ת"א 33827-04-12 אבו גוש ואח' נ' אזברגה ואח'

בפניי בקשה לחיוב התובעת (המשיבה) בערובה להוצאות הנתבעים (המבקשים) במידה ותדחה התביעה ויפסקו לטובתם הוצאות וזאת מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות). קראתי את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה ואף את כתבי הטענות על נספחיהם והפניותיהם כפי שהוגשו מטעם הצדדים.

בתובענה עותרת התובעת לפיצוי בגין נזקיה אשר נגרמו, לכאורה, עקב הקמת והפעלת עסקיהם של הנתבעים בשכנות לביתה, סכום התביעה הועמד על ידי התובעת על סך של 2,450,000 ₪.

הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים מבוססת על שלושה טיעונים מרכזיים:

הראשון, גילה ומצבה הכלכלי של התובעת אשר לא יאפשרו לה לשלם את ההוצאות שיוטלו עליה במידה ותביעתה תדחה.

השני, סיכויי התביעה, אשר הנתבעים מעריכים אותם כקלושים.

השלישי, ריבוי ההליכים שנקטה בהם התובעת כנגד הנתבעים ואי תשלום ההוצאות שנפסקו כנגדה, הגם שנפתחו כנגדה הליכי הוצאה לפועל.

בתגובתה דחתה התובעת את מרבית טענות המבקשים, טענה כי אין להטיל עליה ערובה בשל מצבה הכלכלי וכי סיכויי תביעתה טובים ונסמכת בטענתה זו על כך שהלשכה לסיוע משפטי בחנה את עובדות התיק ומצאה אותו מתאים למתן סיוע.

ביחס לאי תשלום ההוצאות שהוטלו בהליכים אחרים נטען בתגובה כי הוטלו עיקולים במסגרת ההוצאה לפועל, אך העיקולים לא מומשו.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

"519. ערובה לתשלום הוצאות

(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

 (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ..."

בפסיקה נקבע, כי התקנה מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לשקול ולאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע, אשר הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית, מחד גיסא לבין אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו מאידך גיסא, וזאת תוך שקילת מגוון רחב של שיקולים בהתאם לנסיבותיו של המקרה. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט דנציגר ברע"א 1572/14 דוד עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ, (14.07.2014):

"כידוע, תקנה 519 לתקנות מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע במקרה שהתביעה תידחה. לא אחת, קבע בית משפט זה כי ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע לברר תביעתו לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע להפקיד ערובה להוצאות הנתבע בשל עוניו בלבד [ראו: רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פסקה 5 והאסמכתאות המופיעות שם (16.1.2013) (להלן: עניין אברהם); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)]. עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה [ראו: רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013) (להלן: עניין גבעון)]. עם זאת, לצורך איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו, נקבע כי כשסיכויי התביעה נמוכים או כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 4037/12 סופר-סייג נ' ארז איתן עו"ד מנהל מיוחד פסקה 6 (18.10.2012); עניין אברהם, פסקה 5; גורן, בעמ' 750]. ויודגש, גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה. העדר יכולת כלכלית אינו יכול להצדיק התעלמות מאינטרס הנתבע העלול להיות מושפע מהליכי סרק [ראו: רע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל (17.11.2010)]. מועד הגשת הבקשה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך עשויים להוות שיקול רלוונטי לעניין ההכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו עניין אברהם, פסקה 5). עוד אציין כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בבואה לערוך את האיזון האמור בין השיקולים השונים ולקבוע האם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה [ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004)]."

בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה גובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות שהוענקה לו בתקנה או ימנע מכך.

בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)).