1.בפניי תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובע בעקבות הוצאת צו ירושה במרמה על פי הנטען.
2.העובדות הצריכות לענייננו הינן כדלקמן:
התובע מר XXX, יליד שנת 1980 (להלן "התובע"), הינו בנו היחיד של המנוח XXX ז"ל (להלן "המנוח"), אשר נהרג בתאונת דרכים ביום 4.11.1987, כשהתובע היה בן 7 שנים.
במהלך ינקותו, התובע גדל עם אמו ואביו המנוח, אולם בשל התדרדרות מצב הוריו עקב שימוש בסמים, ולאחר פטירת האב, הוא הוצא מחזקת אמו, וגדל במשפחות אומנה ובפנימיות תחת "פיקוחו" של האפוטרופוס הכללי על פי הנטען.
לטענתו, במהלך התקופה שהוא היה בבית הוריו, בני משפחת אביו המנוח ובמיוחד אחיו של האב ואשתו, ידעו על קיומו.
התובע מוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, מקבל קצבת נכות לרבות בגין בעיות פסיכיאטריות, ונמצא תחת טיפול פסיכיאטרי. בעברו הוא שהה במעצר ובמאסר למשך תקופות ארוכות עד שנת 2011 לערך, לרבות בשל עבירות סמים, הצתה, אלימות, חטיפה ועבירות פשע חמורות. לאחר מכן, במשך שנה וחצי, הוא השתתף בתכנית שיקום בעירית חיפה.
3.לטענת התובע, בשנת 1992, דודו המנוח (האח של אביו המנוח) מר XXX ז"ל (להלן "הדוד"), הוציא צו ירושה במרמה שלפיו הוא הוכרז כיורשו היחיד של המנוח, תוך הסתרת קיומו של התובע (להלן "צו הירושה הראשון"). בחלק ב' לבקשה ציין הדוד כי המנוח נפטר רווק. בסעיף 2 לבקשה ציין הדוד כי קרוביו הסמוכים של המוריש הינם "אחיו", ונרשם כי אין אחרים זולתם. בסעיף 2.15 לבקשה לא צוינו שמות ילדים של המנוח. הבקשה נחתמה על ידי הדוד ואומתה כדין על ידי עורך דין. בנוסף לבקשה צורף תצהיר צד שלישי של גב' XXX ז"ל (אשת הדוד) בו צוין בסעיף 2 כי המנוח "היה רווק חסר ילדים". כן צורף תצהיר הסתלקות של אחות המנוח גב' XXX בו לא צוין דבר באשר לקיומו של התובע.
הבקשה פורסמה ברשומות, ולאחר שלא הוגשה כל התנגדות, ולאחר בחינת עמידת הבקשה בדרישות הדין, הודיע ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד המשפטים–האפוטרופוס הכללי, ביום 1.6.1992, כי אין בדעתו להתערב בהליכים הנוגעים לבקשה.
4.ביום 11.6.1992 ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק ע"ז 931/92.
5.ביום 20.6.2000, היינו כעבור 8 שנים, הוגשה בקשה בשם התובע לבית המשפט המחוזי בחיפה לתיקון/ביטול צו הירושה (בש"א 8902/00) (להלן "הבקשה הראשונה לתיקון צו הירושה"). במסגרת בקשה זו, היה התובע מיוצג על ידי עורכת דין גב' דינה סלונים כפי שמצוין בבקשה (עמ' 23 למוצגי המדינה).
בתמיכה לבקשה צורף תצהיר חתום על ידי אמו של התובע מיום 16.9.1999, שבו נטען, בין היתר, כי מבקשי צו הירושה שיקרו ביודעין כשהצהירו שלא היו למנוח ילדים כשידעו שהתובע הוא בנו של המנוח. כמו כן נטען בתצהיר "מיד כשנודע לי על קיום צו הירושה, הודעתי על כך לבני, שהגיע לגיל 18, והוא ביקש את עזרתי בפנייה לבית המשפט...".
