פלונית ואח' נ' אובליגו א.א.פ. אדוונס פייננס (2016) בע"מ ואח'

בעקבות הסתבכות כלכלית של התובעת 2, נטלו התובעות, אם בת כתשעים ובתה שגורמי שוק אפור נושים בה, הלוואות מהנתבעת 1, חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, בסך כולל של 560,000 ₪. ההלוואות ניתנו בתיווך של הנתבעת 2 ששימשה, לטענתה, אשת הקשר בין התובעות לנתבעת 1. התובעות קיבלו בפועל סך של כ-400,000 ש"ח, ונדרשו לשלם סך כולל של כ-713,000 ₪ בחלוף שנה ושלושה חודשים ועותרות להשבת סך של 244,149 ₪.

האם נגבו מהתובעות סכומים שלא כדין, תוך הפרת הוראות חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1992 וחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973? אלו השאלות המונחות להכרעה בתובענה זו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובעת 2 (להלן גם: "הבת") נקלעה למשבר כלכלי, נפתחו נגדה תיקי הוצאה לפועל וגורמי שוק אפור נשו בה. במצוקתה, ונוכח העדר אפשרות לקבל הלוואה ממוסדות בנקאיים, ביקשה לקבל הלוואה מגופים חוץ בנקאיים. בעקבות המלצה של מכר, פנתה הבת טלפונית לנתבעת 2 (להלן גם: "שולי") בבקשה להלוואה בסך של 200,000 ₪.

    

2. בשיחה טלפונית בין הבת לשולי סוכם על מתן הלוואה על ידי הנתבעת 1 (להלן גם: "אובליגו") חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות. עוד סוכם על צירוף התובעת 1, אימה בת כתשעים של הבת (להלן גם: "האם" או "האם") כלווה נוספת. זאת, לצורך שיעבוד דירה בבעלות האם כבטוחה להלוואה.

    

3. ביום 1.10.2017 פגשה שולי את הבת ואִמה, והסיעה אותן למשרדו של עו"ד דורון בר-אל לצורך חתימה על מסמכי ההלוואה. בפגישה נכחו התובעות, עו"ד בראל ושולי. התובעות לא היו מיוצגות על ידי עורך דין מטעמן. בפגישה הוחתמו התובעות על המסמכים הבאים: טופס בקשה להלוואה בסך של 250,000 ₪; הסכם הלוואה; שטר משכון/תנאי שטר משכנתא; שטר חוב; ייפוי כוח בלתי חוזר; הסכם התקשרות בין "להב פתרונות פיננסים מתקדמים" (להלן: "להב") לתובעות שלפיו התובעות מזמינות מלהב שירות גיוס כספים תמורתו תשלמנה מקדמה בסך של 50,000 ₪. בטופס הבקשה להלוואה שעליו הוחתמו מופיעה הוראה שלפיה אובליגו תעביר ישירות ללהב, מתוך סכום ההלוואה, סך של 50,000 ₪.

    

4. ביום 16.10.2017 הועבר סך של 80,000 ₪ לחשבונה של הבת וסכום זהה לחשבון של האם. כעבור מספר ימים הועבר לבת יתרת סכום ההלוואה בגובה של 40,000 ₪.

    

5. בחודש ינואר 2018 פנתה הבת לשולי לקבלת הלוואה נוספת בסך של 150,000 ₪. ביום 17.1.2018 התקיימה פגישה במשרדי אובליגו ברמת גן שבה נכחו שולי, עו"ד בר-אל והתובעות. הן הוחתמו על מסמכי הלוואה בגובה של 200,000 ₪ שכללו, גם הפעם, הנחייה להעביר סך של 50,0000 ₪ מסכום ההלוואה ללהב. למסמכי הלוואה צורף כנספח, גם הפעם, הסכם מול להב לתשלום תמורה של 50,000 ₪, שעליו חתמו התובעות.

    

6. בחודש יוני 2018 פנתה הבת פעם נוספת לשולי וביקשה הלוואה בסך של 100,000 ₪. נמסר לה כי ההלוואה אושרה וכי כל ההלוואות ירוכזו בהלוואה אחת בסך של 569,000 ₪. מתוך סכום זה 459,0000 ₪ נועד לפירעון ההלוואות הקודמות (קרן וריביות שטרם שולמו) וסך של 110,822 ₪ לתובעות. הפעם, הסכם ההלוואה לא כלל הוראה להעברת תשלום לידי להב או שולי, ולא נחתם הסכם בין התובעות ללהב כפי שנחתם במסגרת שתי ההלוואות הקודמות.

    

7. ביום 4.6.2018 העבירה החברה סך של 70,000 ₪ לחשבונה של הבת. מייד לאחר מכן התקשרה שולי לבת והודיעה לה שעליה להעביר לה סך של 58,500 ₪. יום לאחר שהבת העבירה לשולי סכום זה, העבירה החברה לבת 40,000 ₪ נוספים.

    

8. כעבור מספר חודשים ביקשו התובעות הלוואה נוספת. אובליגו לא אישרה את ההלוואה והנפיקה לתובעות מכתב כוונות (מסמך המפרט את היתרה של הלוואות שטרם סולקו שלהבטחתן שועבד הנכס) שלפיו היתרה לפירעון ההלוואה עומדת על סך של 561,938 ₪ (מכתב מיום 14.11.2018). במכתב כוונות מתוקן מחודש ינואר 2019 צוין כי היתרה לפירעון עומדת על סך של 656,349 ₪. התובעות פרעו סכום זה ונטלו הלוואה מחברה אחרת.

    

9. להשלמת התמונה יצוין כי בשלושת הסכמי ההלוואה שנחתמו קיימת סתירה בשיעור הריבית הנקובה בשני מקומות בהסכם. בעוד שבתיבה המפרטת את שיעור הריבית נכתב כי הריבית היא נומינלית/שנתית בגובה של 15%, בתיבה אחרת נמחקו המילים "ריבית קבועה" ונכתב כי הריבית צמודה למדד. בלוח הסילוקין שצורף כנספח להסכם ההלוואה נכתב כי הריבית השנתית היא בגובה של 15%.

    

   טענות התביעה

10. לטענת התובעות, הנתבעות ניצלו את מצבן הנפשי והכלכלי הקשה על מנת להוציא מהן סכומי כסף לא מבוטלים והן קיבלו בפרק זמן של שמונה חודשים, שלוש הלוואות בסך מצטבר של 402,322 ₪ ושילמו בתום תקופה של שנה ושלושה, סך מצטבר של 711,349 ₪.

     

11. לטענתן, יש לראות בסכומים שנגבו מהם כ"תוספת" כמשמעותה בחוק אשראי הוגן ולפיכך, עלות האשראי הממשי (כמפורט בחוות דעת שהגישו) היא בשיעור של 72.5% וחורגת בהרבה מהריבית המותרת ומזו שנקבעה בהסכם ההלוואה ומהווה ריבית נשך (בין אם מדובר בריבית צמודת מדד ובין אם מדובר בריבית שנתית נומינלית).

     

12. לטענת התובעות, שולי היתה הגורם שעימו עמדו בקשר במהלך כל התקופה, והיא הציגה עצמה כנציגה של אובליגו. רק במהלך הפגישה לחתימה על הסכם ההלוואה, הודיעה להן לראשונה כי עליהן לשאת בתשלום דמי טיפול/פתיחת תיק בסך של 50,000 ₪ שיתווסף לקרן ההלוואה והן נאלצו להסכים לכך בלית ברירה. לטענתן, במהלך הפגישה הוחתמו על אסופת המסמכים "באופן עיוור" תוך מתן אמון מלא בשולי. עוד טענו התובעות כי המסמכים לא הועברו לעיונן לפני הפגישה, וכי גם לאחר הפגישה לא נמסר להן העתק המסמכים שעליהם חתמו. זאת, בניגוד לחובות המוטלות על מלווה חוץ בנקאי הקבועות בחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק אשראי הוגן").

