היא לא לסטות מהשכר הממוצע במשק ביחס לחישוב ההפסד לעתיד.

שונה המצב ביחס לעבר - בנסיבות שפורטו, ובשים לב גם לעובדה כי בחודש התאונה הפסיק התובע עבודתו בתחנת הדלק וכלל לא עבד, ראוי לחשב הפסד השכר לעבר (עד מתן פסק הדין) בהתאם לשכרו עובר לתאונה.

ראה בעניין זה האמור בע"א 459/15 קרנית נ' פלונית , ניתן ביום 8/8/19:

"לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להעמיד את בסיס הפסד ההשתכרות לעתיד על השכר הממוצע במשק. זאת, על אף סימני השאלה לגבי כושר השתכרותה של המשיבה, שלאור נסיבות חייה הקשות והרקע הסוציאלי המורכב ממנו הגיעה לא התגייסה לצבא והחלה לעבוד בעבודות מזדמנות שלא התמידה בהן. מכאן שיכולה הייתה להישמע הטענה כי המשיבה כבר החלה לכתוב את סיפור חייה. למרות זאת, בהינתן כי בעת התאונה הייתה המשיבה כבת 21.5 בלבד; לאור חוות הדעת של המומחית בתחום הנפשי; ולנוכח המגמה שלא לסטות מהשכר הממוצע במשק לגבי קטינים וצעירים אלא במקרים חריגים – רשאי היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע. מה עוד, שבית המשפט העמיד את שכרה של המשיבה במשך תקופה של כשבע שנים – החל מיום התאונה ועד למתן פסק הדין – על סכום נמוך מהשכר הממוצע במשק, ובכך איזן בין הדברים".

עזרת צד ג':

29.התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין עזרה על בסיס השגחה מתמדת 24/7, בהתאם לעלות חודשית בסך 17,000 ₪, כאשר ממועד ממועד התאונה ועד 6/2021 (האשפוז הפסיכיאטרי הראשון) מבוקש פיצוי בסך 8,000 ₪ לחודש. סה"כ מבוקש פיצוי כולל בסך 5,921,000 ₪.

עוד נטען כי אמו של התובע נאלצה להפסיק עבודתה על מנת להשגיח על התובע ולטפל בו שכן הוא אינו עצמאי, אינו מסוגל להכין לעצמו אוכל, לקחת תרופות, או לעשות כל פעולה מול המוסדות או פעולות במשק הבית. שכרה של האם בעבודתה בחקלאות עמד על כ – 5,200 ש"ח.

הנתבעת טוענת, מנגד, כי בהתאם לאמור במכתב השחרור של התובע מבית לוינשטין התובע הינו עצמאי בהתנהלות היום יומית (מקלחת, לבוש, מעברים, הליכה, אכילה, שליטה מלאה על סוגרים), והצורך בסיוע מוגבל להכוונה והשגחה שהתובע ייטול את הטיפול התרופתי שהומלץ לו. עוד נטען כי ההתדרדרות במצבו של התובע נגרמה לאחר שלא הקפיד ליטול את הטיפול התרופתי, וכי עם נטילת הטיפול התרופתי מצבו של התובע השתפר, והינו יציב כך שאין כל צורך בהשגחה מלאה בכל שעות היום.

ביחס לטענה בדבר עזרת האם נטען כי האם כלל לא הפסיקה עבודתה לאחר התאונה, וגם בשנים שלאחר התאונה המשיכה לעבוד, וככל שאכן הפסיקה לעבוד – הדבר אינו קשור לתאונה, מה גם שמדובר בעבודה בחקלאות שהינה ממילא עבודה עונתית בלבד.

אשר על כן מבקשת הנתבעת לפסוק פיצוי לעבר בגין עזרת בני משפחה, על בסיס חישוב של 1,500 ₪ לחודש, ואילו לעתיד מבוקש לערוך החישוב על בסיס 1,500 ₪ לחודש כל עוד ישאר התובע בבית הוריו, ולאחר שיצא מהבית, סך של 2,500 ₪ לחודש.

30.הכרעה:

מעדות התובע, אחיו ואמו עלה כי התובע עצמאי לחלוטין בפעולות היום יום, והדבר אושר גם על ידי התובע אשר העיד בחקירתו הנגדית כי הוא מכין לעצמו אוכל (עמ' עמ' 15 שר' 30), הולך לעשות קניות במכולת (עמ' 16 שר' 1), בעבר נהג ללכת לחדר כושר כאשר בחלק מהפעמים הלכו אתו אחיו ואמו, ברם אישר כי בחלק מהפעמים גם הלך לבד (עמ' 16 שר' 19):

"ש. ביום יום שלך אתה הולך לבד לאן שאתה רוצה נכון ? ת. הדברים הקרובים אצלנו בשכונה אני הולך ברגל לבד. אם זה קניון או מסעדות או דברים שצריך לנסוע אליהם, אני נוסע עם אחי" – עמ' 20 שר' 15.

גם אחיו של התובע אישר כי התובע עושה הכל לבד:

"ש. אנחנו יודעים שהאח שלך עושה הרבה דברים לבד. הוא מתלבש, אוכל, לפעמים הולך לחדר כושר או למכולת לבד, זה נכון ? ת. בטוח כן" – עמ' 28 שר' 19.

כן אפנה לעדות המומחה בתחום הפסיכיאטרי שאישר בחקירתו הנגדית כי הוא חוזר בו מקביעתו בדבר הצורך בהשגחה מתמדת:

"ש. אני מחזיר אותך לשאלה 6(7) לשאלות ההבהרה. אישרת פגיעה בעצמאות וצורך בהשגחה מתמדת. אתה מסכים ?

