פלונית נ' עיריית אור עקיבא ואח'

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לאחר שנתקלה בכפת בטון שהייתה על המדרכה ברחבת עיריית אור עקיבא.

אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, שמעתי את עדותה של התובעת, עדותו של ראש העיר, עדותם של שני סגני ראש העיר שתמכו בעדותה ועדות קבלן שעבד בסמוך, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 1958, מנהלת בית ספר בעיר בעת הרלוונטית, נפלה לטענתה בתאריך 14/5/2015 בשעות אחר הצהריים בסמוך לרחבת העירייה, שעה שהשתתפה ביחד עם תלמידיה בטקס שהיה במקום. לטענת התובעת, נתקלה בכיפת בטון שהוצבה על המדרכה והייתה מוסתרת בשלט גדול.

   כתוצאה מן הנפילה, נגרם לתובעת שבר בשורש רדיוס כף יד ימין.

2. הנתבעת-1 (להלן גם: "העירייה") הינה מי שהציבה את כיפת הבטון ובעלת המקרקעין, מי שאמונה על פי הדין על מיגור מפגעים בשטח העיר. הנתבעת-2, הינה מבטחת העיריה.

   הנתבעות אינן מכחישות את עצם הנפילה, לה היו עדים רבים חלקם כפי שיובהר להלן, בעלי תפקיד נכבד בעיר ואולם טוענות שאין כל אחריות, שכן כיפת הבטון שנועדה לחסום חניית רכבים אינה מהווה מפגע ועל התובעת היה להסתכל לאן פניה מועדות.

3. התובעת צרפה לתביעתה הערכת נכות לפיה נגרמו לה 10% נכות. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מן התאונה. בנסיבות אלה, וכאשר ניכר, כי מדובר בתיק פשוט, הוצע לצדדים לבחון אפשרות להסכמות מבלי שתוגשנה חוות דעת. הוגשו תחשיבים ניתנה הצעה ולאחר שהנתבעות סרבו לה, שוב בנסיון לייעל זומנה התובעת לישיבת קדם משפט, מסרה את גרסתה וכאשר גם לאחר מהלך זה הנתבעות דחו את ההצעה, לא היה מנוס אלא להמשיך בניהול ההליך.

4. לדרישת הנתבעות, הגישה התובעת חוות דעת רפואית כדין לפיה נגרמו לה 10% נכות. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן לפיה לא נותרה לתובעת נכות. התובעת הסכימה למיצוע הנכויות ואולם הנתבעות התנגדו גם לאפשרות זו ולפיכך מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר בדק את התובעת וקבע, כי נותרו לתובעת 4% נכות צמיתה.

5. ההליך התנהל בלא הגשת תצהירי עדות ראשית, מלבד עדותה, זימנה התובעת לעדות מטעמה שני סגנים של ראש העיר, את ראש העיר וקבלן נוסף שעבד עם העיריה והיה במקום בעת הנפילה. לדיון ההוכחות הראשון שהתקיים בתיק התייצב רק סגן ראש העיר ויתר העדים לא התייצבו מסיבות שונות. ראש העיר הסתפק במשלוח מכתב שיועד לבית המשפט. הנתבעת סירבה להגשת מכתבו של ראש העיר בלא עדותו וכן סירבה להצעת התובעת לסיים את הדיון בו ביום, תוך שהצדדים יסכמו בעל-פה, בטענה שאלו הייתה יודעת שהתובעת אינה מעידה מטעמה את העדים שזומנו הייתה היא מזמנת אותם לעדות מטעמה. משכך, בדלית ברירה עמדה התובעת על כך שהעדים יזומנו מטעמה והעדים זומנו לישיבה נוספת והעידו כולם.

   הנתבעת בחרה שלא לזמן עדים מטעמה ולא הגישה מסמכים מטעמה.

   כך, תיק פשוט שניתן היה לנהלו ביעילות ובעלויות מינימליות, הפך לתיק מורכב בו הוגשו הערכת נכות, שלוש חוות דעת רפואיות, התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט, שתי ישיבות הוכחות, העידו שני סגני ראש העיר וראש העיר עצמו וכן עד נוסף וכל זאת מבלי שהנתבעת עצמה טרחה להביא שמץ של ראיה מטעמה. בהתנהלות זו אדון עוד בהמשך.

6. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון בשאלת האחריות ולאחר מכן אדון בשיעור הנזק.

   נסיבות קרות התאונה וקיומה של אחריות

7. בעדותה שניתנה במסגרת קדם המשפט שהתקיים בתאריך 15/1/2018, תארה התובעת, כי בעת קרות התאונה, שעה שצעדה לכיוון הרחבה המרכזית בעירייה, ראתה את סגן ראש העיריה וחבר עירייה נוסף שישבו על ספסל, ומשכך התקדמה לעברם לברכם. לצד הספסל היה שלט חוצות, מיד אחרי השלט היו שלושה במפרים נמוכים (העדים כינו את מבני הבטון בשמות שונות, להלן לשם האחידות יכונו המבנים: "כיפות בטון"). התובעת הסבירה שנתקלה מאחת מכיפות הבטון, נפלה ושברה את היד. התובעת העידה שהיא לא זוכרת שראתה את אותן כיפות בטון קודם. לדברי התובעת, הקבלן שעסק באותה עת בשיפוץ העירייה והיה נוכח בעת הנפילה אמר, כי כבר הציע לעירייה להוציא את כיפות הבטון שכן נפלו במקום כמה אנשים.

   התובעת שבה והסבירה, כי רק רצתה לומר שלום למי שישב על הספסל ונפלה וכי השלט עמד לפני כיפות הבטון ולכן לא ראתה את כיפות הבטון. התובעת הסבירה, שמדובר היה בשטח פתוח והיא עברה לצדי השלט.

   התובעת הוסיפה, כי נפלה ביום חמישי, וכבר ביום ראשון הסירו את כיפות הבטון לפי הוראת ראש העיר. לדבריה, בתה צלמה את המקום עוד בטרם הוצאו הכיפות.

8. אבהיר כבר בשלב זה, כי בסופו של דבר, התמונות שצולמו לא אותרו. לכתב התביעה צרפה התובעת מכתב מעורך דינה, אליו צורף מכתב בכתב יד של התובעת, אליו צורפו מסמכים רפואיים ותמונות. ב"כ העירייה טען שנעשתה בדיקה בעירייה ואין בידי העירייה את התמונות. התובעת ועורך דינה גם הם לא הצליחו לאתר את התמונות. יצויין, כי לכתב התביעה צורפה תשובת העייריה למכתבה של התובעת עליו חתום ב"כ הנתבעת, על כן ניתן לקבוע שהעירייה קיבלה את מכתבו של ב"כ התובעת אליו ככל הנראה צורפו התמונות. התובעת או העירייה לא הביאו תיעוד אחר של המקום לפני או אחרי התאונה.