6.בקשת התובע לתיקון/ביטול צו הירושה הועברה לבא כוח היועץ המשפטי לממשלה. ביום 3.7.2000, לאחר שעיין בה וביצע בדיקה מול מרשם התושבים, הוא נתן את עמדתו לבית המשפט שבה נרשם כדלקמן "לאחר עיון בבקשה האמורה ובצירופיה, הנני מתכבד להודיע כי לאחר בדיקה במרשם התושבים, מתברר כי אכן XXX הינו בן המנוח פלוני. אשר על כן אין לנו התנגדות לביטול צו הירושה שהוצא ב – 11.6.1992 בתיק 931/92 ולשמוע עמדת המשיבים לבקשה".
7.ביום 17.12.2000 התקיים דיון בבקשה שאליו לא התייצבו הצדדים. באותה ישיבה ניתנה החלטה לפיה צוין כי המבקש מתקשה באיתורם של המשיבים, ועליו להודיע תוך 30 יום לבית המשפט אם הוא מעונין להמשיך בהליך.
ביום 18.1.2001 הגישה באת כוח התובע בקשה למחיקת הבקשה הראשונה לתיקון/ביטול צו הירושה, וזו נמחקה ביום 21.1.2001 ללא צו להוצאות.
8.ביום 8.9.2013, היינו 13 שנה מאוחר יותר, הגיש התובע בבית משפט לענייני משפחה בחיפה, באמצעות עו"ד מר נרקיס לביא, בקשה שנייה לתיקון/ביטול צו ירושה, וציין כי בקשה זהה הוגשה ביום 20.6.2000 (להלן "הבקשה השנייה לתיקון צו הירושה").
ביום 19.1.2015 התקיים דיון שבמהלכו נעתר בית המשפט לבקשה, והורה על ביטול צו הירושה הראשון, וקבע כי יורשו של המנוח הינו התובע (ת"ע 32261-09-13).
10.ביום 12.2.2016 הגיש התובע בבית משפט זה, באמצעות עו"ד נרקיס, תביעה דומה לתביעה הנוכחית במסגרת ת"א 21849-01-16 (להלן "התביעה הקודמת"). ביום 2.11.2017 הורה בית המשפט על מחיקת התביעה לאחר שהתובע לא הצליח לכמת את תביעתו, ולא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה בהתאם להחלטות בית המשפט.
11.ביום 19.10.2000, היינו כעבור כ-20 שנה ממועד הגשת הבקשה הראשונה לתיקון צו הירושה, כעבור כ-6 שנים לאחר תיקון צו הירושה הראשון, וכ-4 שנים לאחר הגשת התביעה הקודמת, הגיש התובע את התביעה דנן בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב הוצאה צו הירושה הראשון במרמה. התביעה הוגשה כנגד עזבון הדוד המנוח (נתבע מס' 1), עזבון אשת הדוד המנוחה (נתבע מס' 2), ילדיהם (נתבעים 7-4), ומדינת ישראל-משרד המשפטים-האפוטרופוס הכללי (נתבעת מס' 8) (להלן "המדינה" או "האפוטרופוס הכללי").
12.לטענת התובע לאחר שהוכרז הדוד כיורשו של המנוח מכח צו הירושה הראשון, הוא זכה לקבל לידיו את העזבון ואת כל רכושו של המנוח, זכויותיו וכספו, ובין היתר, דירת מגורים ברחוב XXX, הידועה כגוש XX חלקה XX תת חלקה XX (להלן "דירת המגורים"), זכויות בשתי חלקות קרקע בXXX הידועות כגוש XX חלקות XX ו–XX, וכן רכבים, כספי ביטוח וכספים בבנק.
התובע טען כי לאחר מות הדוד, אשתו המנוחה ירשה בחייה את עזבונו בהתאם לצו קיום צוואה ובהתאמה כל רכושו עבר אליה. אשת הדוד הלכה לבית עולמה, וילדיהם נתבעים 3–7 שהם היורשים הטבעיים, נמנעו מהוצאת צו ירושה וחלוקתו במטרה להונות ו/או לסכל את קבלת הכספים להם זכאי התובע.
13.לגבי המדינה (נתבעת מס' 8), טען התובע כי הנזק שנגרם לו הינו תוצאה ישירה של רשלנותו של האפוטרופוס הכללי בבדיקת הבקשה הראשונה להוצאת צו הירושה, והוסיף כי חרף העובדה שהתובע רשום במשרד הפנים כבנו של המנוח, לרבות העובדה כי באותה עת התובע היה תחת חסות המדינה, זה לא טרח להתערב ו/או לעדכן את בית המשפט המחוזי בעניין.
