השאלה המשפטית
1.האם הידרדרות במצבו הבריאותי של אדם, המונעת ממנו להפעיל את בית-העסק ובו החזיק בדיירות מוגנת, עולה כדי נטישתו של המושכר, במובנה המשפטי? זו השאלה אשר במוקד-הפרשה שלפנַי. דומות לה מתעוררות כל אימת שדייר מוגן עוזב את דירת-מגוריו למוסד סיעודי או לבית-הורים, והן פוקדות את בתי-המשפט מעת לעת. כלל-מעט, שניסח בית-המשפט העליון, הסתפק בקביעה כי כל מקרה – לגופו. "אני רחוק", פסק קצרות כבוד השופט אלפרד ויתקון בנסיבות דומות, "מלקבל את הטענה שבכל מקרה שאדם זקן עובר לבית-אבות מן הדין לראות בכך, מיד, מעשה של נטישה. הכל תלוי בנסיבות" (ע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ נ' עזבון המנוחה שוורצברד, פ"ד כו(2) 205 (1972)). הצורך לקבוע כלל אשר נדרש לנסיבות, שבהן העזיבה היא כפויה, מוליכני להשיב בשלילה על השאלה הנדונה. תביעה זו נמצא לי, בהתאם, מקום לדחות.
הרקע והטענות
2.התובעת היא בעלתו של נכס מסחרי המצוי, כשְׁמה, בבנין שברחוב הכובשים 24 בתל אביב-יפו, בגוש 6916, חלקה 19. בשנת 1971 שכר הנתבע מבעליו הקודמים של הבנין את הנכס בשכירות מוגנת, כנגד תשלומם של דמי-מפתח. איש מן הצדדים לא הציג לפניו של בית-המשפט את הסכם-השכירות ולא הוכיח, בראָיה שבכתובים, את תנאיו. ברם, אין מחלוקת כי הנכס הושכר לשימוש כמִספָּרה. מאז ועד לראשיתה של שנת 2013 הפעילוֹ הנתבע לייעוד זה. למרבה הצער גרר גילו המתקדם של הנתבע, והוא בשנות השמונים לחייו, הידרדרות במצב-בריאותו. בין היתר, ובמה שהוא עיקר לעניננו, נתפתחו קשיים קוגניטיביים ואחרים, שהקשו על הנתבע להמשיך בהפעלתו של בית-העסק. בתאריך 29.1.2014 מינה בית-המשפט לעניני משפחה (א"פ 56709-12-13) את בתו ואת בנו של הנתבע, יחד ולחוד, לאפוטרופוסים זמניים לגופו ולרכושו.
התובעת, בעלתו דהיום של הבנין, טוענת לפקיעתה של הזכות לדיירות מוגנת. ראשית טענה התובעת להפרתו של הסכם-השכירות באי-תשלומם של דמי-השכירות – עילת-פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. אך עיקר בטענותיה הוא לנטישתו של הנכס בידי הנתבע – עילה מפקיעה, שהיא פרי-יצירתה של ההלכה הפסוקה.
3.לאחר שהוגשו תצהירים של עדויות ראשיות הסמיכוּ הצדדים את בית-המשפט לפסוק במחלוקת שבינם על יסודו של החומר שבתיק, בנוסף לסיכומים בכתב, בלא צורך בחקירות נגדיות (פרוטוקול, בעמ' 10, ש' 32-23). בפרט בסוגיה העקרונית שהתעוררה, והיא בת היבטים תקדימיים, הוליכו שקילתן, בכובד-ראש, של טענות-הצדדים ובחינתו המקפת של הדין לתוצאה, המתיישבת עם עמדת-ההגנה.
שכירות מוגנת
4.הזכות לדיירות מוגנת וטעמיה עברו במרוצת-השנים גלגולים, שלא זה המקום להרחיב בם. כיום, בצד המגמה הברורה בפסיקתו של בית-המשפט העליון, הקוראת לצמצומה של ההכרה בזכות זו (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 118 (1997); רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר, בפסקה ד(4) להחלטתו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסמה באתר הרשות השופטת, 17.9.2006); וע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה ל"ז לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 28.10.2009)), מוסיף הדין ומכיר במוסד המשפטי הזה ובתחולתו במקרים מתאימים. ככל מוסד משפטי, הדרך להבנתו עוברת בעמידה על מהותו האוביקטיבית, היינו, על היסודות שבבסיסה של השכירות המוגנת ועל המטרות שהיא משרתת בראייה עדכנית של הדין.
