פלוני נ' עיריית רמת גן

מבוא

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מכך שרגלו נתקלה, לטענתו, במפגע בכביש, עת חצה אותו לכיוון ביתו (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

    

   הצדדים

    

2. התובע, מר ת' ב' י' (להלן: "התובע"), שנפגע בתאונה נשוא התביעה. התובע יליד X.X.83, בן 37 במועד התאונה ובן 41 כיום, נשוי ואב לבן.

    

3. הנתבעת, עיריית רמת גן (להלן: "הנתבעת"), היא בעלת המקרקעין שבשטחה אירעה התאונה ואחראית על תחזוקתם וסילוק ותיקון מפגעים מהם.

    

4. בין הצדדים מחלוקות הן בנוגע לנסיבות התאונה ולאחריותה של הנתבעת לתאונה, הן בנוגע לנזקי התובע כתוצאה מהתאונה.

    

   נסיבות התאונה ושאלת האחריות

    

   טענות התובע

    

5. התובע טוען כי בתאריך 14.9.20 הוא נפגע במהלך חציית הכביש ליד ביתו, כתוצאה מכך שרגלו נכנסה לבור שהיה בכביש, שהיווה מפגע. עדותו ועדותה של בת זוגתו היו מהימנות ואמינות ויש לקבלן. אמנם נכתב בכתב התביעה כי התאונה התרחשה במדרכה, ולא בכביש, אולם מדובר בטעות סופר שאין לתת לה משקל. התובע צירף לכתב התביעה תמונות של המפגע בכביש ואף פנה לנתבעת בתלונה על המפגע בכביש, כך שהנתבעת ידעה מהיום הראשון היכן הייתה התאונה ואף פעלה לתיקון המפגע. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן, בו תוקן תאריך התאונה. ואין לראות בתיקון זה משום הרחבת חזית או שינוי גירסה. מקום התאונה אף עולה בתיעוד הרפואי וכך גם העיד התובע בבית המשפט, עדות שהייתה אמינה ולא התערערה בחקירתו הנגדית.

    

6. לא יכולה להיות מחלוקת כי הבור בו נתקלה רגלו של התובע מהווה מפגע לכל דבר. המפגע לא אובחן מראש על ידי הנתבעת על ידי סיירים מטעמה, וגם לאחר שהתובע דיווח עליו, הנתבעת תיקנה אותו רק חודש מאוחר יותר. הנתבעת לא הביאה דו"ח מטעמה שידגים קיומו של פיקוח או סיור מטעמה במקום. הנתבעת מתנהלת ללא תיעוד, בניגוד לחובתה לטפל במפגעים. הנתבעת לא גילתה ערנות ולא ביצעה ביקורות יזומות במקום לגילוי המפגע, למרות שבוצעו באותו רחוב תיקונים רבים, כך שניתן היה להבחין במפגע בנקל. בכך הפרה הנתבעת את חובתה לטפל בשטחים שבאחריותה באופן אקטיבי, והפרה את חובת זהירותה כלפי מי שעושה שימוש בדרכים בעיר.

    

7. בנסיבות האמורות, האחריות לתאונה היא של הנתבעת, בשל הפרת חובות חקוקות, ביצוע עוולת מטרד לציבור לפי סעיף 42 לפקודה, ועוולת הרשלנות. יש להטיל על הנתבעת אחריות מלאה לתאונה, ואין לייחס לתובע אשם תורם בשיעור כלשהו.

    

8. לאור האמור, יש לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה ואת אחריות הנתבעת במאזן ההסתברות ולקבל את התביעה, תוך חיוב הנתבעת בשכר טרחה, הוצאות ומע"מ כחוק.

    

   טענות הנתבעת

    

9. אין לקבל את טענות התובע בנוגע לנסיבות התאונה, שהיו עמומות ומלוות בסתירות. לא עלה בידי התובע להוכיח את מיקום המפגע, סוג המפגע, מועד התאונה, ומועד פנייתו של התובע לקבלת טיפול רפואי ראשוני. בנוסף, התובע מסר גרסאות שונות באשר לנסיבות התאונה, אשר עולות כדי עדות כבושה. עדות התובע היא גם עדות יחידה של בעל דין, שאינה נתמכת בעדויות או בראיות חיצוניות כלשהן.

    

10. התובע לא דיווח על המפגע הנטען לנתבעת במשך מספר חודשים לאחר שאירעה התאונה, על אף שהתבקש לכך. כאשר דיווח, מסר שהתאונה התרחשה בשל מפגע במדרכה, ולא בכביש. מדרכה מופיעה גם במסמכים הרפואיים ובכתב התביעה. לתובע היו הזדמנויות רבות לתיקון "טעות הקולמוס" לה הוא טוען, אך משום מה נמנע מכך.

     

11. אין לקבוע כי הנתבעת התרשלה בנסיבות הנטענות. התובע מתגורר בסמוך למקום התאונה ונהג לעבור שם כמה פעמים במהלך היום ולכן היה חייב להיות מודע לקיומו של המפגע וכן לקיומו של מעבר חציה קרוב למקום התאונה. למרות זאת, התובע בחר ללכת במקום שאינו מיועד להולכי רגל ובכך סיכן את עצמו. נוכח מיקום התאונה הנטען בכביש, כלל לא מדובר במפגע. אין מקום להטיל על העירייה חבות אוטומטית, באופן שעלול להכביד על הקופה הציבורית.

     

12. לחילופין וככל שעל אף הנטען, תתקבלנה טענות התובע, יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 80%, בשל כך שבחר ללכת במקום שאינו מיועד להולכי רגל וסיכן את עצמו.

     

13. לאור האמור, אין לייחס רשלנות לנתבעת ויש להורות על דחיית התביעה.

     

    דיון והכרעה

     

    נסיבות התאונה

     

14. התובע טוען כי הוא נפגע בתאונה כאשר חצה את הכביש ברחוב העם הצרפתי ברמת גן, בסמוך לבית מספר 46, בשל סדק רחב שנפער במרכזו של הכביש, שגרם לבור השקוע בעומק ביחס למפלס הכביש, והיווה מפגע.

     

15. בכתב התביעה הראשון שהגיש התובע בתאריך 9.11.21, נכתב כך: "התובע...נפגע ביום 25.11.2019, עת פסע על המדרכה הנמצאת בשטחה ו/או באחריותה ו/או בשליטתה ו/או בהחזקתה של הנתבעת, כאשר לפתע עיקם את רגלו בשל מפגע שהיה מצוי באותה העת במדרכה וכתוצאה מכך נחבל..." (ההדגשות אינן במקור, כאן ובכל פסק הדין להלן, אלא אם יצויין אחרת).

     

16. לכתב התביעה צירף התובע תעודת רופא מאורתופד מומחה מטעמו, ד"ר אלכס ברמנט. בנוסף, בתאריך 20.3.22, הגיש התובע גם חוות דעת רפואית מטעמו, אף היא של ד"ר אלכס ברמנט (נספח ז לראיות התובע). בשני המסמכים נכתב כך: "...בתאריך 14.9.2020 בהליכה ברחוב נפל לאחר ורגלו השמאלית נתקעה בבור במדרכה". כלומר, מסמכים אלו תאמו את האמור בכתב התביעה בנוגע לנסיבות שנטענו, למעט תאריך התאונה בהם, שהיה שונה מזה שנכתב בתביעה.

     

17. לעומת זאת, בתחשיב הנזק שהוגש מטעם התובע בתאריך 29.5.22, נטען כך: "התובע... נפגע ביום 25.11.2019, חנה את רכבו ברחוב העם הצרפתי 44 ברמת גן לכיוון ביתו שנמצא במקביל למקום הפגיעה ברחוב העצם הצרפתי 37 ועל מנת לחצות נדרש לרדת לכביש ולחצות נכנסה רגלו לבור בכביש...". התחשיב תאם, אפוא, לכתב התביעה בתאריך התאונה, אך הפעם הנסיבות בו הפנו למפגע בכביש, ולא במדרכה.