14.התובע העמיד את התביעה על סך של 1,919,607 ₪, ובסעיפים 36-34 לכתב התביעה הוא פירט את הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים כדלקמן:
א.פיצוי בגין אובדן תמיכה ושירותי אב מיום פטירת המנוח ועד הגיע התובע לגיל 18, לרבות כאב וסבל, סכום של 822,607 ₪
ב.שווי דירת המגורים סך של 430,000 ₪
ג.שווי שתי חלקות הקרקע סך של 227,000 ₪
ד.רכבים שהיו בבעלות המנוח בשווי מוערך כ- 60,000 ₪
ה.עלות חוות דעת שמאית והוצאות חוקר פרטי סך של 10,000 ₪
ו.פיצוי לו היה זכאי המנוח מ"קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, סך של 170,000 ₪ (קרן בסך של 20,794 ₪ נכון ליום 10.6.1992)
ז.עגמת נפש ופיצוי עונשי סך של 200,000 ₪
15.נתבעים 1 עד 3 ונתבעים 5 עד 7 לא הגישו כתבי הגנה ולא נטלו כל חלק בהליך.
נתבעת מס' 4 גב' XXX, בת דודו המנוח של התובע, טענה כי בשנת 1986 היא נישאה ועברה להתגורר יחד עם בעלה, וכי נודע לה על טענות התובע רק לאחר הגשת שתי התביעות. לטענתה, היא לא קיבלה מהוריה כספים או נכסים כלשהם, וכי מאז שנישאה ועד היום היא נמצאת במצוקה כלכלית, גרה בדיור מוגן ומתקיימת מעבודות במשק בית. עוד טענה כי התביעה התיישנה, ולחילופין, כי יש להטיל את האחריות לנזקי התובע על המדינה אשר ברשלנותה גרמה לנזקים הנטענים והמוכחשים על ידה.
16.המדינה טענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ולחילופין לגופו של עניין, שכן לטענתה, הנטל לאתר יורשים אינו מוטל עליה אלא על מגיש הבקשה לצו ירושה, וכי תפקידה מתמצא בבדיקת עמידת הבקשה בדרישות הדין, וחובה זו מולאה על ידה במקרה שבפנינו. המדינה הכחישה את טענת התובע שלפיה הוא היה תחת חסותה, וטענה כי לתובע לא מונה אפוטרופוס על פי דין ולפיכך לא חלה עליה חובת פיקוח כלפיו, והוסיפה כי אין לאפוטרופוס הכללי מידע ו/או מעורבות בהליכי אומנה.
17.בשלביו הראשונים של המשפט, הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביום 9.5.2021 דחיתי את הבקשה לאחר שקבעתי כי עילת התביעה נולדה במועד שבו הוכרז התובע כיורשו על פי דין של המנוח בשנת 2015. על ההחלטה הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביום 9.2.2022 נדחתה הבקשה אם כי מהנימוק כי יש לברר את טענת התובע שלפיה העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו אלא בשנת 2015, וכי לא היה לו כוח קונקרטי להגיש את התובענה אלא לאחר מתן צו הירושה המתוקן, ובשים לב לתקופות המאסר ומצבו הנפשי של התובע בתקופות הרלוונטיות (רע"א 12388-07-21).
18.ניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה לרבות הסכמה להליך גישור לא צלח, על כן נשמעו עדויות הצדדים, כאשר מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם הנתבעים העידו גב' XXX מטעם נתבעת מס' 4, וגב' אולגה גורדון מטעם נתבעת מס' 8 (המדינה) אשר שימשה כב"כ היועץ המשפטי לממשלה וב"כ הכונס הרשמי במשרד המשפטים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ומשמשת כיום כמנהלת מחוז חיפה במשרד הממונה על הליכי חדלות פירעון במשרד המשפטים.
19.דיון
אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ולחילופין מחמת אי הוכחת נזק, כפי שיפורט להלן.
20.טענת ההתיישנות
סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן "החוק") קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים. מרוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף 6 לחוק). עילת התביעה לצורך התיישנות היא מכלול העובדות המהותיות המזכות את התובע לקבלת הסעד המבוקש (ע"א 8438/09 רובאב נ' חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' (10.04.2012). בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה (סעיף 10 לחוק).