     

13. התובעות הגישו תביעתן בטענה להפרת עילות מכוח חוק אשראי הוגן, חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הפרת חובות חקוקות, עשיית עושר ולא במשפט, חוסר תום לב, עושק והשפעה בלתי הוגנת. הן עותרות להשבת סך של 244,149 ₪ המגלם את הפער שבין עלות האשראי הממשית המוסכמת לבין עלות האשראי הממשית בפועל, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמן.

     

    לחלופין עותרות התובעות בסיכומיהן להשבת סך של 241,777 ₪ בגין סכומים שנגבו לטענתן ביתר: 158,500 ₪ ששולמו בגין "דמי תיווך"; 23,524 ₪ שנגבו לטענתן ביתר בגין ריביות; 59,753 ₪ בגין עמלת פירעון מוקדם.

     

    טענות אובליגו

14. לטענת אובליגו שולי אינה עובדת של החברה ופעלה כמתווכת ויועצת חיצונית עבור התובעות. ההסדרים בין התובעות לשולי הם הסדרים עצמאיים, התשלומים ששולמו לשולי לא מהווים חלק מההלוואות שניתנו לתובעות ואין להתחשב בהם לצורך חישוב עלויות ההלוואה.

     

15. לטענת אובליגו נפלה טעות בלשון הסכם ההלוואה בתיבה בה נרשם כי ההלוואה צמודת מדד, והטעות "נגררה" להסכמי ההלוואה הנוספים – אך בפועל, הריבית ההסכמית היא שנתית נומינלית בגובה של 15% ואינה עולה על שיעור הריבית המותר.

     

16. לגבי מכתבי הכוונות נטען כי נפלה טעות בסכום שננקב במכתב הראשון שתוקנה במכתב השני וכי הסכום שננקב שם כולל את יתרות הקרן, הפרשי ריבית ועמלת פירעון מוקדם (560,822 ₪ בגין קרן ההלוואה, 35,744 ₪ בגין ריביות שלא שולמו, 59,753 ₪ בגין עמלת פירעון מוקדם).

     

17. עוד טוענת אובליגו כי התובעות חתמו על שלושה הסכמי ההלוואה בפער של חודשים ספורים ביניהם, הייתה להן אפשרות לבדוק את תנאי ההסכם ורכיבי ההלוואות, אך הן לא העלו טענות בזמן אמת ופעלו ללא ליווי וייצוג של עורך דין מאחר שרצו לקבל את כספי ההלוואה בהקדם האפשרי. נטען כי שתי ההלוואות הראשונות נחתמו בפני עו"ד דורון בר-אל, שאינו עובד של אובליגו, אינו בעל אינטרס והוא זה שהסביר להן את מהות המסמכים עליהם חתמו, וכי לא נפל כל פגם בהתנהלות אובליגו כלפי התובעות.

     

    טענות שולי

18. לטענת שולי יש לסלק את התביעה נגדה מחמת העדר עילה והעדר יריבות הואיל וההתקשרות של התובעות היתה מול להב ולא מולה. עוד טענה שולי כי אינה צד להסכמי ההלוואה ואינה נציגה, שותפה או עובדת של אובליגו ואף מטעם זה יש להורות על דחיית התביעה כנגדה על הסף.

     

19. לגופו של עניין טענה שולי כי היא משמשת כמתווכת חיצונית, המתווכת בין לווים שונים למלווים שונים, אינה חלק מהסכם ההלוואה, תפקידה הסתיים במועד החתימה על הסכם ההלוואה והתשלום ששולם לה הוא בגין שירות התיווך שסיפקה. לטענתה, גילתה אחריות כלפי התובעות והסבירה להן את הסיכונים בלקיחת הלוואות נוספות ואף סירבה לגייס הלוואה נוספת (רביעית) מתוך הגינות ואחריות כלפיהן, אף על פי שהייתה מפיקה מכך רווח כלכלי ניכר.

     

    מהלך ההתדיינות

20. התיק נשמע לפניי כבוד השופטת כוכבה לוי וראיות הצדדים הוגשו בתצהירים. התובעות העידו מטעמן. עדותה של התובעת 1 נגבתה כעדות מוקדמת במסגרת ישיבת קדם המשפט ביום 30.7.2020 נוכח גילה המתקדם. עדות התובעת 2 נשמעה ביום 9.6.2021. התובעות הגישו חוות דעת מומחה מטעמו של עו"ד ושמאי דורון וייסברוד שנחקר עליה ביום 9.6.2021. בישיבה זו השיבה גב' גלמן (שלא הגישה תצהיר בהליך) לשאלות בית המשפט. ביום 6.7.2022 התקיימה חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת 1, מר משה גידנסקי. במהלך חקירתו ניתנה החלטת כבוד השופטת לוי הפוסלת את עצמה לדון בתיק.

     

21. התיק הועבר לטיפולי וביום 15.12.2022 התקיימה ישיבת הוכחות לפניי ובמהלכה שמעתי את המשך חקירתו של מר גדנסקי ואת חקירתה של הנתבעת 2. הצדדים סיכמו טענות בכתב. זו עת ההכרעה.

     

    הפלוגתות הטעונות הכרעה

22. עיון בסיכומים מעלה כי בפי התובעות שלוש טענות עיקריות: (1) הטענה שהסכום של 158,500 ₪ – שגבתה שולי כ"דמי תיווך" – נגבה שלא כדין. התובעות סומכות טענה זו על שלוש עילות משפטיות: (א) גביית הסכום באה בגדר עושק כמשמעותו בחוק החוזים; (ב) שולי לא גילתה להן פרטים מחויבים בגילוי ובכך הטעתה אותן; (ג) מדובר ב"תוספת" כמשמעותה בחוק אשראי הוגן, שיש לגלותה לתובעות ולכלול כחלק מהעלות הממשית של האשראי; (2) הטענה שהסכום של 23,524 ₪ בגין ריבית הסכמית נגבה ביתר, ולכן יש להשיבו. (3) הטענה שהסכום של 59,753 ₪ שנגבה בגין פירעון מוקדם של ההלוואה מנוגד להוראות חוק אשראי הוגן, ולכן יש להשיבו. טענות אלו יידונו לפי סדרן.

     

23. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי לקבל את עמדת התובעות ביחס לסכום שנגבה בגין דמי התיווך וביחס לעמלת הפירעון המוקדם, ויש להשיב סכומים אלו לתובעות. אשר לטענה כי סך של 23,524 ₪ נגבה ביתר בגין ריבית הסכמית – התובעות לא הרימו את נטל ההוכחה כנדרש, ודין רכיב זה בתביעה – להידחות.

     

    פלוגתה ראשונה: הסך של 158,500 ₪ בגין "דמי תיווך"

24. התובעות טוענת כי הסך של 158,500 ₪ נגבה מהן שלא כדין. במישור העובדתי, אין חולק כי סכום זה מורכב למעשה משלושה סכומים שנגבו לפי הפירוט הבא: 50,000 ₪ בחודש אוקטובר 2017 במסגרת ההלוואה הראשונה (ההלוואה הועמדה על סך של 250,000 ₪, מתוכם הועבר ללהב ישירות על ידי אובליגו סך של 50,000 ₪, בהתאם להוראה שנכללה בהסכם ההלוואה); 50,000 ₪ בחודש ינואר 2018 במסגרת ההלוואה השנייה (ההלוואה הועמדה על סך של 200,000 ₪, מתוכם הועבר ללהב ישירות על ידי אובליגו סך של 50,000 ₪ בהתאם להוראה שנכללה בהסכם ההלוואה); 58,500 ₪ בחודש יוני 2018 במסגרת ההלוואה השלישית שהועמדה על סך של 110,822 ₪. סכום זה הועבר לשולי ישירות על ידי הבת, בעקבות דרישה של שולי. הסכם ההלוואה השלישי אינו כולל הוראה ביחס לסכום זה – בשונה משני הסכמי ההלוואה הראשונים – ואף לא נחתם הסכם שכר טרחה בין להב/שולי לתובעות בגינו. סך הכול שילמו התובעות 158,500 ₪ כדמי תיווך להלוואות בסך של 560,000 ₪; כך שקיבלו בפועל כ-401,500 ₪ בלבד.