     

18. לאחר הגשת תחשיבי הנזק, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה, על ידי תיקון תאריך התאונה, כך שבמקום 25.11.19 ירשם בו שהתאונה התרחשה ב- 14.9.2020. כתב התביעה תוקן בהסכמת הנתבעת, שסייגה והדגישה כי אין בהסכמתה כדי להוות הסכמה על המועד הנטען ועצם התרחשות האירוע. בכתב התביעה המתוקן לא היה שינוי בנסיבות התאונה, וגם בו נכתב שהתובע נפגע ממפגע במדרכה, ולא בכביש.

     

19. במקביל ולבקשת הנתבעת, בתאריך 13.6.22 שלח בא כח התובע לנתבעת מייל, אליו צירף את תמונות המפגע לנתבעת. עוד פירט בא כח התובע באותו המייל את גרסת התובע לאופן קרות התאונה כך: "חניתי ברחוב שלי, עברתי את הכביש לכיוון הבית מבלי לשים לב לבור ולסדק הענקיים שהיו בכביש והרגל נכנסה לי לבפנים, הסתובבו לי הברך והקרסול ונפלתי" (נספח ג עמ' 16 לראיות התובע).

     

20. נוכח הסתירות בנוגע למקום התאונה, התקיימה ישיבת קדם משפט בתאריך 7.9.22, בה התבקש התובע לספר כיצד התרחשה התאונה. בעדותו הוא אמר כך: "חניתי במרחק של 100 מטר בערך מהבית שלי, יצאתי מהרכב באתי לעבור את הכביש והיה בור בכביש לא שמתי לב, הרגל התעקמה. נפלתי הלכתי לתר"ם באותו יום, ומסתבר שהיה לי בקרסול, בערך ב- 9:00 בבוקר קרתה התאונה והלכתי לתר"ם בערך ב- 17:00 באותו היום." באותה ישיבה, טען בא-כח התובע כי בכתבי הטענות ההתייחסות הייתה לכביש ולמדרכה אותו דבר, אך ישנן התמונות של מקום התאונה, בהן נראה המפגע בכביש. בנוסף טען, כי אשתו של התובע, שהרימה את התובע מהמקום בו קרתה התאונה, תגיע להעיד ותתמוך בעדותו של התובע על נסיבות התאונה ומיקומה.

     

21. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 5.3.23 העידו, בין היתר, התובע ואשתו. התובע טען שוב כי החנה את רכבו ליד הבית, יצא מהרכב וחצה את הכביש לכיוון ביתו, כאשר לא שם לב לבור שהיה בכביש, נתקל בו, סובב את רגלו ונפל. לדבריו הוא התקשר לאשתו שהגיעה מיד ועזרה לו לקום. היא סייעה לו לחזור הביתה וכאשר מצבו לא השתפר, הם הלכו לטר"ם בהמשך אותו יום (עמ' 1 שו' 17 והלאה לתמלול פרוטוקול ישיבת ההוכחות ש'נשתל' במערכת נט המשפט ב- 1.6.23, משם יובאו מלוא ציטוטי העדים להלן). בחקירתו הנגדית הוסיף ופירט התובע שהוא יצא מרכבו שחנה בצמוד למדרכה, עלה על המדרכה לצדה חנה, התקדם קצת וירד ממנה כדי לחצות את הכביש (עמ' 4 שו' 22 שם), ולא שם לב לבור שהיה בו ונפל (עמ' 5 שו' 23 שם). עוד ציין כי התאונה הייתה בשעות הבוקר (עמ' 9 שו' 39 שם).

     

22. התובע אמר בעדותו שהוא לא יודע מדוע בכתב התביעה נרשם שהוא נפל במדרכה. לטענתו, הוא הסביר לעורך הדין לכל אורך הדרך שהוא נפל בכביש והוא גם צילם את המקום (עמ' 6 שו' 9 לתמלול הפרו').

     

23. התובע לא ידע גם להסביר מדוע, על אף שטען גם בישיבת קדם המשפט וגם בתחילת עדותו, שהוא פנה לטיפול רפואי ביום בו התרחשה התאונה, כלומר ב- 14.9.2020, התיעוד הרפואי הראשון הוא מיום למחרת, בתאריך 15.9.2020 (מסמך טר"ם – עמ' 28 לראיות התובע). התובע טען – "אז יכול להיות שהלכתי יום אחרי ואני התבלבלתי"- עמ' 7 שו' 26 לתמלול הפרו').

     

24. באותו מסמך מטר"ם נרשם שהתובע פנה "עקב כאבים בקרסול וברך שמאלית מזה יום, לאחר שעיקם." (כך במקור). לא נכתב דבר על נפילה כתוצאה ממפגע בכביש. התובע אמר בעדותו שהוא לא הקפיד לציין בפני המטפלים שהוא נפל ברחוב בגלל בור, שכן הוא הגיע כאוב וגם ראו שמדובר בפציעה. עוד הפנה התובע לכך שבאותו מסמך נרשם שמדובר ב"נפילה" (עמ' 8 שו' 17 לתמלול הפרו').

     

25. התובע הודה בעדותו, שהוא לא פנה לאחר התאונה לנתבעת בתלונה או דיווח על התאונה או על המפגע, שכן לא היה מודע לכך שהיה צריך לדווח על כך ולא חשב על זה. לטענתו, הייתה זו פעם ראשונה שקרה לו מקרה כזה, והוא התמקד בטיפול בעצמו כדי להרגיש יותר טוב (עמ' 9 שו' 17 לתמלול הפרו').

     

26. עוד העיד התובע, כי אשתו לא ראתה את קרות התאונה. היא הגיעה אליו מהבית מיד לאחר התרחשותה, שכן הוא התקשר אליה, אולם עד שהיא הגיעה אליו, הוא זז ממקום הנפילה. לדבריו: "אחרי שנפלתי, התקשרתי אליה... שאני על הרצפה, התקשרתי אליה... לקחתי את עצמי, הזזתי את עצמי מהכביש, קודם כל, לא להישאר על הכביש ומליד הכביש, בסוף הכביש, התקשרתי אליה ואמרתי לה 'מאמי, תבואי' בצרחות, 'תבואי, נפלתי' והיא באה ועזרה לי ללכת הביתה" (עמ' 14 שו' 13 לתמלול הפרו'). לטענתו, בהמשך היא גם ליוותה אותו לטר"ם.

     

27. אשתו של התובע העידה על נסיבות התאונה באופן דומה לתובע (עמ' 15 שו' 15 לתמלול הפרו'). בנוסף, אמרה שלאחר התאונה נכנס התובע הביתה, ועם הזמן והתגברות הכאבים, הם נסעו לטר"ם, לקראת אחר הצהריים באותו יום (עמ' 15 שו' 34, עמ' 17 שו' 10 לתמלול הפרו'). נוכח הטענה שהמסמך מטר"ם הוא מיום למחרת התאונה, סייגה אשת התובע את דבריה ואמרה: "אני לא זוכרת בדיוק את התאריך המקורי, הייתי שם איתו אחר הצהריים..." (עמ' 17 שו' 23 שם).

     

28. לסיכום נקודה זו, למעשה עומדת בפני בית המשפט עדותו של התובע בלבד, שהיא עדות בעל דין יחידה. עדות אשתו מהווה עדות שמיעה בלבד, שכן התובע הודה שאשתו לא ראתה את התאונה עצמה והיא גם לא מצאה את התובע יושב במקום התאונה, שכן הוא זז מהמקום לפני שהיא הגיעה לסייע לו.