בענייננו, העובדות המהותיות המהוות את עילת התביעה הן הוצאת צו הירושה הראשון במרמה בשנת 1992. במועד זה קמה לתובע הזכות לקבלת סעד כתוצאה ממעשה המרמה הנ"ל. במועד זה התובע היה קטין בן 12 שנה, ואלמלא חריג הידיעה/כלל הגילוי המאוחר, התביעה שלו הייתה מתיישנת בשנת 2005 לפי הוראת סעיף 10 לחוק.
21.בסעיף 8 לחוק נקבע כדלקמן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"
מאחר סעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ראה ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית ואח' נ' עדנה גיא-ליפל ואח' (19.09.2010) והפסיקה המצוטטת בו).
22.במקרה שבפנינו, התובע טען כי נודע לו לראשונה על הוצאת צו הירושה הראשון במרמה רק בשנת 2013, בסמוך למועד הגשת הבקשה השנייה לתיקון צו הירושה (ראה סעיף 8 לעיל), על כן התביעה דנן שהוגשה על ידו ביום 19.10.2000 לא התיישנה. אולם התובע לא הצליח להוכיח טענה זו. ממה נפשך?
מחומר הראיות הוכח כי בשנת 2000, היינו, כשהתובע היה בן 20 שנה, הוגשה הבקשה הראשונה לתיקון צו הירושה הראשון (עמ' 24 למוצגי המדינה). באותה עת התובע ריצה עונש מאסר בכלא "שאטה" כפי שנרשם בבקשה. הבקשה הוגשה בשם התובע באמצעות באת כוחו עו"ד גב' סלונים (ראה סעיף 5 לעיל), ונתמכה בתצהיר אמו של התובע גב' XXX. בסעיף 12 לבקשה נרשם כי הבקשה נתמכת בתצהירה של האם "אשר יודעת יותר טוב מהמבקש על המידע שהיה בתחום ידיעתם של המשיבים 1-3 בזמן הגשת הבקשה למתן צו ירושה, ואת הסיבות לעיכוב בהגשת הבקשה. בית המשפט הנכבד מתבקש לפטור את המבקש ממתן תצהיר תמיכה לבקשה, בשלב זה, היות ובזמן אירוע הנסיבות שתוארו בבקשה הוא היה קטין, ולא ידע עליהם, ומפאת הקושי הטכני בקבלת תצהיר ממנו בזמן שהוא נמצא בכלא". בסעיף 4 לתצהיר האם, נרשם כדלקמן: "... מיד כשנודע לי על קיום צו הירושה, הודעתי על כך לבני, שהגיע לגיל 18, והוא ביקש את עזרתי בפנייה לבית המשפט לביטול צו הירושה ולמתן צו ירושה מתאים במקומו" (עמ' 25 למוצגי המדינה).
מהאמור לעיל עולה לכאורה כי התובע ידע על הוצאת צו הירושה הראשון במרמה עוד בשנת 2000 כשהיה בן 20 שנה. אולם במהלך חקירתו הנגדית הכחיש התובע טענה זו, וטען כי הבקשה הנ"ל הוגשה שלא בידיעתו ו/או על דעתו. אולם לא זו בלבד שמדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית אסורה, אלא שהתובע שהיה מודע לטענת ההתיישנות אשר עברה כחוט השני בטענותיהן של נתבעות 4 ו-8 לאורך כל הדרך, בחר להגיש תצהיר דל ותמציתי הנעדר כל פירוט ענייני לגבי המועד שבו נודע לו לראשונה על הוצאת צו הירושה הראשון, כך שמלבד אמירה סתמית בסעיף 8 לתצהיר "לאחר סיום ריצוי מאסרי האחרון , בשנת 2011, עברתי לתוכנית שיקום בעיריית חיפה במשך שנה וחצי. לאחר 3 שנים לערך הבנתי כי הוצא צו ירושה במרמה בהקשר המנוח אבי", הוא לא טרח לפרט הכיצד "הבין" וממי "הבין" ובאילו נסיבות נודע לו על מעשה המרמה. כאן המקום לציין כי לתצהירו הדל של התובע לא צורף כל מסמך התומך באמור בו, ורק בפתח ישיבת ההוכחות נזכר התובע להגיש שלושה מסמכים: העתק רישום מפנקס בתים משותפים, מכתב מיום 27/12/20 מהמחלקה לשיקום אסיר, ומסמך המפרט את תקופות המאסר שלו.