     

25. טרם שאדרש לטענות גופן, יש לדון בטענות המקדמיות של שולי להעדר יריבות והעדר עילה. לטענתה, הואיל והסכמי שכר הטרחה נעשו בשמה של להב והחשבוניות שהונפקו היו של להב, היה על התובעות לתבוע את להב או את גב' גלמן (שלהב עוסק מורשה הרשום על שמה) ויש לדחות את התביעה כנגדה מחמת העדר יריבות.

    איני מקבלת טענה זו. ראשית, להב היא עוסק מורשה, אינה בעלת אישיות משפטית ודי בכך כדי לדחות את הטענה שהיה מקום לתבוע אותה. שנית, שולי הצהירה כי היא נציגת להב (סעיף 3 לתצהיר), כי היתה שותפה של גב' גלמן ופעלה יחד איתה תחת להב (עמ' 71 לחקירת שולי, שורות 31-24). שלישית, מהתמונה הראייתית שהתגבשה עולה כי שולי קשרה את עצמה לדרישת דמי התיווך בשלושת ההלוואות במידה זהה (אף על פי שבפעמיים הראשונות ניתנו תחת להב, ובהלוואה השלישית ישירות לשולי וחשבונית הונפקה על שמה). שולי הציגה גירסה עיקבית לפיה סכום זה הוא השכר לו היא זכאית בגין שירותיה. לפי גרסתה, התובעות "שכרו את שירותי" (סעיף 3 לתצהיר); היא היתה הגורם הדומיננטי שעמד בקשר רציף עם התובעות "החל משלב הפניה והטיפול בבקשתן ועד לשלב קבלת ההלוואה" (שם). בסעיף 13 מצהירה שולי פוזיטיבית כי להסכם ההלוואה צורפו "הנספחים הנוגעים לשכר טרחתי המוסכם, המגיע לי מתוקף ההסכם". וחזרה על כך גם ביחס להלוואה השנייה (סעיף 23 לתצהיר). גרסה זו הובאה גם בכתב ההגנה, שם נכתב כי: "שכר טרחתה של הנתבעת סוכם מראש" (סעיף 64 לכתב ההגנה) ובסעיף 73: "לכל אורך הדרך ידעו ויודעו התובעות באשר לשכר טרחתה של הנתבעת" (וגם סעיפים 34-25 לתצהיר שולי). מהמכלול עולה כי שולי אישרה במפורש כי הסך של 158,550 ₪ מהווה את שכר טרחתה עבור השירותים שלטענתה סיפקה באופן אישי לתובעות.

     

    נסיבות אלו מקימות שתי חלופות אפשריות המבססות יריבות. האחת, כי מדובר בשותפות ואז חלה הוראת סעיף 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] התשל"ה 1975, הקובעת חבות ביחד ולחוד לשותפים; ולחילופין, גם אם מדובר במערכת יחסים אחרת, הוכח כי הסכום הנתבע הוא בגין השכר ששולי דרשה עבור שירותיה והעובדה כי שולי הורתה שיפרע באמצעות להב בשתי ההלוואות הראשונות, אינה משנה לעניין היריבות. אשר לטענה להעדר עילה – זו תתברר במסגרת הדיון לגוף התביעה.

     

26. אפנה כעת, אפוא, לדון בטענות שהעלו הצדדים בגין גביית דמי התיווך. כאמור, העילה הראשונה מבין השלוש היא עילת העושק.

     

    עושק – המישור הנורמטיבי

27. סעיף 18 לחוק החוזים, המעגן עילה זו, קובע:

     

    עושק	18. מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

28. הזכות לבטל הסכם מחמת עושק מותנית בהתקיימות ארבעה יסודות מצטברים: (1) הוכחת מצוקה, חולשה שכלית או גופנית של המתקשר, או חוסר ניסיון כבדי משקל חמורים וקיצוניים; (2) הוכחת ניצול מודע של מצב זה על-ידי הצד השני; (3) קיומו של קשר סיבתי המלמד שהניצול הביא, על-פי מבחן סובייקטיבי, להתקשרות בחוזה; (4) הוכחת יסוד אובייקטיבי-חיצוני לפיו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (ע"א 8222/19 פרץ נ' קוואלטי קרדיט פאנד, פסקה 12 (7.12.2020) (להלן: עניין פרץ)).

     

29. בבסיס עילת העושק עומדים שיקולים מוסריים של צדק, הוגנות והגנה על "קבוצות אוכלוסייה חלשות ומוחלשות בחברה כגון בני מיעוטים, עניים, זקנים ונשים" (איל זמיר "צדק פרוצדורלי וצדק מהותי בדיני חוזים: עושק וכפייה כמקרי מבחן" עלי משפט יג 7 בעמוד 17 (התשע"ז)). מאפיין זה מבדיל את עילת העושק מהעילות לביטול חוזה מחמת פגם ברצון (טעות, הטעייה וכפייה) ולצורך התקיימות עילה זו אין די בבחינה אם החוזה נכרת מרצון חופשי, אלא יש לבחון גם את תוכנו של החוזה וכמה גרועים הם תנאיו.

     

30. בשורה של פסקי דין נקבע כי התנאי הדורש מצוקה או חולשה והתנאי הבוחן את תנאי החוזה מקיימים ביניהם יחסי "מקבילית כוחות". ראו האמור בפסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט ט' חבקין בת"א (שלום ת"א) 68904-11-18 כהן נ' כהן, פסקאות 45-39 (8.5.2022) וההפניה שם למאמרו של זמיר ולאסמכתאות המנויות בו:

     

    ככל שהיסודות של מצוקה וניצולה מתקיימים בבירור ובקיצוניות רבה יותר, כך ניתן להקל בדרישה של גריעות תנאי החוזה, ולהפך: ככל שתנאי החוזה מחפירים יותר, כך יקל בית המשפט בדרישה לניצול מצוקה. גריעות תנאי החוזה אף יכולה לשמש ראיה למודעותו של הצד השני למצוקתו של הצד הנתון במצוקה ולניצולו אותה. עם זאת הכול מסכימים שמדובר בתנאים מצטברים, וכי לא די בהתקיימות של מקצתם כדי להפוך את החוזה לניתן לביטול" (שם, בעמ' 23) לפסיקה שקבעה זאת, הנזכרת בה"ש 79 למאמר, ראו ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 769 (1981); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב, פ"ד נח(4) 106, 121-120 (2004); ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 199 (2004); ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי, פסקה 12 לפסק הדין של השופטת ד' ברלינר (19.11.2007); עניין מלון עדן נהריה בע"מ, בפסקה 37).

     

31. יסוד המצוקה מגלם את ליבת עילת העושק – ביטוי זה כולל ארבע חלופות אפשריות: "מצוקה", "חולשה שכלית, או גופנית", או "חוסר ניסיון". מצוקה היא מצב של צרה ודוחק אליו נקלע המתקשר; על המצוקה להיות משמעותית וכבדת משקל ואין די בקושי חולף (רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' קסל, פסקה 38(א) (21.9.2014)) (להלן: עניין מלון עדן נהריה); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 435-438 (מהדורה רביעית 2019) (להלן: שלו וצמח)). לצד זה נקבע כי כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו וישנם מקרים שבהם גם מצב חולף וארעי שאליו נקלע המתקשר ייחשב כמצוקה. עוד נקבע שם כי:

    במקרים קיצוניים של חוסר הגינות בתנאי החוזה – יש לפרש את המושגים 'מצוקה' ו'חוסר נסיון' 'בצורה ליברלית' ולכלול בהם אף: 'תמימות, חוסר הבנה או חוסר התמצאות' וכי 'אין קושי לפרש את המונח "מצוקה" ככולל גם "מצוקה נפשית".