9. משהצדדים לא הגיעו להסכמות לאחר עדותה של התובעת, נקבע התיק להוכחות, כאשר נקבע שכל צד יגיש תיק מוצגים מטעמו והעדים יוזמנו להעיד בלא תצהירים.

   בפתח דיון ההוכחות, הגישה התובעת מכתב מראש העיר, שכאמור זומן ולא התייצב לאחר שמסר שהוא סובל מכאבי גב. המכתב הופנה לבית משפט השלום ובו כתב ראש העיר כדלקמן:

   "לפי מיטב ידיעתי הגב'... נפלה בכניסה לעירייה עקב מחסומים מבטון ובאחד מהם היא מעדה ונפלה.

   לאחר מקרה זה הורתי להוריד את כל המחסומים על מנת שלא יפגע אף אדם נוסף".

10. בעדותה, שנשמעה בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 11/7/2018, שבה התובעת ואישרה את הדברים שאמרה בישיבה הקודמת וחזרה באריכות על תיאור נסיבות התאונה. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי ראתה כיפות בטון דומות בערים אחרות. לשאלה האם הלכה בדרך הזו קודם, השיבה שזה נדיר אבל יכול שקרה. לשאלה האם פנתה לעירייה בבקשה שיסירו את כיפת הבטון קודם לאירוע, השיבה שלא פנתה וגם בדברים שפנתה לא עשו כלום. התובעת השיבה שהאירוע היה בשעות אחר הצהריים.

    התובעת תארה שגודל כיפת הבטון בערך 50 ס"מ, כיפת הבטון הייתה קרובה מאוד לשלט אולי חצי מטר והשלט הסתיר לה מה שקיים מאחוריו. הרוחב של השלט בערך 60 ס"מ. לדבריה לא הייתה לה דרך אחרת לעבור והיא הייתה צריכה לעקוף את השלט. התובעת שבה וציינה, כי לא ראתה את כיפת הבטון. לדבריה הלכה צעד או שניים לאחר העמוד עליו מוצב השלט ונפלה.

11. סגן ראש העיר מר כדורי, סיפר בעדותו שהוא מכיר את התובעת שהינה מנהלת בית הספר בעיר שנים רבות. לדבריו, התובעת ראתה אותו במועד האירוע וקראה לו, כשהתקדמה פתאום מעדה מכיפת הבטון. הם הרימו אותה ושמו אותה על ספסל. העד נשאל האם הקמת כיפות הבטון דרשה החלטה בוועדה לתכנון ובניה והשיב שהוא לא זוכר דבר כזה. העד השיב שהוא חושב ששמו את כפות הבטון בגלל שנכנסו הרבה מכוניות והורידו אותן בעקבות המקרה.

    לשאלה מה הוא חושב על המקרה, השיב מר כדורי, שהיו הרבה מקרים שבדרך כלל מגיעים לפשרה, בשביל זה יש לעירייה עורך דין. העד הוסיף שהוא חושב שזה מיותר שראש העיר יגיע ויהיו הוצאות וטרחה. העד נשאל האם הוא בעד לפצות את התובעת והשיב בחיוב, הוא מכיר אותה שנים רבות ואולם לא שאלו לדעתו. העד אישר שב"כ התובעת ביקש ממנו לפנות לעירייה על מנת לסיים את התיק בפשרה, ואולם השיב לו שיש עורך דין שמתעסק בזה.

    בחקירה נגדית, השיב העד, כי האירוע היה בשעות היום, הייתה תאורה. העד השיב שניתן היה לראות את כפות הבטון. העד תאר שלפני כפות הבטון יש שלט לפרסום ויש עץ מהצד שהתובעת באה לכיוון שלהם, ויכול לראות שהיא לא ראתה את כיפת הבטון. לדבריו, יש בעיה של ראיה אף כי הוא אינו מומחה בטיחות אלא עוסק בחינוך. העד השיב שרוחב כיפות הבטון 50 ס"מ, והסביר שהשלט יותר גדול מהעמוד עליו עמד, הוא עד למטה ממש נמוך. גובה העמוד מטר וחצי. את השלט לדבריו אי אפשר לפספס, מי שבא מהצד שבאה התובעת, קשה לו לראות את כפת הבטון. לדברי העד, התובעת נפלה בכפת הבטון הכי קרובה לעמוד. המרחק בין כפת הבטון לעמוד אולי מטר. הרוחב של השלט יותר ממטר. הגובה מטר וחצי. כל השלט אולי 3 מטרים. העד חזר והעיד שראה את התובעת בעת האירוע ויש בעיה לגבי כיפות הבטון. העד צייר את המקום (נ/1) וחזר והסביר שיש במקום עץ צאלון, הגזע בערך 3 מטרים, הענפים נופלים, התובעת הלכה בשביל, ואולם לאחר 3 שנים אינו יכול לזכור מה היו גובה הענפים. העד נשאל אם התובעת מכירה את המקום והשיב שהיא באה לעירייה מפעם לפעם אבל לא חייבת לעבור במקום הזה.

12. ראש העיר מר אדרי, התייצב בישיבה הבאה שנקבעה בתאריך 3/1/19, אישר כצפוי בעדותו שהוא זה שכתב את המכתב שהגישה התובעת לתיק בית המשפט והוסיף: "אחרי שכתבתי מכתב כזה ראוי שתגמרו ביניכם לעניין גובה פיצויים, זה הכול. כי כתוב ברור שאכן היא נפלה בגלל המחסומים ועכשיו זה ביניכם. מה מביאים ראש עיר איך היה, מה היה, גובה הפיצויים" (פרוטוקול מיום 3/1/19, עמ' 17 שורות 16-14). בהמשך תיאר ראש העיר מה קרה והוסיף: "נתקלה, נפלה ומצער אותי מאוד. אבל העובדות הן פשוטות, היא נפלה בגלל המחסומים. היא נתקלה במבנה בטון. בעגולים האלה" (שם, עמ' 18, שורות 8-7). ראש העיר חזר על כך, שהוא לא ראה את התאונה אבל הבין כיצד ארעה ומשכך הורה להוריד את כפות הבטון על מנת שלא יקרה שוב. ראש העיר נשאל על הליך השמת כיפות הבטון והשיב שהדבר לא דורש החלטת מועצה אלא ההחלטה התקבלה בישיבה בינו לבין מהנדס העיר. ראש העיר נשאל האם ההוראה להוריד את כפות הבטון התקבלה לאחר הקמת ועדה והשיב: "כשאנשים נפגעים אז ראש העיר מפעיל את שיקול דעתו באותו רגע ואומר 'רבותיי להוריד' על מנת שלא יהיה חלילה עוד מקרה כזה. זה מה שמצפים ממני לעשות" (שם, עמ' 19 שורות 8-7). ראש העיר השיב, כי לא ידוע לו על מקרים נוספים שנפלו אנשים וחזר והדגיש: "בסוף בסוף, אני שוב חוזר, העובדות ידועות, תגמרו את זה ביניכם, זה הרי ויכוח על עוד 5, עוד 10, תגמרו אז זה, זה לא..." (שם, עמ' 19, שורות 21-20).