יתרה מכך, ביודעו כי הנתבעות 4 ו-8 סומכים את ידיהן בטענת ההתיישנות על הבקשה הראשונה לתיקון צו הירושה משנת 2000, התובע לא טרח לזמן לעדות את עורכת דין גב' סלונים ו/או את אמו על מנת להוכיח כי הוא לא ידע על הגשת הבקשה הנ"ל, והימנעות זו מקבלת משנה תוקף לאור עדותו בבית המשפט שלפיה הקשר עם אמו חודש עובר למתן העדות הנ"ל (ראה עדותו בעמ' 41, שורה 23).
23. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע פעמים רבות על המועד שבו נודע לו לראשונה על הוצאת צו הירושה הראשון במרמה, אולם, תשובותיו היו מעורפלות ומפוזרות באופן שלא ניתן היה להסיק מהן מסקנה חד משמעית לגבי מועד זה. כך למשל, התובע העיד כי נודע לו לראשונה על הוצאת צו הירושה הראשון בסמוך לפני הגשת הבקשה השנייה לתיקון צו הירושה בשנת 2013, אולם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבקשה הנ"ל, נרשם מפי התובע "הייתי אסיר עד שנת 2009 ובזמן הזה הגשתי בקשות לסנגוריה, והם טענו שאני ממציא דברים ולא נמצאו אנשים... היא גם כתבה בהחלטה שלה שאני ממציא דברים, וביקשה שאמציא מסמכים בזמן שאני שוהה בבית סוהר. לא הייתה לי אפשרות כי הייתי מוגבל..." (עמ' 41 למוצגי המדינה). יובהר כי הכוונה היא ללשכה לסיוע המשפטי ולא "לסנגוריה" כפי שהתברר מעדותו של התובע בבית משפט.
מדבריו הנ"ל של התובע עולה לכאורה כי הוא ידע על מעשה המרמה עוד בשנת 2009, וכי הוא פנה ללשכה לסיוע משפטי לצורך טיפול בעניין. אולם במהלך חקירתו הנגדית, כשנשאל על מטרת פנייתו ללשכה לסיוע משפטי ועל מועדי הפנייה, לא ניתנו על ידו תשובות ברורות וחד משמעיות. לא זו אף זו, מעיון במוצג שסומן במספר 3 עלה כי התובע לא שהה במאסר בתקופה שמיום 07/02/2007 ועד ליום 23/08/2010, מה שהגביר את מסך הערפל מעל גרסתו. ודוק' מה היה פשוט יותר לתובע מאשר להציג אישור על מועד פנייתו ללשכה לסיוע משפטי, ולחילופין, העתק מההחלטה שדחתה את בקשתו, להוכחת הטענה כי הפנייה הייתה בשנת 2013! כאן המקום לציין כי במהלך הדיון בבקשה השנייה לתיקון צו הירושה משנת 2013, לא נטען כי התובע לא ידע על הגשת הבקשה הראשונה לתיקון צו הירושה משנת 2000! ויתרה מכך, בפסק דינו אשר הורה על ביטול צו הירושה הראשון ועל תיקונו בהתאם לבקשת התובע, כתב כב' השופט בן ציון ברגר, בין היתר, את הדברים הבאים:
"עוד טוען המבקש כי במועד הוצאת הצו היה קטין, בן 12 שנה ולכן לא ידע על הוצאת הצו. את הבקשה הראשונה לביטול הצו הגיש בשנת 2000. בקשה זו נמחקה מאחר והמשיבים לא נמצאו ולא ניתן היה להמציא להם את הבקשה כדין. לטענתו שהה בבית הסוהר בשנת 2000 עד שנת 2009 ועם שחרורו מהכלא, פעל להשיג את כל האישורים הנדרשים לשם הגשת הבקשה שבנידון" (עמוד 42 למוצגי המדינה) [ההדגשה אינה במקור, כ.ג']
24.בנוסף לאמור לעיל, במהלך חקירתו הנגדית העלה התובע גרסה חדשה שלפיה נודע לו לראשונה על הוצאת צו הירושה במרמה עת ביצע, באופן מקרי, חיפוש באינטרנט באתר "הר הכסף" לצורך בירור זכויותיו. אולם מלבד העובדה שמדובר בגרסה "כבושה" שלא הועלתה על ידי התובע באף שלב, גם לא במסגרת התביעה הקודמת שהוגשה על ידו ונמחקה כמתואר בסעיף 10 לעיל, גרסה זו הועלתה על ידו בעלמא ולא נתמכה בכל ראייה שהיא.
