1.התובעת נפצעה לטענתה בשל נפילה במדרכה. הצדדים חלוקים בכל הנוגע לנסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה, וכן בשאלת הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מאותה תאונה.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.לפי גרסת התובעת, ביום 02.06.19 בעת שהלכה במדרכה בדרכה מבתה חזרה הביתה, נתקלה באבני ריצוף שהתרוממו, נפלה ונפגעה בכתף שמאל (להלן: התאונה). לשיטת התובעת, מדובר במפגע במקום ציבורי שנועד להולכי רגל, אשר הנתבעת 1 (להלן: העירייה) אחראית לתקינותו, ואשר לא תוקן טרם התאונה על אף הסיכון הכרוך במעבר באותו מקום.
הנתבעות טענו כי העירייה פעלה באופן סביר לאיתור וטיפול במפגעים בשטחה, כי לא היתה התראה או תלונה קודמת בנוגע למפגע במקום, וכי אין לחייבה באחריות לאירוע. עוד נטען כי אם ייקבע שיש אחריות לעירייה, יש להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי.
מעבר לסוגיות הנוגעות לאחריות, פירטו הצדדים את עמדתם בנוגע לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה.
דיון והכרעה
קיומו של מפגע
3.אין למעשה מחלוקת בנוגע לקיומן של מרצפות במדרכה שהתרוממו בשל שורשיו של עץ סמוך. התובעת הציגה תמונות שצילמה בתה (שיצאה לשם לאחר ששוחחה עם התובעת ושמעה ממנה על מיקום התאונה), אשר מתעדים את המפגע. התובעת אישרה בחקירתה את דברי הבת כי בחנה את התמונות שצולמו והגישה אותן לאחר שווידאה כי הן מייצגות את מקום האירוע הנטען. התובעת סימנה על גבי התמונה שצולמה לפני תיקון המדרכה את מקום התאונה והסבירה פעם נוספת את הסיבה לנפילתה.
מנהל מחלקת תחזוקה של העירייה אישר כי יצא לבדוק את המקום לאחר שנמסרה הודעה למוקד בדבר המפגע (יום לאחר התאונה) וכי ווידא שהמדרכה תוקנה בתוך מספר ימים.
נסיבות התאונה
4.לטענת הנתבעות, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את נסיבות התאונה שכן לא ניתן לדעת בדיוק היכן ומדוע נפלה; הבת הלכה למקום וחיפשה מפגע, אותו צילמה, ללא הצבעה על מקום הנפילה על ידי התובעת; התובעת נפלה מספר פעמים בעבר כך שהיתה מועדת לתאונות.
אינני מקבלת את עמדת הנתבעת, ומצאתי לקבל את גרסת התובעת כמהימנה, וזאת בשל אלה:
ראשית, גרסת התובעת היתה עקבית, ברורה וסדורה. התובעת עמדה על גרסתה לאורך כל ההליך, לרבות בתצהיר הנסיבות ובחקירתה הנגדית. גרסת התובעת תאמה לתמונות שהוצגו המבססות קיומו של מפגע כמו גם חומה סמוכה עם מוטות מתכת בהן נעזרה כדי להתרומם לאחר התאונה.
שנית, עדות בתה של התובעת, שתיארה את מקום הנפילה על פי דברי התובעת באופן מפורט מאד, כך שהיא יכלה לצאת למקום ולאתר את המפגע ללא קושי. התובעת אישרה כאמור לעיל, כי התמונות שיקפו את מקום התאונה.
שלישית, התיעוד הרפואי הראשוני לאחר התאונה התייחס לנפילתה של התובעת במדרכה תוך כדי הליכה.
די באלה, במצטבר, כדי להרים את הנטל המוטל על התובעת להוכיח את נסיבות התאונה והסיבה לה, במאזן ההסתברויות.
5.לסיכום עניין זה, אני קובעת כי התובעת הלכה במעבר בין ערוגה גדולה החוצצת בין "כביש הולנדי" לבין חומה סמוכה, ותוך כדי הליכתה בשביל הקיים במקום, נתקלה במרצפות בולטות במדרכה, נפלה ונפגעה בכתף יד שמאל.
האחריות - רשלנות העירייה
6. כדי לקבוע כי העירייה אחראית כלפי התובעת, יש לבחון אם העירייה חבה בחובת זהירות מושגית (כללית) וקונקרטית כלפי התובעת, אם הפרה את חובתה זו ואם יש קשר בין הפרת החובה לבין האירוע. ככל שייקבע קיומה של אחריות, יהיה צורך להמשיך ולקבוע אם יש לתובעת אשם תורם ואת שיעורו.
