פאר נ' איוב

בפניי תביעה שטרית על סך של- 1,375,500 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין 16 שיקים שנמשכו על ידי הנתבע. לטענת התובע, מידי פעם הוא הלווה לנתבע סכומי כסף. הנתבע מסר לו מידי פעם שיקים של צדדים שלישיים וקיבל בתמורה מזומנים. על מנת להבטיח שהתובע יקבל את התמורה עבור השיקים של הצדדים השלישיים, מסר לו הנתבע שיקים אישיים משוכים מחשבון הבנק שלו.

מטעם הנתבע הוגשה בקשת רשות להתגונן, אשר התקבלה במסגרת החלטה מיום 27/08/2020 (כב' השופטת אוסילה אבו-אסעד), תוך שנקבע כי תצהירו של הנתבע שצורף לבקשה ישמש ככתב הגנה. בבקשה ובתצהיר טען הנתבע, כי התובע מעולם לא הלווה לו כספים כלשהם והוא אינו חייב לו כל סכום. לטענתו הוא מעולם לא מסר לתובע שיקים כלשהם וכל השיקים אשר העתקם צורף לכתב התביעה נגנבו ממשרדו. הנתבע הוסיף וטען, כי התובע עבד אצלו וקיבל ממנו משכורת ולא היה יכול להלוות לו את הסכומים הנטענים.

יצוין, כי בין הצדדים מתנהלים שני הליכים נוספים בבית משפט המחוזי בנצרת, אחד מהם בעניין זכויות הבעלות בדירת מגורים אשר לטענת התובע הוא רכש מכספו אולם משיקולים אישיים וכלכליים רשם אותה על שם הנתבע (ת"א 74197-12-19), והשני לעניין עסקי הנתבע – פיצוצייה ומוסך – אשר לטענת התובע הוא שותף בהם (ת"א 21428-05-20).

ביום 07/06/2022 התקיים דיון הוכחות בפני במהלכו העידו התובע והנתבע בלבד, ובסיומו ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. הצדדים ביקשו מספר פעמים להאריך להם את המועד להגשת הסיכומים לטובת משא ומתן שהתנהל ביניהם בניסיון לסיים את הסכסוך בהסכמה, אולם מאחר שבסופו של יום ניסיון זה לא צלח, הוגשו הסיכומים.

הצדדים נחלקו בסיכומיהם על מי מוטל נטל ההוכחה, לרבות הנסיבות הקשורות בהוצאת השיקים ובעסקת היסוד הנטענת.

תמצית טענות הצדדים

התובע טען, כי הוא והנתבע היו חברים קרובים עד אשר פרץ ביניהם סכסוך באמצע שנת 2018 לערך, ובמסגרת מערכת היחסים ביניהם הוא סייע לנתבע וגייס עבורו כספים לבקשתו. לטענת התובע, יש לו זכות לתבוע את ביצוע השיקים על אף שנרשמו לפקודת צדדים שלישיים ולפקודת הנתבע עצמו, שכן הוא בגדר אוחז כשורה לפי סעיף 28 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. נטען, כי בתביעה שטרית מוטל הנטל על הנתבע להוכיח את נכונות טענותיו וגרסתו בעניין השטרות, כי עליו להוכיח את טענת הגניבה על מנת להעביר את הנטל אל כתפי התובע, וכי הנתבע לא עמד בנטל זה. כן נטען, כי בעדותו של הנתבע נפלו סתירות שונות ואין לתת אמון בגרסתו.

מנגד טען הנתבע, כי הוכח על ידו שהשיקים נגנבו ממשרדו וכי הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובע. נטען כי התובע לא הוכיח את היותו "אוחז כשורה", וכי הוא אף אינו בגדר "אוחז", מאחר והוא אינו הנפרע בשיקים ומשלא הוכיח כי הם הוסבו לו וכי הוא מחזיק בהם. כן נטען, כי שני השיקים בסכום הגבוה ביותר אינם אכיפים מאחר שאינם כוללים זמן פירעון, לא הושלמו תוך זמן סביר, לא הוצגו לפירעון ולא חוללו. לעניין יתר השיקים נטען כי סחירותם הוגבלה וגם הם אינם אכיפים. עוד נטען על ידי הנתבע, כי על פי גרסת התובע השיקים מושא התביעה מהווים שטרי בטחון, דהיינו על תנאי, אשר ניתנים לפירעון למקרה והשיקים של צדדי ג' לא ייפרעו, כאשר הוכח כי תנאי זה לא התקיים ועל כן השיקים אינם אכיפים. הנתבע הוסיף וטען, כי על המקרה שלפנינו חל חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993, ולפי הוראות חוק זה הנטל להוכיח את התביעה ואת פרטי עסקת היסוד מוטל על התובע, דבר שלא נעשה על ידי התובע.

דיון והכרעה

כידוע, קיים הבדל בין תביעה שטרית לבין תביעה על פי עסקת היסוד. ההבדל אינו פורמאלי גרידא. לבחירת התובע על פי איזו עילה לתבוע, אם על פי השטר או על פי עסקת היסוד, יש "השפעה ישירה על דרך התגוננות של הנתבע ועל הראיות אשר יש להביא להוכחת התביעה" [ע"א 198/75 אליאס חזן נ' כמאל ניהאד, פד"י ל(1) 421 (1975), בעמ' 432]. בתביעה השטרית מהווה השטר את הבסיס של התביעה ואילו בתביעה על פי עסקת היסוד, השטר הוא רק ראיה מתוך מכלול הראיות (עניין חזן, בעמ' 432 ב'-ג'). על כן, שומה על התובע להבהיר מהי עילת התביעה, משום שהן הנתבע הן בית המשפט זכאים לדעת מה היא העילה שלפיה הוגשה התובענה [יואל זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג-1983), בעמ' 390-389].

הגם שבכתב התביעה התייחס התובע גם לעסקת היסוד, אלא שהוא הגדיר את תביעתו כתביעה שטרית, ובדיון שהתקיים ביום 01/03/2020 בפני כב' השופטת א. אבו-אסעד, הבהיר ב"כ התובע, לשאלת בית המשפט, כי התביעה מוגשת בעילה השטרית (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 11-9). גם הסיכומים שהוגשו מטעם התובע מתבססים על העילה השטרית ועליה בלבד.

כבר בתחילת הדברים אבקש לציין כי שני הצדדים היו רחוקים מלהותיר עלי רושם אמין ומהימן. העובדות שהוכחו בתיק היו דלות והראיות עוד יותר, אם כי, כאמור מעלה, בתביעה שטרית מהווה השטר את הבסיס של התביעה. במערכת היחסים ששררה בין הצדדים, שנמשכה על פי דברי שניהם שנים רבות, רב הנסתר על הגלוי!

עילה שטרית הנובעת מהלוואה חוץ בנקאית

התובע העיד על עצמו כאיש עסקים שתיווך בהרבה עסקאות בתחום הצ'יינג' (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 2-1; עמ' מס' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 3-1).

בסעיף 2 לכתב התביעה טען התובע כי הוא "הלווה" לנתבע "סכומי כסף רבים". על פי גרסתו, מדי פעם מסר לו הנתבע שיקים של צדדי ג' ובתמורה לכך הוא קיבל מהתובע מזומנים, כאשר השיקים מושא התביעה ניתנו על מנת להבטיח פירעון אותם שיקים של צדדי ג' (סעיף 11 לכתב התביעה).

התובע טען כי הלווה לנתבע את מלוא סכום השיקים אך "לא במכה אחת" אלא "בשלבים", ואישר כי לא נערך הסכם הלוואה בכתב בין הצדדים מאחר שהשיקים הספיקו לו (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 31-26; עמ' 12 לאותו פרוטוקול, שור' 15-5; וכן בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022; עמ' 13 לאותו פרוטוקול, שור' 36-34; וכן עמ' 14, שור' 2-1).

על פי גרסת התובע בחקירתו הנגדית, הנתבע היה מוסר לו שיק והוא היה מביא לו סכום במזומן בגובה סכום השיק פחות "עמלה סמלית" כדבריו (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 34-30; ובעמ' 10, שור' 20-17), וכשניסה להתחמק משאלת בית המשפט האם למעשה מדובר בעסקת ניכיון שיקים והזכרתי לו שלפי דבריו הוא צ'יינג'ר לא תמים, כך הוא ענה:

"אמת, אני לא תמים, הייתי מביא לו כספים, זה נקרא הלוואה או ניכיון... הייתי שומע בקולו ומגייס לו כספים אם זה מחברים, אם זה ממשפחה" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 11-10)

כאמור מעלה, חלק מהכספים שהתובע הלווה לנתבע מקורם בחברים של התובע, בבני משפחתו וגם מההון העצמי שלו מהחסכונות שהיה "שם בצד", כך על פי גרסתו (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 31-30; ובעמ' 5 לאותו פרוטוקול, שור' 2-1; עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 16-14; וכן בעמ' 16, שור' 14-1).