     

29. כאשר עסקינן בעדות בעל דין יחידה, ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, רשאי בית המשפט לקבלה גם אם אין לה סיוע, תוך שעליו לפרט בהחלטתו "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" (דוגמאות לקבלת התביעה במקרים דומים על בסיס עדות בעל הדין בלבד ראו למשל: ת.א. (ת"א) 27410-02-18 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (19.8.2022); ת.א. (ראשל"צ) 16533-05-15 יהודה אדמוני נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו] (29.1.2017); ת.א. (ראשל"צ) 21779-12-12 פרלה מוזס נ' עירית ראשון לציון [פורסם בנבו] (6.1.2016); ת.א. (ת"א) 63390-06 אברהם חיון נ' עיריית פתח תקווה [פורסם בנבו] (29.2.2012)).

     

30. במקרה הנוכחי, לאחר שבחנתי בזהירות ובקפדנות את עדותו של התובע בהיותה עדות יחידה שאין לה תמיכה בעדות נוספת, מצאתי לקבלה מן הטעמים הבאים:

     

31. למרות הסתירות שפורטו בדברי התובע, עדותו הייתה עקבית ואמינה בשתי ההזדמנויות בהן הוא העיד בבית המשפט, הן בקדם המשפט, הן בהוכחות. טענתו כי נפגע בתאונה בכביש ולא במדרכה נתמכת בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה וגם בתמונות שצירף לכתב התביעה.

     

32. במסמכים הרפואיים מתאריכים 2.3.21 ו- 6.7.21 נכתב באופן כללי שהתובע נפל ברחוב. במסמכים מתאריכים 10.1.21 ו- 28.6.21 נכתב במפורש שהתובע נפל בכביש (עמ' 33- 38 לראיות התובע). במסמכים רפואיים מוקדמים יותר אמנם אין התייחסות מפורשת לנסיבות התאונה, אולם במסמך הראשון לאחר התאונה, מטר"ם, נכתב שמדובר ב"נפילה" בעטייה התובע עיקם את רגלו, ובמסמכים מטעם יועץ אורתופדי בקופ"ח מתאריכים 16.9.20 ו-29.10.20, נרשם כי נגרמה לתובע חבלה סיבובית לברך וקרסול שמאל כמה ימים קודם לכן, מבלי להתייחס לנסיבות החבלה. לפיכך, אין במסמכים הרפואיים סתירה לטענות התובע באשר לנסיבות התאונה. בחלקם אין פירוט של הנסיבות, וכאשר יש פירוט, ישנה תמיכה לטענתו כי נפל ברחוב באופן כללי, או במפורש בכביש. אי-ציון סיבת החבלה - אינו מוחזק נגד תובע, כאשר מדובר במסמך רפואי בו לא נדרש לפרט את נסיבות או מנגנון החבלה (ת"א (ת"א) 47679-10-12 אשרף מסארוה נ. הכשרת היישוב בע"מ [פורסם בנבו] (17.6.15); ת"א 51776-03-11 בחר נ. שומרה חב' לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (13.12.2014); עב"ל 696/08 ויקטוריה ביזרמן נ. המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (10.12.09)).

     

33. התמונות שצירף התובע לכתב התביעה המקורי מהוות חיזוק משמעותי לכך שהתובע נפל בכביש. בתמונות אלו ניתן לראות שהמפגע הנטען הוא בכביש, ולא במדרכה. תמונות אלו מחזקות את טענת התובע, שהרישום בכתב התביעה המקורי על מיקום התאונה היה שגוי.

     

34. התובע העיד שלכל אורך הדרך הוא אמר שהתאונה התרחשה בכביש ("תמיד טענתי ותמיד אמרתי וזה מה שקרה, שזה היה בכביש. גם במה שאמרתי לעו"ד, גם מה שצילמתי, היה מפגע בכביש..." שו' 9- 10 עמ' 6 לתמלול הפרו'). ואכן, המסמכים בהם מצויינת סתירה מפורשת לטענות התובע, היינו שהתאונה התרחשה במדרכה ולא בכביש, ואשר על בסיסם מכחישה הנתבעת את חבותה, אינם מסמכים שנכתבו על ידי התובע עצמו. הוא כשלעצמו מסר גרסה ברורה בקדם המשפט, בהוכחות, בתחשיב הנזק ובמייל הנ"ל מבא כחו לנתבעת מ- 13.6.22, הנתמכת בתמונות של המקום ובחלק מהתיעוד הרפואי, כאמור.

     

    בא כחו של התובע טען שנדרש תיקון של כתב התביעה בנוגע לתאריך התאונה, שכן מדובר בטעות קולמוס שלו. בא כח התובע טען גם בקדם המשפט, שהוא אינו מבדיל בין תאונה בכביש למדרכה. נראה, אפוא, כי בא כחו של התובע לא הקפיד על ניסוח כתב התביעה, שלא הייתה בו התאמה בין הטענות עצמן על תאונה במדרכה, לעומת התמונות שצורפו אליו בהן נראה מפגע בכביש. לפיכך, אני מקבלת את הסבר התובע, שנותר בגרסתו, והצביע על מיקום התאונה באופן עקבי, כשהתמונות של המפגע תומכות בגרסתו. איני מוצאת מקום למוטט גרסה זו של התובע אך בשל טעות קולמוס של בא כחו, ששגה בפרטי כתב התביעה והעיד על עצמו שלא הקפיד בכך, ואין מקום לזקוף לחובת התובע את טעויות בא כחו בכתבי הטענות או את טעות המומחה בחוות הדעת. התובע אינו עורך דין והוא לא יכול להיות מודע לצורך לבדוק בדקדקנות במסמכים משפטיים שנוסחו על ידי עורך דין את כל הפרטים, לאחר שמסר בעל פה את הנסיבות לבא כחו. הנתבעים התגוננו לגופו של עניין בנוגע למיקום המצוי בתמונות ובפני בית המשפט עמדה גרסת שני הצדדים לכל רכיבי האירוע. לא מדובר במצב בו התובע שינה גירסתו או הרחיב את החזית על דוכן העדים באופן שמנע מהנתבעת את האפשרות לסתור אותה או להתגונן בפניה (ראו לעניין זה ת.א. (ת"א) 31718-10-15 פלונית נ' עיריית אשדוד [פורסם בנבו] (1.9.19) פיסקה 11 לפסק הדין).

     

35. איני סבורה כי העובדה שהתובע לא פנה מיד בדיווח לנתבעת על התאונה או על המפגע פוגעת במהימנות גרסתו לאופן התרחשותה. התובע העיד כי סבל מכאבים בסמוך לאחר התאונה, ולא היה מודע לכך שעליו ליידע גורם כלשהו על התרחשותה, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה קרה לו מקרה דומה, וטענה זו סבירה בעיני.

     

36. נתתי דעתי לכך שהתובע ואשתו טעו שניהם כאשר העידו שהטיפול הרפואי הראשוני ניתן לתובע בטר"ם ביום התאונה, בעוד שמהתיעוד צורף עלה כי הוא ניתן יום למחרת. עם זאת, במסמך הרפואי מטר"ם נכתב כי מדובר בפנייה עקב נפילה וכאבים "מזה יום", רישום המתיישב עם כך שהתאונה הייתה יום קודם, בתאריך לו טען התובע, ולא באותו יום. לפיכך, איני סבורה כי מדובר בטעות מהותית, שיש בה כדי למוטט את טענות התובע על נסיבות התאונה.