25.אציין כי לאור העובדה שהתובע היה מעורב בעבירות סמים וריצה עונשי מאסר לסירוגין עד לשנת 2011, שקלתי אם ניתן לזקוף את אי היכולת שלו להצביע בצורה מדויקת על המועד שבו נודע לו לראשונה על מעשה המרמה, למצב הפיזי והנפשי בו היה נתון בתקופות הנ"ל, אולם בהעדר חוות דעת מקצועית המלמדת על מצבו הנפשי בתקופות הנ"ל, לא יכולתי לעשות כן, הגם שהתובע נשאל במהלך חקירתו אם הוא מבין את השאלות והשיב בחיוב, ולא התרשמתי כי חוסר הקוהרנטיות שהפגין בתשובותיו נבע מבעיה קוגניטיבית.
26.המסקנה מהאמור לעיל היא כי התובע לא הצליח להוכיח כי העובדות המהותיות המהוות את עילת תביעתו, היינו הוצאת צו הירושה הראשון במרמה, התגלו לו בשנת 2013 כטענתו. נהפוך הוא, מחומר הראיות הוכח כי העובדות הנ"ל היו בידיעתו של התובע בשנת 2000 ולכל המאוחר בשנת 2009. כבר נפסק כי מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר בידי התובע "כוח תביעה" שמשמעו; אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק דין (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5), 166 (2003)). ודוק' בענייננו, לו התובע היה מגיש את תביעתו בשנים 2000 או 2009 והיה מוכיח את טענותיו, הוא היה זוכה בפסק דין לטובתו.
27.האם יכול התובע ליהנות מהחריג הקבוע בסעיף 11 לחוק להארכת תקופת ההתיישנות?
סעיף 11 לחוק קובע כדלקמן:
"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה"
הטענה כי לתובע לא הייתה היכולת לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, הינה טענה הטעונה הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית (ראה ע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה (16.04.2015)), והתובע לא הציג כל חוות דעת ו/או כל ראיה אחרת המאששת את הטענה כי במשך תקופה מסוימת הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו ו/או להחליט על ביצוע פעולות משפטיות לרבות הגשת תביעה לבית משפט.
28.האם התקופות בהן שהה התובע במאסר עוצרות את מירוץ ההתיישנות?
כבר נפסק כי תקופת מאסר אינה נמנית על החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, ולפיכך אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות (ת"א (מחוזי ת"א 22889-03-10 אבראהים גדיר נ' מדינת ישראל ואח' (14.02.2013).
29.לסיכום האמור לעיל הנני קובעת כי העובדות המהותיות המהוות את עילת תביעתו של התובע היו ידועות לו בשנת 2000 ולכל המאוחר בשנת 2009. באותם שנים היה בידי התובע "כוח תביעה קונקרטי" להגיש תביעה בגין אותה עילה, להוכיחה, ולזכות בסעדים המבוקשים על ידו. התובע הגיש את התביעה בשנת 2020, היינו בחלוף כ-20 שנה ולחילופין כ-11 שנה ממועד התגבשות "כוח התביעה" בידיו כאמור, ומאידך, לא הצליח להוכיח התקיימות אחד החריגים המנויים בחוק והמאריכים את תקופת ההתיישנות.
המסקנה היא אפוא, שהתביעה התיישנה, וכך הנני קובעת.
30.אי הוכחת נזק
מבלי לגרוע מהאמור לעיל, דין התביעה להידחות מחמת אי הוכחת הנזק הנטען בה.
