ת"א 23674-06-17 זנזורי נ' ניסנוב

בקשה לסעד זמני שעניינו בנייה בבית משותף. החלטתי ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים היום.

1.ברקע הדברים, בתמצית: בעלי הדין הם בעלי זכויות בדירות בבית משותף ברח' חנה סנש 10 בבני ברק, שבו ארבע יחידות דיור. המבקש הוא חוכר של דירה בקומת הקרקע, המשיב ואשתו חוכרים בדירה הממוקמת בקומה מעליו. לפי האמור בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני שהגיש המבקש ביום 11.6.17 אחה"צ, והאוחזים רק שני עמודים כל אחד, המבקש רכש את הזכויות בדירתו לפני שלוש שנים. הוא למד מחמו של המשיב מר לוי פנחסי כי המשיב מתכוון להרחיב את דירתו, באופן שעיקר ההרחבה תבוצע מעל שטח החצר הסמוכה לדירת המבקש, הרחבה שהמבקש סירב לה. ביום 2.6.17 יצר מר פנחסי קשר עם המבקש והודיע לו להפתעת המבקש שהתקבל היתר לביצוע עבודות הבניה. על ההליכים להיתר לא ידע המבקש, טען, שכן מכתב (מן הוועדה המקומית) נשלח לו לכתובת שאינה אלא אתר בניה שאיש לא גר בה. עם הגילוי פנה המבקש למחלקת ההנדסה בעיריית בני ברק בניסיון לשנות את רוע הגזירה, שכן ההיתר ניתן ללא שהתבקשה רשות המבקש, טען. בעודו "שוקל את צעדיו" פעל המשיב לבצע עבודות בנכס ואף עקר עצי פרי בני עשרות שנים. על כן הגיש תביעה לסעד קבוע ובגדרה בקשה לסעד זמני וארעי למניעת הבניה, ש"תקבור הלכה למעשה את דירת התובע מכל כיוון, תחשיך את הדירה, תמנע כניסת אור שמש ואוויר לדירה, והכל ללא בקשת רשות".

2.הבקשה הגיע לטיפולי ביום 12.6.17. ניתן צו ארעי שעניינו האחד בהמנעות מעקירת עצים, כנגד ערובות. דיון בבקשה לסעד זמני נקבע להיום, 14.6.17. המשיב הגיש תגובתו לקראת הדיון.

3.בתגובתו טוען המשיב, בתמצית, כי המבקש נוהג מזה זמן בדרך של איומים וכפיה, והשתלט על החצר המשותפת בה הוא עושה כבשלו. כאשר ניסו המשיב ואשתו להגיע להסכמה עם המבקש ביחס להרחבת הדירה בסיועו של חמו של המשיב, הודיע המבקש כי לא ייתן הסכמתו אלא בחלוף שנתיים, ובסופן של שנתיים הודיע כי לא ייתן הסמכתו כלל. עניינו האחד בייזום תכנית "פינוי-בינוי" במבנה, רצון שאותו מנסה המבקש לכפות, נטען. לגוף הדברים טען המשיב כי מכתבה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה נשלח למבקש לכתובתו הרשומה, והרי זו המצאה כדין. היתר ניתן כדין, ויש למשיב הזכות לפעול מכוחו. מימוש ההיתר, נטען, לא יגרום לחסימת אור השמש והאוויר לדירת המבקש. סיכויי התביעה, מאזן הנוחות, ושיקולי יושר מכווינים כולם לדחיית הבקשה, גרס המשיב. את תשובתו תמך המשיב בתצהירו שלו, ואלו של חמו ובנו, שעמדו על מגעים שונים עם המבקש בקשר עם הרחבת הדירה, ואף על ידיעה נטענת של המבקש מאוגוסט 2016 על כך שהמשיב ואשתו הגישו בפועל בקשה להיתר בניה.

4.בדיון ביקשתי לבחון עם הצדדים חלופות למיצוי הסכסוך, אך הדבר לא צלח. המבקש הגיב לתשובת המשיב, העדים נחקרו, הצדדים סיכמו, ועל עיקרי הטענות אעמוד להלן.