     

37. לאור האמור, ובהתחשב במכלול המתואר, אני סבורה כי עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה בשיעור העולה על 51% במאזן ההסתברות, ואני מקבלת את טענתו, שבתאריך 14.9.20 הוא נפל בשל מפגע בכביש עת חצה אותו.

     

    שאלת האחריות

     

38. משנקבעו נסיבות האירוע כמפורט לעיל, תיבחן השאלה אם התאונה התרחשה בשל מפגע שהיה על הנתבעת לתקנו, והאם אי הסרתו מהווה רשלנות הנתבעת, כמי שאמונה על הסרת מפגעים משטחה ושמירה על שלומם של הבאים ברחובותיה.

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

39. אין מחלוקת שהנתבעת היא המופקדת על הטיפול ועל אחזקת הכבישים בשטחה המוניציפלי. הפסיקה קבעה זה מכבר כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי העושים שימוש במדרכות ובכבישים המצויים בתחומיה. חובה זו נובעת מהוראת סעיף 235 לפקודת העיריות ]נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), לדאוג לתחזוקת הכבישים והמדרכות המצויים בשטחי אחריותה וכן מדיני הרשלנות הכלליים, שלפיהם על העירייה לצפות כי עוברי אורח עלולים להיפגע כתוצאה ממפגעים המצויים בדרכים שבהחזקתה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 113, 126 (1982) (להלן - "עניין ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז (3) 757 (נבו 14.7.1983); ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) (נבו 26.9.1989)).

     

40. משנקבע כי מוטלת על הנתבעת חובת הזהירות המושגית, יש לבחון קיומה או העדרה של חובת זהירות קונרקטית, במסגרתה נבחן אם הנתבעת סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה, על פי מבחן הצפיות. לצורך כך, ייבדק סוג המפגע מבחינה עובדתית, מיקומו, גודלו והצפיות כי הוא גורם סיכון לעוברי הדרך. ככל שיימצא כי מדובר במפגע הגורם לסיכון, יבדק אם הנתבעת נקטה באמצעים סבירים כדי למנוע את המפגע, או כשלה בכך ולכן התרשלה.

     

    מן הכלל אל הפרט

     

    האם מדובר במפגע

     

41. מהתמונות שצירף התובע לכתב התביעה ולראיותיו, עולה כי בסמוך לבתים מספר 44- 46 ברחוב העם הצרפתי ברמת גן, נפער לאורך הכביש סדק רחב ועמוק. אין מדידה של הסדק, אולם ניתן לראות בתמונות כי רוחבו משתנה לאורכו, ובקטעים מסויימים הוא נפער לרוחב שמעל ל- 5 ס"מ והוא שקוע ממפלס הכביש. אין גם מחלוקת שלאחר שנודע לנתבעת על קיומו של הסדק, עוד קודם להגשת התביעה וכתוצאה מסיור יזום של עובד מטעמה, היא פעלה לתקנו, אולם לא עשתה זאת לפני התאונה. ממראה התמונות ומהתנהלות הנתבעת עם גילוי הסדק, אני קובעת כי במקום שנראה בתמונות היה קיים מפגע שהיווה סיכון בלתי סביר להולכי רגל, ועל כן על הנתבעת חלה החובה לתקנו, כפי שעשתה, אם גם לאחר התאונה.

     

    מיקום המפגע

     

42. הנתבעת טוענת כי מאחר שהמפגע היה בכביש, במקום שאינו מיועד למעבר להולכי רגל, אין לראותו כמפגע. אין גם להכביד על הקופה הציבורית בהטלת אחריות אוטומטית עליה בגין חובה לתקן כל מפגע בכל מקום בעיר, שהיא כגזרה שלא ניתן לעמוד בה.

     

43. הרחוב בו התרחשה התאונה הוא דו סטרי, ומצוי בשכונת מגורים. כלי רכב חונים ברחוב משני צדדיו, בסמוך למדרכה. התובע מתגורר באותו רחוב והוא העיד כי הוא החנה את רכבו בצדו האחד של הכביש, וחצה את הכביש כדי להגיע לביתו שנמצא ממול, בצדו השני השל הכביש.

     

44. סעיף 235(3) לפקודת העיריות הנ"ל קובע כי בין חובותיה של הנתבעת, עליה לדאוג למניעת והסרת מכשולים "ברחוב". בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] נקבע כי "רחוב" הוא "לרבות כביש" וכן "...כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". פקודת העיריות מטילה, אפוא, על הנתבעת את החובה למנוע ולהסיר מכשולים גם בכביש.

     

45. יתרה מכך. מאחר שמדובר בשכונת מגורים, עם מקומות חנייה לאורך המדרכות משני צדי הכביש, הייתה הנתבעת יכולה ואף צריכה לצפות שהתושבים יחצו את הכביש גם במקומות שאין בהם מעבר חצייה. האמור הינו בבחינת קל וחומר שעה שהנתבעת לא הגישה כל ראיה באשר למיקום מעבר חציה באותו רחוב, אם בכלל היה כזה. אי הבאת ראיה לקיום מעבר חציה במקום או בסמוך לו פועלת לחובת הנתבעת, שכן מדובר בראיה שניתן היה להביאה ללא קושי, המידע על כך מצוי ברשותה של הנתבעת, והיה בכך כדי לסייע לטענתה שהתובע חצה את הכביש במקום לא צפוי, שלא ניתן היה להסיר ממנו מפגעים.

     

46. אמנם, משיקולי מדיניות אין לעודד את הולכי הרגל להפר את תקנות התעבורה ולחצות את הכביש במקום שאינו מיועד לכך. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה להסרת מפגעים במקומות אשר מעבר הולכי הרגל צפוי בהם כאמור.

     

47. כך למשל הטיל בית המשפט אחריות על עירייה בגין אי הסרת מפגע בכביש, כאשר מדובר היה ברחוב חד סטרי בו חנו רכבים משני צדיו, וכאשר היה ממוקם בו מעון לפעוטות (ת.א. (הרצ') 40334-01-11 שמחה בוזגלו נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] (15.1.2014).

    במקרה אחר הוטלה אחריות, כאשר הנפגע הוכיח שלא היה מעבר חצייה בקרבת מקום (ת.א. (ראשל"צ) 21779-12-12 פרלה מוזס נ' עירית ראשון לציון [פורסם בנבו] (6.1.2016); ת.א. (ת"א) 27410-02-18 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו [פורסם בנבו] (19.8.2022));

    כך גם הוטלה אחריות על עירייה כאשר הנפגע חצה את הכביש בסמוך למעבר החציה ובסטייה קלה ממנו (ת.א. (ראשל"צ) 16533-05-15 יהודה אדמוני נ' עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו] (29.1.2017);

    כן הוטלה אחריות בכל הנוגע לאזורים שבהם קיימת תנועה ערה ותכופה של עוברי אורח, למשל כאשר המפגע היה בסמוך לתחנת אוטובוס (ת.א. (אשד') 2161-02-13 מרסל ויצמן נ' עיריית אשדוד [פורסם בנבו] (1.12.16), או בסמיכות לחנות לממכר מזון (ת.א. (הרצ') 4268-08-18 א.ב נ' עיריית פתח תקווה [פורסם בנבו] (1.12.2016).

     

48. המקרה הנוכחי אינו שונה מהדוגמאות הנ"ל. בשכונת מגורים בה ניתן לחנות משני צדי הכביש, ואין כל ראיה באשר למיקום מעבר חצייה בו, היה על הנתבעת להיות מודעת לאפשרות לחציית הכביש לאורך הרחוב גם במקום שאין בו מעבר חצייה. לפיכך, הייתה על הנתבעת החובה להסיר מפגעים גם בכביש באותו רחוב.