    בחקירה הנגדית, שבוצעה על ידי ב"כ העירייה, נשאל ראש העיר על נסיבות כתיבת המכתב, והשיב כי אף אחד לא דיבר איתו, העובדות הן פשוטות, התובעת נפלה לידו וזו האמת.

    ראש העיר נשאל והשיב שכיפות הבטון הן בצבע אדום מעין ורדרד. לדבריו יש עוד בעוד מקומות בעיר כיפות כאלה אבל בעת הזו הפסיקו לשים אותם אלא שמים חסימות אחרות.

    ראש העיר אישר, כי התובעת השתתפה בטקסים נוספים במקום.

    ראש העיר השיב, כי כיפות הבטון לא ממוקמות על שפת המדרכה אלא קצת רחוק מהמדרכה. ראש העיר אישר שהשטח פתוח ואולם הסביר, כי בשעות הערב, אפשר להיתקל כי זה עגול, כיום שמים מחסומים לגובה על מנת שלא יקרו מקרים כאלה.

13. סגן ראש העיר בתקופה הרלוונטית, מר גדילוב העיד, שאכן היה במקום ישב על הספסל עם מר כדורי, ראו את התובעת מגיעה ונפלה והם מיד רצו לעזור לה. לדבריו לא ראה כיצד קרתה הנפילה עצמה אבל היו במקום כיפות בטון שהייעוד שלהן היה למנוע מכלי רכב לעלות למדרכה, שזמן קצר לאחר מכן ראש העיר הורה להוריד אותן. העד השיב שאינו יודע מה תהליך קבלת ההחלטה של הצבת כיפות הבטון, שכן זה לא היה תחום עיסוקו בעירייה. העד אישר שסמוך לכיפות הבטון היה שלט גדול. העד הסביר שהטקס של יום ירושלים היה במרכז והם ישבו על ספסל בכניסה לעירייה. לדבריו, האירוע ארע באור יום וכפות הבטון היו בצבע חום בהיר.

14. הקבלן מר מימון, סיפר שעסק באותה העת בשיפוץ העיריה, לדבריו לא ראה את רגע הנפילה עצמו אולם היה במקום, הרים את התובעת ולדבריו "ואני ראיתי את המכשולים האלה, הבמפרים האלה, שהתרעתי, אני כקבלן מבין קצת בעניינים, בנגישות, אמרתי 'זה במפרים שמכשילים אנשים'" (שם, עמ' 27, שורות 19-17). לדבריו אמר את זה לא באותו רגע, אבל באותו רגע אמר "כמה כבר אנשים יכולים ליפול כדי שיורידו את זה" (שם, שורה 23). העד הוסיף: "כי נפלו, נפלו, נפלו. אני, אני לפחות, אני עבדתי איזה חודש בשיפוץ אז אני כל פעם בחוץ אז אני רואה עוד אחד ועוד אחד נפל. מי, מה אני כבר לא זוכר..." (שם, שם, שורות 28-26). והעד הוסיף עוד: "זה בטוח שזה, והיה משהו שבאמת, שמגרה אנשים ליפול. יש שם שלט, אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל יש שם שלט של איזה מטר על שני מטר, שהוא ליד הבמפרים ובטבעי שבן אדם הולך הוא הולך לשלט. אז באופן אוטומטי הוא לא רואה מה יש למטה. זה כמו שמישהו שם לו רגל, אין דבר כזה שהוא לא ייפול..." (שם, שם, שורה 29 ואילך).

    העד נשאל בחקירה נגדית, האם התריע בפני העירייה והשיב: "כן. אני לא רוצה עכשיו להפליל מישהו, אבל כן התרעתי. אני כקבלן אני אמרתי מתי כבר יורידו את הדברים האלה כי אנשים נופלים ונפלו. ועובדה, אני לא יודע אם יש עוד תביעות שם אני לא..." (שם, עמ' 28 שורות 16-13).

15. אחזור ואדגיש, כי מטעם הנתבעות לא הוגשו כל מסמכים המתעדים את הליך קבלת ההחלטה להציב את אותן כיפות בטון, לא הובאו כל ראיות כיצד נבחר המיקום בו תוצבנה, לא הובאה ראיה שעניין בטיחות הולכי הרגל ועוברי הדרך נשקל בעת הצבת כפות הבטון על מדרכה המשמשת מעבר. דבר וחצי דבר לא הובא. הנתבעת הסתפקה בטענות בעלמא, כי לא מדובר במפגע.

16. משנפרשו הראיות, הגיעה העת לדון ולהכריע בטענות הצדדים.

    שאלת האחריות - דיון והכרעה

17. לאחר ששמעתי את כל העדים, ניתן לקבוע ללא כל היסוס, כי עדות התובעת מהימנה ונתמכת על ידי עדים נוספים שהיו במקום. עדים נכבדים כולם שאין שמץ של סיבה לפקפק באיזה מן הדברים שמסרו. העדים כולם סיפרו התובעת נתקלה בכיפת הבטון שהייתה מוצבת ברחבת העירייה, כשבסמוך לה שלט גדול ממדים.

    השאלה הדרושה הכרעה, היא האם מדובר במפגע, כטענת התובעת, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעת, שכיפת בטון מעין זו שנועדה לחסום חניית רכבים לא מהווה מפגע.

18. התובעת טענה ארוכות בסיכומיה, כי המדובר בתביעה פשוטה וברורה לנזקי גוף, כאשר היא נתקלה בכפת הבטון שצבעה דהה, בשעות אחר הצהריים שהן שעות דמדומים וקשה היה להבחין בה. התובעת הדגישה, כי מעדויות העדים עלה שהכפות נמוכות וקשה להבחין בהן, מה גם שכפה ממנה נפגעה התובעת הייתה ממוקמת ליד שלט וליד ספסל. לטענת התובעת, הראיה הטובה ביותר למסוכנותה של כיפת הבטון היא העובדה שיום יומיים לאחר מכן החליט ראש העיר להסירה. התובעת הפנתה כמובן גם לדבריו של הקבלן, כי התריע על היותן של כפות הבטון מכשול והבחין בנפילות נוספות. לטענת התובעת, העיריה לא הביאה כל ראיה שכפות הבטון הותקנו כדין, שניתנה הדעת מבחינה הנדסית למיקום שלהן וכפי שעלה מעדות ראש העיר – מקימים כפת בטון מתי שרוצים, מסירים מתי שרוצים, מיידית ללא שום בחינה והחלטה מובנית, לא בנוגע לכפה לא בנוגע לשלט ולא בנוגע לספסל. התובעת טענה, כי בנסיבות אין לה שמץ של אשם תורם.