     

    בעניין מלון עדן נהריה עמד כב' השופט ח' מלצר על כך שיש לבחון בגדר יסוד המצוקה "אם למתקשר היתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העסקה הנוכחית" (בפסקה 39) לאמור:

    "בהיעדר אלטרנטיבה ממשית סבירה שבאמצעותה ניתן היה למנוע את העסקה, מושא טענת העושק – קצרה הדרך למסקנה כי הצד שהתקשר בחוזה היה אכן שרוי תחת מצוקה שאותה ניצל הצד השני באופן העולה כדי עושק" (שם).

     

32. אשר ליסוד "גריעות תנאי החוזה" – הדעה המקובלת בפסיקה היא כי השיקולים שיש לשקול בבחינת תנאיו של החוזה אינם שיקולים כלכליים/מסחריים גרידא:

    בבואו לבחון תנאים בחוזה מהסוג האמור – שומה על בית המשפט לשקול גם שיקולים נוספים, המבוססים על "התפיסות המוסריות והחברתיות הנהוגות בחברה חופשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כמו שלנו", "תהא המציאות הכלכלית אשר תהיה (עניין מלון עדן נהריה בפסקה 46).

     

33. אשר למונח "המקובל" שבו עוסק סעיף 18 לחוק החוזים, נפסק כי משמעו כפשוטו: "התנאים המקובלים, הנוהגים בפועל והמופיעים תדיר בסוג החוזים שאליהם משתייך החוזה הנדון" (ראו: ע"א 10/81 כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' גדע, פ"ד לז(4) 635, 642 (1983)). בית המשפט העליון עמד על כך כי לעיתים קרובות "אין מקור השוואה מתאים לבחינת תנאי החוזה" ובמקרה כזה "על בית המשפט לבחון את תנאיו על פי נסיבות העניין, ובמקרה הצורך אף לקבוע בעצמו את התנאי שישמש כאמת מידה לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה" (עניין מלון עדן נהריה בפסקאות 78-77).

     

34. בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4), 673, 680 (1980) עמד כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר על תפקידו של בית המשפט בקביעת אמת המידה ועל השימוש בשיקולי הוגנות וצדק:

     

    הפועל היוצא מכאן הוא כי בית המשפט חייב במקרים לא מעטים לקבוע מעין תנאי דמיוני שישמש בגדר אמת מידה תיאורטית לצורך השוואה עם התנאי שנכלל בחוזה, כאשר מלאכת הגיבוש של התנאי התיאורטי האמור מעוגנת במידה רבה בהערכה של בית המשפט מהו בדרך כלל הוגן וצודק במערכת יחסים כדוגמת זו שבין הצדדים הקונקרטיים שלפניו; יתכן מאד ואף ינקוט לצורך זה גישה המעוגנת בתפיסות הכלליות של בית משפט זה בקשר לצודק ולהוגן... סיכומו של דבר, אם לא הוכח קיומו של תנאי שהוא מקובל, כפשוטו, בשל תדירותו ואימוצו לרוב, יעצב בית המשפט את דמותו של התנאי המקובל ואזי יחפוף מושג זה, כך יש להניח, את הצודק וההוגן לדעת בית המשפט (ההדגשות הוספו).

     

    שלו וצמח עומדים בספרם על כך שדרך זו "נכונה וראויה":

     

    דרך זו נראית נכונה וראויה. בקביעת תנאי דמיוני כמקור ההשוואה המתחייבת על פי סעיף 18 ממלא בית-המשפט, נוסף על תפקידו השיפוטי, גם תפקיד חברתי-חינוכי של עיצוב נורמות צודקות והוגנות. בתהליך פירושה ויישומה של הוראת דין בעלת מטען מוסרי-חברתי, כמו הוראת העושק, נטילת תפקיד זה על-ידי בית המשפט היא חיונית. הנורמות שיעצב בית המשפט, על פי מבחני ההגינות העסקית, יעלו בוודאי את המדד המוסרי המקובל בחיי המסחר והעסקים ובכך יגשימו את מטרת המחוקק ואת רוח ההוראה הנדונה. (שם, בעמ' 439; ההדגשות הוספו).

     

    מהלכה למעשה

35. יישום אמות המידה שהותוו בפסיקה מוליך למסקנה כי מתקיימים בענייננו יסודות עילת העושק.

     

    היסוד הראשון: מצוקה, חולשה שכלית או חוסר ניסיון

36. התובעת 1 כבת תשעים והתובעת 2 כבת שישים, טוענות למצוקה כלכלית ונפשית לאחר הפעלת לחצים מצד גורמים מ"השוק האפור". לטענתן נסיבות אלו עולות כדי מצוקה כדרישת סעיף 18. ככלל, לשם הוכחת רכיב המצוקה נדרש הצד הטוען אותה, שעליו נטל ההוכחה, לבססה באמצעות ראיות תומכות (בין אם באמצעות חוות דעת רפואית, עדים שעשויים להעיד על אומד הדעת ונסיבות המצוקה ועוד).

     

37. מחד גיסא, התובעות לא תמכו את טענת המצוקה בראיות אובייקטיביות בעלות משקל ממשי. בכלל זה לא הועלתה טענה על כשירותה של התובעת 1 לנוכח גילה (בתה העידה כי אימה צלולה, בעמוד 31, שורה 14)). אף טענת התובעת 2 כי היא סובלת מלקות למידה לא נתמכה באסמכתאות. מאידך גיסא, במקרה זה, העובדות שאינן שנויות במחלוקת ונסיבות העניין, מבססות, כשלעצמן, מצב של מצוקה גלויה ומובנית. במהלך חקירתה השיבה הבת לשאלת בית המשפט כך:

     

    "רדפו אחרי מהשוק האפור. עברתי עוקץ, הפסדתי דירה וכל זאת לפני שהגעתי אליהם הייתי במצב שהייתי חייבת, חייבת, לא היה לי משכורת למחייה ושום דבר [] אני שלחתי את הילדים לאבא שלהם כי היה מעקב אחריהם מטעם הנושים ולא מצאתי את נפשי. הייתי במצוקה מאוד גדולה []" (בעמוד 18, שורות 30-26)

     

    וגם: "כולם רדפו אחרי כי הייתי חייבת לכולם" (עמוד 31, שורה 29).

38. כשנשאלה מדוע לא שכרה עורך דין שייצג אותה בהליך נטילת ההלוואה השיבה כי הייתה במצוקה גדולה ו"לא חשבתי על שום דבר" וכי: "הכסף היה דחוף לנו מאוד בגלל מצוקתי" (עמוד 18, שורה 22). כשנשאלה על נסיבות נטילת ההלוואה השנייה השיבה: "כל הזמן היו אנשים חדשים שדרשו כסף אז נכנסתי שוב ללופ ולעולם לא יצאתי ממנו" (עמוד 19, שורות 20-19).

     

    בחקירתה תיארה כי כל סכום כסף שקיבלה במסגרת ההלוואה, מיד העבירה הלאה וכל מה שעמד לנגד עיניה היה הפחד מהנושים והצורך בכסף זמין באופן מידי: "כשהוצמד לי אקדח לרקה לא היה לי חשוב כלום חוץ מאשר לקבל את הכסף... הייתי מאוימת" (עמוד 10, שורות 25-22).