     

    התנהלות הנתבעת

     

49. הנתבעת טוענת כי היא פועלת באופן יזום לאיתור וטיפול במפגעים, אך היא אינה יכולה לחלוש על כל מקום בשטחה בכל רגע נתון, בהתחשב בגודלה של העיר. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר אביב יפת, סגן מנהל מחלקת דרכים אצל הנתבעת. לטענתו, באיתור מפגעים הנתבעת נסמכת על פניות ציבור המתקבלות במוקד העירוני, על הודעות מצוותי תיקון שפועלים בעיר, ועל הודעות של עובדי עירייה הנתקלים במפגע במהלך עבודתם. לטענתו, לגבי המפגע נשוא התביעה לא התקבלו תלונות או דיווחים כלשהם קודם לתאונה. המפגע אותר על ידי פקח מטעם הנתבעת, מר דורון כזום, במהלך סיור יזום בתאריך 26.7.21, כמעט שנה לאחר התאונה, ותוקן שלושה ימים מאוחר יותר, בתאריך 29.7.21, כפי שעולה מדו"ח המוקד העירוני (עמ' 5- 8 לראיות הנתבעת).

     

50. בעדותו של מר יפת שהעיד בבית המשפט, עלה כי במועד התאונה הוא היה מפקח במחלקת דרכים, שתפקידו היה בין היתר לסייר, לקבל פניות מהמוקד העירוני ולאתר מפגעים וליקויים במרחב הציבורי. מר יפת אישר כי העיר מחולקת לרובעים, והוא פעל בין היתר ברובע מס' 1, בו התרחשה התאונה (עמ' 19 שו' 25 והלאה לתמלול הפרו'). מתוקף תפקידו, נהג מר יפת להסתובב באזור התאונה בתדירות גבוהה מאוד, "אפשר להגיד כמעט כל יום" (שו' 4 עמ' 20 שם). למרות זאת, הוא לא הכיר את המפגע נשוא התביעה ולא ראה אותו מעולם עד שהתקבלה פניית מוקד לגביו כשנה וחצי אחרי התאונה (עמ' 20 שם).

     

51. אין מחלוקת שהעירייה אינה יכולה בכל רגע נתון לאתר כל מפגע בכוחות עצמה. עם זאת, המפגע נשוא התביעה אותר על ידי מנהל הרובע, מר דורון כזם, בסיור יזום שהוא עצמו ביצע. לא ניתן כל הסבר מדוע, אם מר יפת היה באותו מקום כמעט כל יום כדבריו, הוא עצמו לא הבחין במפגע עוד לפני התאונה, כפי שהבחין במפגע מר כזם לאחר התאונה, בייחוד משמדובר במפגע בולט ביותר. מר כזם לא הוזמן לעדות על ידי הנתבעת, לצורך פירוט נסיבות איתור המפגע על ידו.

     

52. האמור צורם יותר כאשר מדו"ח הליקויים של מר כזם עולה כי היו דיווחים על מפגעים ברחוב בו אירעה התאונה, לכל הפחות אחת לחודש. אם כך, עוד לפני התאונה היו ברחוב סיורים וצוותי תיקון מטעם הנתבעת, אך הם לא טיפלו במפגע בכביש. רק לאחר שנה (!) ממועד התאונה איתרה הנתבעת את המפגע ותיקנה אותו.

     

53. הנתבעת הגישה את דו"ח הליקויים של מר כזם בלבד, כראיה להוכחת טענתה שלא היו דיווחים במוקד על המפגע לפני התאונה. הנתבעת לא הגישה לבית המשפט את הדו"ח המלא על מקום התאונה, בו ניתן היה לראות ריכוז של כלל הגורמים שמדווחים לנתבעת על מפגעים, היינו הציבור, צוותי התיקון ועובדי הנתבעת, לרבות מר יפת. זאת על אף שמר יפת טען בתצהירו במפורש כי הנתבעת מסתמכת על כל אלו באיתור מפגעים (עמ' 40 שו' 11 לתמלול הפרו'). לטענת מר יפת, אין לו דו"ח המתעד את פעולות צוותי התיקון של הנתבעת (עמ' 37 שו' 3 לתמלול הפרו'). בנוסף, לדבריו, קיים דו"ח סיור שלו משנת 2019, אך הוא לא נדרש להביא אותו עימו וסבר שאינו רלוונטי. מר יפת טען בעדותו כי יש בידו את הדו"ח מלא הנוגע למפגעים בכתובת התאונה (עמ' 34 שו' 18 לתמלול הפרו'), אולם דו"ח זה לא הוגש לתיק בית המשפט. לפיכך, לא ניתן לדעת, ולמעשה הנתבעת לא הוכיחה, שלא היה דיווח על המפגע נשוא התביעה עוד לפני התאונה.

     

54. מר יפת העיד עוד, כי מרגע שהמפגע נשוא התביעה אותר, הוא תוקן תוך יומיים, זמן שהוא מהיר, כאשר יש עוד מאות תיקונים מדי יום אותם הנתבעת מתקנת לפי סדר עדיפויות (עמ' 32 שו' 1 לתמלול הפרו'). כשנשאל מהם סדרי העדיפויות לתיקון, השיב שאין לגביהם נוהל או תיעוד, כאשר "יכול להיות שיש פלט ב- CRM לאותו תיקוני יום שהיה ספציפי באותו יום, אבל, לגבי סדר העדיפות, לא, הכל אצלנו בווטסאפ, זה כאילו זה אחזקה, הכל בטירוף אצלנו. בור פה, בור שם, בולען פה, אנחנו אין לנו את הזמן הזה באמת לעמוד עכשיו, כל נקודה, לבוא ולהתייעץ ולבדוק..." (עמ' 32 שו' 36 שם).

     

55. מר יפת העיד גם כי אין אצל הנתבעת נוהל לפיו הוא צריך לטפל בפניות למוקד. לטענתו, הוא פועל לתקן כל ליקוי, גדול או קטן, כל מפגע בו עלול אדם מבוגר להיתקל ברגלו וליפול (עמ' 36 שו' 18 לתמלול הפרו'). בפסיקה נקבע כי האמצעים שננקטים על ידי עירייה לאיתור מפגעים יכולים להיות מספקים ככל שהם עומדים בנוהל הנוהג אצלה. לכן, הייתה חשיבות להצגת נוהל, ואם אין כזה, כפי שהודה מר יפת, העדרו כשלעצמו מקים לנתבעת חבות. לעניין זה כבר נקבע כך: "יעילותו וסבירותו של האמצעי (להסרת מפגע- שס"מ) תיבדק על פי הנוהל, לפיו מבקר המפקח במקום במועדים קצובים לפי צורכי מצב המדרכות, מיקומן וכיו"ב, והנהגת שיטות טיפול ראויות לתחזוקה במדרכות ולתיקון מפגעים שנתגלו. נוהל כזה לא הוצג, ולא הוכח קיומו" (ע"א (מחוזי ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה [פורסם בנבו] (31.10.1999)).

     

56. לסיכום האמור, הפסיקה כבר קבעה כי אין מקום שעירייה תמתין בחיבוק ידיים להתראות או הודעות מאחרים לאיתור מפגעים, וחלה עליה חובה יזומה לסריקת רחובות העיר לצורך כך. בוודאי הדברים אמורים כשבמשך שנה שלמהלפחות לא איתרה הנתבעת את המפגע. הנתבעת כאן לא הגישה דו"ח מלא על התלונות במקום התאונה לפני התרחשותה, מכלל הגורמים שיכולים וצריכים לדווח על מפגעים. הנתבעת גם לא הגישה דו"ח כלשהו המתעד את כמות הביקורים של מר יפת במקום התאונה. כך גם הנתבעת לא הגישה את נוהל העבודה לאיתור וסילוק מפגעים או נוהל לעניין סדרי העדיפויות בתיקון המפגעים המאותרים. הימנעות הנתבעת מהגשת המסמכים הנ"ל, המצויים ברשותה ואשר בנקל ניתן היה להגישם, ללא כל הסבר סביר, פועלת לחובתה ומקימה את החזקה שבעובדה, שאם מסמכים אלו היו מוגשים, הם לא היו תומכים בטענותיה (ע"א 9656/05נפתלי שוורץ נגד רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.2008) סעיפים 25- 27 לפסק הדין).