מנגד, על פי גרסת הנתבע, הוא מעולם לא קיבל מהתובע הלוואות וטען כי השיקים מושא התביעה נגנבו ממנו (סעיפים 3, 6(ג) ו- 6(ו) לתצהירו שצורף לבקשת הרשות להתגונן והפך מאוחר יותר לכתב הגנה; סעיפים 3, 4 ו- 9 לתצהיר עדותו הראשית).

ביום 09/08/2017 פורסם חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (תיקון מס' 5), התשע"ז-2017, שבין היתר שינה את שם החוק לחוק אשראי הוגן. בסעיף 23(א) לתיקון מס' 5 נקבע כי תחילתו תהיה 15 חודשים לאחר פרסומו. מאחר שהעובדות הרלוונטיות במקרה שלנו התרחשו עד אמצע שנת 2018, ועד אז ניתנו ההלוואות לנתבע כפי גרסת התובע, שאז לטענתו פרץ הסכסוך בינו לבין הנתבע (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 5-2), אזי חל על ענייננו הנוסח הקודם של החוק ובשמו הקודם.

סעיף 2 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות (להלן: "החוק") קבע כי חוזה הלוואה טעון מסמך בכתב, אותו יש לצרף לכתב התביעה כמצוות סעיף 8 לחוק. אלא שבסעיף 15(א) לחוק נקבע כי סעיף 2 לא יחול "על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק".

בפסיקה נקבע כי הנטל להוכחת הסייג לתחולת הוראות החוק, מוטל על הטוען לו. דהיינו, על המלווה: "הכלל הינו כי מי שנותן הלוואה יראו אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כן הדבר" [ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (21.01.2009), פסקה 26. ראו גם: ת"א (מחוזי ת"א) 22243-03-15 אלבש יזום וניהול בע"מ נ' גיא קריטי (16.05.2019), פסקה 10.2; פש"ר (מחוזי חי') 19082-09-16 עומר חסאן נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (13.09.2018), פסקה 62; ע"א (מחוזי חי') 41627-02-17 עאיד דוירי נ' סלימאן חביש (12.06.2017), פסקה 7; ע"א (מחוזי חי') 5099-05-13 עזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' יגאל עבדייב (19.02.2014), פסקה נ"ט; ע"א (מחוזי ת"א) 56002-03-14 גולפייגן אליאס נ' מורדי יוסף משה (09.03.2015), פסקה 13].

אמנם התובע טען כי הנתבע היה "בן טיפוחיו" (טענה שבה כפר הנתבע בתוקף) וכי ביניהם היו קשרי חברות והוא הלווה לו את הכספים בתור חבר, אולם הוא לא הוכיח כי הכספים שניתנו לטענתו לנתבע כהלוואות לא היו במסגרת עיסוקו בתחום הצ'יינג' או כמתווך בעסקאות צ'יינג'. יתירה מזו, מחקירת התובע עולה כי ההלוואות הנטענות ניתנו במסגרת עיסוקו האמור. ראשית, מדובר היה במספר הלוואות בסכומים משמעותיים שניתנו לטענת התובע במועדים שונים, דבר שמחזק את המסקנה כי לא היה מדובר אך בעזרה חד פעמית לחבר. שנית, כאמור לעיל, התובע אישר כי הוא עוסק בתחום הצ'יינג' וגיוס הכספים לטובת הנתבע נעשה על סמך כך (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 3-1). שלישית, לדבריו דאג לקבל שיקים עצמיים (משוכים לפקודת הנתבע עצמו וחתומים על גבו בחתימת היסב) על מנת שמצבו בבית המשפט יהיה יותר חזק, וזאת על סמך ניסיונו (עמ' 15, שור' 16-12. ראו גם: בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 11-8). רביעית, כשהתובע נשאל מדוע לא נערך הסכם בכתב בקשר להלוואות, התשובה הייתה כי הוא דאג לקבל שיקים, שמבחינתו "השיק במקום חוזה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 36-34, ובעמ' 14, שור' 2-1). חמישית, התובע אישר כי הוא למעשה ביצע ניכיון על השיקים שהביא לו הנתבע וגבה ממנו עמלה (עמ' 9, שור' 34-33; עמ' 10, שור' 11-10, וכן שור' 18-17), ולעובדה זו נודעת חשיבות רבה הואיל ויש בה כדי ללמד על כך שההתנהלות מבחינת התובע הייתה התנהלות עסקית, להבדיל מטובה הניתנת לחבר [ראו והשוו: ע"א (מחוזי ת"א) 55199-10-15 טל שפיזר נ' ציפי כרמל סרטני (24.03.2016) שבקשת רשות ערעור שהוגשה עליו נדחתה –רע"א 3989/16 ציפי כרמל נ' טל שפייזר (‏04.07.2016)].

בסופו של יום, התובע לא הצליח לסתור את החזקה כי ההלוואות הנטענות ניתנו במסגרת עיסוקו, ועל כן, אני קובע שחוק הלוואות חוץ בנקאיות חל על מקרה זה.

בסעיף 8(א) לחוק נקבע:

"סדרי דין

8. (א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין"

ואילו סעיף 11 לחוק קובע:

"הגנה נגד אוחז בשטר

11. נפתח נגד הלווה הליך בבית משפט או בהוצאה לפועל לביצוע שטר שחתם הלווה בקשר לחוזה הלוואה, יהיו זכויות האוחז בשטר כפופות להוראות חוק זה כאילו היה המלווה, אלא אם כן הוכיח האוחז בשטר כי הוא אוחז בו בתום לב ובעד תמורה, וכי הוא לא ידע שמקור השטר בחוזה הלוואה כאמור"

בעניין בס הנזכר לעיל נקבע כי הוראת סעיף 8 לחוק אינה הוראה פרוצדוראלית כי אם הוראה מהותית (שם, פסקה 35). על כן, יש להקפיד עם המלווה ביחס לכל הוראות החוק, ובכלל זה הוראת סעיף 8 לחוק המחייבת אותו להציג חוזה הלוואה בכתב (שם, שם). עוד נקבע "כי הלוואה שהחוק חל עליה ולא ניתנה בכתב – לא ניתן יהיה, לכאורה, להיפרע ממנה. תנאי מוקדם הינו מסמך בכתב, ובהעדרו אין לכאורה עילה להגשת תביעה כנגד הלווה" (שם, פסקה 22).

באותם מקרים שהחוק חל עליהם, צירוף חוזה ההלוואה, ובמיוחד כאשר הנתבע מכחיש קבלת ההלוואה, הוא תנאי סף מהותי בטרם תיבחן התביעה לגופה, שאם התובע לא עומד בו – תידחה תביעתו בהיעדר עילת תביעה [ע"א (מחוזי ת"א) 13801-02-13 פרי לילי ליה נ' דרור צזנה (14.08.2014), פסקאות 13 ו-16. ראו גם: ע"א (מחוזי חי') 6593-07-21 סמי עיאדה נ' מוחמד זכור (10.11.2021), פסקה כ'].

עוד נקבע בעניין בס כי הוראות החוק יחולו גם על תביעה בעילה שטרית הנסמכת על הלוואה חוץ בנקאית, ועל כן, יש לבחון את עסקת היסוד ולא לדון בתביעה כתביעה שטרית רגילה:

"עילה שטרית רגילה לחוד ועילה שטרית הנסמכת על הלוואה לפי החוק לחוד. דהיינו, המחוקק קבע כי ככל שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, שהחוק חל עליה – לא מדובר בעילה שטרית רגילה המנותקת מעיסקת היסוד, אלא בית המשפט יבחן גם את עיסקת היסוד.

ודוק, עיסקת היסוד לא אמורה להתברר נוכח טענות הגנה המוכרות כנגד עילה שטרית, שאזי על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי קמה לו עילת הגנה נוכח עיסקת היסוד. מעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה – עיסקת היסוד היא הנדונה, ראשית לכל, בפני בית המשפט ... בהתאם בית המשפט יבחן את עיסקת היסוד, ויברר אם אכן בהתאם לה ובכפוף להוראות החוק, רשאי התובע להיפרע מהנתבע את השטרות נשוא הבקשה לביצוע" (שם, פסקה 19)

מכאן ש"הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה ההלוואה והפרטים ש(ע)ל המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עומד בכך אין לפנינו עילה ברת תביעה" (עניין בס, פסקה 23).