כפי שנקבע לא פעם, על עירייה מוטלת חובת זהירות כללית כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה (ראו: סעיפים 235-249 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). בהעדר כל שילוט הכוונה או הסברה, צריכה העירייה לצפות כי העוברים והשבים ילכו במדרכה, יחצו כבישים, יעברו בכל מקום ציבורי, ויעשו שימוש במתקניו, ויעברו בשבילים הנחזים להיות למעבר הולכי הרגל. לפיכך, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית עקרונית [ראו, ככל שהדבר דרוש: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)].
7.כאמור לעיל, למרות שהובאו תמונות ולא היתה מחלוקת כי היה מפגע במקום שתוקן לאחר תלונת בתה של התובעת, לא מצאה לנכון העירייה להגיש אסמכתאות כלשהן לתמיכה בטענתה כי לא היו התרעות נוספות וקודמות בדבר המדרכה המשובשת (מאד) במקום.
הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" [ע"א 641/87 קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990), וכן ע"א 548/78 שרון נ. לוי, פ"ד לה(1)736 (1980)], וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 (1990)].
8.התרשמתי ממצב המדרכה כפי שנראה בת/1. בעין בלתי מקצועית נראה כי מדובר בהתרוממות של אבני הריצוף לאורך זמן. העובדה שעד הנתבעות מבקר במקום מידי שבוע ולא ראה את המפגע, אינה מעידה על כך שלא היה קיים, בסיכון הולך וגדל, משבוע לשבוע. לא הובאו יומני עבודה, דו"חות של פקחים או אסמכתאות אחרות לכך שהמקום נבדק על ידי גורם רשמי באופן תקופתי. אנשי תחזוקה, גינון ועובדים אחרים יכולים לצפות כי שורשיו של עץ שניטע בסמוך מאד למדרכה יגדלו עם הזמן ויפגעו במפלס המדרכה. עד הנתבעות אישר, אף כי סייג את דבריו לתקופה שלאחר התאונה, כי התובעת נפלה סמוך לערוגה שבה עץ שמוציא שורשים ומרים את האבנים, וכי האבנים "קופצות" מהשורשים כל חצי שנה.
עד הנתבעות טען בתשובה לשאלותיי כי עובד מחלקת התחזוקה מסייר בעיר 4-5 ימים בחודש, ברחובות ספציפיים אליהם נשלח לאתר מפגעים, בעיקר רחובות הולנדיים עם אבנים משתלבות. טענה זו לא נכללה בתצהיר עדותו של העד ובשל כך מהווה עדות כבושה שמשקלה נמוך, וממילא, לא נתמכה בראיה כלשהי. מעבר לכך, לא ניתן לקבוע כי מספר ימים כזה על ידי עובד בודד מהווה ביקורת שוטפת המספיקה לאיתור מפגעים ברחבי העיר כולה.
9.אשר על כן, אני קובעת כי העירייה הפרה את חובתה להגן על שלומם של הולכי הרגל במדרכה, במקום שבו עברה התובעת, לא פעלה באופן סביר לתחזק את המדרכה ולמנוע מפגעים בפני הולכי הרגל ובכללם התובעת, ובכך התרשלה כלפי התובעת.
אשם תורם
10.בע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ"ד לא(1)299 (1976) נקבע כי "שאלה שניה ונפרדת היא מהו המבחן שעל-פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הנושא באשם-התורם. מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של "מידת האשמה"... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..."
במקרה דנן, אין טענה כי היה שילוט או גידור המונע מעבר במקום. התרשמתי כי מדובר במעבר המהווה חלק מהמדרכה ומשמש את הולכי הרגל שאינם רוצים ללכת על הכביש בשל תנועת כלי רכב במקום.
עם זאת, מדובר במקום הסמוך לביתה של התובעת, בדרך מבית בתה ובמקום בו עברה קודם לכן. התאונה התרחשה באור יום מלא, והמפגע בולט ואין כל קושי להבחין בו גם בלא לחפשו או לנעוץ עיניים בקרקע. לא ברור מדוע התובעת הולכת (חרף תאונה משמעותית קודמת) כשהיא מביטה כל העד רק לפנים, נמנעת, לדבריה, להביט לעבר מדרך רגליה. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, אני קובעת כי ראוי להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 25% לאירוע ותוצאותיו.