     

57. בנסיבות אלו, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שלא התקבל אצלה דיווח על המפגע נשוא התביעה לפני התאונה, והיא גם לא הוכיחה כי מר יפת אכן סייר בו באופן קבוע או בתדירות מספקת או סבירה, כטענתו, כדי לאתר מפגעים באופן יזום. לפיכך, הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי עמדה בחובותיה לאיתור המפגע.

     

58. לאור האמור, אני מקבלת את טענת התובע שהנתבעת התרשלה בכך שלא הסירה את המפגע במקום התאונה.

     

    אשם תורם

     

59. התובע העיד שהוא חצה את הכביש מבלי לשים לב לסדק הספציפי בכביש בו הוא נתקל, על אף שהתאונה התרחשה בסמוך לביתו ובשעות הבוקר (עמ' 9 שו' 33- 39 לתמלול הפרו').

     

60. כפי שעולה מהתמונות שצורפו, המפגע בו נתקל התובע הוא משמעותי, אשר ניתן בנקל להבחין בו, שכן הוא רחב מאד ועמוק. לא מדובר במפגע מזערי או נסתר. לכן, בזהירות סבירה היה התובע יכול להבחין בו, ודאי באור יום, ולהימנע מהנפילה.

     

61. הוסף לכך שהתובע חצה את הכביש במקום שאינו מיועד להולכי רגל, ללא מעבר חצייה, כדי לקצר את הדרך מרכבו, שחנה בצד אחד של הכביש, לביתו, שהיה בצדו השני של הכביש.

     

62. לפיכך ובשיקלול האמור, מצאתי לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%.

     

    הנזק

     

63. משהוטלה אחריות על הנתבעת לקרות המקרה ובגין נזקיו של התובע, יש לדון בנזקים אלו ובפיצוי שיש לפסוק לו בגינם.

     

64. התובע לא פירט כלל בסיכומיו את נזקיו וחישוביהם. הנתבעת מצדה, ציינה בסיכומיה כי התובע לא התייחס לנזק, אך כן פירטה טענותיה לגבי ראשי הנזק השונים. לאחר מתן החלטה בעניין זה, הפנה ב"כ התובע לטעות קולמוס מטעמו בקשר לכך, בסיפא לעמוד 4 בסיכומיו, בה הפנה לתחשיב הנזק מטעמו בכל הנוגע לשאלת האחריות, אך התכוון לדבריו להפנות לתחשיבו בשאלת הנזק. הנתבעת בתגובתה טענה כי לא היה מקום להפנות לתחשיב הנזק, שכן היקף הסיכומים הוגבל והיה צריך לכלול בו את כל הטענות, לרבות בנזק, אך הותירה את שאלת ההתייחסות בנזק לשיקול דעת בית המשפט.

     

    כבר נקבע כי טענות שאינן מפורטות בסיכומים נחשבות כטענות שנזנחו. הפסיקה אף התייחסה לשיטה בה ישנה הפנייה בסיכומים למסמך אחר, בקובעה: "...אין לנו אלא לחזור ולהתריע נגד התופעה של טיעון על דרך ההפנייה..." (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה [פורסם בנבו] (1.2.93) (להלן: "עניין סלע")).

     

    אף על פי כן, איני סבורה כי בשל העובדה שהתובע לא פירט את נזקיו בסיכומיו, יש לראותו כמי שזנח טענתו לקיומם של נזקים כתוצאה מהתאונה. התובע התייחס לנזקים אלו בכתב התביעה, בתחשיב הנזק שהגיש, ובתצהירים מטעמו, והוא נחקר עליהם בהוכחות. בעניין סלע נקבע כי ההלכה לפיה יראו טענה כנזנחת, חלה רק אם מצטרפות להיעדר ההתייחסות אליה נסיבות אחרות, שמהן ניתן להסיק בבירור החלטת בעל הדין כי הוא מוותר על הטענה. הלכה זו מתייחסת להשמטתו מהסיכומים של סעד שנתבע בבית המשפט קמא, כאשר ההשמטה הובנה על רקע פשטותו של הסעד והיותו ברור ומפורש וללא כל מחלוקת, או כאשר הצד שכנגד מחל על ההשמטה והייתה התייחסות לעובדות ולטענות משפטיות, המעמידות את העילה נושא הסעד (ראו גם ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט פ"ד מ"ט 102, 107 ו – ח).

    במקרה שלנו, לא ניתן לומר שהתובע זנח טענותיו לנזק, גם אם טען אותן שלא כראוי, ודאי שלא ניתן להסיק בבירור שוויתר על טענותיו לנזק. להפך. מה גם שהנתבעת עצמה התייחסה לטענות לנזק בסיכומיה.

     

    לפיכך, להלן התייחסותי לנזקי התובע:

     

65. התובע יליד X.X.83, בן 41 כיום. התאונה התרחשה בתאריך 14.9.20, עת היה התובע בן 37.

     

66. כתוצאה מהתאונה, נגרמה לתובע חבלה סיבובית לברך וקרסול שמאל. בבדיקה בטר"ם למחרת התאונה, נמצאה רגישות מעל קדמת קרסול שמאל ופטישון לטראלי וכן נפיחות קלה ורגישות מעל פיקת ברך שמאל. בדיקת MRI מתאריך 18.10.20 הדגימה מצב לאחר כריתה חלקית של המניסקוס הלטרלי, שינויים שחיקתיים לטראלים, בצקת, קרע חלקי משמעותי ברצועת ACL, מוקד אוסטיאוכונדרלי עם קו שבר תת קורטיקלי, וממצאים שעלולים להעיד על פריקת הפיקה. התובע טופל בין היתר בפיזיותרפיה.

     

67. התובע טוען כי הוא סובל עד היום מהגבלות בתנועת ברך שמאל ובתפקוד הברך.

     

    הנכות הרפואית

     

68. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר אלכס ברמנט, מומחה בכירורגיה אורתופדית, מומחה למחלות כף רגל וקרסול, וטראומה אורתופדית. בחוות דעתו מתאריך 1.9.21 קבע ד"ר ברמנט כי כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1)(ב-ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"), בגין פגיעה של המשטח המפרקי של הפיקה והברך לאחר הפריקה ואי יציבות של הפיקה וכאבים והגבלה בתנועות הברך והגבלה בתפקוד הכללי כתוצאה מכך.

     

69. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית נגדית של ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה בכירורגיה אורתופדית, שהיה אחראי על שרות החלפות מפרקים וארטרוסקופיות במחלקת האורתופדיה בבית החולים "כרמל". בחוות דעתו מתאריך 13.4.22, קבע המומחה כי בשנת 2014 עבר התובע ארתרוסקופיה בברך שמאל עקב קרע ב- LM ובוצעה כריתה חלקית מניסקוס לטרלי. ד"ר קליגמן הסכים שנכותו של התובע היא בשיעור של 15%, כפי שקבע המומחה מטעם התובע, ד"ר ברמנט. עם זאת, ד"ר קליגמן סבר כי אין קשר סיבתי מלא בין הנכות לתאונה, לאור עברו, ולפיכך, מצא לייחס לתאונה נכות בשיעור של 5% בלבד.