משמע, "בבקשה לביצוע שטר שהחוק חל עליה, שלא כמו בתביעה שטרית אחרת, הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע ועל בית המשפט לבחון ראשית את עסקת היסוד" [ע"א (מחוזי מרכז) 24535-11-21 מני סופר נ' תמיר הנינה (31.05.2022), פסקה 32]. במקרה שכזה לא עומדת לתובע חזקת התמורה [ע"א (מחוזי מרכז) 4862-01-14 ליעד שטרצר נ' יצחק שלום (31.03.2014), פסקה 19. בקשת רשות ערעור שהוגשה עליו נדחתה – רע"א 3446/14 יצחק שלום נ' ליעד שטרצר‏ (‏11.08.2014)].

כפי שכבר צוין לעיל, הנתבע הכחיש קבלת הלוואות מהתובע. בהקשר זה נקבע כי "במקום ובו חלוקים בעלי הדין אם ניתנה כלל הלוואה על המלווה להציג את אותו מסמך בכתב על מנת להיפרע מהלווה. ודוק, נטל ההוכחה רובץ על המלווה ולא על הלווה. אך לא די בכך, הואיל ונטל זה דורש גם הצגת מסמך בכתב אשר בהעדרו לא ניתן יהיה להיפרע אף משטרות שניתנו, לפי טענת המלווה בגין אותה הלוואה" (ההדגשה שלי, א"ס) (עניין בס, פסקה 22).

ראוי לציין כי בעניין בס נקבע כי "שטרות שנתנו לפרעון הלוואה – אין לראות בהם משום חוזה הלוואה" (שם, פסקה 22) ויש בכך מענה לטענת התובע כי מבחינתו "השיק הוא במקום חוזה", טענה שאינה תופסת מן הבחינה המשפטית.

במקרה שלנו התובע לא צירף חוזה הלוואה לתביעתו וכאמור לעיל בחקירותיו הנגדיות, הן בהליך העיקול הזמני והן בהליך העיקרי, אף אישר כי לא נערך חוזה הלוואה בכתב. הוא גם לא התייחס במסגרת תצהירו למועד שבו ניתנה כביכול כל אחת מההלוואות הנטענות, סכומה, סכום "העמלה" שנגבתה על ידו וכיו"ב. לפיכך, ובהתאם להלכה המנחה שנקבעה בעניין בס והפסיקה שהלכה בעקבותיה כמפורט לעיל, דין התביעה להידחות [ראו גם: ע"א (מחוזי חי') 5099-05-13 עזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' יגאל עבדייב (19.02.2014)].

אף שיכולתי לסיים כאן, מצאתי לנכון לבחון את התביעה גם על פי העילה השטרית הרגילה, אך גם בחינה זו הביאה אותי לאותה תוצאה של דחיית התביעה.

על נטל ההוכחה בתביעה שטרית (רגילה)

תביעה שטרית מבוססת כל כולה על השטר. על כן, בשלב הראשון, על התובע להוכיח שניים: האחד, כי הוא "אוחז" כפי הגדרת דיבור זה בסעיף 1 לפקודת השטרות [ראו סעיף 37(1) לפקודת השטרות וכן שלום לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, התשס"ז-2007), בעמ' 208, 212], והשני, כי השטר תקף [רע"א 2107/11 אי.בי סופט בדייב בע"מ נ' לריסה פוליאקובסקי (31.08.2011), פסקה 4]. בכך הוא יוצא ידי חובת ההוכחה.

ודוק, "פקודת השטרות לא קבעה לטובת התובע חזקה שהוא אוחז השטר, אפילו המסמך מצוי בידו" כמו ש"אין חזקה על אדם שחתימה על שטר, חתימתו היא ... אין חזקה על הנתבע שהוא חתם אותה, אפילו זה הוא שמו", ועל כן, התובע הוא זה שנושא בנטל השכנוע להוכחת שני אלה [יואל זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ג-1983), בעמ' 258], שכן חתימה על השטר היא אחד מיסודות השטר כקבוע בסעיף 3(א) לפקודה (לרנר, בעמ' 158, 161).

לפיכך, אם, למשל, הנתבע כופר בחתימה המופיעה על השטר, אזי על התובע הנטל להוכיח כי החתימה היא חתימת הנתבע (זוסמן, בעמ' 258; עניין אי.בי סופט, פסקה 4).

אם הנתבע אינו מעלה טענות כנגד תקפות השטר ואינו מכחיש כי התובע הוא אוחז, אזי נטל השכנוע עובר לנתבע, זאת נוכח החזקות הקבועות בפקודת הראיות, ועליו הנטל לסתור חזקות אלו. כך היא, למשל, החזקה שהשטר נמסר במסירה כשרה וללא תנאי הקבועה בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות, חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודה, והחזקה שהאוחז בשטר הוא אוחז כשורה הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודה. חזקות אלו מניחות לטובת התובע קיומן של עובדות מסוימות ואם הנתבע חולק עליהן, כי אז עליו נטל השכנוע לסתירת החזקות (זוסמן, בעמ' 259-258).

השיקים מושא התביעה

השיקים מושא התביעה משוכים על ידי הנתבע ואין מחלוקת כי כולם חתומים על ידו (ראו בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 31-30). אף אחד מהשיקים אינו רשום לפקודת התובע. ניתן לחלק את השיקים לשלוש קבוצות: האחת, מונה 8 שיקים שבהם הנפרעים הם צדדים שלישיים והם נושאים כיתוב בדפוס "למוטב בלבד". השנייה, מונה 6 שיקים עצמיים המשוכים לפקודת הנתבע עצמו ונושאים שרטוט קרוס בכתב יד. השלישית, המהווה עיקר סכום התביעה, מונה שני שיקים עצמיים על סך של- 550,000 ₪ כל אחד, אשר אין מחלוקת כי אינם נושאים זמן פירעון כלשהוא, ומטבע הדברים לא הוצגו לפירעון ולא סורבו.

פרט לשני השיקים שבקבוצה השלישית, כל 14 השיקים האחרים, הן השיקים שנמשכו לצדדים שלישיים והן השיקים העצמיים, כוללים זמני פירעון שונים בחודשים 06-12/2018, והם הופקדו בחשבונות בנק שונים וסורבו (ראו נספח 3 לתצהיר התובע; סעיף 5 לתצהיר הנתבע).

לטענת התובע, התאריכים הנקובים בשיקים שמסר לו הנתבע הם מועדי פירעון החוב כפי שסוכם בין שניהם. לעניין שני השיקים שבקבוצה השלישית, שבהם לא נרשם תאריך הפירעון, סוכם – כך לטענת התובע – כי הנתבע ישלם לו את הסך הכולל שלהן תוך "חודש – חודשיים" (ראו סעיף 13 לכתב התביעה; סעיף 13 לתצהיר התובע).

אי־הצגת השיקים המקוריים

תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחלה על ההליך כאן נוכח הקבוע בתקנה 180(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, קובעת בזו הלשון:

"פסק דין לענין מסמך סחיר שמקורו קיים

197. (א) בתובענה שעילתה מסמך סחיר שמקורו קיים או שמסמך סחיר כאמור משמש בה ראיה, לא יינתן פסק דין אלא לאחר שהוגש המסמך המקורי לבית המשפט"

ער אני לכך שתקנה 180(ג)(1) לתקנות סד"א החדשות מחילה על הליכים שנפתחו ערב יום התחילה (ה-01/01/2021) גם הוראות פרק ט"ז לתקנות החדשות שכותרתו "ההחלטה השיפוטית", אך נוכח הקבוע בתקנה 180(ג) לתקנות החדשות, ובדגש על הסיפא שלה, לדעתי אין להסיק מכך שהיא ביטלה הוראות אחרות בתקנות הקודמות שלא הופיעו יותר בתקנות החדשות דוגמת תקנה 197(א) האמורה. אין בתקנה 180(ג)(1) לתקנות החדשות שום אמירה על כך שפרק ט"ז לתקנות החדשות מחליף את כל ההוראות שבפרק ט"ו לתקנות הקודמות.

במקרה שלנו, התובע לא הציג ולא הגיש את העותק המקורי של השיקים ולא נטען על ידו כי קיימת סיבה המונעת הצגתם, כאשר בישיבת ההוכחות ציין ב"כ התובע, במענה לשאלת ביהמ"ש, כי לדעתו השיקים המקוריים נמצאים במשרדו (עמ' 12 לפרוטוקול, שור' 34). חרף זאת, הוא לא פעל להגשתם לבית המשפט כמתחייב על פי תקנה 197(א) לתקנות הקודמות, על אף שבחקירת התובע במסגרת הדיון מיום 01/03/2020 בבקשה לביטול עיקול זמני, הוא נשאל על המקור, וגם אז לא היה ברשות באי כוחו העותק המקורי (עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 21-19), ולא כל שכן כאשר במכתבו של ב"כ הנתבע הקודם, עו"ד האשם דלאשה, מיום 06/09/2020 (צורף לבקשה מיום 01/03/2021) התבקש התובע לגלות "מקור השיקים שצוינו בכתב התביעה" (סעיף 2(ו) למכתב).