ת. עדיף לך לא לשאול. בהינתן מה שאמרו לי על מה שהוא סיפר בחקירה, הצורך בהשגחה מתמדת, אני לא מסכים עם זה. הוא צריך השגחה מסויימת , אבל לא מתמדת....אתה לא צריך להשגיח עליו באופן מתמיד" – עמ' 42 שר' 21.

באשר לטענה בדבר עבודת האם עלה מחקירתה כי היא לא הפסיקה עבודתה בחקלאות לאחר התאונה (הוברר כי המשיכה לעבוד גם בשנת 2020 וגם בשנת 2021), ורק לאחר אישפוזו המאוחר של התובע בשנת 2021 הפסיקה לעבוד (ראה עדותה בעמ' 32 שר' 28). כן אשרה האם כי מדובר בעבודה חודשית על פני 5 חודשים בשנה בלבד (מחודש דצמבר ועד אפריל), כאשר שעות העבודה בתקופה בה היא עובדת הן: 5:30 בבוקר עד 15:30, כאשר בשעות אלו אחיו של התובע נמצאים בבית, ויכולים לעזור לו, ככל שדרוש.

מכל מקום, ומשנקבע כי התובע עצמאי ברוב הפעולות ולא נדרשת השגחה צמודה אזי אין קשר בין הפסקת עבודת האם לבין מצבו של התובע.

במצב דברים זה ומשלא נלקחה עזרה בשכר עד היום, ומשנתתי דעתי לעזרה שהתובע היה זקוק לה בתקופות הסמוכות לתאונה ולכל אישפוז, עזרה שחרגה ממתן סיוע בין בני משפחה, יש לפסוק פיצוי גלובלי לעבר בסך 100,000 ₪, ולעתיד בסך 1,000,000 ₪.

תרופות וטיפולים:

31.התובע עותר לפיצוי בגין עלות טיפולים פסיכיאטריים ותרופות בסך של 800 ₪ לחודש (לעבר: 24,800 ₪, ולעתיד עד גיל 80- 264,000 ₪).

הנתבעת: מבקשת לפסוק פיצוי לעבר בסך 13,000 ₪ בהתאם לקבלות שהוגשו, ולעתיד סכום גלובלי בסך 50,000 ₪.

32.הכרעה: בשים לב לנכויות שנקבעו בתחום הפסיכאטרי, התרופות שצורך התובע, ובשים לב לקבלות שצורפו לתצהיר התובע, ייפסק סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך 120,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות:

33.התובע עותר לפסיקת פיצוי בסך 50,000 ₪ לעבר , וסך של 1,000 ₪ בחודש לעתיד,

עד גיל 80- 330,000 ₪.

הנתבעת מבקשת לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 60,000 ₪.

34.הכרעה: התובע אינו סובל מנכות אורטופדית משמעותית המקשה ו/או מגבילה אותו בניידות. יחד עם זאת ובשים לב להוצאות שהוצאו לצורך נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים לאחר התאונה, ובשים לב להוצאות שהתובע צפוי להוציא בגין נסיעות לקבלת טיפולים בעתיד, וכן בהתייחס לכלל הנכויות שנקבעו לו שיתכן כי יגבילו במידה מסויימת ניידותו והוא ייאלץ להוציא הוצאות מוגברות בתחום זה, ייפסק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך 100,000 ₪.

חישוב הפיצויים:

בשים לב לכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי:

כאב וסבל: 

בהתאם לנכות רפואית משוקללת בשיעור של 82.5%, 105 ימי אשפוז, בצירוף ריבית, במעוגל 202,500 ₪.

הפסד השתכרות:

עבר:

ממועד התאונה ועד תום 3 שנים יחושב הפסד מלא זאת בשים לב לתקופת ההחלמה, ובשים לב לאישפוזים הפסיכיאטריים במהלך התקופה, על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה:

5,780 ש"ח X 36 חודשים = 208,080 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, במעוגל 229,000 ₪.

למשך 13 חודשים נוספים יחושב הפיצוי בהתאם לנכות תפקודית של 65%.

5,780 ש"ח X 65% X 13 חודשים, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, במעוגל 50,000 ש"ח.

עתיד:

השכר הממוצע במשק הינו 12,622 ש"ח, ובניכוי מס 11,500 ₪.

11,500 ש"ח X 65%X 292.96 (מקדם למשך 44 שנים) במעוגל 2,190,000 ₪.

סה"כ הפסדי השכר לעבר ולעתיד – 2,469,000 ₪.

הפסד פנסיה:

12.5% X 2,469,000 = 308,625 ₪.

עזרת צד ג': 1,100,000 ₪.

תרופות וטיפולים: 120,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות: 100,000 ₪.

סה"כ – 4,300,125 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי מל"ל (בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת בישיבת הסיכומים (בשל טעות לא נסרקה לתיק - הנתבעת מתבקשת להגישה מחדש), וכן את התשלומים התכופים ששולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.

לסכום שיוותר יש להוסיף שכ"ט עו"ד כחוק (13%+מע"מ), להשיב את האגרה ששולמה, והשכר ששולם ע"י התובע למומחה מטעם בית המשפט בגין חקירתו.

הסכום ישולם ע"י הנתבעים לתובע תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אני מחייבת את צדדי ג' לשפות הנתבעת 2 בסכום שתשלם לתובע, ובצירוף שכ"ט עו"ד כחוק, ובצירוף הוצאותיה כפי שפורטו בראיות שהוגשו מטעמה.

הסכום יושב לקרנית תוך 30 יום מהמועד בו היא תשלם לתובע, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ט' אב תשפ"ג, 27 יולי 2023, בהעדר הצדדים.