19. לטענת הנתבעות, התובעת לא צרפה ולו בדל ראיה המעיד על כיפות הבטון ואף לא צורפה חוות דעת מומחה בטיחות. לטענתן, האירוע התרחש באור יום, כפות הבטון היו בצבע שונה מצבע המדרכה, התובעת תושבת ותיקה במקום, ידעה והכירה את המקום וחובה הייתה עליה לשית לבה למדרך רגלה. קל וחומר כך הוא, כאשר היה שלט לפני הכפה, אדם סביר לא הולך לעבר השלט אלא הולך בצידי השלט ומסתכל לאן הוא הולך. הנתבעות טוענות, שהתובעת לא הביאה כל ראיה המראה שהנתבעת הייתה צריכה לקבל איזושהי החלטה לעניין הכיפות ובאשר למכתבו של ראש העיר אין בו משום הודאה באשמה, אלא רק תיאור עובדתי. לטענת הנתבעות, לא רק שלא הוכחה אחריות אלא שבנסיבות יש להשית על התובעת 100 אחוז אשם תורם.

20. כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שהצבת כיפת בטון נמוכה על גבי מדרכה המהווה מעבר בפתח רחבת העירייה, עשויה להוות מפגע. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו, שכן כפי שהעידו ראש העיר וסגניו, הצבת הכיפות הייתה למטרה חיובית של מניעת חניית רכבים על גבי המדרכה, דבר העשוי להוות מפגע כשלעצמו.

21. טרם שאדון בשאלה זו, ראוי להתייחס לטענת הנתבעות, שהקביעה אם כיפות הבטון מהוות מפגע, היא עניין שבמומחיות, שיש להוכיח באמצעות חוות דעת כנדרש בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

    טענה זו אין בידי לקבל. אכן לעיתים השאלה האם מדובר במפגע יכולה להיות מוכרעת בהתאם לחוות דעת מומחה ואולם חוות דעת כזו אינה הכרחית בכל מקרה ומקרה והלכה למעשה, מדובר בהכרעה שהיא הכרעה עובדתית ונורמטיבית בהתאם למכלול העדויות שנשמעו. חוות דעת מצד זה או אחר יכול ויהא בה כדי לתרום להכרעה אך אין מדובר בראיה מרכזית שאין בילתה לצורך הקביעה האם אכן במפגע עסקינן. השאלה שיש לברר היא האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה באמת המידה של מאזן הסתברויות.

    דומות לענייננו בשינויים המחויבים, הנסיבות במקרה בו התובע נפגע בעת שנתקל בשרשרת חוליות ברזל רפויה המחברת בין שתי כיפות בטון בכניסה למלון. האירוע היה בשעת לילה מאוחרת. באותו מקרה לא הגיש התובע חוות דעת מומחה ואולם בית המשפט לא ראה אך בשל כך לדחות את התביעה. בית המשפט קבע, כי שוכנע שהמדובר במפגע אליו לא היה התובע ער על אף שהכיר את המלון. בית המשפט הוסיף: "גם אם המדובר בסידורי חניה מקובלים, הרי שבהעדר סימון ותאורה מתאימה המדובר ב"דבר מסוכן" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין ועל הנתבעת היה לדאוג ולהאיר את אזור הכניסה בתאורה מתאימה, לדאוג לשלט אשר יזהיר את ההולכים והשבים או לצבוע את השרשרת בצבע זוהר כדי שתבלוט. בנסיבות אלו אני קובעת כי התובעת הפרה את חובתה והתרשלה כנטען" (בתא (הרצ') 31498-08 שהם כוכבי נ' מלון "הרודס" (13/11/13)).

    כך גם בענייננו. ניכר מהתיאור המפורט של התובעת כמו גם מעדותם של העדים הבכירים ביותר בעירייה, כי כיפת הבטון במקום הכשילה את התובעת וכי התובעת לא יכלה להבחין בכפת הבטון מהכיוון בו הגיעה עקב השלט ושעה שמדובר בכפת בטון נמוכה ועגולה. במיוחד כך, כשלא ניתן לצפות מהתובעת ומכל אדם סביר אחר ללכת כשעיניו בקרקע, כשיש שלט גדול המחייב את התייחסותה וכאשר היא הולכת לעברם של סגני ראש העיר. אין כל צורך בחוות דעת מומחה להבין שהמדובר במפגע. עוצמתו ומסוכנותו של המפגע גדלה כאשר העירייה החליטה לעשות ברחבת העיריה אירוע מרובה אנשים, משמע צפוי היה שהמקום יהא הומה אדם, אנשים יבואו וילכו, מן הסתם ייוועדו זה עם זה. הצפייה במקרה כזה היא, שהעירייה תוודא שהרחבה נטולת מפגעים.

22. ניתן לקבוע ללא כל היסוס, כי גם אם יש נסיבות בהן האיזון בין מטרתן המבורכת של כיפות הבטון למנוע חניה על המדרכה, לבין הסיכון הקיים בהן יחייב את המסקנה שלא מדובר במפגע, לא הוכח שנסיבות אלה מתקיימות בענייננו.

    כמפורט כבר לעיל, הנתבעות, נמנעו מלהביא כל ראיה על מנת להוכיח את שיקול הדעת שהפעילה העירייה בעת הצבת כפות הבטון והימנעות זו פועלת כנגדן. על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות.

    הדעת נותנת, כי בעת הצבת מתקן כלשהו על המדרכה, על העירייה מוטלת החובה הבסיסית לשקול, לבחון ולהגיע למסקנה, כי אכן באופן ההצבה ובמקום ההצבה אין משום מפגע וכי התועלת עולה על הנזק שעשוי להיגרם בבחינת הכרח בל יגונה.

    במקרה דנן לא הוכח שהופעל שיקול דעת כזה. נהפוך הוא, הוכח באופן ברור וחד משמעי, שכיפות הבטון הוצבו בשביל מעבר, תוך שהן הוסתרו על ידי שלט גדול באופן המהווה מכשול של ממש.

    לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תאתר תמונות קודמות של רחבת העיריה, תוכיח באמצעות מהנדס העיר את שיקול הדעת שהופעל בעת הצבת כיפות הבטון, את דרך קבלת ההחלטה לגבי גודל הכיפות, גובהן, מיקומן, אופן הצבתן וכיוצ"ב. עדות ראש העיר, כי הדבר נעשה ככל הנראה בישיבה בינו לבין מהנדס העיר, אינה מצביעה על דרך קבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים. נהפוך הוא.

    בפסיקה, עמד בית המשפט לא פעם על חובותיה הראייתיות של העירייה שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחן. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת. כפי שהסביר בית המשפט בעניין שטרנברג.

    "הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...

    תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725-(726"

    (ראו גם: בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99)).