ויודגש, הצגת השטר המקורי בתביעה שטרית מהווה תנאי למתן פסק הדין ולאור הקבוע בתקנה 197(א) לתקנות הקודמות "לא ינתן פסק דין בתביעה שכזו מבלי שהוצג בפני בית המשפט המסמך הסחיר המקורי" [ע"א 3036/09 סונול כנען בע"מ נ' עיריית כרמל (21.12.2014), פסקה 18. ראו גם: ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (09.05.2011), פסקה 26; ופסק הדין בערכאה הראשונה – ת"א (מחוזי חי') 228-06 סונול ישראל בע"מ נ' המועצה המקומית סאג'ור (19.08.2009); וכן ת"א (שלום קריות) 1402/02 אסולין אליהו נ' ארגוב אבי (01.01.2003), פסקה 3].

אציין כי השטר בתביעה שטרית אינו ראיה רגילה בין מכלול הראיות, אלא הוא הבסיס שעליו נשענת התביעה ובהקשר זה ראוי להזכיר כי השטר הוא במהותו גם חפץ [ראו אהרן ברק, מהותו של שטר (הוצאת הדפוס האקדמי בירושלים, 1972), בעמ' 19 ו- 30-24], אותו צריך להציג במהלך ההתדיינות.

משלא הוצגו השיקים המקוריים, אזי ובהתאם להוראת תקנה 197(א) לא ניתן לתת פסק דין בתביעה השטרית וכבר מטעם זה דין התביעה להידחות.

אוחז כַּשורה, האומנם?

התובע ביסס זכותו לתבוע פירעון השיקים על הטענה שהוא בגדר אוחז כשורה כאמור בסעיף 28 לפקודת השטרות (ראו סעיפים 16-15 לכתב התביעה; עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 19-9; וכן סעיף 3(ד) לסיכומי התובע).

סעיף 28(א) לפקודת השטרות קובע מי נחשב אוחז כשורה:

"אוחז כַּשורה

28.(א) אוחז כַּשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1)נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חוּלל לפני כן, אם אמנם חוּלל;

(2)נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסַחֵר פגומה"

(ההדגשות שלי, א"ס)

"אוחז" הוגדר בסעיף 1 לפקודת השטרות כלהלן:

""אוחז" – מי שהוא הנפרע או הנָסָב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז" (ההדגשה שלי, א"ס)

בהתאם לסעיף 1 לפקודה, אדם ייחשב לאוחז בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי הוא מחזיק פיזית בשטר, השני, כי הוא הנפרע או הנסב של השטר [ברק, בעמ' 45; לרנר, בעמ' 206]. אם כן, ההחזקה הפיזית בשטר, היא תנאי הכרחי לאחיזה (ברק, בעמ' 45; לרנר, בעמ' 207).

כדי להוכיח כי הוא מחזיק פיזית בשיקים, היה על התובע להציג את השיקים המקוריים, וכך במיוחד שעה שהנתבע כפר באחיזת התובע בשיקים (ראו, למשל, סעיף 13 לבקשה למתן רשות להתגונן). משלא עשה התובע כן כאמור בפרק הקודם, אזי הוא לא הוכיח כי הוא מחזיק פיזית בשיקים שבגינם תבע, ועל כן, בהיעדר הוכחת התנאי ההכרחי לאחיזה, לא הוכיח התובע כי הוא בגדר אוחז וממילא לא אוחז כשורה.

זאת ועוד, אשר לשיקים שבקבוצות הראשונה והשנייה, מחקירת התובע עלה כי אלה נמסרו לו לטענתו (מסירה שכאמור לעיל לא הוכחה) לאחר שהופקדו בחשבון הבנק של צד שלישי וחוללו (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 17-13; עמ' 13, שור' 33-27).

אמנם התובע טען כי יתכן שחלק מאותם שיקים הופקדו על ידו בחשבון הבנק הפרטי שלו בבנק לאומי (עמ' 13 לפרוטוקול, שור' 5-4, ושור' 14-11), אולם מפלטי השיקים שצורפו לתגובת התובע מיום 15/03/2021 עולה שכל ארבעה עשר השיקים שבקבוצות הראשונה והשנייה הופקדו בבנק דיסקונט והמסקנה היא שאף אחד מהשיקים האמורים לא הופקד בחשבונו של התובע (שכאמור לעיל נוהל בבנק לאומי). זאת ועוד, ככל הנראה התובע שכח שבחקירתו מיום 01/03/2020 הוא אישר כי לא הפקיד אף אחד מ-16 השיקים בחשבונו (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שור' 26-25), והדבר מתיישב עם העולה מעיון בגב השיקים האמורים שצילומו צורף לתגובה מיום 15/03/2021, לפיו באף אחד מהשיקים לא מופיעה חתימת התובע, והרי אם חלקם הופקד בחשבונו הפרטי, מן הסתם הוא היה חותם עליהם מאחור. להצגת שיקים הללו בבית המשפט נודעת חשיבות יתירה על מנת להוכיח שהתובע אכן מחזיק בפועל פיזית בשיקים אלו.

מאחר שלפי גרסת התובע, אותם ארבעה עשר שיקים הועברו לו על ידי הצד השלישי לאחר ולאור חילולם והוא ידע על כך (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020), הרי שהוא לא יכול להיות אוחז כשורה בשיקים האמורים גם מהטעם שאינו עומד בתנאי סעיף 28(א)(1) לפקודת השטרות [ראו גם: ריקרדו בן-אוליאל, לירן חיים, דיני בנקאות – מערכת התשלומים (כרך ב, מהדורה שנייה, 2021), בעמ' 101].

משנדחתה טענת התובע כי הוא בגדר אוחז כשורה מחמת הנימוקים שהובאו לעיל, אזי דין תביעתו המבוססת כל כולה על טענה זו להידחות, וכך גם נוכח העובדה שלא הוכח כי הוא מחזיק פיזית בשיקים ובשל כך לא יכול לתבוע מכוחם.

התובע סתר והפריך את גרסתו שלו

"על פי סעיף 29(א) לפקודת השטרות נטל ההוכחה הינו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכישלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נדרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה (...). ואולם, אם התובע הזכיר בתביעתו כי השטרות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא היתה קיימת מלכתחילה" [בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית (03.09.2009), פסקה 23. ראו גם: לרנר, בעמ' 222].

בהקשר זה מציין המנוח זוסמן בחיבורו דיני שטרות (תשמ"ג-1983) ש"כאשר התובע אומר "שטר זה קיבלתי בעד תמורה פלונית", וטענתו נתבדתה, לא יוסיף השופט לחקור ולדרוש, שמא ניתנה לנתבע בעד חתימתו תמורה אחרת; התובע נתפס על טענתו" (שם, בעמ' 120).

בסעיף 11 לכתב התביעה, בפרק "העובדות הספציפיות לתובענה", טען התובע כי:

"הנתבע מסר לתובע מדי פעם המחאות של צדדים שלישיים וקיבל בתמורה מזומנים. על מנת להבטיח שהתובע יקבל את התמורה עבור ההמחאות של הצדדים השלישיים, מסר לו הנתבע המחאות אישיות שלו בסך כולל של 1,375,500 ₪" (ההדגשה שלי, א"ס)

בסעיף 12 לכתב התביעה הובא פירוט של שישה עשר השיקים מושא התביעה ובסעיף 14 לכתב התביעה חזר על גרסתו כי אותם שיקים נמסרו לו על ידי הנתבע לאחר שהוא מסר "לתובע מפעם לפעם המחאות של צדדים שלישיים וקיבל בתמורה מזומנים. על מנת להבטיח שהתובע יקבל את התמורה עבור ההמחאות של הצדדים השלישיים, מסר לו הנתבע המחאות אישיות שלו בסך כולל של 1,375,500".

סעיפים זהים לאלו הופיעו גם בתצהיר עדותו הראשית של התובע ואפילו ניתן להם אותו מספר.

אלא מאי? גרסתו האמורה של התובע אשר לעסקה שבגדרה נמסרו השיקים מושא התביעה דנן הופרכה על ידי התובע עצמו במהלך חקירתו הנגדית, בה הוא שלל בצורה החלטית כל קשר בין השיקים מושא התביעה לבין השיקים של הצדדים השלישיים שמסר לו הנתבע (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 18-6), וכדבריו, "אין שום קשר בין השיקים שלו הפרטיים לבין השיקים האחרים. אין שום קשר" (שם, שור' 15).