התובע עתר לחייב את הנתבעים במלוא שווי הזכויות ו/או הכספים שהיוו את עזבון המנוח, ואשר נגזלו ממנו לטענתו עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעים כמצוין לעיל. בסעיפים 36-34 לכתב התביעה הוא פירט את שווי הזכויות הנ"ל: דירת מגורים בשווי 430,000 ₪, חלקות קרקע בשווי 227,000 ₪, רכבים בשווי 60,000 ₪, פיצוי בגין אובדן תמיכה ושירותי אב וכאב סבל בסך של 822,607 ₪, פיצוי לו היה זכאי התובע מ"קרנית" בסך של 170,000 ₪ (ראה סעיף 14 לעיל).
אולם מלבד טענות כלליות כאמור, התובע לא צירף ולו בדל ראיה להוכחת הנזקים הנטענים הנ"ל. כבר נפסק כי "באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע- התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800).
לא זו אף זו, הטענה לפיצוי בגין אובדן שירותי אב הועלתה באופן סתמי, ללא פירוט, וללא הצבעה על מקור חוקי לחיוב הנ"ל, בשים לב שהנתבעים אינם "המזיקים" בהתייחס לראשי הנזק הנ"ל, והטענה בעניין הפיצוי שלו היה זכאי המנוח מ"קרנית" על פי הנטען, אף היא הועלתה בעלמא וללא כל תימוכין.
המסקנה היא אפוא שדין התביעה להידחות בשל אי הוכחת הנזק.
31.לפני סיום, ומעל הצורך, רציתי להתייחס, ולו בקצרה, לטענות התובע בעניין אחריות המדינה/האפוטרופוס הכללי בבדיקת הליך הבקשה לצו ירושה.
התובע טען כאמור כי האפוטרופוס הכללי התרשל בתפקידו ועצם את עיניו במסגרת בדיקת הליך הגשת הבקשה למתן צו ירושה בשנת 1992, עת נמנע מלבצע בדיקה פשוטה של הנתונים בבקשה. לטענתו, לו היה עושה כן, בבדיקה פשוטה במאגר מינהל האוכלוסין וברישומי משרד הפנים אשר היה זמין לידו, היה מתברר כי בניגוד לנטען, המנוח הותיר אחריו צאצא, בנו התובע הקטין. לטענתו, רשלנות האפוטרופוס הכללי הינה כפולה ומכופלת שכן בעת פטירת המנוח הוא היה קטין ושהה בפנימייה ו/או אצל משפחות אומנות במעורבות ישירה של האפוטרופוס הכללי וגורמי רווחה מטעמו, ובהתאמה הוא ידע ו/או היה צריך לדעת כי אביו של התובע נפטר, והיה עליו לפעול להוצאת צו ירושה לטובת התובע.
המדינה הכחישה את טענות התובע כאמור, וטענה כי מלבד בדיקה כי הבקשה לצו הירושה עומדת בדרישות הדין, לא חלה עליה חובה נוספת, לרבות איתור יורשים. עוד טענה כי לא חלה עליה חובת פיקוח על התובע ועל נכסיו בהיותו קטין, מאחר ולתובע לא מונה אפוטרופוס על פי דין, וכי אין לאפוטרופוס הכללי מידע ו/או מעורבות בהליכי אומנה.
32.לגבי הטענה השנייה בדבר חובת הפיקוח של האפוטרופוס הכללי על התובע ועל נכסיו בהיותו קטין, הוכח כי לתובע לא מונה אפוטרופוס על פי דין, ולפיכך, לא חלה על האפוטרופוס הכללי חובת פיקוח על התובע בנסיבות המקרה שבפנינו.
לעומת זאת, טענה המדינה/האפוטרופוס הכללי כי בעת בחינת בקשה לצו ירושה, ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נסמך על הבקשה ונספחיה, ובודק כי עונה על כל דרישות הדין; שכוללת את כל הפרטים שעליה לכלול על פי דין, ושעולה בקנה אחד עם סדר היורשים על פי דיני הירושה. אם הבקשה לא תואמת את הוראות חוק הירושה ו/או את תקנותיו ואינה עומדת בתנאים הקבועים בחוק, הוא מתערב בהליכים מכח סעיף 153 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לטענת המדינה, האפוטרופוס הכללי אינו משמש חוקר הבוחן את אמיתות המוצהר בבקשה ואת מהימנות ואותנטיות התיעוד עליו נסמכת הבקשה והמצורף לה, ואין דרישה כזו בחוק, וכי ההסתמכות היא על האמור בבקשה לצו ירושה תוך הנחת יסוד שהתצהיר הוא אמת. לחיזוק עמדתה הנ"ל הפנתה המדינה לע"א (ת"א) 2162/02 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה (01.06.2008) (להלן "עניין פלונית").