ארבעה יסודות הם, להשקפתי, מִשענת לזכות לשכירות מוגנת של ימינו. ראש וראשונה מדובר בשיתוף-פעולה מתמשך בין שניים – בעל-הנכס והדייר המוגן – ברכישתן של זכויות בנכס-מקרקעין ובהחזקתו. מוסד הדיירות המוגנת מאפשר גם למי, שידו קצרה מלרכוש נכס וגם למי, שאינו מבקש לעצמו את מלוא-היקפה של זכות-הבעלות בו, ליהנות מנכס-מקרקעין. לדייר מאפשר שיתוף-הפעולה הזה את קיומם של קורת-גג למגורים או של מנגנון מניב לבית-עסק, מבלי צורך לרכוש נכס-מקרקעין במלוא ערכו. לבעלים, מצדו, מתאפשר לרכוש בעלוּת בהשקעה נמוכה מן הרגיל, בתמורה לוויתור על חלק מתכונותיה של הבעלות, עד לפקיעת-זכותו של שותפו להסדר הזה. יסוד שני הוא, בהתאם, כי לזכוּת לדיירות מוגנת היבטים של זכות קנינית. כל עוד היא מתקיימת הרי היבטיה אלה הם חלק מקנינו של הדייר המוגן. ביטוי לדּבָר מצוי בהוראותיו של חוק הגנת הדייר, המייחדות לדייר המוגן חלק בדמי-המפתח, שישלם דייר מוגן חדש תחתיו ("דייר מוצע", בלשון-החוק). שלישית, הזכות לדיירות מוגנת היא זכות אישית, שאין הנהנה הימנה זכאי להעבירה לאחֵר. העברה של הזכות, אם נעשית, הולכת אחר זכותו, כלפי הבעלים, של הנעבר, לפי הוראותיו של הדין ובהתאם לתנאים אשר קבועים בו. בכך עוסקות ההוראות הנוגעות, כאמור, ל"דייר מוצע" מזה; וההוראות, שבסעיפים 20 עד 27 לחוק הגנת הדייר, מזה. ענינן של האחרונות הוא בדיירות-ממשכת של בני-משפחה של הדייר המקורי אחריו. היסוד הרביעי למוסד הדיירות המוגנת מצוי בכך, שהזכות עומדת לנהנה ממנה כל עוד נשמה באפו. מעת שנסתלק לבית-עולמו – פגה זכותו-שלו, על כל היבטיה, ושוב אינה קיימת.
יסודות אלה הם מפתח בבירורה של השאלה כלום עומדת לאדם זכותו, הקנויה כדין, לדיירות מוגנת, אפילו שמצבו אינו כתמול-שלשום ובוודאי שאינו כמצב ביום, שבו צמחה לו הזכות הזו. אך אין זה מפתח יחיד. הפתרון המשפטי לסוגיה הנכבדה, שהעמידה להכרעה תובענה זו שלפנַי, כמו-מונח בכספת ולה שני מפתחות. זה הנוסף מצוי בעמידה על מהותה של עילת-הנטישה ועל התכלית שלשמה היא פוּתחה.
"נטישה"
5.בצד העילות, הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת-הדייר וקיומן מפקיע מן הדייר המוגן את זכותו לפי תנאיו של החוק, כוֹננה הפסיקה עילה נוספת, היא "עילת-הנטישה". זו מתקיימת, בתמצית, כשהוכח לפניהן של ערכאות כי הדייר המוגן עזב את המושכר – פיזית וקונסטרוקטיבית כאחת; כי ביטא בכך את זניחתה של זכותו בו וכי שמט את הטעם להכרה באותה זכות. עמד על כך בית-המשפט העליון:
"עילת הנטישה היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הראציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מו(5) 758, 765 (1992)).
כבר בפסיקתו המוקדמת, וראשיתה בע"א 125/55 בורוכוביץ נ' אמיר, פ"ד י 374 (1956), הבחין בית-המשפט העליון בין עזיבה ובצדה כוונה לחזור לבין נטישה, שבה אין העוזב מביט לאחור. "הדֵעה או הכוונה לחזור", נקבעו יסודותיו של מבחן אשר תקף עד היום, "מורכבת שני יסודות אלה: (א) רצון לחזור; (ב) מציאות סיכוי ממשי לאפשרות לחזור" (שם, בעמ' 375). "על בעל הבית", כתב לפני שנים אחדות כבוד השופט ישעיהו שנלר, "להוכיח כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לשוב אליו. הכוונה לשוב מורכבת משני יסודות מצטברים: הרצון לחזור, והסיכוי הממשי לחזור. היינו, רצון ממשי המלווה גם במעשים גלויים" (ע"א (מחוזי תל אביב ) 16639-09-10 הנסי פרופרטיס לימיטד נ' קיסלביץ, בפסקה 19 לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 1.11.2011)). נדרש, אפוא, לשאול כלום נתקיימו בדייר המוגן "נסיבות המצביעות על היעדר כוונה לחזור" (לשונה של כבוד השופטת קרן אזולאי בת"א (שלום ירושלים) 13230-12-11 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' לוי, בפִּסקה העשירית לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 29.4.2015)).
