ס.ר. נ' אלי אלקיים ואח'

1.התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעים לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מנפילה. בכתב התביעה המתוקן תוארה המסכת העובדתית הבאה: התובעת, ילידת 1966, אשר עבדה במכבסה בפנימיית רננים, נדרשה ביום 19.1.2011 להרים סל כבד ובו כביסה רטובה, על מנת להעבירה למכונת הייבוש. בעת שביצעה זאת, היא נפגעה בגבה ונפלה על הרצפה (להלן: אירוע הנפילה או האירוע). כתוצאה מהאירוע הייתה התובעת בתקופת אי-כושר למשך 71 ימים, עברה טיפולי פיזיותרפיה, ופנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן: הביטוח הלאומי), אשר הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לה דמי פגיעה.

בכתב התביעה נטען לרשלנותם של הנתבעים השונים: לגבי נתבע מס' 1 - נטען כי היה קבלן משנה של נתבעת מס' 2 בהתאם להסכם ביניהם, וכי היה בכל המועדים הרלבנטיים המעסיק והמעביד הישיר של התובעת. לגבי נתבעת מס' 2 (אשר נתבעת מס' 3 הינה מבטחתה) - נטען כי היא חברת כוח אדם בתחום שירותי ניקיון, אשר אף היא הייתה המעסיקה של התובעת. לגבי נתבעת מס' 4 (אשר נתבעת מס' 6 הינה מבטחתה) - נטען כי היא מפעילה את נתבעת מס' 5, וכמי שהתקשרה עם נתבעת מס' 2 למתן עבודות שירותי ניקיון אף היא הינה מעבידתה של התובעת, בנוסף להיותה מחזיקת המקרקעין. התובעת טענה להפיכת נטל השכנוע לקיום עוולת רשלנות מכוח הכללים של "הדבר מדבר בעד עצמו" ו"דבר מסוכן", לרשלנות ולהפרת חובות חקוקות. כן טענה לקיומו של נזק מיוחד ונזק כללי, לרבות הפסדי השתכרות ואובדן הכנסות עתידיות, הפסד זכויות פנסיה, אובדן הנאה בחיים, הוצאות לטיפולים עבר ובעתיד ופיצוי בגין פגיעה בחיי המשפחה.

2.נתבע מס' 1 לא הגיש כתב הגנה.

נתבעות מס' 3-2 טענו, בכתב ההגנה שהגישו כי התובעת, אשר לא הגישה חוות דעת של מומחה רפואי בנוגע לאירוע, מנועה מלהעלות טענות שברפואה. הן אף כפרו בעצם התרחשות האירוע, הכחישו כי נתבעת מס' 2 הייתה המעסיקה של התובעת וטענו כי היא פעלה באופן זהיר וסביר, ואינה אחראית לתוצאות האירוע. כן נטען לאשמה המכריע של התובעת ולהיעדר קשר סיבתי בין הפגימה בגב של התובעת לבין האירוע.

נתבעות מס' 6-4 כפרו, בכתב הגנתן, בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין מי מהן לבין התובעת, טענו כי אין מקום להיפוך נטל השכנוע, כי האירוע נגרם כתוצאה מאשמה של התובעת וכי הוא התרחש בנסיבות שלא ניתן היה לצפותן מראש.

3.נתבעות מס' 6-4 הגישו נגד נתבעים מס' 3-1 הודעה לצד שלישי, בה טענו, בין השאר, כי על-פי הסכם שנכרת בין נתבעת מס' 4 לנתבעת מס' 2 לא נוצרו יחסי מעביד ועובד בין נתבעת מס' 4, כמזמינה, לבין עובדי נתבעת מס' 2, כקבלן, וכי נתבעת מס' 2 נטלה עליה את האחריות לכל נזק שייגרם לגורם כלשהו, לרבות המזמינה "והקשור במישרין ו/או בעקיפין לשירותי השמירה". אשר לנתבע מס' 1, נטען כי מתוקף היותו קבלן משנה של נתבעת מס' 2, רבצה עליו האחריות לביצוע עבודות בהתאם להסכם בינה לבין הנתבעת מס' 4.

נתבע מס' 1 לא הגיש כתב הגנה להודעה לצד שלישי. נתבעות מס' 6-4, בכתב ההגנה להודעה נגדן, טענו כי ההסכם עליו נסמכו שולחות ההודעה אינו רלבנטי, מאחר ועניינו בשירותי שמירה, ולא בסוג העבודה בו עסקה התובעת. עוד טענו כי האירוע, אם אכן התרחש, נגרם, בין היתר, עקב מחדלים של שולחות ההודעה, ולפיכך הן הנושאות באחריות כלפי התובעת.

4.התובעת הגישה תצהיר בו תיארה את נסיבות אירוע הנפילה. בישיבת קדם משפט ביום 19.10.2014 הודיע בא-כוח התובעת כי הביטוח הלאומי קבע כי לתובעת אפס אחוזי נכות צמיתה. בהחלטה מאותו יום ניתנה לתובעת ארכה להגשת חוות דעת של מומחה רפואי מטעמה או בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אולם אלו לא הוגשו למרות אורכות נוספות שניתנו להגשתן. בעקבות הודעת בא-כוח התובעת בישיבת קדם משפט ביום 19.9.2016 כי מדובר בתיק ללא נכות רפואית, הסכימו באי-כוח הצדדים כי פסק הדין בתובענה זו יינתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. באי-כוח התובעת ונתבעים מס' 3-2 הסכימו לדרך זו, בכפוף ל"גבול תחתון" של 2,000 ₪ ו"גבול עליון" של 15,000 ₪ (כולל שכר טרחת עורך-דין, מס-ערך-מוסף והוצאות). נתבע מס' 1, שכאמור לא הגיש כתב הגנה, לא התייצב לישיבות בית המשפט.

5.בישיבה שהתקיימה ביום 8.1.2017 סיכמו באי-כוח התובעת ונתבעים מס' 6-2 בהרחבה את טיעוניהם, הן בשאלת האחריות וחלוקתה בין הצדדים השונים והן בשאלת הנזק.