משהוכח – מפי התובע עצמו ובניגוד לגרסתו בכתב התביעה ובתצהיר עדותו – כי השיקים לא ניתנו לו להבטחת אותם שיקים של צדדי ג' שנמסרו לו לטענתו על ידי הנתבע בגין המזומנים שהוא גייס עבורו, אזי הנתבע פטור ואין עליו לפרוע את השיקים.

ראו בהקשר זה ע"א 164/62 טוביה שפירא נ' מרים רבינוביץ, פד"י יז 341, שבו קבע השופט זוסמן כי "משגילתה לנו המשיבה את גירסתה, הרי היא נתפסת עליה וחזקת התמורה מצטמצמת עכשיו; אם יוכיח המערער שלא נתן לה את השיקים בעד אותה עיסקה שהיא טענה לה, ייצא פטור" (שם, בעמ' 348 ד'-ה').

למעלה מהדרוש אוסיף ואציין כי אפילו היינו הולכים לפי גרסת התובע המקורית שבכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית לגבי מטרת מסירת השיקים מושא כתב התביעה, יוצא כי המדובר בשיקים לביטחון. בפסיקה נקבע, כי שטר כזה הוא שטר שמסירתו הותנתה בתנאי תוך שהוסכם כי האוחז לא ידרוש את פירעונו, אלא אם יקרה אירוע מוגדר, כגון קיום התחייבות אשר למען הבטחתה נמסר השטר [לרנר, בעמ' 142; ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680 (1989), בעמ' 691 ז'].

הנטל להוכיח כי האוחז בשטר ביטחון אינו זכאי לממשו מוטל על מושך השטר. לאור החזקות העומדות לאוחז, טענתו של מושך שטר ביטחון כי אינו חייב על פי השטר מצריכה הוכחה בשני עניינים: ראשית, כי השטר ניתן על תנאי, שנית, כי התנאי לחבות לא התקיים [עניין ס.מ.ל לעיל, בעמ' 693; רע"א 2157/07מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי(02/08/2007), פסקה ז'(1);‏ ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות (א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל (04/07/2010), פסקה 18; וכן ע"א 623/88 משה (מוקי) גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ, פ"ד מד(2) 801 (1990), 803 ג'-ה'].

אלא שהתובע עצמו סתר את חזקת המסירה ללא תנאי משטען בכתב התביעה כי השיקים נמסרו להבטחת שיקים של צדדים שלישיים, והוא סתר גם את החזקה כי התנאי למימוש השטר התקיים משאישר בחקירתו כי מרבית השיקים של צדדי ג' נפרעו (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 3 ו- 17). על כן, גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

קבוצת השיקים הראשונה – "למוטב בלבד"

קבוצה זו מונה כאמור לעיל 8 שיקים: ארבעה נמשכו לטובת אחד בשם נאסר שתיווי (בסכום כולל של- 109,000 ₪), שניים לטובת חברת נוף שיווק ובניין בע"מ (בסכום כולל של-78,000 ₪), אחד לטובת חברת ג.ג.ל להשקעות ונדל"ן בע"מ (על סך של-3,000 ₪), ואחד לטובת מרכז סעיד עטאללה (על סך של-3,000 ₪).

כפי שכבר צוין למעלה, אחד מיסודות התביעה השטרית הוא, היות התובע "אוחז" שהוגדר בסעיף 1 לפקודה – "מי שהוא הנפרע או הנָסָב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז". אין מחלוקת שהתובע אינו הנפרע ולא נשמעה טענה מפיו (וגם לא יכולה להישמע כזו) כי השיקים האמורים הוסבו לו.

מכל מקום, כפי שנזכר לעיל, כל שמונת השיקים האמורים נושאים את הכיתוב "למוטב בלבד" בהדפסה. בעניין זה קובע סעיף 7(א) לפקודת השטרות כי:

"שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עָביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סַחיר"

בהלכה הפסוקה נקבע, כי שיק שעליו מצוין הכיתוב "למוטב בלבד" נכנס לגדר סעיף 7(א) לפקודה, והנפרע אינו יכול להסב אותו ולהעביר את בעלותו וזכאותו בשיק זה לאחר. הכיתוב מבטא כוונה ברורה של מושך השטר לשנות מדיני הסחירות הרגילים ולשלול את עבירות השיק על ידי הוראה כי הנפרע בלבד יוכל לדרוש את פירעונו [ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מח(4) 498 (1994), עמ' 505 ז', 506 א'-ב'; ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פד"י נה(4) 83 (2001); וכן ע"א 210/73 "עתיד" עמילות והשקעות בע"מ נ' בנק מימון לישראל בע"מ, פד"י כח(1) 169 (1973), בעמ' 174 א']. בעלותו של הנפרע בשיק שכזה "כפופה לסייג העבירות. הוא אינו יכול להעביר את זכאותו לצד ג'" (עניין ציטיאט, בעמ' 505 ה'). "כוונת המושך בציינו את המילים "למוטב בלבד" ברורה. הוא מבקש כי הנפרע – והנפרע בלבד – יבוא וידרוש ממנו את פירעון השיק" (שם, בעמ' 505 ז') (ההדגשה שלי, א"ס).

ב-ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי, פד"י סז(1) 84 (2014), חזר בית המשפט העליון והבהיר כי:

"כיתוב האוסר על עבירות השיק אומר את דברו בבירור: אין להעביר את הזכות השטרית בשיק לאחר מלבד הנפרע. ההגבלה משפיעה על הנפרע שאינו יכול להעביר את השיק, אך גם מורה לבנק הגובה כיצד לפעול. היא אומרת לו: עליך לדאוג שחשבונו של הנפרע ורק שלו, יזוכה בסכום השיק" (שם, פסקה 28)

התובע, בניגוד לטענתו כי הוא בגדר אוחז כשורה, אינו ולא יכול להיות אוחז כשורה בשיקים אלו, "ולו מהטעם שאין הוא אוחז (להגדרת אוחז, ראו סעיף 1 לפקודת השטרות [נוסח חדש], להלן: הפקודה). הוא אינו אוחז, שכן הוא אינו נסב; הוא אינו נסב, שכן השיק אינו סחיר ואינו ניתן להסבה" [ע"א 1209/97 סטיב קטן נ' אריה כהן (09.03.1999), פסקה 2]. ודוק, גם אם מי שמחזיק בשיקים שסחרותם הוגבלה מחזיק בהם כדין, אין בכך כדי להפוך אותו לאוחז כמשמעותו בפקודת השטרות (עניין קטן, פסקה 3).

יתירה מזו, אין מחלוקת כי השיקים הללו הופקדו בחשבון בנק של צדדים שלישיים לצורך הצגתם לפירעון, אך הם סורבו עקב מתן הוראת ביטול כעולה מצילומי השיקים שצורפו לתגובה מיום 15/03/2021, ורק לאחר מכן הגיעו על פי הנטען לידיו של התובע, טענה שכאמור לעיל לא הוכחה (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 17-13; עמ' 13, שור' 29-27; עמ' 17, שור' 5-4).

העולה מהאמור הוא, שהתובע אינו בגדר אוחז בשיקים אלו, משאין הוא הנפרע בהם ומשלא הוסבו לו טרם שהוצגו לפירעון וסורבו וכאשר בכלל סחרותם הוגבלה לאור הכיתוב "למוטב בלבד" המופיע בהם, כך שהתובע, שאינו הנפרע, לא יכול, בהתאם להלכה הפסוקה, לתבוע את פירעונם, וזכות זו שמורה לנפרעים שצוינו בשיקים ולהם בלבד.

אגב, כשהתובע נשאל כיצד ובאיזה מעמד הוא תובע בגין שיקים שהינם "למוטב בלבד" אשר לא נרשמו לטובתו, הוא טען "אני אחראי על השיקים האלה" (עמ' 14 לפרוטוקול, שור' 12-10). משמע, גם התובע עצמו אינו טוען כי הוא בעל מעמד על פי פקודת השטרות לתבוע פירעון שיקים אלו.

אשר על כן, דין התביעה בגין השיקים שנמשכו לטובת הצדדים השלישיים והנושאים כיתוב "למוטב בלבד", להידחות (ראו גם: עניין קטן הנ"ל).