     

39. נסיבות אלו מבססות את יסוד המצוקה אף ביחס לאם, אִמהּ בת ה-90 של הבת, שמצאה את עצמה במצוקה גלויה וברורה נוכח ההסתבכות הכלכלית של ביתה וההשפעה שהיתה לכך אף על בני ביתה. אעיר כי הגם שאין טענה להעדר כשירות של האם, בנסיבות העניין יש לתת משקל גם לגילה המופלג של האם.

     

40. עדויות אלו של התובעות לא נסתרו בראיות כלשהן, ואני מוצאת שהן הוכחו. נסיבות אלו מגבשות את יסוד המצוקה, למצער ברמה הנדרשת לצורך בחינת מידת גריעות תנאי החוזה, שהרי בין התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות".

    היסודות השני והשלישי: ניצול מודע של מצב המנוח וקשר סיבתי בין הניצול ובין ההתקשרות

41. היסוד השני של עילת העושק הוא ניצול מודע של המצוקה הכלכלית והנפשית של התובעות על ידי הנתבעת 2. התשתית העובדתית שהובאה מובילה למסקנה כי תנאי זה מתקיים:

     

42. שולי אישרה בעדותה כי ידעה שהתובעות "במצב קטסטרופה" ותיארה כיצד האם שיתפה אותה בהסתבכות של ביתה ואמרה שתעשה הכל למענה (עמוד 70 לפרוטוקול מיום 15.12.2023, שורות 6-1). שולי אישרה בעדותה שהתובעות לא היו מיוצגות על ידי עורך דין והבת הייתה לחוצה לקבל את הכסף "בכאן ועכשיו ולא עניין אותה, העיקר לחתום" (עמוד 80, שורות 28-27).

     

43. כאשר נשאלה לגבי ההלוואה השלישית שם גבתה שכר טרחה של 58,500 ש"ח בגין הלוואה של 110,822 ₪, עלה מתשובתה כי למרות שידעה כי מצבן קשה ביותר, ברגע שהבינה שייטלו את הלוואה בכל מחיר, העדיפה לקבל את שכר הטרחה על פני מתווך אחר (עמוד 83, שורות 32-9):

     

    ש:בהלוואה השלישית שהם לקחו 100,000 ₪ ליד, הם קיבלו 52 ואת קיבלת 58. [] תסבירי לי באיזה עולם זה ערכי? בן אדם כבר בפת לחם אומר לך אני חייב עוד 100,000 שקל, כבר הפסיד הכל, את 'לא, לא, אל תיקח, אל תיקח, אבל אם אתה לוקח, אז קח 50, תן לי עוד 50'.

    ת:בשביל זה התקשרתי לאמא שלה ושכנעתי אותה לא לקחת את ההלוואה, כי לא כדאי לה, בגלל שהיא צריכה לשלם א',ב',ג'.

    ש:כן אבל היא לקחה, היא החליטה לקחת.

    ת:והיא החליטה באמת לקחת, נכון.

    ש: אז, אז באמת

    ת: [] במחשבה שלי היה דבר כזה, שאם אני לא אגייס להם את הכסף, מישהו אחר יגייס וייקח את אותו שכר טירחה לגבי סכום ההלוואה הגדול.

     

     

44. ודוקו: אין להתעלם מהעלייה באחוזי שכר הטרחה שנגבו מהלוואה להלוואה. כך, בעוד שבהלוואה הראשונה נגבו 20% בגין שכר הטרחה, בהלוואה השלישית שכר הטרחה עמד על 52.7% מסכום הלוואה. נתון זה מלמד שככל שהלך והסתבך מצבן הכלכלי של התובעות והן נאלצו ליטול עוד הלוואות, גובהו היחסי של שכר הטרחה עלה בשיעור דרמטי. נתון זה מלמד על ניצול מצב המצוקה בו היו שרויות התובעות לצורך ההתקשרות.

     

45. לכל האמור יש להוסיף כי הבת העידה שנתנה אמון מלא בשולי ושילמה לה כל מה שדרשה באופן עיוור:

    "אני לא התווכחתי ולא שאלתי, זה לא עלה בדיונים ביננו. מה ששולי אמרה לי אני ביצעתי. היא הכניסה לי את הכסף, ביקשה והחזרתי, לא שאלתי שאלות.

    שולי ביקשה, היא הנציגה והמייצגת ואני צריכה לעשות מה שהיא אומרת. שולי הנציגה שולי קובעת וכך צריך לעשות (שם, עמוד 26, שורות 14-1).

     

46. מכלול ראייתי זה מוביל למסקנה כי שולי היתה מודעת למצבן הקשה של התובעות, ניצלה מצב זה ואת האמון שהן רכשו לה כמי שהייתה עבורן בבחינת "מושיעה", לצורך ההתקשרות.

     

47. מסקנת חלק זה: היסוד השלישי – קשר סיבתי בין ניצול המצוקה לבין ההתקשרות בעסקה – הוכח ומתקיים.

     

    היסוד הרביעי: "גריעוּת" תנאי החוזה

48. במסגרת יסוד זה יש לבחון אם הוכח שתנאי העסקה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, ואם התשובה חיובית – עד כמה גרועים הם היו. כלומר, האם הוכח שבמכלול הנסיבות העסקה קיפחה את התובעות והייתה בלתי הוגנת כלפיהן באופן שמצדיק לבטלה בדיעבד, ומה עוצמת התקיימותו של תנאי זה. ככל שתנאי העסקה בלתי הוגנים ומקפחים יותר, כך תיטה הכף לסבור שהתובעות התקשרו בה משום מצבן הכלכלי והנפשי. וההיפך: ככל שתנאי העסקה לא היו גרועים מן המקובל, כך תיטה הכף לדרוש מידה רבה יותר של מצוקה כדי לקבוע שעילת העושק מתקיימת.

49. בענייננו נגבה סכום כולל של 158,500 ₪ כשכר טרחה עבור הלוואות בסך של 560,000 ₪ (28.3%). ובפירוט: בהלוואה הראשונה נגבה 50,000 ₪ בגין 250,000 ₪ (20%); בהלוואה השנייה נגבה 50,000 ₪ בגין 200,000 ₪ (25%); בהלוואה השלישית נגבה 58,500 ₪ בגין 110,000 ₪ (52.7%).

     

50. האם תנאים אלו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל?

     

51. מבחן השכל הישר מלמד, כי גביית שכר טרחה של כשלושים אחוזים – כאשר לא הוכח כי שולי נקטה בפעולות תיווך של ממש – הוא לא הוגן ומקפח. שולי לא ביססה בראיותיה מה היקף הפעולות שביצעה ואף לא נטען כי פעלה לגיוס כספים עבור התובעות ממקורות שונים או כי בחנה והציעה להן מספר אפשרויות ובחירה מתוכן או שהתמקחה עבורן עם אובליגו על תנאי ההלוואה. מהמכלול העובדתי עולה כי תפקידה של שולי התמצה ביצירת הקשר בין התובעות לאובליגו, העברת מסמכים, הסעתן למשרדי החברה והשתתפות בשלוש הפגישות שהתקיימו לצורך החתימה על ההסכם. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף ביחס להסכם ההלוואה השני והשלישי, שם לכאורה אף לא היה כל צורך בשולי ליצירת הקשר ופעולת ה"תיווך" בין הצדדים.

     

52. כשנשאלה שולי בחקירתה הנגדית כיצד לגבות מאנשים שהיו בשפל המדרגה שכר טרחה של 28.3% זו "התנהלות ללא רבב", לא השיבה לגופה של שאלה (עמוד 73, שורות 16-10). כשנשאלה על כך שוב ענתה:

    "אף אחד פה לא קובע מה יהיה השכר שלי [] אני לא זוכרת בדיוק מה היה [] אבל זה נראה לי סביר. אתה יודע מה העלויות שלי מבחינת משרדים, עובדים וכו'?" (עמוד 78, שורות 4-1).