     

70. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה נכותו של התובע בברך שמאל כתוצאה מהתאונה תעמוד על 10% לצמיתות.

     

    הנכות התפקודית

     

71. התובע בעל תואר ראשון במנהל עסקים, שיווק ומימון מהמכללה למינהל (עמ' 3 שו' 10 לתמלול הפרו').

     

72. לפני התאונה מיום 4.9.20, עבד התובע כשכיר בחברת "לאן משרד כרטיסים בע"מ". בנוסף, היה עצמאי בתחום הפקת האירועים. לטענתו, מדובר בתחום שדורש ניהול ותפעול פיזי ועמידה על הרגליים במשך שעות ארוכות. התובע הסביר שבעבודתו בחברת "לאן" הנ"ל, הוא עסק במכירת כרטיסים, ובנוסף, היה אחראי שם על בהפקת אירועים שונים, כמו משחקי כדורגל, תוך שהיה עליו להגיע לכל אירוע כשלוש שעות לפני תחילתו, לפתוח את הקופות, למכור כרטיסים, לבדוק את הכניסות לאירוע, לעמוד מול האבטחה והמשטרה ולנהל את האירוע (עמ' 2 שו' 24 לתמלול הפרו'). בעבודתו כעצמאי, הפיק התובע מסיבות במועדונים ובריכות, ובמסגרת זו היה מוכר כרטיסים, ומפיק את המסיבה באופן מלא, תוך ניהול האירוע עצמו במהלך התרחשותו (עמ' 11 שם). העבודה כרוכה בחיפוש מקומות למסיבות, תיאומים מול אנשים, אירוח במהלך הערב אספקת כח האדם הנדרש לכלל התפקידים הנדרשים (תאורן, סלקטור, קופאיות ועוד), כל זאת תוך עמידה ממושכת על הרגליים (עמ' 12 שו' 29 שם). לכן כתוצאה מהתאונה נאלץ לעזוב את התחום ולעבוד בעבודה משרדית (עמ' 1 שו' 34- 39, עמ' 3 שו' 16- 26 לתמלול הפרו').

     

73. התובע הודה שלאחר התאונה, שכרו לא נפגע בעבודתו כשכיר, אך כעצמאי הוא לא השתכר, בין היתר גם בגלל מגפת הקורונה, שגרמה לכך שלא היו אירועים ושהעסק נותר סגור (עמ' 11 שו' 1 שם).

     

74. כיום עובד התובע בחברת קנאביס רפואי, ועוסק במכירת קנאביס לבתי מרקחת ושירות לקוחות. עבודתו היא יותר טלפונית ומשרדית.

     

75. התובע אישר בעדותו שבשנת 2014, כשש שנים לפני התאונה נשוא התביעה, הוא סבל מקרע במניסקוס במהלך משחק כדורגל, ונאלץ לעבור בעטיו ניתוח בברך שמאל, בה נפגע גם בתאונה הנוכחית. עם זאת, לטענתו לאחר הניתוח הוא חזר לתפקוד מלא (עמ' 8 שו' 34 לתמלול הפרו'). לעומת זאת, לאחר התאונה, הוא מתקשה בהליכה ועמידה ממושכת, עד כדי כך שאם נאלץ ללכת הרבה, הוא יגרור מעט את הרגל (עמ' 14 שו' 34 שם).

     

76. לאור כל האמור, על בסיס חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים ושיעור הנכות הרפואית המוסכם, בהתחשב בטיב הפגיעה, גיל התובע ומקצועו, העובדה שמחד, הוא לא שב לאותו עיסוק ולאותו מקום עבודה ושכרו כעצמאי נגרע, ומנגד, בשים לב להשפעת הקורונה על סגירת עסק ולכך שבפועל השביח את שכרו כשכיר עם השנים, אני קובעת שנכותו התפקודית של התובע היא כשיעור נכותו הרפואית, היינו 10%.

     

    הפיצוי לפי ראשי הנזק

     

77. על בסיס האמור, הפיצוי שהיה נפסק לתובע, בהתאם לראשי הנזק השונים, הינו כדלקמן:

     

     

     

     

     

    כאב וסבל

     

78. התובע מבקש פיצוי בסכום של 70,000 ₪. הנתבעת מצדה טוענת לפיצוי בסכום של 20,000 ₪. בהתחשב בנכות המוסכמת בשיעור של 10% לצמיתות בברך שמאל וטיב הפגיעה, אני פוסקת לתובע פיצוי של 40,000 ₪.

     

    הפסדי שכר לעבר

     

79. התובע לא עתר לפיצוי בגין ראש נזק זה. לפיכך, אין מקום לפיצוי.

     

    הפסדי שכר, פנסיה ותנאים סוציאליים לעתיד

     

80. התובע טוען בתחשיב מטעמו, כי יש לפסוק לו פיצוי לפי חישוב אקטוארי מלא, המבוסס על נכות בשיעור של 10%, בסיס שכר בגובה 12,923 ₪, והיוון עד גיל 67 וסך הכל 368,810 ₪. לסכום זה טוען התובע כי יש להוסיף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% מהחישוב בגין הפסדי שכר לעתיד, בסכום נוסף של 46,101 ₪.

     

81. מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע העיד ששכרו לא נפגע, ואין לו הפסדים כלשהם ולכן, ובהעדר השפעה של הנכות על תפקודו, אין לפסוק לו פיצוי כלל בגין הפסדי שכר.

     

82. נכותו של התובע היא בעלת משמעות תפקודית כאמור, ולכן, גם אם לא נגרמו לתובע נזקים בגין הפסדי שכר לעבר, עדיין הוא זכאי לפיצוי בגין העתיד, כאשר בשל הנכות שאינה גבוהה, והעדר ההפסדים, הפיצוי לא יבטא את מלוא החישוב האקטוארי, אלא יועמד על סכום גלובלי המבטא את השלכות הפציעה על תפקודו ופוטנציאל השתכרותו.

     

83. כדי לבחון את השפעות הנכות על כושר השתכרותו, וכן על מנת להעריך את גובה הפיצוי, ייבחן שכרו לאורך השנים וייקבע בסיס השכר לצרכי החישוב, כדלקמן:

     

84. בשנת 2019, שקדמה לתאונה מיום 14.9.20, עבד התובע כשכיר בחברת "לאן בע"מ" והוא גם היה עצמאי. מטופס 106 לשנת 2019 מחברת לאן עולה כי שכרו הממוצע לחודש עמד על 9,730 ₪ (עמ' 43 לראיות התובע). בנוסף, לפי דו"ח רווח והפסד לשנת 2019, מעבודתו כעצמאי היו לו הכנסות שנתיות בסכום של 25,888 ₪, אולם לאחר ניכוי הוצאותיו, הרווח השנתי עמד על 4,450 ₪, ובממוצע לחודש- סכום של 370 ₪ (עמ' 44- 45 לראיות התובע). לפיכך, שכרו הממוצע לחודש עובר לתאונה עמד על 10,100 ₪ כשכיר וכעצמאי.

     

85. בשנת 2020, בסופה התרחשה התאונה, עבד התובע בחברת "לאן" בחודשים ינואר עד מרץ בלבד. לפי טופס 106 לשנת 2020 מחברת "לאן", בחודשים ינואר עד מרץ השתכר התובע בממוצע 8,984 ₪ לחודש (עמ' 48 לראיות התובע). בחודשים אפריל ומאי באותה שנה, הוצא התובע לחל"ת (בשיא מגפת הקורונה).

     

86. מהנתונים שצירף התובע עולה, כי בחודשים 8.21- 12.21, הוא עבד בחברת "יוניקרגו ישראל בע"מ", ושכרו שם עמד על 13,057 ₪ (עמ' 49 לראיות התובע).