קבוצת השיקים השנייה – השיקים העצמיים עם השרטוט קרוס

מדובר בשישה שיקים עצמיים על סך של-25,000 ₪ כל אחד. כאמור מעלה, צילום ההמחאות מצדן הקדמי והאחורי, הוגש במסגרת תגובה שהגיש התובע ביום 15/03/2021 לבקשה למחיקת כתב התביעה. במהלך עדותו של הנתבע הוצג בפניו העתק צדם הקדמי והאחורי של השיקים העצמיים כפי שצורפו לתגובת התובע והוא אישר והודה כי החתימות המופיעות על גב השיקים הינן חתימותיו שלו:

"ש: בחלק מהשקים שגם הם נרשמו לפקודתך אני רואה שחתמת עליהם חתימת היסב. מדוע? אני מפנה לצילומי השיקים בשני הצדדים כפי שצורפו לתגובה מיום 15/03/2021 (עו"ד דלאשה התבקש להציג צילומי השיקים לעד)

ת: זה חתימה שלי מאחורי השיק"

(עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 4-1)

מחומר הראיות עולה כי שיקים אלו נמסרו לצד שלישי – מר נאסר שתיוי – ששמו ומספר תעודת הזהות שלו מופיעים על גב השיקים והופקדו בחשבונו (ראו, בין השאר, עדות התובע בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 31-25; ובעמ' 11, שור' 3-1; וכן בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 33-27).

כידוע, משמעות השרטוט קרוס (שני קווים אלכסוניים מקבילים) שהוסף בכתב יד והמופיע על שיקים אלו, ללא כיתוב נוסף המורה מפורשות על הגבלת סחירות, אינה אלא שהבנק הנמשך מנוע מלפרוע את השיקים במזומן והם ניתנים לפירעון אך ורק על ידי הפקדה בחשבון בנק [ראו סעיפים 76(א)(2), 77 ו- 79(ב) לפקודת השטרות; ספרו של זוסמן, בעמ' 358-356; ע"א (מחוזי ת"א) 1067/90 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יואב לוי, תשנ"ד(1) 021(1993); וכן ע"א (מחוזי ת"א) 4048/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ (20.02.2000), פסקה 4].

ואכן, מפלטי שיק ממוחשב שצורפו לתגובה מיום 15/03/2021 עולה כי הם הופקדו בחשבון בנק לצורך גבייתם ואולם הם חוללו באי פירעון בשל הוראת ביטול, למעט אחד מהסיבה שאין כיסוי מספיק. אגב, במקרה שכזה (שליחת הוראת ביטול) יש פטור מחובת משלוח הודעת חילול (סעיף 49(ב)(3)(ה) לפקודת השטרות).

ודוק, רישום שמו של הצד השלישי (אותו נאסר שתיוי) על גב השיקים אינה הסבה של השיקים. ראשית, התובע עצמו אינו טוען כי שתיוי הסב לו את השיקים האמורים, אלא כי החזיר לו אותם לאחר שחוללו (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020). שנית, ציון פרטיו של שתיוי על גב השיקים עת הופקדו בחשבון לצורך הצגתם לפירעון ואף אם מדובר בחתימה, אינם הופכים את החתימה לחתימת היסב, והרי "ידוע לכל, שכאשר בא אדם לבנק ודורש פרעון של שיק שנמשך על הבנק לטובתו, הבנק מחתים אותו על המסמך בטרם יפרע את השיק. צורתה של חתימה זו אינה שונה מזו של חתימות ההיסב המצויות על המסמך, אבל אין זה היסב, שכן אוחז המציג שטר – ושיק בכלל זה – לפרעון, אינו מסב את המסמך למי שפורע לו" (זוסמן, בעמ' 207. ראו גם בעמ' 327-326; וכן בן-אוליאל – חיים, בעמ' 142).

המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, שהתובע אינו בגדר "אוחז" בשיקים אלו, אף אם היה מוכיח כי הוא מחזיק בהם פיזית, דבר שאף הוא לא הוכח. על כן, אינו יכול לתבוע את פירעונם, שכן רק נפרע או נסב המחזיק בשיקים יכולים לתבוע פירעונם ו"כל אדם אחר, אפילו הוא מחזיק במסמך, אינו אוחז כמשמעותו בסעיף 1 לפקודה, ובידו לא ניתנו זכויות אוחז; ביחוד לא ניתה לו הזכות לתבוע פרעון השטר שיוחדה לאוחז בסעיף 37(1) לפקודה, אפילו היתה חזקת השטר בידו כדין" (זוסמן, בעמ' 177). זהו טעם נוסף לדחיית התביעה בכל הקשור לשיקים אלו.

למען שלמות התמונה אציין, כי בהתאם להלכה הפסוקה, מי שאינו אוחז ותובע פירעון השטר "צריך להוכיח ולטעון כי מתקיימים התנאים המעניקים לו זכות על-פי השטר (חרף היעדר האחיזה)" [ע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' rainbow window fashion inc, פד"י מו(4) 573 (1992), בעמ' 577 ב'-ג', פסקה 4 סיפא]. במקרה שלנו, מעבר לכך שהדבר מנוגד לגרסתו של התובע לפיה הוא בגדר אוחז כשורה (ועל כן, ממילא גם אוחז), הרי שהוא לא טען ולא הוכיח – ונטל ההוכחה כאן מוטל עליו כאמור לעיל – כי יש לו מעמד מוכר בדין המקנה לו זכות תביעה על פי השיקים אף שאינו אוחז בהם.

יצוין כי גרסתו של התובע לפיה השיקים שבקבוצה השנייה הוחזרו לו על ידי שתיוי לאחר שחוללו, דבר שכשלעצמו אינו מקנה לו זכויות על פי השטר, נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא מצאתי לה לא סיוע ואף לא חיזוק כנדרש בסעיף 54(2) לפקודת הראיות, שמשמעותו המעשית היא "כי בעל דין הנושא בנטל השכנוע בנוגע לתביעתו..., אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים: עליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בית המשפט כי בעדותו גופה יש סימני אמת מובהקים, שאותם חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו" [ע"א 6712/19 יחזקאל דגן נ' רונן דגן (23.06.2021), פסקה 12].

עדותו של התובע לא הותירה עלי רושם אמין וברובה הייתה עדות כבושה, כך שאין בפני הנמקה מיוחדת המאפשרת התבססות על עדותו שלו בלבד. יתר על כן, התובע לא הביא לעדות מטעמו אותו שתיוי וכפי הידוע, הימנעות מהבאת עדות רלוונטית מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה שלפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה עדות, היא הייתה פועלת לחובתו של הנמנע [י' קדמי על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009), בעמ' 1891; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מה(4), 651, בעמ' 658 ה'-ז'; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פד"י מז (2) 605, בעמ' 615 א'; וכן ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה ואח' נ' אהוד (אודי) פוזיס, פד"י נד(3), 107, בעמ' 117 ז'].

לסיכום פרק זה, דין התביעה בכל הקשור לשיקים העצמיים שבקבוצה השנייה, להידחות גם מהטעם שהתובע לא הוכיח כי הוא בגדר אוחז בהם.

קבוצת השיקים השלישית – השניים שלא הוצגו לפירעון

כאמור, שני השיקים העצמיים על סך של- 550,000 ₪ כל אחד, המהווים יחד את עיקר סכום התביעה, לא הוצגו לפירעון וממילא לא חוללו. בשני שיקים אלו אפילו לא צוין זמן הפירעון.

משמעות אי־ציון זמן הפירעון

בסיכומי הנתבע נטען כי זמן הפירעון הוא פרט מהותי, אותו יש להשלים בתוך זמן סביר כאמור בסעיף 19(ב) לפקודה ועל כן ומשזמן הפירעון בשני השיקים האמורים לא הושלם, אזי אין מדובר בשטר אכיף (סעיפים 43-41 לסיכומים).

נראה שבאי כוח הנתבע לא דייקו בטענתם האמורה. העדר זמן פירעון כשלעצמו אינו פוסל את השיקים, זאת לאור הוראת סעיף 3(ד)(1) וסעיף 9(א)(1) לפקודה, שמהם עולה כי השטר אינו נפסל על שום כך שהוא נעדר זמן פירעון וכי שטר שכזה הוא שטר בר פירעון על פי דרישה, וכך נקבע בעניין זה ב-ע"א 640/73 מרדכי גלבנק נ' עזבון המנוח ניסן גילאי, פד"י כט(2) 701 (1975):

"העדר הציון של זמן פרעונו של השטר אינו פוגם במהותו כשטר, כי הרי סעיף 9 (א) (2) לפקודה מורה כי שטר שלא נאמר בו שום זמן פרעון הוא שטר בר־פרעון עם דרישה; במילים אחרות, גם בהעדר ציון של זמן פרעון, יש לראות את המסמך כשטר בו נתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף 3 לפקודה, והאוחז בשטר אינו צריך למלא את תאריך הפרעון כדי להפוך את השטר לבר־פרעון" (ההדגשה שלי, א"ס) (שם, בעמ' 704 ה')

ראו גם: ע"א 120/64 חשמונאי שבת נ' יוסף אברהם לוי, פד"י יט 253 (1965), בעמ' 255 ד'-ה'; ע"א 623/88 משה (מוקי) גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ, פד"י מד(2) 801 (1990), בעמ' 805 א'-ב', פסקה 5; זוסמן, בעמ' 156-155, 159 ו- 266; חיבורם הנ"ל של בן-אוליאל – חיים, בעמ' 67-66.