     

53. על חוסר הסבירות הקיצוני בגובה שכר הטרחה ניתן ללמוד אף מהוראות חוק אשראי הוגן המגבילות באופן קוגנטי את גובה הריבית ההסכמית המותרת וקובעות כי כל תוספת שנגבית בקשר להסכם ההלוואה צריכה להיכלל כחלק מהעלות הממשית של האשראי שנגבה בפועל. במקרה זה גובה הריבית ההסכמית המקסימלית עומד על 15% (חוק אשראי הוגן קובע תקרת ריבית דומה). השתת תשלום נוסף בגין "דמי תיווך" בשיעור של כ-30% מסכום ההלוואה, המתווספים על הריבית המרבית שמוטלת על התובעות מכוח ההסכם, מובילה כמו מעצמה למסקנה כי תנאי ההסכם גרועים באופן בלתי סביר מהמקובל.

     

54. דברים אלו נאמרים גם תחת ההנחה, לצורך הדיון, כי שולי ולהב אינן חלק מאובליגו, ולכן אין לראות בדמי התיווך כתוספת שיש לכלול בחישוב עלות האשראי הממשית. עם זאת, בבוא בית המשפט לקבוע מהו מקור ההשוואה המתחייב על פי סעיף 18 לחוק החוזים עליו לשקול שיקולי הוגנות עסקית, מוסר וצדק לנוכח תפקידו החברתי-חינוכי בהגשמת מטרת המחוקק ורוח הוראת העושק. עת מדובר במתווך בעסקת הלוואה חוץ בנקאית – יש לקבוע את סבירות תנאי התקשרותו בזיקה למגבלות שחלות על המלווה עצמו – כאמור בחוק.

     

55. המכלול שפורט לעיל – ובהיעדר ראיה לסתור – מוביל למסקנה ברורה, כי תנאיו של ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל ויסודות עילת העושק מתקיימים במקרה זה.

     

56. אף שניתן היה להסתפק באמור לצורך קבלת התביעה לעניין סכום זה, אני סבורה שיש לקבלו גם ביחס לעילה השנייה, היא עילת ההטעיה.

     

    הטעיה – המישור הנורמטיבי

57. סעיף 15 לחוק החוזים קובע לאמור:

     

    הטעיה

    15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.

     

     

58. היסודות הדרושים להוכחת עילת הטעייה הם: (1) טעות אצל אחד הצדדים לחוזה; (2) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; (3) קשר סיבתי כפול בין הטעות להתקשרות בהסכם ובין ההטעיה לטעות (שלו וצמח, 373-398).

     

59. נפסק כי טעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים, ונקיטת פעולה תחת הנחת המציאות המדומה, עלולה להוביל לפגם קוגניטיבי במרכיב הרצייה (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (14.8.2008) (להלן: עניין סויסה); ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003)).

     

60. נזכיר כי הטעיה כוללת בחובה הפרת חובה לגלות פרטים שמן הדין, הנוהג או הנסיבות, חובה לגלותם (סעיף 15 סיפה לחוק החוזים; עניין סויסה, בפסקאות 11-10)). בענייננו חובת הגילוי נגזרת בראש ובראשונה מחוק אשראי הוגן, הקובע בסעיף 3 חובת גילוי הכוללת בין היתר את החובה למסור טרם כריתת ההסכם עותק ממנו ומתן הזדמנות סבירה לעיין בו, חובת מסירת עותק מההסכם לאחר החתימה; וכן גילוי שורה של פרטים ביחס לסכום ההלוואה, פרטי הצדדים, הסכום שקיבל הלווה בפועל; שיעור הריבית; שיעור העלות הממשית והמרבית של האשראי.

     

61. עולה השאלה האם חוק אשראי הוגן שחל על "מלווה" כהגדרתו בחוק אשראי הוגן, מטיל חובת גילוי "לפי דין" על מתווך בעסקה למתן שירותי הלוואות חוץ בנקאיות. אף בהנחה, לצורך הדיון, שמדובר בגוף נפרד, שכל עיסוקו בתיווך, ואז חובת הגילוי אינה "לפי הדין"; יש לקבוע כי במישור הנורמטיבי חלה עליו חובת גילוי דומה לזו שחלה על הגורם המלווה עצמו, וזאת "לפי הנסיבות". ובמילים אחרות: את היקף החובה ומאפייניה – כשמדובר במי שמתווך למתן שירותי הלוואות חוץ בנקאיות – יש לקבוע בזיקה לחובת הגילוי שחלה על המלווה עצמו כאמור בחוק.

     

62. על היקף חובת הגילוי שחלה על הלוואות חוץ בנקאיות עמד בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, והלכה זו זכתה ליישום בפסיקת הערכאות הדיוניות – נפסק כי מדובר בחובות קוגנטיות ועל המלווה "לקיימן כפשוטן ובמלואן, בכתב ובאופן מפורש בחוזה הלוואה" (עניין פרץ, פסקאות 18-15).

     

    מהלכה למעשה

63. מהתשתית העובדתית עולה כי תשלום דמי התיווך הוצג לתובעות כתשלום חובה לצורך נטילת ההלוואה, וכך הבינו זאת התובעות; אחרת אין הסבר מניח את הדעת מדוע התובעות הוסיפו ושילמו את דמי התיווך גם לצורך נטילת הסכם ההלוואה השני והשלישי, אלא אם הבינו כי הוא מהווה תשלום חובה כחלק מההלוואה. מסקנה זאת מתחזקת ביתר שאת נוכח הסכום העצום של דמי התיווך העולה כדי עשרות אחוזים מסך ההלוואה הכולל; מבחן השכל הישר מלמד כי אדם לא היה מתנדב לשלם סכום זה, אלא אם הוצג לו כתשלום חובה וכחלק מההלוואה.

     

64. מסקנה זאת עולה בקנה אחד עם עדויותיהן של התובעות שמהן עולה כי הבינו – גם אם בטעות נוכח המצג שהוצג להן – ששולי היא נציגת אובליגו והתשלום הוא חובה וחלק מההלוואה. האם אישרה בחקירתה הנגדית כי הכירה את שולי במשרדי אובליגו כחלק מצוות החברה (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 30.3.2020, שורות 29-27); הבת אישרה כי התקשרה למספר שנאמר לה שהוא של אובליגו, לטלפון ענתה שולי שאישרה שהיא אובליגו (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 9.6.2021, שורות 10-8 וגם עמוד 33, שורה 12); כי שולי "התנהגה במשרדי אובליגו "כבביתה שלה" (שם, עמוד 22, שורות 30-25); הבת העידה כי הבינה שהיא נדרשת לשלם שכר טרחה עבור פתיחת תיק (שם בעמוד 20, שורות 14-5) וכי כל מה שדרשו ממנה לשלם היא שילמה (שם, עמוד 26, שורות 14-1).

     

65. תשתית עובדתית זו מוליכה למסקנה שהתובעות לא הבינו את מהות העסקה, ותומכת בטענתן כי התקשרו בהסכם עם שולי מתוך טעות והנחת מציאות מדומה לגבי זהותה ולגבי מהות התשלום כדמי טיפול או דמי פתיחת תיק שחובה עליהן לשלם כחלק מההלוואה. העובדה שבהלוואה השלישית שילמו לשולי סך של 58,500 ₪ בהלוואה של 110,822 ₪, אף ללא שנחתם הסכם בכתב מול שולי, ומבלי ששולי נדרשה לנקוט בפעולות תיווך כלשהי, מלמדת ביתר שאת שהן פעלו מתוך הנחת מציאות מדומה לפיה מדובר בתשלום חובה כחלק מנטילת ההלוואה. במקרה זה מתקיים קשר סיבתי בין הטעות לבין ההסכמה להתקשר בהסכם. המסקנה המסתברת היא כי אלמלא סברו שמדובר בתשלום חובה המהווה חלק מהתנאים לנטילת ההלוואה, לא היו נותנות הסכמתן לכך.