נזקי התובעת
הנכות הרפואית והתפקודית
11.מומחה התובעת קבע כי נותרה לה נכות בשיעור 25% בגין הגבלה בתנועות הכתף, ו-10% נוספים בגין צלקת ניתוחית. מומחה הנתבעות קבע כי נותרה לתובעת נכות בגין המגבלה בכתף בשיעור של 20%. הצדדים נמנעו מזימון המומחים ואלה לא נחקרו. בנסיבות אלו, אני קובעת את הנכות הרפואית של התובעת לפי מיצוע הנכויות שקבעו מומחי הצדדים בשיעור 22.5%, המהווה נכות תפקודית בשל הקושי בתנועות הכתף. בנוסף אני קובעת כי נותרה לתובעת נכות רפואית נוספת בשיעור 5%, שהיא נכות אסתטית (שאינה תפקודית) בגין הצלקת הניתוחית שנותרה במקום. סך נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור 26.4%.
חישוב הנזק
עזרת הזולת
12.אין חולק שהתובעת לא העסיקה עזרה בשכר, למעט באופן חלקי בתקופה שסמוכה לתאונה.
התובעת, ילידת 00.00.44, היתה עצמאית בכל תפקודה עד התאונה (למעט במשך תקופה מסוימת לפני כ-18 שנים, לאחר נפילה שגרמה לשבר באגן), טיפלה לבדה בכל מטלות הבית וסייעה לבנותיה בעבודות בביתן ועבדה מידי פעם כסייעת לרופאת שיניים (עובדה אחרונה זו אושרה על ידי עד הנתבעות). שימוש רגיל ומלא ביד דומיננטית מהווה באופן ברור צורך בסיסי במרבית פעולות היום יום. עקב הנכות נפגע תפקודה של התובעת באופן ממשי הן בפעולות האישיות (כמו רחצה, הלבשה והכנת אוכל) והן בעבודות משק הבית והסיוע שנהגה לתת לבנותיה ולנכדיה.
נתתי דעתי לגילה של התובעת, למצבה המשפחתי, לאופי הנכות ולמשמעותה על חיי היום יום. אינני סבורה כי העזרה האינטנסיבית הנדרשת לתובעת חורגת בהיקפה ובאופייה מעזרה הניתנת באופן רגיל בין בני משפחה, גם לבני משפחה מבוגרים. מנגד, אינני מקבלת את דרישת התובעת לפסוק לה, בנוסף לשווי העזרה, הוצאות גיהוץ בסך של 450 ₪ לחודש, שכן מדובר בדרישה לא סבירה. אציין שהקבלות שצורפו מתייחסות לשירותי כביסה לרבות כלי מיטה ומגבות כולל גיהוץ (עמודים 34-35 למוצגי התובעת), בעוד התובעת לדבריה כיום כבר אינה נזקקת לשירותי כביסה אלא גיהוץ בלבד. מעבר לכך, מאחר שנפסק לתובעת (כמפורט להלן) פיצוי בגין עזרת הזולת, אין כל מניעה כי מי שמסייע לתובעת יסייע לה גם בגיהוץ, בהיקף ובתדירות שהדבר נדרש. למעלה מן הצורך אבהיר כי על פי הקבלות אשר התובעת ביקשה להגיש רק לפני מספר ימים – שלא התקבלו כראיה בתיק – הוצאות הגיהוץ היום הן בסכומים נמוכים בהרבה מאלה שנדרשו בסיכומי התובעת.
13.מצאתי כי ראוי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בסכום גלובלי בתקופת השיקום הראשונה (הכוללת את הוצאותיה בגין עזרה בשכר, כביסה וגיהוץ) למשך השנה הראשונה: 3 חודשים (אז היתה נכותה הזמנית 50% לפי חוות דעת מומחה התובעת, כאשר מומחה הנתבעות כלל לא התייחס לנכויות זמניות) ובהמשך עד להתייצבות נכותה הצמיתה משך 9 חודשים נוספים (תקופה בה היתה נכותה הזמנית 30%), סכום ממוצע וכולל של 2,000 ₪ לחודש (בערכים להיום), וסה"כ 24,000 ₪. עבור המשך תקופת העבר, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין עזרה בסכום כולל של 1,000 ₪ לחודש למשך 32 חודשים נוספים, בסך 32,000 ₪. לעתיד, ועד לסוף תוחלת חייה, כ- 11 שנים נוספות (ובהיוון מתאים), אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 112,000 ₪.
כדי להפיס את דעתן של הנתבעות, שסברו כי אין לפסוק פיצוי בסכומים בסדר גודל זה, אבהיר כי מדובר בסכום השווה ל- 4-5 שעות שבועיות של עזרה בשכר, ולא מעבר לכך. ההפניה של הנתבעות בסיכומיהן לפסקי דין אחרים שנתתי ובהם סכומי פיצוי נמוכים יותר אינה מחייבת את הפחתת הפיצוי, כאשר בכל מקרה נבחן הצורך של הניזוק לפיצוי לגופו, בשים לב לנסיבות המקרה, לאופי ולשיעור הנכות, לפעולות שהניזוק אינו יכול או מוגבל בביצוען, למהימנותו, לתפקודו טרם התאונה וכיוב' נתונים רלוונטיים.