שני המרכיבים האלה – אשר דומה כי הם נבחנים בקנה-מידה אוביקטיבי – מכוננים יחד את "היסוד הנפשי" של מעשה-הנטישה. כדי שזו תשתכלל נדרש עוד להוכיח "יסוד פיזי", הוא עזיבתו בפועל של המושכר. היות, שהנטל להוכחתה של נטישה הוא על הטוען לה (ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק, פ"ד יז 2498, 2501 (1963)), יֵצא תובע של פינוי ידֵי-חובתו שבדין אם יַראה כי בדייר המוגן שלִפנים נתקיימו, בה בעת, שני היסודות הללו – פיזי ונפשי – על מרכיביהם. כתבתי על כך באחת הפרשות:
"שלושה תנאים הם אפוא אשר מכוננים נטישה במובנו של אובדן הזכות לדיירות מוגנת: (א) שימוש (או אי-שימוש) בפועל בנכס, המבטא את זניחתה, במובן הפיזי, של הדיירות המוגנת; (ב) בלא רצון לחזור; (ג) ובלא אפשרות ממשית לחזרה. בכל הנוגע לכינון נטישה, התנאי הראשון הוא מצטבר לאחד מבין השניים האחרונים, שהם תנאים חלופיים. בכל הנוגע להגנה מפני טענה בדבר נטישה, הראשון חלופי לשניים, שהם מצטברים. במלים פשוטות, לא תהא הכרה בנטישה במקום, שבו השימוש הפיזי בנכס הוסיף וקיים את יסודותיה של השכירות המוגנת. ברם, אין בכוחה של זניחתו הפיזית של הנכס לכונן נטישה אם לא נתלווה לה היעדרו של רצון לחזור או היעדרה של אפשרות ממשית לעשות כן" (ת"א (שלום תל אביב-יפו) 41200-04-12 סגל נ' אביגדור, בפסקה החמשית לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 6.2.2014)).
היסוד הנפשי ועזיבה כפויה
6.עזיבה מחמת הידרדרות של המצב הבריאותי ממקדת, דרך כלל, את הבְּחינה בשאלת-האפשרות הממשית לחזור. אלא שכאן אין לטעות. על אף, שמדובר בסוגיה בת היבטים פיזיים, נדרש לזכור כי מקומה הוא בבחינתו של הלך-רוחו של הדייר העוזב, היינו, ביסוד הנפשי לפעולתו. אפשרות ממשית לחזור עושָׂה את כוונתו של הדייר לשוב אל המושכר מרעיון ערטילאי ורחוק לכוונה מוחשית-קונקרטית.
מיקומו ה"גיאומטרי" הנכון של אותו מרכיב – האפשרות לחזור – בגדרו של היסוד הנפשי של הדייר המוגן מוליך, כמו מאליו, לבחינתו של הקֶשר שבין האפשרות לחזור לבין נסיבותיה של העזיבה. קישור שכזה נערך, אגב הכרעה, בערעור, שהונח לפתחו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2011 (ע"א (מחוזי ירושלים) 26870-03-11 רבן נ' אמניאן (פורסם במאגרים, 16.2.2012)). באותה פרשה עזבו בני-זוג את הנכס, שבו הם החזיקו בשכירות מוגנת – האחת למחלקה סיעודית בבית-חולים והאחר לדיור מוגן למבוגרים. בפסק-דינו הציע כבוד השופט יגאל מֶרזל להבחין בין עזיבה רצונית לבין עזיבה כפויה:
"הבחנה רלבנטית אפשרית לשם פישוט נסיבות מעין אלו יכולה להיות ההבחנה בין מעבר ושהייה 'כפויים' ('מאולצים') לבית אבות או לבית חולים, לבין מעבר ושהייה 'רצוניים', כאשר מעבר ושהייה 'כפויים' לא ייחשבו בדרך כלל לנטישה. במעבר ושהייה 'כפויים' ('מאולצים') הכוונה היא לקיומן של נסיבות אובייקטיביות המאלצות את הדייר המוגן לעזוב את הדירה לבית אבות או לבית חולים ולשהות בהם – למשל (ומבלי למצות) מפאת מצב סיעודי או רפואי המצריך טיפול צמוד" (שם, בפסקה 14 לפסק-דינו).