נפקות אי־הצגת השיקים לפירעון

סעיף 44(א) לפקודה קובע חובת הצגה לפירעון:

"בכפוף להוראות הפקודה, צריך להציג שטר לפרעון כראוי; לא הציגוהו, המושך והמסב מופטרים"

ובסעיף 46(ב) לפקודה נקבע כי "מקום שחולל השטר באי-פרעון, עולה מיד הזכות לאוחז, בכפוף להוראות הפקודה, לחזור על המושך ועל המסיבים".

בהתאם להוראות הפקודה האמורות, הצגת השטרות לפירעון מהווה תנאי להגשת תביעה בעילה השטרית. אוחז זכאי לתבוע מושך או מסב, רק אם הציג כראוי את השטר לפירעון בפני הנמשך, והשטר חולל באי פירעון ונשלחה הודעה על חילולו כמתחייב על פי סעיף 47 לפקודה. בהעדר הצגה אין חבות של המושך [ע"א 273/63 הלר נ' כרמלה קלינבוים, פ"ד יז 2966 (1963), 2970 ד'-ה']. "תובע שלא נקט הליכים אלו במועד, מאבד את העילה השטרית" [לרנר, בעמ' 86. ראו גם: ע"א 211/73 אמין מחמד שורפה נ' פימה וקסלר, פד"י כח(1) 512 (1974), בעמ' 516, פסקה ראשונה]. כידוע, הבנק שעליו נמשך השיק הוא זה שמחויב, בשלב הראשון, לכבד את השיק, ו"רק אם הבנק מחלל את השיק באי־פרעון תקום זכותו של האוחז לחזור על המושך ועל המסיבים של השיק" (בן-אוליאל – חיים, עמ' 116, ה"ש 350).

ההצגה לפירעון היא חלק עיקרי ומהותי מעילת התביעה, "ואוחז שלא פירש בכתב התביעה שלו שהשטר הוצג, לא הראה עילת תביעה כנגד המושך או מסב השטר" (זוסמן, בעמ' 227. ראו גם: עניין שורפה, בעמ' 516 א'-ב'). ב-ע"א 224/66 משה עירני ו-מוריס שאול נ' חיים קריתי, פד"י כ(4) 438 (1966), נקבע בעניין זה כי:

"על התובע הבא מן השטר (ושיק בכלל זה) להביא בכתב־התביעה גם את העובדות המראות כי קמה לו הזכות לחזור על מושך השטר ולאכוף את השטר עליו, היינו, שהשטר חולל לאחר הצגה כראוי, והועד וניתנה הודעת חילול כיאות, ואם היה התובע פטור מקיום חובות האוחז, עליו להביא את העובדות המעמידות את הפטור" (שם, בעמ' 440 א')

ראו גם: ע"א 375/66 אליעזר מלר נ' עזריאל שטיינשניידר, פד"י כ(4) 093 (1966), בעמ' 95 א'; וכן ע"א 147/64 דב רוזנפרב נ' אפרים פיך, פד"י יח(2) 641 (1964).

בענייננו אין מחלוקת ששני השיקים האמורים לא הוצגו לפירעון, לא חוללו ולא נשלחה בגינם הודעת חילול לנתבע. למרות זאת, התובע לא פירט בכתב תביעתו את העובדות המעמידות לו פטור מחובת הצגה ומשלוח הודעת חילול, ולא זו בלבד, אלא שהוא גם לא התייחס לכך בכלל במסגרת סיכומיו.

הלכה היא, כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה" [ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פד"י מט(2) 102, בעמ' 107 ו'-ז'. ראו גם: רע"א 3642/15 שלמה אדרי שירותי חשמל בע"מ נ' שמעון אדרי (09.06.2015), פסקה 6; ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (26.10.2009), פסקה 32; וכן ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (08.11.2009), פסקה 28]. הלכה זו כוחה יפה על דרך של קל וחומר בענייננו, כאשר הטענה אפילו לא הועלתה במסגרת כתב התביעה.

על כן, די בנימוק דיוני זה כדי לדחות את התביעה בגין שני השיקים האמורים.

למעלה מהדרוש אוסיף ואבחן אם הוכחו עובדות המקנות פטור מהצגת שני השיקים. התובע טען בחקירתו כי לא הציג את שני השיקים האמורים לפירעון מאחר ולטענתו לא היה בכך טעם שכן שיקים אחרים בסכומים קטנים יותר סורבו (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 24-17; עמ' 13 לפרוטוקול מיום 07/06/2022, שור' 6-5; וכן עמ' 15, שור' 9-8).

טענת התובע כי לאחר שהוא הפקיד בחשבונו שיקים שנמשכו על ידי הנתבע ונוכח לדעת ששיקים בסכומים קטנים חזרו, אזי לא הפקיד את שני השיקים הגדולים (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 6-5, שור' 14-11), לא הוכחה על ידו ולא הובאו על כך ראיות כלשהן, ואילו טענתו כי השיקים חזרו מהסיבה שלא היה כיסוי מספיק (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 19) הופרכה על ידי פלטי השיקים הממוחשבים שצורפו לתגובת התובע מיום 15/03/2021, שמהם עלה כי אלה שהוצגו סורבו בגלל שניתנה עליהם הוראת ביטול, למעט אחד.

הגם שהוראת סעיף 45(ב)(1) לפקודה חלה ללא כל קשר עם השאלה אלו עובדות יתבררו מאוחר יותר בנוגע ליכולת המושך או רצונו לפרוע את השטר, ואף אם במשפט התברר שהנחת האוחז כי השטר יחולל כשיוצג התאימה למציאות [ע"א 115/72 רפאל יוחננוב נ' סלומון הלל, פד"י כז(2) 684 (1973)], הרי שבמקרה דכאן לא הוצגו ראיות המלמדות על כך שחשבון הבנק של הנתבע הוגבל באותה תקופה כמו שלא הוצגו ראיות בדבר היעדר כיסוי לשיקים באותם מועדים נטענים.

על כל פנים, אף אם התובע היה מצליח להוכיח כי שיקים שנמשכו מחשבון הנתבע באותה תקופה חזרו מהטעם שלא היה כיסוי מספיק, לא היה בכך כדי לפטור אותו מחובת הצגת שני השיקים הגדולים, שכן בסעיף 45(ב)(1) סיפא לפקודה נקבע כי "העובדה שיש לאוחז יסוד להניח שהשטר יחולל כשיוצג, אינה פוטרת מן החובה להציגו", ועל סמך הוראה זו נקבע בעניין הלר הנ"ל כי "הטענה "שלא היה טעם בהצגת השיקים לפרעון, היות והיה לאוחז יסוד לחשוב, שבין כך ובין כך לא יפרעו הבנקים הנמשכים את השיקים, אם יוצגו לפרעון – אינה טענה" (שם, בעמ' 2971 רישא).

בנוסף, לא נטען וממילא לא הוכח כי הנתבע ביטל גם את שני השיקים הגדולים ולא כל שכן כי הוא הודיע לתובע מראש כי ברצונו לבטלם, שאז היה ניתן אולי לטעון כי יש בכך משום ויתור על חובת ההצגה כאמור בסעיף 45(ב)(5) לפקודה [ראו: ע"א 115/72 רפאל יוחננוב נ' סלומון הלל, פד"י כז(2) 684 (1973), בעמ' 697 ב'].

מכל האמור לעיל עולה, כי בכל הנוגע לשני השיקים על סך של-550,000 ₪ כל אחד, משלא קיים התובע את חובתו להציגם לפירעון על פי הפקודה, לא קמה לו עילת תביעה שטרית ודין התביעה על פיהם להידחות.

טענת גניבת השיקים

אף שאין בכך כדי לשנות מהתוצאה, לא אותיר טענת גניבת השיקים ללא התייחסות. על פי גרסת הנתבע הוא היה נוהג להשאיר לפקידה שיקים חתומים במגירה במשרדו. את המגירה היה פותח בתחילת יום העבודה, משאיר אותה לא נעולה במהלך היום, ונועל אותה רק בסוף יום העבודה. כמו כן, לטענתו, התובע היה עובד אצלו ויושב במשרדו (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 19-9; עמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 13-6, שור' 28-24; עמ' 28, שור' 24-23).

במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע, כי נודע לו על גניבת שיקים רק עם הפקדתם, ומפעם לפעם התגלה לו כי נגנבו שיקים נוספים ובכל פעם הוא היה מגיש תלונות במשטרה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 25-20; עמ' 23, שור' 12-11, שור' 27-24; עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 24-22). הנתבע טען, כי השיקים סורבו בשל הודעתו לבנק כי נגנבו וכי הוא ביטל אותם ולא בשל העדר כיסוי מספיק (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 01/03/2020, שור' 9-5; עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 34-32; סעיף ט' לתצהיר הנתבע).

עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין ופרט להעתקי התלונות במשטרה לא הובאה על ידו כל ראיה נוספת לצורך הוכחת טענת הגניבה. גרסתו לא הייתה גרסה מפורטת דיה ועלו ממנה תהיות שמכרסמות במשקלה. בין היתר לא הבהיר הנתבע כיצד לא הבחין בכך שחלק מן השיקים שחתם עליהם הינם חסרים, כיצד גניבת שיקים נוספים התגלתה לו רק בהמשך עם הפקדתם ולא מיד עם היוודע לראשונה על כך ששיקים מסוימים נגנבו. הנתבע כלל לא פרט באיזה צעדים נקט מיד לאחר הגילוי על הגניבה הנטענת, אם ננקטו כאלה, פרט להגשת תלונה, ומהן הבדיקות שבוצעו על ידו על מנת לאתר שיקים חסרים נוספים, ככל שבוצעו בדיקות שכאלה או כדי לאתר את האחראי לגניבה.

הנתבע לא ידע להשיב מכמה פנקסים נגנבו השיקים מושא התביעה על אף שנשאל על כך מספר פעמים והוא התחמק ממתן תשובה (עמ' 24, שור' 35-33; עמ' 25, שור' 18-1). באחת הפעמים בהן נשאל על כך, העיד הנתבע כי לא ערך בדיקה בעניין זה: "יכול להיות בכמה מקומות שנגנבו לא מספר אחד ואני לפי המספרים לא בדקתי כדי לענות לך" (עמ' 25, שור' 3-1), והתנהלות זו מעוררת תהיה של ממש.

הנתבע העיד, כי הוא והפקידה במשרד הגיעו למסקנה כי נגנבו 20 שיקים ומעדותו עולה כי הפקידה הייתה מודעת לדבר הגניבה (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 07/06/2022, שור' 32-29). חרף האמור לא הובאה הפקידה למתן עדות, וזאת על אף שהיה ניתן לחקור אותה לעניין ההתנהלות הנטענת במשרד, היכן היו נשמרים השיקים, האם אכן היה הנתבע נוהג להשאיר את המגירה לא נעולה, האם היה נעשה רישום במשרד והיו מוצאות קבלות לעניין שיקים שנמסרו לספקים באופן שאפשר גילוי שיקים חסרים, כיצד התגלה כי נגנבו שיקים, מהן הבדיקות שבוצעו במשרד לאחר הגילוי, במי התמקד החשד, ושאלות נוספות שהיה בהן כדי לשפוך אור על טענת הגניבה.

לעדות הפקידה קיימת במקרה זה חשיבות מרובה גם נוכח טענת הנתבע כי הוא היה חותם על השיקים והיה משאיר אותם במגירה במשרד על מנת שהפקידה תמלא אותם ותמסור אותם לספקים (עמ' 25, שור' 13-7; עמ' 26, שור' 3-1; עמ' 28, שור' 19-6), וכי כנראה כתב היד שעל השיקים מושא תיק זה הוא של הפקידה (עמ' 28, שור' 21-20).

הנתבע אף לא הביא למתן עדות את רואה החשבון שלו, אשר מצופה כי עניין כגון גניבת שיקים מהעסק ידווח לו, ואשר גם לו הייתה הרשאה – לפי גרסת הנתבע – למלא את השיקים החתומים על ידי הנתבע (עמ' 28, שור' 8-6, ושור' 16-15).

כמו כן, גרסתו של הנתבע הייתה לא עקבית. במהלך עדותו שב ומסר הנתבע כי הוא אינו יודע מי גנב את השיקים, נמנע מלנקוב בחשוד ספציפי, טען כי הוא חושד בכל הפועלים במשרדו וכי הגיש את התלונה באופן כללי ולא כנגד חשוד מסוים (עמ' 22, שור' 32-29; עמ' 23, שור' 23-10). עם זאת, בדיון שהתקיים ביום 01/03/2020 בבקשה לביטול צו עיקול זמני, העיד הנתבע כי הגיש את התלונה נגד מספר אנשים שבהם הוא חשד (ראו עמ' 14, שור' 31-30), ובתצהירו שצורף לבקשה לביטול צו עיקול זמני מיום 26/02/2020 טען הנתבע כי הגיש את התלונה במשטרה כנגד התובע (סעיף 2.ג. לתצהיר). כמו כן, במסגרת הליך נוסף אשר מתנהל בין הצדדים בת"א (מחוזי-נצרת) 74197-12-19, העיד הנתבע במסגרת דיון מיום 05/01/2020 כי התובע הוא זה שגנב ממנו שיקים של לקוחות וכן שיקים אישיים שלו (עמ' 7 לפרוטוקול שם, שור' 32-27).

מכאן שתשובתו בחקירתו הנגדית בישיבת ההוכחות שהוא "לא חושד באף אחד" בגניבת השיקים (עמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 07/06/2022, שור' 32-31), מעבר להיותה גרסה תמוהה בנסיבות העניין, הרי היא סותרת גרסתו שנמסרה בהזדמנויות קודמות.

זאת ועוד, טענתו של הנתבע שלפיה הוא הגיש תלונה במשטרה בגין כל השיקים לא נתמכה בראיות. לתצהיר הנתבע צורפו העתקי תלונות רק בגין עשרה מהשיקים שבהם אוחז התובע, שישה שיקים עצמיים וארבעה שיקים "למוטב בלבד" שבהם הנפרע הוא נאסר שיתווי. בכל הנוגע לשישה השיקים הנוספים לא הוכח כי הוגשה תלונה במשטרה. המדובר בארבעה שיקים "למוטב בלבד", וכן שתי ההמחאות הגדולות על סך של- 550,00 ₪.

על כל אלה יש להוסיף כי עיון בהעתקי התלונות שצורפו לתצהיר הנתבע מעלה כי התלונה הראשונה למשטרה הוגשה ביום 25/12/2018, בעוד שתאריכי פירעון ארבעה מהשיקים לצדדי ג' שבגינם לא הוגשה התלונה האמורה היה בחודשים 06-08/2018, היינו כחצי שנה לפני מועד הגשת התלונה הראשונה.

בהתאם להעתק פלטי השיקים כפי שצורפו לתגובת התובע מיום 15/03/2021, אחד מן השיקים שמספרו 5000591 הופקד ביום 04/06/2018 וסורב יום לאחר מכן בשל "א.כ.מ" ואילו השלושה הנוספים שמספריהם 5000593, 0011510, ו- 5000594, הופקדו בימים 04/07/2018, 06/07/2018, ו-03/08/2018 בהתאמה, והם סורבו מהסיבה "נתקבלה הוראת ביטול", אך באופן תמוה למדי שיקים אלו לא נכללו בתלונות.

זאת ועוד, אם הנתבע ידע עוד בחודשים יולי – אוגוסט 2018 כי השיקים נגנבו ואף הספיק לשלוח לגביהם הודעת ביטול בטרם נפרעו, כיצד זה שהתלונה הראשונה הוגשה רק לקראת סוף חודש דצמבר 2018? גם עובדה זו מחלישה גרסת הנתבע וסותרת עדותו כי פנה למשטרה מיד כשנודע לו על כל שיק שנגנב.

לאור האמור לעיל, מסקנתי היא שלא עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת המסירה ולהניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתו כי השיקים נגנבו. אף על פי כן, אין בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין מחמת הנימוקים שעליהם עמדתי בהרחבה לעיל.

סיכום התוצאה

התובע לא הצליח להוכיח את התנאי המוקדם על מנת שיהיה ניתן לעבור ולדון בתביעה לגופה משלא צירף חוזה ההלוואה הנטענת, ונוכח אישורו בחקירתו הנגדית כי לא נערך חוזה הלוואה בכתב בין הצדדים, הרי שבמקרה זה ובהתאם להלכה המנחה לא קמה לו עילת תביעה.

בנוסף, אף אם היינו בוחנים את התביעה כתביעה שטרית רגילה, גם אז דין התביעה להידחות באשר התובע אינו זכאי לדרוש פירעון השיקים משלא הוכח כי הוא בגדר "אוחז" בשיקים, ולגבי השיקים עם השרטוט "למוטב בלבד" משלא יכול להיות אוחז בהם בשל המגבלה על עבירותם.

אשר על כן, ומחמת כל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 62,000 ₪ (כולל מע"מ), שהינו סכום שכר הטרחה המינימאלי (לאור סכום התביעה) הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000, כפי הקבוע בתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי.

המזכירות תמציא העתק פסק דיני זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"ח ניסן תשפ"ג, 09 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.