5.דין הבקשה להדחות. היעתרות לה במקרה דנן תהווה עקיפה של דרך המלך של בירור התנגדויות לבניה ברשויות התכנון, גם כאשר התנגדויות אלה באות מפי שכנים שאין חולק על זכויות הקניין שלהם. אבאר בקצרה.

6.מבחינת סיכויי התביעה: הם אינם נחזים גבוהים בשלב זה.

7.ראשית, הטענות לפגיעה בהנאה מקניינו של המבקש נעדרות תימוכין, ויוזכר כי המדובר בבקשה שהמבקש הגישה לא מיד עם למידתו על ההיתר אלא בחלוף תשעה ימים. הטוען שבנייה תפחית מכמות האור ותשלול או תפחית את ההנאה מקניינו, עליו עול ההוכחה (ראו: ע"א 17/62 לטוביצקי נ' לפלר, פ"ד יז 87, 96 (1963)). העובדה שההרחבה של הדירה ממעל משמעותית אינה ראיה מניה וביה לכך שהפגיעה באור השמש או האוויר תהיה משמעותית, ונדרשים תימוכין לכך. בפרט כך שעה שהמשיב מדגיש כי הבניה תבוצע אך בחזית האחורית של הבניין, על גבי עמודים, כך שפגיעתה תהא מוגבלת, וודאי לא תפגע בחזית הקדמית של הבניין ושל דירת המבקש. תיאור שלפיו הבניה "תקבור את דירת התובע מכל כיוון, תחשיך את הדירה ותמנע כניסת אור שמש" אינה יכולה להיות מועלית על דרך הסתם או ההיגיון בלבד. התמונות שצורפו, של חצר מוזנחת שבה אמורים להיות מוצבים עמודים התומכים בבניה, אף בהן לא די.

8.שנית, המשיב אוחז בידו היתר בנייה. המבקש מתייחס אליו כאל נטול נפקות, וזאת אין לעשות. אכן, ידועה הגישה שלפיה רשויות התכנון עוסקות בשאלות תכנוניות, בעוד שבשאלות של קניין לא תעסוקנה (עיינו: בג"ץ 1578/90 אייזן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (24.10.1990); עע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (13.12.2010)). ברם במה דברים אמורים. מקרה אופייני שבו ועדת התכנון לא תדון הוא שעה שעצם זכותו הקניינית של המתנגד נתונה במחלוקת, או כאשר כל בידו להצביע עליו הוא הערת אזהרה (השוו: עניין שחמון). לעומת זאת, כאשר אין שאלה לגבי זכויות הקניין של המתנגד, ודאי שבידו להעלות טענות שלפיהן הבניה המבוקשת תפגע בקניינו, ורשויות התכנון העוסקת בשאלות של היתרים והתנייתם בסייגים ודאי יכולה להשמע לו. קרי, אין ולא הייתה כל מניעה עקרונית למבקש להביע התנגדותו לפני רשויות התכנון, והעובדה שלא עשה כן עד הנה עומדת לו לרועץ. המבקש עצמו אף אינו טוען שלא יכול היה להעלות את הטענות לפני רשויות התכנון: ההיפך, הוא פניה ראשית לרשויות מיד עם גילוי ההיתר (כתיאורו), והוא אף מתעתד כהודעתו בדיון היום לפנות לרשויות התכנון. הווי אומר, אין לפנינו שאלה שרשויות התכנון לא יכולות היו לעסוק בה, אלא בעל זכויות קניין שלא העלה טענותיו לפני רשויות התכנון. העובדה שלעולם בידי בעל זכויות קניין לפנות לבית המשפט האזרחי ולעתור לסעד זמני, הנתמך בפגיעה הנטענת בזכויותיו הקנייניות, אין משמעה שבית המשפט האזרחי יפעיל שיקול דעתו ויעניק סעד זמני שכזה ביד רחבה, ובאופן שיש בו כדי לעקר במידה רבה את חשיבות ההליך לפני רשויות התכנון (להרחבה ומבלי לחזור על הדברים אפנה להחלטותיי בה"פ 54555-06-12 אלשווא נ' גריפון לבניה ופיתוח בע"מ (11.7.12) ות"א 14044-09-14 פיקובסקי נ' שר (27.10.12)).