33.איני יכולה להתעלם מהקושי אותו מעוררת עמדתה הנ"ל של המדינה.
לא יכולה להיות מחלוקת כי בדיקה פשוטה במרשם האוכלוסין היתה חושפת את קיומו של התובע ומונעת את מעשה המרמה שהוליד את התביעה דנן. ודוק', המדובר בבדיקה פשוטה וזולה, המספקת מידע אמין ומבוסס, הנטול כל אינטרס של צד כלשהו.
בבואו לבדוק בקשה לצו ירושה, בנוסף לתצהירים המוגשים בפניו, היה מצופה מהאפוטרופוס הכללי להתבסס על מידע מהימן המצוי במרשם האוכלוסין לצורך אימות הנתונים שבפניו, קל וחומר כשעסקינן בבקשה לצו ירושה הטומנת בחובה, באופן אינהרנטי, אינטרסים שונים. ויודגש כי אין המדובר בפעולות חקירה אלא בפעולה בסיסית ופשוטה לאימות נתונים שאינה מצריכה משאבים מיוחדים.
34.המדינה טענה כי די בהסתמכותה על התצהירים המצורפים לבקשה ובדיקת עמידתה של הבקשה בדרישות הדין בכדי לצאת ידי חובתה על פי החוק, אולם סמכות זו, בדומה לכל סמכות על פי חוק, כרוכה בהפעלת שיקול דעת באופן סביר וזהיר, ובענייננו, בדיקת הנתונים במרשם האוכלוסין על ידי האפוטרופוס הכללי הינה במתחם הסבירות, קל וחומר כאשר מדובר בפעולה פשוטה כאמור. סבירות הפעלת הסמכות הנ"ל מתחדדת לאור העובדה שהאפוטרופוס הכללי הינו בבחינת מונע הנזק הזול ביותר והטוב ביותר, שכן בבדיקה פשוטה כאמור היה ביכולתו למנוע את הנזק שנגרם.
35.המדינה הפנתה כאמור לעניין פלונית, אולם הנסיבות שנידונו בפרשה הנ"ל שונות מהנסיבות שבפנינו, שכן שם דובר על שתי אחיות אשר אומצו מיד לאחר לידתן על ידי שתי משפחות שונות. לאחר פטירת אימן, הגיש הגיס של האם בקשה לצו קיום צוואת שכיב מרע, לפיו הורישה לו האם המנוחה את עיזבונה. האפוטרופוס הכללי החליט להתערב בבקשה, ודרש ממבקש הבקשה להגיש תצהירים לאימות פרטים אודות קרובי משפחתה של האם המנוחה. מהתצהירים שהוגשו הסתבר כי האם המנוחה ילדה בת יחידה לאימוץ, ולאחר שאותרה הבת, ניתן צו ירושה לפיו היא הוכרזה כיורשת היחידה של האם המנוחה. כשפתחה הבת השנייה את תיק האימוץ שלה נודע לה על מתן צו הירושה, והיא הגישה בקשה לתיקונו. הבקשה הוגשה כנגד מדינת ישראל – השירות למען הילד, וכנגד האפוטרופוס הכללי. בפסק הדין קבע בית המשפט כי האפוטרופוס הכללי מילא את חובתו על פי דין, וכי האחריות לפיצוי המערערת מוטלת על המדינה – השירות למען הילד. וכך נכתב בפסק הדין:
"אמנם, כפי שצוין לעיל, לא נקבע בחוק מנגנון לאיתור צאצאים שנמסרו לאימוץ, אולם בענייננו, האפוטרופוס הכללי - אשר מילא את דרישת ביהמ"ש, פנה לשירות למען הילד, אצלו מצויים הרישומים לגבי האימוצים, וביקש לברר פרטים אודות הבת המאומצת - יצא ידי חובתו"
36.סוף דבר
לאור האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה מחמת התיישנות.
לחילופין, הנני דוחה את התביעה מחמת אי הוכחת הנזק הנטען בה.
בנסיבות העניין, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ד, 12 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.
חתימה