    בענייננו, העיריה לא עמדה בנטל. העירייה לא הצליחה להוכיח שהיה בידה מנגנון סביר לקבלת החלטה בנוגע להצבת כפת הבטון, לא הצליחה להוכיח, כי שקלה והחליטה שעל אף הסיכון הכרוך בכך שהצבת כיפת הבטון במיקום בו הוצבה הייתה הכרחית ובבחינת הרע במיעוטו. נהפוך הוא. דווקא מן ההחלטה שהתקבלה למחרת היום להסיר את כפות הבטון, ניכר שלא מדובר במבנה הכרחי ושהנזק בעצם הצבתן גדול היה מהתועלת. הסרתן של כפות הבטון הוכיחה שלא הייתה מניעה להורידן, להזיזן או לשנותן הרבה קודם. עדותו של הקבלן בהקשר זה, המתאר, כי התריע על קיומן של הכיפות וכי התובעת לא היחידה שנפלה, מהווה תמיכה של ממש למסקנה שעצם קיומן ומיקומן של הכפות מלמד על קיומו של מפגע.

    במקרה אחר, שעסק בהצבת עמודי חציצה בשביל אופניים, קבע כב' סגן הנשיא ירון בשן, לעניין הנטל המוטל על העיירה, כדלקמן:

    "ענין אחר הוא הצבתם של אותם עמודים נמוכים בקצה נתיב האופניים. מר גולן, עובד העיריה שהעיד, לא היה מוסמך או מסוגל להשיב במישור התכנוני. כך נותרה ללא מענה התמיהה – האם הצבת עמודים אלה במקום נעשתה כדין והאם מבחינה תכנונית, היא תקינה? אין ספק שהכוונה למנוע חדירת מכוניות לנתבי האופניים היא סבירה, אך אותם עמודים נמוכים אכן אינם מאד בולטים לעין, במיוחד בעת שמביטים בהם מרחוק בשעת לילה. העובדה שהם מסומנים בסרט מחזיר אור לא תועיל הרבה עד שלא תנוח עליהם אלומת אור, אלא שאז עלול הדבר להיות מאוחר מדי. לא נראה מסובך לגרום לעמודים כאלה להיות יותר בולטים לעין, ודומה שאת זה היה על העיריה לוודא. מצבם האפרורי והבלתי בולט של העמודים, אכן יצר בנסיבות אלה סיכון. בנסיבות שפורטו מצאתי שהנתבעת אכן הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשתמשים בשביל האופניים..." (תא (ת"א) 25075-04-14 אברהם עמר נ' עיריית תל-אביב (13/10/16)).

    כך גם בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה את גדר שיקול דעתה בעצם הצבת כיפות הבטון. ומכאן שלא עמדה בנטל הראייה שהועבר על כתפיה, לאחר שהתובעת הוכיחה שהמדובר במפגע.

23. ניתן עוד להוסיף, כי במקרים דומים לענייננו שעניינן הצבת כיפות בטון בשטחה של עיר, התלבט בית המשפט לא פעם האם מדובר במפגע, ונראה שמן הפסיקה עולה, ההכרעה נופלת בסופו של דבר בהתאם לנסיבותיו של מקרה ומקרה ובחינה האם הנזק עולה על התועלת.

    כך כאשר הכיפות מוצבות על קצה המדרכה, במרחק שווה זו מזו ולא במקום המהווה מעבר ניתן יהא לסבור שאין המדובר במפגע, לא כן, כן כאשר הן מוצבות בשביל מעבר ממש, מוסתרות בשלט. במקרה כזה, המסקנה שמדובר במפגע מתבקשת, במיוחד כך כאשר העירייה לא טרחה להביא ראיה כלשהי בנוגע לשיקול הדעת שהופעל תוך הצבתן, אלא נראה שמדובר כמעט בגחמה של רגע לחסום מכוניות או להסיר מפגע בהורדתן מבלי להשקיע מחשבה מעמיקה ותכנון.

    השוו בעניין זה פסק הדין המקיף בת"א (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין (4/11/2010), שם סקר בית המשפט ארוכות את היתרונות והחסרונות בהצבתן של כיפות הבטון, הפנה לפסיקה שגרסה כך או אחרת, והכריע, כי כאשר מוצבות כיפות בודדות באמצעה של מדרכה, ובהעדר תאורה מתאימה מהווה דבר מפגע. זו המסקנה המתחייבת גם בענייננו.

    באופן דומה, במקרה אחר, עמד בית המשפט על כך שכיפות בטון דוגמת אלה בענייננו, אפילו כאלה שאינו מתמזגות באבן המשתלבת של המדרכה סביבן, נקל מאוד למעוד עליהן. הן יוצרות שנוי ממשי ופתאומי ממפלס הגובה האחיד של המדרכה, ומאידך אינן גבוהות ובולטות דיין כאמור על מנת שיזדקרו לעין באופן בולט בפרט בתנאי תאורה לא טובים במיוחד (תא (חי') 16005-05-09 פליציה נשר נ' עירית קרית מוצקין (4/11/2010), (להלן: "עניין פיליציה")).

    בעניין פיליציה עמד בית המשפט על כך, כי באפשרות שהולכי רגל ימעדו על הכפות אין די. כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. סיווג מקום הנפילה הוא סיווג אמפירי-משפטי משולב המתייחס הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה, לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת" האובייקט ביחס לסביבה. כך לדוגמא, מדרגות, סף מדרכה, עשויים להוות מכשול, אך עצם קיומן על מדרכה, לא יקים אחריות לרשות. באותו מקרה, בית המשפט הטיל אחריות לאחר שמצא שכפות הבטון לא היו מוצבות בקצה המדרכה, אלא לכיוון שדרת החנויות, באופן שאינו מונע בהכרח חניה ומהווה מכשול. בענייננו, אפילו את המינימום ההכרחי כי כיפות הבטון, אכן מונעות את החניה במיקום בו הוצבו הנתבעות לא טרחו להוכיח אלא הסתפקו בגרסה שהיא בבחינת שתיקה רועמת לראיות הדי ברורות שהביאה התובעת.

24. בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותה של התובעת והעדים הנוספים בשים לב לכך שהנתבעות לא מצאו לנכון להביא שמץ של ראיה בדבר האופן בו קיימה העירייה את חובת הזהירות המוטלת עליה לדאוג לשלומם של התושבים - באתי לידי מסקנה, כי התובעת עמדה בנטל להוכיח, שהנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הצבת כיפת הבטון במקרה זה.

    אכן לתיק בית המשפט לא הוגשו תמונות של המקום, אף שהוברר חד משמעית שהיו תמונות כאלה שנשלחו לעירייה וככל הנראה אבדו. כך או כך, שעה שהתובעת הרימה את הנטל הראשוני, כי לכאורה נפלה כתוצאה ממפגע, על הנתבעת היה לסתור את הטענה ולמצער להוכיח באמצעות עדות, תמונות או מסמכים, שההחלטה על הצבת כיפות הבטון ומיקומן התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת נכון ותוך שקילת המיקום בזהירות ובסבירות והכרעה מושכלת שבנסיבות, העדפת חסימת החניה גוברת.