7.עם אבחנה זו, בכל הכבוד, אני מסכים. היא אוחזת את השור בקרניו. היא מניחה כר הולם להתחשבות, כפי שהוסיף השופט מרזל וציין, בקשיים האנושיים הממשיים, שמצבי-חיים מעין אלה מעוררים: "תוצאות ההתגבשות של עילת הנטישה עשויות להיות קשות מבחינת הדייר המוגן עצמו, שעלול להיוותר ללא קורת גג בערוב ימיו. היא אינה פשוטה גם בשים לב לנסיבות הרפואיות והטיפוליות המחייבות לא פעם יציאה של הדייר המוגן לבית האבות או לבית חולים, כאשר הדבר נעשה לעיתים לתקופה שאינה ידועה מראש. יש בה קושי גם כלפי בני משפחתו של הדייר המוגן. [עוד קיים] חשש שהדייר המוגן עצמו או מי מקרוביו ימנעו מלפעול באופן המשרת את צרכיו החיוניים והרפואיים כדי שלא לאבד את זכויות הדיירות המוגנת לעתיד" (שם, בפסקאות 14-13).
"טעמים אפשריים להבחנה זו", הוסיף השופט מרזל וכתב במה שהוא עיקר לעניננו, "יכולים להיות שמעֲבר ושהייה 'כפויים' ('מאולצים') ניתן לראות כארעיים ולא קבועים אף אם הם ממושכים; וניתן אף לומר שבנסיבות מעין אלו יש להכיר בכוונה של הדייר לחזור לדירה" (שם, שם. הניקוד הוסף). פשוט הוא כי דברים אלה אינם חורגים ממיקומה של שאלת-האפשרות לחזור בגדריו של היסוד הנפשי. אותה "ארעיות ממושכת", להבדיל ממצב-דברים קבוע וסופי קשורה, לפי גישה זו, להלך-רוחו של הדייר המוגן. תאמר אחרת, ונמצאת מתקשה להביא בצל-קורתה של אותה עמדה נסיבות רפואיות, שבהן נעלה מספק כי כל ארעיות של מצב איננה, וחזרה אל הנכס לא תתאפשר בשום שלב בעתיד. במצב-דברים שכזה דומה כי קשה לומר באורח משכנע שעזיבה, אך בשל היותה כפויה, היא "ארעית".
8.כשלעצמי מציע הייתי, על כן, לגשת אל הדברים מזווית שונה. יסוד לה מצוי בשאלה מדוע מתענינים אנו לכתחילה בהלך-רוחו של הדייר העוזב. הטעם לכך הוא פשוט. זהו לב-לבה של עילת-הנטישה. כל מהותה של עילה זו, כפי שנכתב לעיל, הוא ברצון שלא לאפשר לדייר, שזנח את זכותו, להמשיך וליהנות מחסותה. "מטרתם של חוקי הגנת הדייר", קבע כבוד השופט דר' קובי ורדי, "[היא] להבטיח לדיירים קורת גג בזמנים שהמחוקק רואה אותם כזמני חירום. אולם, אם מושכרו של הדייר הפסיק לשמש לו מקום מגורים או עסק, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו, ועל כן, אין כוונה להגן על הדייר בנסיבות כאלה, ויהיה עליו לפנות את דירתו או את בית עסקו ולהחזירם לבעליו" (ע"א (מחוזי תל אביב) 2336-07-11 עיזבון המנוח גואל ז"ל נ' גינר, בפסקה 28 לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 30.8.2012)). מי שעזב את המושכר בלא כוונה ממשית לשוב אליו, גילה את דעתו כי שוב אין ענינו באיזה מבין יסודותיה של הזכות לדיירות מוגנת – זכותו האישית של אדם, בחייו, להחזיק בנכס-מקרקעין מתוך שיתוף-פעולה עם בעליו, ולחלופין לסיים את שיתוף-הפעולה הזה כנגד השבתה אל הכיס של יתרת-השקעתו.