     

87. בינואר 2022 החל התובע לעבוד בחברת "קאניה פארמהסוטיקל בע"מ", בה עבד עד לפחות עד למועד עדותו במרץ 2023. לראיותיו צירף התובע תלושי שכר לחודשים ינואר עד יולי 2022, מהם עולה כי שכרו הממוצע שם עמד על 12,788 ₪.

     

88. מהאמור עולה כי התובע השתכר במומו סכום של 13,057 ₪ המבטא את פוטנציאל השתכרותו, ולכן הוא מהווה בסיס השכר לחישוב הפיצוי לעתיד. כמו כן, מהנתונים הנ"ל עולה כי לאורך השנים עובד התובע כשכיר, ושכרו השביח בהדרגה לעומת השכר שהשתכר לפני התאונה.

     

89. מאחר שהתובע השביח שכרו לאחר התאונה בעבודה בעלת אופי משרדי מחד, ומאחר שנכותו הינה בעלת משמעות תפקודית באופייה, אשר הקשתה על התובע להמשיך בעיסוקו הקודם ועלולה להגבילו בעתיד, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעתיד בשיעור של בסכום של 160,000 ₪, המבטא כ- 50% מתוך החישוב האקטוארי המלא, לפי בסיס שכר של 13,057 ₪, נכות תפקודית בשיעור של 10% והיוון עד גיל 67 (216.459). סכום זה כולל גם פיצוי בשיעור של 12.5% בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

90. התובע מבקש פיצוי בסכום גלובלי של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין טיפולים רפואיים, מעקבים בבית החולים ובקופות חולים, תרופות, משחות, אביזרים וטיפולי רפואה משלימה. לטענתו, גם בעתיד הוא יאלץ להוציא הוצאות ניכרות לצרכי ריפוי.

     

91. הנתבעת טוענת כי אין הצדקה לפיצוי בגין שירותים שהתובע זכאי לקבל ללא תשלום מהמוסד לביטוח לאומי או מקופת החולים ובהיותו חבר קופת חולים, זכאי התובע לכל הוצאותיו ממנה, כך שלא נגרם לו כל נזק לעבר. בנוסף, התובע אינו זכאי להחזר בגין טיפולים אותם הוא בחר לעבור באופן פרטי, כחלק מחובתו להקטנת נזקיו. לפיכך, אין מקום לפיצוי לעבר. גם ביחס לעתיד אין מקום לפיצוי, שכן התובע אינו מטופל בקשר עם התאונה במשך שנים ואינו נזקק לטיפול כלשהו, בשים לב לכך שנכותו היא יציבה.

     

92. התובע לא צירף קבלות בגין הוצאות רפואיות ונסיעות שנגרמו לו בפועל. עם זאת, התובע העיד כי עבר טיפולים רבים לאחר התאונה (עמ' 1 לפרו'), והוא נזקק לכל הפחות לשמונה טיפולי פיזיותרפיה (עמ' 33- 36 לראיות התובע). סביר שנגרמו לתובע הוצאות מסוימות שלא נשמרו בגינן קבלות. בנוסף, בהתאם לאופי הפציעה ברגלו של התובע, סביר כי הוא נדרש להוצאות נסיעה בעיקר בסמוך לתאונה. בנוסף, יש מקום להביא בחשבון סכום מסוים בגין הוצאות רפואיות עתידיות, ככל שיידרש לביקורות רפואיות, בהתחשב בכך שטיפולים ניתנים במסגרת ציבורית. לאור האמור, נפסק לתובע פיצוי גלובלי, בעיקר לעבר, וכן לעתיד, של 5,000 ₪.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

     

93. התובע דרש בתחשיבו פיצוי גלובלי בגין עזרה בסכום של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד. לטענתו, כתוצאה מהתאונה הוא הפך לאדם חסר בטחון, התלוי בזולתו ונזקק לסיוע בשכר או בשווה שכר.

    מנגד, הנתבעת טוענת כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלל, בהעדר נזק מיוחד, ללא קבלות המעידות על עזרה בשכר וכאשר אם קיבל עזרה, היא ניתנה לו על ידי בני משפחתו במידה שאינה עולה על העזרה הרגילה והמקובלת במקרים דומים.

     

94. התובע העיד כי לאחר התאונה נדרש לעזרה בבית והעסיק עוזרת (עמ' 1 שו' 34 לתמלול הפרו'). עם זאת, התובע לא הציג ראיות או קבלות בגין תשלום לעוזרת. התובע העיד על הקושי הפיזי לעמוד על רגליו במשך זמן ממושך כתוצאה מהתאונה, בעטיו הוא נדרש לסגור את עסקו, להחליף את תחום עיסוקו, ולעבור לעבודה משרדית שתואמת את מצבו (עמ' 2- 3, 11 לפרו').

     

95. התובע תמך את טענותיו בעדותה של אשתו, אשר סיפרה על קשיי התפקוד היומיומיים של התובע מאז התאונה (עמ 16- 17 לתמלול הפרו'). לדבריה, לאחר התאונה התובע "בקושי תפקד" והיא הייתה צריכה לעשות הכל בבית וגם לסייע לו. לטענתה: "עזרתי לו בהכל, תמכתי בו בהכל, הוא היה במצב סיעודי לגמרי ולקחתי אותו עם מונית לטרם... זה היה קשה" (עמ' 15 שו' 37 שם). באותה תקופה עוד לא היו להם ילדים, אשתו של התובע הייתה בהריון, והיא נדרשה לבשל, לעשות סידורים במקומו, להביא לו תרופות, ללכת במקומו לבנק, לדואר ועוד פעולות שבדרך כלל היו חולקים ביניהם, וכן נדרשה לסייע לו במקלחת, לרדת ולעלות למיטה ועוד (עמ' 16 שם).

     

96. על אף הנטען, התנהלות התובע בעבודתו, בה לא הראה הפסדים, מלמדת על עצמאות בהתנהלות היומיומית, לפחות לאחר תקופת החלמה מסויימת, כאשר לאורך השנים שכרו אף עלה.

     

97. לפיכך, בהתחשב באמור ובהתאם לאופי הפגיעה, לנכותו של התובע ולגילו, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, המבטא את הצורך בעזרה מוגברת בתקופת ההחלמה והעזרה בעבודות קשות בלבד, בהן יתכן שתידרש לו עזרה בתשלום, לא באופן קבוע, בסכום של 10,000 ₪.

     

    סיכום

     

98. להלן סיכום ראשי הנזק כפי שפורטו לעיל:

    כאב וסבל-40,000 ₪

    הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים -160,000 ₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד-5,000 ₪

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד-10,000 ₪

    סה"כ-215,000 ₪

     

99. מסכום הפיצוי שנפסק יש לנכות לתובע אשם תורם בשיעור של 30% כפי שפורט לעיל.

    לאחר הניכוי, נותר לפיצוי סכום של 150,500 ₪.

     

    סוף דבר

     

100. לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.

      

101. בהתאם לכך, הנתבעת תשלם לתובע סכום של 150,500 ₪, כאשר לסכום זה יצורפו הסכומים הבאים:

     • שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%;

     • החזר אגרה כפי ששולמה על ידי התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום עד היום;

     • החזר בגין שכר טרחת המומחה מטעם התובע, כפי ששילם התובע עבור חוות הדעת הרפואית מטעמו, על בסיס קבלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום עד היום.

        

102. הסך הכולל המפורט לעיל ישולם על ידי הנתבעת לתובע תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

      

103. המזכירות תואיל להמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

      

     ניתן היום, כ"ג אדר ב' תשפ"ד, 02 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.