     

66. אשר להתנהלות שולי – מדובר בהטעיה שבמחדל נוכח הפרת חובת הגילוי שמוטלת עליה בנסיבות העניין (על הטעיה במחדל ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 539-540 (1986); ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300, 307-308 (1979)). מהתשתית העובדתית שהוכחה עולה כי שולי לא העבירה לעיונן של התובעות מבעוד מועד את הסכם שכר הטרחה ולא הוצגה כל ראיה מטעמה של שולי שלפיה הוסבר לתובעות באופן פוזיטיבי טרם ההתקשרות בהסכם ההלוואה מהות הסכם התיווך וכי מדובר בהתקשרות נפרדת ובתשלום נפרד מהסכם ההלוואה.

     

    אין מחלוקת כי התובעות חתמו על הסכם שכר הטרחה שצורף כחלק מנספחי הסכם הלוואה (שמנה עשרות רבות של עמודים). אכן, חזקה על אדם שחותם על מסמך כי הוא מתכוון לאמור בו (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 946 (2004) (להלן: עניין מיסטר מאני); ע"א 4138/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' קובסי (12.12.2011)). אך גם אם אקבל, לצורך הדיון, את טענת הנתבעות כי התובעות הסכימו למסמכים עליהם חתמו, אין די בכך. כריכת החתימה על הסכם התיווך – שנטען על ידי הנתבעות היום כי הוא הסכם נפרד ולכן אין לכלול את הסכום שנגבה מכוחו כחלק מעלות ההלוואה – כנספח של הסכם ההלוואה, מהווה הפרה של חובת הגילוי.

     

67. חובת הגילוי במקרה זה מחייבת, לכל הפחות, להעביר לעיון התובעות מבעוד מועד את הסכם התיווך ולהפריד בינו לבין הסכם ההלוואה באופן מפורש, ולא להציגו כעובדה מוגמרת במועד חתימת הסכם ההלוואה. חובת הגילוי במקרה זה מחייבת מתן הסבר מפורט ללוות טרם החתימה על הסכום הנוסף שהן נדרשות לשלם.

     

    לאמור יש להוסיף כי בהסכם שכר הטרחה ובמסמך הכולל את ההוראה להעביר מסכום ההלוואה 50,000 ₪ ללהב, אין אישור של התובעות כי קראו והבינו את האמור במסמכים אלו (בשונה מהסכם ההלוואה שכולל הוראה כאמור) ולא הוצגה כל ראיה אחרת ממנה ניתן ללמוד כי הדברים גולו והוסברו לתובעות בפירוט הנדרש, בנסיבות העניין, ובשים לב לעלות הנוספת העצומה שכרוכה בדרישת תשלום זו שמתווספת לריבית ההסכמית. מהראיות עולה כי "הדבר היחיד שהסבירו לנו שהגענו היה הריבית וכמה לשלם בחודש" (עמוד 21 לחקירת הבת, שורה 14-13) בעוד שהחתימה על המסמכים וההוראות בקשר לדמי התיווך נעשתה באופן אוטומטי כחלק מהחתימה על נספחי ההלוואה.

     

68. זאת ועוד: עו"ד בר-אל ששימש כנציג אובליגו במועד החתימה – ונטען כי הוא הסביר לתובעות על מה הן חותמות – לא זומן להעיד מטעם ההגנה; ויש בכך כדי לפעול לחובת הנתבעות. אף חקירתה הנגדית של שולי בנקודה זו מחזקת את המסקנה כי רב הנסתר על הגלוי באשר למידת הגילוי ואופן הגילוי לתובעות על דרישת תשלום שכר הטרחה. שולי הרבתה לטעון בחקירתה שאינה זוכרת – כשהוטח בה שהסכם שכר הטרחה היה נספח של הסכם הלוואה השיבה "יכול להיות, אני לא זוכרת". לשאלה האם התובעות עיינו בהסכם שכר הטרחה השיבה: "יכול להיות שנשלח אליהן גם, אני לא זוכרת"; וכשנשאלה איך נשלח, השיבה "יכול להיות שאני העברתי לחברה לצרף לה נספחים, אני לא זוכרת" (עמוד 76, שורות 20-26). ראייה פוזיטיבית כי הסכם שכר הטרחה הועבר להן מבעוד מועד או גולה להן באופן ספציפי – לא הוצגה.

     

    שולי הרבתה להשיב על שאלות שנשאלה ביחס לנסיבות ההתקשרות בהסכם שכר הטרחה בלשון רבים ובאופן עמום: "החתימו אותם"; "נאמר להם לפניי"; "יכול להיות שנשלח אליהם". מבלי להבהיר מי החתים, מי אמר, מי שלח; זאת אף על פי שאין מחלוקת כי שולי היתה אשת הקשר מול התובעות והיא אישרה זאת במפורש בעדותה.

     

69. עוד אעיר, כי אני נוטה לדעה כי יש מקום להפריד בין מועד החתימה על הסכם התיווך למועד החתימה על הסכם ההלוואה. זאת, על מנת להבטיח כי הסכם התיווך אכן משמש לתיווך ולא כאמצעי לגביית סכומים נוספים מלווים בניגוד למגבלות שנקבעו על ידי המחוקק בחוק אשראי הוגן; אולם איני נדרשת לקבוע בכך מסמרות במסגרת הכרעה זו.

     

70. משהגעתי למסקנה שמתקיימים בענייננו יסודות עילת עושק והטעייה, מתייתר הצורך לדון בעילה השלישית, ולפיה יש לראות בשולי ובאובליגו ישות אחת ויש להתייחס לסכומים האמורים כתוספת אותה יש לחשב כחלק מעלות ההלוואה. אעיר מעבר לדרוש, כי הועלו במקרה זה טענות שעשויות להצביע על קשר הדוק בין הנתבעות והוצגו ראיות שעשויות להצביע על תיאום מוקדם, לרבות בעניינים כספיים ועל קשר בין הנתבעות שחורג מקשר מתווך-נותן הלוואה רגיל; אולם איני קובעת בכך מסמרות. אעיר כי אני ערה לאמור בת"א (מחוזי חי') 21069-10-20 ורדי נ' שותפות קוואליטי פנד (28.07.2022) ודברי נאמרו גם בשים לב לאמור שם ולנוכח השוני בין המקרים.

     

    הסעד

71. משקבעתי כי בהסכמי שכר הטרחה נפלו פגמים בכריתה מסוג של עושק והטעייה יש להורות על ביטול ההסכמים מכוחם נגבה שכר הטרחה ועל השבת התמורה ששולמה בסך של 158,500 ₪.

     

    פלוגתה שנייה: הסך של 23,524 ₪ שנגבה בגין ריבית הסכמית

72. התובעות טוענות בסיכומיהן כי בוצעה "גביית יתר" בתשלומי הריבית ההסכמית בגובה של 23,524 ש"ח (סעיף 61 לסיכומי התביעה על תתי סעיפיו). בסיכומים מוצג חישוב אריתמטי שערכו התובעות על בסיס נתוני תשלומים שבוצעו לטענתן מבלי להפנות לראיות שתומכות בנתונים אלו. חוות דעת המומחה מטעם התובעות אינה כוללת התייחסות לכך ואינה מסייעת בהוכחת נקודה זו.