    כפי שכבר פורט לעיל, מן העדויות עלה שכפת הבטון בה נתקלה התובעת הוצבה על שביל מעבר ולא על קצה המדרכה כפי שניתן היה לצפות, שמדובר בכפה בטון נמוכה יחסית, שאינה צפויה להראות לעיין במיוחד כאשר קיים שלט המסתיר את שדה הראיה והתופס את המבט.

    אכן עלה מן העדויות שכפת הבטון הייתה בצבע בולט יחסית למדרכה ואולם שעה שהוסתרה על ידי השלט ושעה שמדובר בכפת בטון נמוכה, עגולה, רחבה ומכשילה אין בכך כדי לסייע.

    ראש העיר עצמו העיד, כי כיום מוצבים מבנים אחרים גבוהים יחסים הנראים בצורה טובה יותר. הווה אומר, העירייה עצמה הגיעה למסקנה שמה שהוצב בזמנו אינו עונה על הדרישות.

    אין ספק שמדרכות אינן אמורות להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהם מבנים שעשויים להכשיל את עוברי הדרך, כמו עמודי חשמל, מעקות, ברזי כיבוי, מעמדי אופניים ושלל מבנים העשויים לגרום להיתקלות ונפילה. החובה הבסיסית של עירייה שמחליטה להציב על גבי מדרכה מבנה מעין זה, היא להקפיד שהמבנה של מה שמוצב תקין ובטוח ושהמיקום לא יהווה סכנה. במקרה דנן, הוכח שהמיקום, המבנה ואופן הצבת הכיפות יצר סכנה יתירה.

25. אשר על כן, אני קובעת, כי בשים לב לאופן בו הוצבה כיפת הבטון, גובהה, צורתה ובשים לב לשלט שהסתיר את קיומה מכיוון הגעת התובעת מדובר במפגע, שקיומו מקים אחריות לגורמים בעלי החזקה והשליטה בשטח – דהיינו לעירייה.

26. הנתבעות טוענות כי גם אם תוכח אחריותן, לתובעת אשם תורם בשיעור של 100%. אדון עתה בטענה בזו.

    אשם תורם – האמנם?

27. הנתבעות טוענות שהתובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, והכפה צבועה בצבע בולט וניכרת לעין.

    התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם, במיוחד כך כאשר הנתבעות לא הביאו כל ראיה מטעמן וכאשר לא יכלה להבחין בכיפה המוסתרת על ידי השלט.

28. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

29. בענייננו, האירוע ארע בשעות אחר הצהריים, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת, וניתן להניח שאין זו הפעם הראשונה שהתובעת פוסעת בדרך זו, כפי שהעידה בכנות. התובעת לא הבחינה בכפת הבטון קודם לנפילתה למרות היכרות עם הסביבה שכן ככל הנראה תשומת לבה הייתה נתונה לסגני ראש העיר שישבו על הספסל ובשים לב לשלט שהיה במקום ומשכך לא שתה ליבה לדרך. בנסיבות אלה, הוגן להשית עליה אשם תורם ואולם טענת הנתבעת שאשמה התורם של התובעת עומד על 100% מופרכת ואינה מתיישבת עם הנסיבות.

    בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במפגע שהיה מוסתר על ידי שלט גדול ואין מצופה שתלך ועיניה בקרקע, מה גם שמדובר ברחבה סמוכה לעירייה בה מהלכים אנשים רבים, במיוחד באותו המועד בו התקיים ארוע מרובה משתתפים. מצופה מן העירייה לדאוג בנסיבות כאלה להיות המקום חף ממפגעים.

    בנסיבות שהוברר אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על 20%.

30. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

    הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

31. לאחר התאונה פנתה התובעת למרכז הרפואי הלל יפה, שם אובחן כי היא סובלת משבר ברדיוס דיסטלי, וחבלה בסנטר. הושם לתובעת גבס והיא שוחררה לביתה. בתאריך 21/5/15, התלוננה התובעת על כאב בשורש כף היד, וזאת לאחר שהגבס קוצר בשל לחץ. נקבע שעליה להיות בגבס עוד 5 שבועות. בתקופה זו הייתה התובעת במספר ביקורים אצל רופאי הקהילה והתלוננה על כאבים. בתאריך 25/6/15 הוסר הגבס.

32. המומחה מטעם התובעת, ד"ר קמחין קבע בחוות דעתו, כי מאז הפציעה סובלת התובעת, לדבריה, מכאבים בשורש כף יד ימין עם קשיים בהפעלת כח עם היד והגבלה בתנועות שורש כף יד ימין. בבדיקתו מצא המומחה נפיחות ובליטה של קצה האולנה בשורש כף יד עם רגישות מקומית והגבלות בתנועה. להערכת המומחה נותרה התובעת עם נכות בשיעור 10% לצמיתות לפי סעיף 35 (1) ב' או לחילופין לפי 41 (10) ה' תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"),

33. הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי, המומחה קבע, כי התמונה הקלינית הדגימה טווח תנועות מלא במישור סניטלי וללא הגבלה בתנועה סיבובית בכפות שורשי הידיים, משכך קבע כי לא נותרה לתובעת נכות בתאונה.

34. לנוכח המחלוקת בין הצדדים מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר מוריס אגסי. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בשורש כף היד הימנית, ציינה, כי מתקשה בכתיבה ביד הימנית וכי היד מתעייפת, התובעת ציינה, כי היא מתקשה בעבודות הקשורות במשק הבית, מתקשה בטיפול בנכדים ומתקשה בהרמת משא ביד הימנית. המומחה בדק את התובעת, סקר את הבדיקות והמסמכים הרפואיים וציין, כי לאחר התאונה סבלה התובעת מכאבים באגודל כף היד הימנית עם הגבלה בתנועות, ואובחנה בבית החולים הללה יפה בתאריך 3/7/16 כלוקה באצבע הדק. בתאריך 26/9/16, נותחה התובעת בבית החולים ובוצע שחרור של הגיד המכופף הארוך של האגודל בכף היד הימנית. נותרו לתובעת תלונות על כאבים בשורש כף היד, הגבלה ביישור של 20 מעלות והגבלה בכיפוף של 10 מעלות.

    לנוכח ממצאים אלה, קבע המומחה, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 4% אחוז ונכויות זמניות עד לתאריך 1/5/16. המומחה קבע, כי מצבה של התובעת סטטי, וכי אינה יכולה לבצע עבודות פיזיות מאומצות ביד הימנית. המומחה קבע כי לא תזקק לטיפולים רפואיים בעתיד.

    הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה, והמומחה הבהיר שהחלטות עמיתיו הרופאים כמו גם הביטוח הלאומי אינן מחייבות אותו וכי הנכויות הזמניות שקבע לתובעת הן לפי דעתו, זכותה של התובעת לחזור לעבודה ולתפקד ביד אחת כשהיד השנייה מגובסת.

35. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)). במקרה דנן הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו. לאחר שבחנתי את חוות דעתו המעמיקה של המומחה, איני מוצאת כל הצדקה לחרוג מקביעתו בנוגע לנכות הרפואית האורתופדית בגין התאונה. המומחה שקל את כל הנתונים לרבות תלונותיה של התובעת, תוצאות הבדיקות ותוצאות בדיקתה הפיזית, המומחה הסביר בדיוק במה מתבטאת נכותה של התובעת תוך שהוא מבהיר מה המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית. שוכנעתי, כי מצבה הרפואי של התובעת מתאים לשיעור הנכות הרפואית שקבע.

    שעה שחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מתיישבת עם מצבה של התובעת ועם נתוניה, אני מאמצת אותה במלואה בכל הנוגע לנכות הרפואית.

    הפגיעה התפקודית

36. התובעת טוענת לפגיעה תפקודית לפחות כשיעור נכותה הרפואית. הנתבעת טוענת שלא נותנה לתובעת פגיעה כלשהי.

37. בעדותה, בשתי ההזדמנויות בהן העידה, סיפרה התובעת על מצבה התפקודי. התובעת הסבירה שהייתה בתקופה הרלוונטית מנהלת בית הספר, מדובר היה בסוף שנת הלימודים ולא הרשתה לעצמה להעדר מעבודתה. לדבריה, הלכה מגובסת וביצעה את העבודה תוך שהיא נעזרת במזכירתה. התובעת תארה שבהתחלה הייתה צריכה שיקלחו אותה והייתה לה גם חבלה בסנטר וברגל. לדבריה בעלה ואחיותיה עזרה לה בפעולות הבית, לאחר מכן נעזרה בטיפולי פיזיותרפיה. התובעת הוסיפה שהיא כותבת ביד ימין וכי הכתב שלה ממש לא קריא, קשה לה להרים דברים כבדים או להרים נכדים. התובעת הוסיפה עוד, כי לא נהגה חודשיים לאחר התאונה ומאז היא לא נוהגת כמעט בכלל.

38. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

39. התובעת מנהלת בית הספר בעת הרלוונטית, נדרשה להמשיך בעבודתה לאחר התאונה ועשתה כן. ללא ספק עבודתה דרשה ביצוע פעולות בידה הימנית, התובעת הסבירה כי נעזרה באחרים לאותן פעולות. כפי שעלה מעדות התובעת, שמצאתי אותה מהימנה מהחל ועד כלה, וכפי שעולה מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, נותרו לתובעת כאבים מסויימים ומגבלות. מדובר בנכות נמוכה יחסית, אך היא קיימת ובוודאי שיש לה השפעה תפקודית כאשר מדובר בידה הדומיננטית של התובעת.

40. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, ולאחר ששקלתי את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לעניין הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת, אני קובעת כי הפגיעה התפקודית בתובעת בהתאם למגבלותיה שנובעות מהתאונה עומדת על שיעור נכותה הרפואית, דהיינו 4% נכות, זאת שעה שמדובר ביד דומיננטית שנעשה בה שימוש תדיר.

    משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

41. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

    התובעת ילידת: 6/9/1958.

    מועד התאונה: 14/5/2015.

    גיל התובעת בעת התאונה: 56 ו- 8 חודשים.

    גיל התובעת כיום: 60 ו- 4 חודשים.

    שיעור נכות רפואית ותפקודית: 4%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

42. התובעת אינה טוענת להפסדי שכר בעבר, שעה שלאחר התאונה שבה לעבודתה ולא נגרע שכרה. מני אז התאונה יצאה התובעת לפנסיה. התובעת טוענת לפסיקת פיצוי בגין גריעה בשכרה בעתיד בהתאם לשיעור השכר שהרוויחה ושיעור הנכות ולפחות עד גיל 75, שהוא הגיל שניתן לעבוד בחינוך.

43. הנתבעת טוענת שלתובעת לא נגרמו הפסדי שכר בעבר וסביר לקבוע שגם לא יגרמו בעתיד ומשכך אין לפסוק דבר בראש נזק זה וגם אם יפסק משהו יש לפסוק זאת עד גיל פרישה ולא מעבר.

44. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי בנסיבות העניין ובמיוחד שעה שעל התובעת לעבוד עתה במומה ואינה נמצאת במקום עבודה מוכר ומגונן, נכון לפסוק לתובעת הפסדי שכר בשיעור גלובלי סביר, המשקף את מכלול הנסיבות שהוכחו.

    בגדר נסיבות אלה, יש לשקול, כי התובעת בחרה לצאת לפנסיה. התובעת העידה שעבדה שנים רבות מאוד במערכת החינוך, ניתן לשער שקיימת לה הכנסה מן הפנסיה שצברה לאורך השנים ולאחר שיצאה כבר לפנסיה גם אם תעבוד לא תעשה כן במשרה מלאה. התובעת הרי בחרה באופן מודע שלא להמשיך ולעבוד במשרה מלאה. משכך, בסיס השכר שיש לקחת בחשבון אינו שכרה טרם יציאתה לפנסיה, אלא בסיס שכר נמוך יותר, אותו הייתי מעמידה על כ- 8,000 ₪ (כמחצית מהשכר לו טוענה התובעת).

    עוד יש לקחת בחשבון, כי הגם שאין שמץ של ספק שהתובעת בעלת כושר עבודה, הרי שלעת הזו אינה עובדת וגם אם תבחר לחזור לשוק העבודה ויכול ויהא הדבר במסגרת פרוייקטים או משרות חלקיות וזמניות וכי יכול ולא תעבוד עבודה רצופה.

    שיקול רלוונטי נוסף, שיש להכניס לסל השיקולים, הינו שנכותה של התובעת אינה גבוהה ונכות כזו סביר שהשפעתה היא חלקית.

    חשוב להדגיש, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    הדברים הם בבחינת קל וחומר שעה שהתובעת כבר עזבה את מקום עבודתה.

45. בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפסדי שכרה של התובעת על סכום גלובלי של 17,000 ₪ (סכום גלובלי בערכים של 70% אקטוארי, עד גיל 67). שעה שהתובעת מצויה כבר בפנסיה, נכון לקבוע שסכום זה כולל גם הפסדי פנסיה.

    עזרה והוצאות מכל סוג

46. התובעת טוענת לפיצוי בגין עזרה והוצאות לאחר התאונה. התובעת עתרה לפיצוי בשיעור של 60,000 ₪, שעה שמדובר בפגיעה ביד דומיננטית.

    הנתבעת טענה שאין לפסוק דבר, בשים לב לשיעור הנכות ולכך שהתובעת אינה עובדת עבודת כפיים.

47. כמפורט כבר לעיל, התובעת העידה, כי לאחר התאונה, על אף הקושי והכאבים חזרה לעבודתה וכי נדרשה לסיוע ברחצה ובפעולות רבות הן בעבודה והן בביתה. התובעת גם ביצעה טיפולי פיזיותרפיה, ואף עברה ניתוח נוסף לשחרור אצבע הדק כפי שפרט המומחה מטעם בית המשפט.