התחשבות ביסוד הנפשי אך באשר לחזרה אל הנכס, והתעלמות מהלך-הרוח שהוביל לעזיבתו, עלולה להחמיץ את הרציונאל אשר ביסודה של עילת-הנטישה. זו הולכת אחר זניחתה, בידי האוחז בה, של הזכות לדיירות מוגנת, אם בכוונת-מכוון; אם מתוך אדישות ואם, אפילו, בהתרשלות. כל אלה הם היבטים של יסוד נפשי, הכרוך בנסיבותיה של עזיבה לא פחות משכרוך הוא בסוגיית-השִׁיבה. דעתי היא כי במי, שנאלץ לעזוב את הנכס, הוא מבקש לשוב אליו אך איננו יכול לעשות כן, לא מתקיימת אותה זניחה של הזכות. לא מתקיים הטעם, המצדיק את שמיטתה של הקרקע מתחת להמשך-קיומה של זכות זו. מאליו מובן, לפיכך, כי במי, שנאלץ לעזוב על-כורחו את הנכס, אין לראות מי שזנח את זכותו. אין לראות בו מי, שזנח את המאפיינים הללו של מוסד הדיירות המוגנת. אין לראות בו מי, שגילה את דעתו כי אין לו חפץ עוד באלה. באדם כזה לא יכולה להתקיים "נטישה", במובן שלִשְׁמו כוֹננה הפסיקה עילה זו. בין שמצב-הדברים הרפואי הוא ארעי ובין שהוא קבוע (זולת, חלילה, מוות); בין שהפרוגנוזה (ובעברית: סְכוּת) הרפואית היא חיובית ובין שלא – עזיבה מרצון לא הייתה פה, כל עיקר. ממילא לא היה ויתור על כוונה – ממשית או שלא ממשית – לחזור.
הכלל
9.אשר על כן, תביעה לפינוי בעילה של נטישה תצלח אם אך יוכיח תובע כי במועד הנטישה הנטען התקיימו, במצטבר, שלושה תנאים. התנאי הראשון הוא כי מאפייני-השימוש הפיזי בנכס (לרבות, אך מובן, אי-שימוש בו) עולים כדי זניחתה של השכירות המוגנת. תנאי מצטבר שני הוא כי אותם מאפיינים אינם כפויים על הדייר שלא מרצונו. אל שנֵי אלה נדרש להיתוסף, שלישי, התנאי בדבר כוונתו הממשית של דייר לשוב אל הנכס. רק בהתקיים כל השלושה ניתן יהיה לקבוע: הדייר המוגן זנח את זכותו. זכות זו איבדה את כוחה. היא פקעה. שוב אין הנכס תפוס בידיו של דייר מוגן.
10.מבלי לקבוע מסמרות היכן שאין הדבר דרוש, אוסיף כי סבורני, שלענין הנדון אין מקום להבחין, באורח יסודי, בין ענינו של בית-עסק, המוחזק בשכירות מוגנת, לבין בית-מגורים המושכר כך. אמת, בכל הנוגע לקורת-גג שלראשו של הדייר המוגן, דומה כי משנה-תוקף יש לצורך להיזהר בהפקעתה של הזכות המוגנת (ע"א 16639-09-10 הנסי הנ"ל, בפסקה 20 לפסק-דינו של כבוד השופט שנלר; ע"א 2336-07-11 עיזבון גואל הנ"ל, בפסקה 32 לפסק-דינו של כבוד השופט דר' ורדי)). עוד נכון הוא כי בית-עסק שימש, קודם לעזיבה, להפקת רווחים כספיים. אך הבדלים אלה אינם משנים, לדעתי, מן הרציונאל היסודי ולפיו אין ליטול מאדם את הזכות ובה, ככל שהדברים אמורים בו, הוא מבקש להוסיף ולדבוק. אף אין אותם הבדלים מצדיקים את איונו של חלקו של דייר מוגן בבית-עסק בדמי-המפתח, והם מרכיב מַשְׁלים להיבטיה הכלכליים של הזכות שרכש.