בהתאם, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הצורך בעזרה, בעבר ולעתיד, בסכום של 168,000 ₪.
הוצאות רפואיות וניידות
14.התובעת נפגעה בכתפה, ולא מצאתי כי נגרמו לה הוצאו ניידות מוגברות, למעט נסיעות לטיפולים ולבדיקות. הקבלות שצורפו הן בסכומים נמוכים, ולא ניתן לקבוע כי התובעת נזקקת לרכישת משככי כאבים באופן שבועי או אף חודשי. התובעת היום אינה מקבלת ואינה נדרשת להמשך טיפול רפואי או שיקומי.
לאחר ששקלתי את כלל הנתונים, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין הוצאותיה, לעבר ובעתיד, סכום של 7,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות.
נזק בלתי ממוני
15.כפי שמתואר בסיקור ממצאי ההדמיה בחוות הדעת מטעם הנתבעות, ביום התאונה נמצא ב"צילום רנטגן של כתף שמאל - שבר צוואר כירורגי, שבר GT פרגמנט חופשי בנוסף, ללא פריקה." עוד תואר בחוות דעת מומחה הנתבעות כי בבדיקת CT מיום 16.06.19 של כתף שמאל נמצא "שבר מרוסק בהומרוס הפרוסימאלי, המערב את הגבשושיות ואות הצוואר הכירורגי" [טעות הכתיב במקור – ר.ה.] . התובעת עברה ניתוח ובצילום מיום 11.05.20 על פי תיעוד רפואי מבית החולים תל השומר, כפי שמציין מומחה הנתבעות, תועד "מצב לאחר החלפת כתף הפוכה, מנח תותב ומנח גבשושיות משביע רצון, סימני חיבור...".
אין חולק כי התובעת נדרשה לעשות שימוש במתלה ליד במשך מספר חודשים ולאחר מכן נדרשה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה מרובים לצורך שיקומה. אני קובעת את הפיצוי המגיע לתובעת בהתחשב בנתונים אלה, בגילה ובשיעור נכותה, בסכום של 120,000 ₪.
ניכוי גמלאות המל"ל
16.על פי המסמכים הרלבנטיים שצורפו על ידי הנתבעות לתיק ביום 29.01.23, שולמו לתובעת גמלאות סיעוד עבור תקופת זכאות בחודש 06/2019 עד 01/2020 בסך של 9,856 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, כך שהסכום לניכוי עומד על 11,000 ₪ (במעוגל).
17.ריכוז סכומי הפיצויים:
|
עזרה – עבר ועתיד
|
|
168,000
|
₪
|
|
הוצאות וניידות – עבר ועתיד
|
|
7,000
|
₪
|
|
כאב וסבל
|
|
120,000
|
₪
|
|
סה"כ
|
|
295,000
|
₪
|
|
בניכוי 25% בגין אשם תורם (במעוגל)
|
|
(74,000
|
₪)
|
|
יתרת הפיצוי המגיע לתובעת
|
|
221,000
|
₪
|
|
בניכוי תגמולי המל"ל
|
|
11,000
|
₪
|
|
יתרת הפיצוי
|
|
210,000
|
₪
|
סוף דבר
18.אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 210,000 ₪.
19.באשר לשכ"ט עו"ד: לא מדובר בתיק סבוך עובדתית או משפטית, או בתיק שבו היתה התנהלות בעייתית של הנתבעות. התקיימו שתי ישיבות בלבד, ולא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, אלא העדויות נשמעו כולן בעל פה. בנסיבות אלו, וחרף הסכם שכר הטרחה שהוצג לי, אינני מוצאת כי יש לחייב את הנתבעות בשכ"ט עו"ד בשיעור העולה על זה שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000. על כן, אני על הנתבעות לשלם לתובעת סכום של שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהפיצוי (כולל מע"מ).
מעבר לכך, על הנתבעות להשיב לתובעת את הוצאותיה עבור חוות הדעת מטעמה (בהתאם לחשבוניות מס שיוצגו ובשערוך להיום) ואגרת בית משפט ששולמה (כשהיא משוערכת להיום).
20.הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור כחוק.
פסק הדין ניתן לפרסום שכן אינו כולל פרטים מזהים אודות התובעת.
ניתן היום, י"ב שבט תשפ"ג, 03 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