    אין מחלוקת שהתובעת לא נעזרה בעזרה בשכר וקיבלה את העזרה לה היא זקוקה בעיקר מבני משפחתה ועובדיה.

48. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא כי התובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

49. בענייננו ללא ספק לאחר התאונה, בהיות ידה מגובסת, התובעת נזקקה לעזרה החורגת מעזרה רגילה ואף הוציאה הוצאות לנסיעות, משככי כאבים ועוד כהנה וכהנה. גם לעתיד לבוא, שעה שהמומחה קבע שעל התובעת להמנע מעבודות מאומצות בידה הימנית יכול ותזקק לעזרה.

    בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת, ולכך שבשל גילה המבוגר יחסית השפעת הנכות אולי משמעותית אף יותר בהקשר זה, כמו כן בשים לב לכך שהמדובר בידה הדומיננטית של התובעת ובשים לב להוצאות שנגרמו לתובעת, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 8,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    נזק לא ממוני

50. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 82,000 ₪ זאת בשים לב לסבל הרב בעקבות הארוע, הן בתקופה הסמוכה לאירוע והן בתקופה המאוחרת לכך. התובעת מדגישה, כי עברה ניתוח שכלל קיבוע, עברה טיפולים רבים ועד היום סובלת מכאבים.

51. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את הפיצוי על סך של 6,000 ₪ בשים לב לנסיבות האירוע והפגיעה שנפגעה התובעת.

52. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים שסבלה, לתקופה שהייתה בגבס ואולם נדרשה להגיע לעבודתה דבר שללא ספק הכביד עליה והקשה, לניתוח הנוסף שעברה כמו גם לתחושותיה עד כה, כאשר המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אגסי התייחס לכך שלתובעת קיימים כאבים ומגבלות עד לעת הזו. חשוב להדגיש, שהפגיעה היא בידה הדומיננטית של התובעת, דבר שללא שמץ של ספק מעצים את משמעות הפגיעה ומכביד על התובעת בחיי היום יום.

53. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 40,000 ₪.

    אחרית דבר

     

54. התביעה מתקבלת - סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    גריעה מכושר ההשתכרות -	17,000 ₪
    עזרה והוצאות מכל סוג	8,000 ₪
    נזק לא ממוני	40,000 ₪
    סה"כ פיצוי	65,000 ₪
    ניכויי אשם תורם – 20%	13,000 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	52,000 ₪.

55. ב"כ התובעת ביקש, כי לסכומים המוצעים יפסקו גם הוצאות נלוות של התובעת ושכר טרחה מוגבר בשים לב שבתיק נדרשו 5 ישיבות, התובעת הוטרחה לבית המשפט מספר פעמים, נדרשה להיבדק על ידי שלושה רופאים, הכל כאשר הנתבעת סרבה בתוקף להתפשר בתיק בערכים שהוצעו על ידי בית המשפט, וכאשר אורגני העירייה עצמה הביעו עמדתם בעל פה ובכתב בנוגע לצדקת תביעתה של התובעת. ב"כ התובעת הוסיף, כי בתיק מסוג זה נוכח מספר הפעמים שנדרש להגיע לבית המשפט הוא גובה מן התובעת סך של 2,000 ₪ לכל ישיבה וביקש לפסוק סכום זה.

56. זכותן המלאה של הנתבעות לנהל את ההליך עד תום וזכותן לקבל הכרעה מנומקת עליה תוכלנה לערער. אין הכרח להתפשר בתיק זה או בתיקים בכלל, אף כי יש לצפות שחברות ביטוח וגופים ציבוריים כמו עירייה ינהגו בסבירות ובתום לב. הרי אין כל תוחלת בניהול הליך לשווא ולו ידעו הנתבעות שאין בכוונתן להביא שמץ ראיה להוכחת טענותיהן, לא היה כל צורך לנהל הליך תוך הטרחת הצדדים ובזבוז זמנם של מתדיינים אחרים אשר מחכים עת ארוכה לשמיעת הוכחות בתיקם (השוו: תא (ת"א) 42058-01-16 פלוני נ' מ.ב. (7/5/17), פיסקה 30 לפסק הדין).

    הצעת הפשרה בתיק זה הייתה נמוכה באופן משמעותי מהסכום שיפסק לבסוף. ההצעה ניתנה בשלב בו עוד לא היה ברור שהתובעת אכן תעבור את מסוכת האחריות, תוך שקלול האפשרות שהנתבעות תצלחנה לשכנע שהצבת כיפות הבטון נעשתה למטרה ראויה תוך שקילת הנזק שעשוי להיגרם כך שהתועלת גוברת על הנזק. כמו כן, ההצעה לקחה בחשבון שהתובעת לא תמכה תחילה את התביעה בחוות דעת כדין ושאפשר שלא נותרה נכות בשים לב לקביעת המוסד לביטוח לאומי. התובעת אף הסכימה להפחית מן ההצעה ואולם הנתבעות לא אבו לקבל את ההצעה אלא הציעו מטעמן מחצית מהסכום שהוצע על ידי בית המשפט הא ותו לאו.

    עד כמה התנהלותן של הנתבעות בתיק זה הייתה תמוהה, הוכיחו העדים שעלו על דוכן העדים זה אחר זה – ראש העיר, שני סגניו והקבלן, שראו את האירוע והתרשמו, כי כיפת הבטון שהייתה במקום היוותה מפגע שהתובעת לא יכלה להבחין בו, כאשר ראש העיר שב וקרא בעדותו לצדדים להסתדר ביניהם.

    עצם הטרחת ראש העיר לאולם בית המשפט לשווא על ידי באי-כוח של חברת הביטוח של העיריה, נוכח ההתעקשות שהמכתב שכתב יוגש באמצעותו, שעה שברור היה שהוא זה שכתב את המכתב וכאשר תוכן עדותו היה צפוי, היה מהלך מיותר שלא תרם להוכחת גרסת הנתבעות כהוא זה.

    בחינת הפסיקה המרובה בסוגיות שעמדו לדיון הייתה מעמידה את הנתבעות עד מהרה על מצב הנורמטיבי השורר ועל התוצאה הצפויה.

    בנסיבות אלה, כיבוד זכותן המלאה של הנתבעות לנהל הליך, מצדיק מאידך את זכותה של התובעת להשבת המצב לקדמותו ולהשבת הוצאות יתרות שנגרמו לה אגב ניהול ההליך, ומצדיק התחשבות מה בשכר טרחת בא-כוחה, שכן מדובר בהליך שקיבל נפח בלתי סביר לחלוטין.

    בנסיבות אלה, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת הוצאות יתרות בסך מתון של 2,000 ₪.

57. אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 54,000 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בצירוף הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעמה ומחצית חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, בצירוף שכר העדים כפי שנפסק. כמו כן, תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, י"א שבט תשע"ט, 17 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.