אל המקרה הפרטני
11.משנכתב כל שנכתב, שוב אין לנו צורך להאריך. חומר-הראיות שלפנַי מתיישב, לקביעתי, עם העובדה כי הנתבע חדל מלהפעיל את בית-העסק בעצמו, אֵי-אז במחצית הראשונה של שנת 2013. הוא לא פעל תחת זאת, אף שהדין מתיר את הדבר, להפעלתו של בית-העסק באמצעות אחר. דומה כי באותה "זיקה פחות אינטנסיבית" למושכר ולה טען הנתבע – ממילא בלא שהוכיח זאת – בפִּסקה התשיעית לסיכומיו מתקיימת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, מפיו של כבוד השופט חגי ברנר, לאמור: "חוק הגנת הדייר לא נועד להגן על ענינים צדדיים ושוליים יוצאי דופן או ענינים כגון נוחות או דברים שבמותרות, ולכן לא די בכך ש[אדם] פותח את דלת האולם מעת לעת ואף מתיר לבנו או לשכניו לבצע בו עבודות שונות על מנת שייחשב כמי שמקיים עסק באולם" (ע"א (מחוזי תל אביב) 38646-10-11 נחלת ניכא בע"מ נ' שרגא, בפסקה 12 לפסק-דינו (פורסם במאגרים, 19.9.2012)). אכן, הנתבע שלפנַי חדל מלהשתמש במושכר. ברם, לא זו בלבד שהוא נכפה לכך בשל מצבו הבריאותי, אלא שבקשתו המפורשת הייתה לשמר את היבטיה הקניניים של זכותו. זאת, בהעמדתו של "דייר מוצע" תחתיו. במועד, שבו נטען כי הנתבע נטש את הנכס לא התקיימה בו, אפוא, "נטישה" משפטית, במובן של זניחתה של הזכות המוגנת. עילת-הנטישה איננה עומדת לתובעת. זכותו של הנתבע לא עברה מן העולם.
תשלום של דמי-שכירות
12.בכך עיקר. ממילא, לא מצאתי יסוד עובדתי לטענתה של התובעת בדבר הפרתו של הסכם-השכירות המוגנת באי-תשלומם של דמי-שכירות. לאחר קריאתו של מכלול החומר שהוצג, מסקנתי היא כי הנתבע, באמצעות בתו, ביקש לקיים את אותם הסדרים של תשלום, שנתקבעו בין הצדדים עוד כשהיה במלוא-חושיו, ושבשל הסכום החודשי הפעוט שולמו מדי תקופה, בבת אחת. אם נותרה התובעת בחסרון-כיס היה זה בשל סירובה, כנדמה מתוך שהעמידה לנגד עיניה את התובענה הזו, לקבל לידיה את דמי-השכירות מן הבת. בזאת אין לראות הפרה של חובת-התשלום. אמת, "לא די בהימנעות מתשלום כדי לפנות דייר אלא אם היה במחדלו של דייר משום ניתוק של המשכיות התשלומים. תנאי זה, שבלעדיו אין עילה לפינוי" (ע"א 582/61 בוכול נ' בוכהלטר, פ"ד טז 1320 (1962)). החומר שלפנַי איננו מניח יסוד למסקנה כי הנתבע ניתק את המשכיות-התשלומים. עילה לפינויו איננה מתקיימת, אפוא. בכל זאת נמצא לי מקום להעיר כי אפילו נקבע היה אחרת, מצוי היה בנסיבות המפורטות, כמו גם במשך-ההחזקה, יסוד להענקתו של סעד מן הצדק. דבר באמור אינו גורע, עם זאת, מחובתו של הנתבע באמצעות אפוטרופוסיו, ככל שקיים חוב של דמי-שכירות, לסלקו לאלתר.
סיכום-הדברים
13.הנתבע לא נטש את המושכר. הנתבע לא הפר את חובתו לשלם דמים של שכירות מוגנת. לא קמה עילה להפקעתה מידיו של זכותו בנכס. התביעה נדחית. לאור היבטיה התקדימיים של ההנמקה; העובדה כי היא שונה מהצעה, שהעלה בית-המשפט בקדם-המשפט ובטרם נערך הבירור שלעיל; החיסכון בשמיעתן של ראיות; וחריגתו של הנתבע מהיקף הסיכומים שהותר, לא אחייב את התובעת בשיעור-ההוצאות, שהיו נפסקות אלמלא כן. בתוך 14 ימים מיום המצאתו של פסק-דין
זה תשלם התובעת לידי הנתבע שכר-טרחה של עורך-דין בסך כולל של 11,000 ש"ח.
14.לאורה של תוצאה זו אפשר כי טוב יעשו הצדדים אם ישובו וישקלו הצעה אחרת, והיא ויתורו של הנתבע על זכותו במושכר תמורת-תשלום, שתשלם לידיו התובעת. זהו, כנדמה, הסדר ראוי במה שצופה פני-עתיד, אך ענין הוא לצדדים לענות בו.
ניתן היום, א' ניסן תשע"ו,09 אפריל 2016, שלא במעמד הצדדים.