     

73. אני ערה לטענת התובעות לטעויות שנפלו במסמכי אובליגו (סעיפים 56-54 לסיכומי התביעה) ולטענה שאין לתת אמון בספרי החברה וחשבונותיה (סעיף 13 לסיכומי התשובה). עם זאת, אין די בחישוב האריתמטי שערכו התובעות בסעיף 61 לסיכומיהן מבלי לבסס אותו באמצעות חוות דעת מומחה או לכל הפחות באסמכתאות ברורות. בנסיבות אלו, לא הרימו התובעות את הנטל המוטל עליהן להוכחה כי בוצעה גבייה ביתר של הריבית ההסכמית.

     

74. סיכום חלק זה: טענת התובעות לגבייה ביתר של הריבית ההסכמית – נדחית.

    פלוגתה שלישית: הסך של 59,753 ₪ שנגבה בגין עמלת פירעון מוקדם

75. התובעות טוענות כי עמלת הפירעון המוקדם נגבתה תוך הפרה של הוראות חוק אשראי הוגן, ויש לבטלה.

     

76. טרם אתייחס לגופו של עניין, יש לדון בטענת אובליגו להרחבת חזית. איני מקבלת טענה זו – בכתב התביעה טענו התובעות כנגד מכתב הכוונות השני והדרישה לתשלום סך של 656,349 ₪ לפירעון ההלוואה. התובעות הלינו על גובה הריבית שנדרשו לשלם, על היתרה שהתווספה בין מכתב הכוונות הראשון לשני וטענו להפרה של הוראות חוק אשראי הוגן וחוק החוזים. משכך, הרי שטענות ביחס לגביית סכום זה – שנדרש ללא פירוט ומבלי שהובהר מה הוא כולל בזמן אמת – נכללו בכתב התביעה. בכתב ההגנה הובא לראשונה פירוט רכיביו של הסכום שנדרשו התובעות לשלם והחלוקה לפי קרן ההלוואה, ריביות שלא שולמו ועמלת פירעון מוקדם. ודוקו: פירוט זה לא ניתן לתובעות בזמן אמת ואף הדרישה לעמלת פירעון מוקדם וגובהה לא הוצגה לתובעות בזמן אמת, אלא הועלתה לראשונה כטענת הגנה. בנסיבות אלו, אין לקבל, אפוא, את הטענה להרחבת חזית אסורה.

     

77. אעבור כעת לבחון האם נפל פגם בגביית עמלת הפירעון המוקדם במקרה זה. במישור העובדתי אין חולק כי במכתב הכוונות לא היה פירוט של רכיבי היתרה שנדרשו התובעות לשלם וממילא אף לא נכתב בו כי הוא כולל עמלת פירעון מוקדם או מידע ביחס לסכומה. עוד אין חולק כי בהסכמי ההלוואה נכללה הוראה ביחס לפירעון מוקדם שזה לשונה (סעיף 5 להסכם, יובאו להלן הסעיפים הרלוונטיים):

     

    5.1 הלווה לא יהיה רשאי לבצע פירעון מוקדם של היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה (כולה או חלקה) ו/או לפדות איזה מהבטוחות, אלא בכפוף להסכמת החברה לכך מראש ובתנאים שיקבעו לכך ע"י החברה במועד הרלוונטי. אם במועד ביצוע הפירעון המוקדם תהיה קיימת הוראת דין כלשהי המגבילה את גובה עמלות הפירעון המוקדם אותן רשאית החברה לדרוש, או הקובעת תנאים אחרים לביצוע הפירעון המוקדם – ייעשה הפירעון המוקדם בכפוף להוראות אותו דין, והחברה תהיה רשאית להתנות את ביצוע הפירעון המוקדם בתשלום השיעור/ים

    5.2 ו/או הסכום/ים הגבוה/ים ביותר של עמלת פירעון מוקדם, המותרת על פי דין במועד ביצוע הפירעון המוקדם, לאותו סוג של הלוואה. [...]

    5.7 תשלום עמלת הפירעון המוקדם ייעשה בכל מקרה בו יוקדם מועד הפירעון של ההלוואה או כל חלק ממנה וזאת בין אם הפירעון יבוצע ביוזמת הלווה ובין אם יבוצע כתוצאה מהעמדת ההלוואה לפירעון מיידי או עקב תשלום תקבולי ביטוח.

     

78. האם בנסיבות אלו – הפרה אובליגו את הוראות חוק אשראי הוגן – זו השאלה שבה עליי להכריע בחלק זה.

     

    המישור הנורמטיבי

79. חוק אשראי הוגן נחקק לפני כשלושה עשורים ותוקן מספר פעמים במרוצת השנים. החוק ביקש להסדיר את תחום ההלוואות החוץ בנקאיות. בהתאם לדברי ההסבר לחוק, תכליתו המרכזית למנוע ממלווים שאינם חלק מהמערכת הפיננסית הממוסדת לנצל את מצוקתם של לווים משוללי כוח מיקוח, שלרוב סורבו במערכת הבנקאית, ולהתקשר איתם בהסכמי הלוואה בתנאים בלתי סבירים (הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993, ה"ח 2172). עם זאת, בדברי ההסבר לחוק, ובפסיקה שלאחריו ישנה הכרה בכך שתחום ההלוואות החוץ בנקאיות עונה על צורך חיוני בשוק, לקבלת הלוואות בסיכון גבוה ובריבית המשקפת סיכון זה, עבור אלו שאינם יכולים לקבל אשראי במערכת הבנקאית (עניין מיסטר מאני, בעמ' 948-947; ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי, בפסקאות 16-15 (24.06.2007)).

     

80. בניסיון לאזן בין הצורך השוקי בהלוואות אלו ובין החששות שתוארו לעיל, קבע המחוקק בחוק אשראי הוגן שורה של הגנות ללווה: הוטלו על מלווה חובות גילוי קוגנטיות מקיפות; קביעה של שיעור ריבית מקסימלי; נקבעו סדרי דין ודיני ראיות מקלים ללווה; ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן סעד.

     

81. בנוגע לגביית עמלת פירעון מוקדם קובעת הוראת סעיף 3(11א) לאמור:

     

    חובת גילוי

    קיומה של זכות לפירעון מוקדם של ההלוואה ותנאיה כמפורט להלן: המועד למתן הודעה על הקדמת הפירעון ואופן מתן ההודעה, העמלות הכרוכות בפירעון המוקדם ואופן היוון יתרת ההלוואה או הפניה לנוסחה להיוון כאמור המתפרסמת באתר האינטרנט של המלווה;

     

82. אעבור ליישום אמת מידה זו בענייננו.

     

    מהלכה למעשה

83. כאמור, סעיף 3(11א) לחוק אשראי הוגן קובע כי זכות לפירעון מוקדם מותנית בכך שהסכם ההלוואה יכלול פרטים מפורטים ביחס אליה ובכלל זה את גובה העמלה ואת אופן היוון יתרת הלוואה. במקרה זה הופרה חובה זו פעמיים: תחילה – הסכם ההלוואה כולל הוראה כללית ולא מפורטת ביחס לעמלת הפירעון המוקדם באופן שאינו מאפשר ללווה לדעת מבעוד מועד מה העמלה שתגבה ממנו במקרה של פירעון מוקדם וכיצד זו תחושב. ובהמשך – לא נשלח לתובעות מסמך בזמן אמת המיידע אותן כי הן נדרשות לשאת בעמלת פירעון מוקדם, פירוט גובה העמלה וכיצד חושבה. למעשה, עד להגשת כתב ההגנה כלל לא הבינו התובעות כי הן נדרשות לשאת בעמלת פירעון מוקדם; ומסמך בעניין – המודיע להן על כך באופן מסודר – לא הומצא או הוצג. בכך הפרה אובילגו את חובת הגילוי פעם נוספת (בעניין הפרת חובת הגילוי ביחס לעמלת פירעון מוקדם ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 1634/06 ע.כ. אשראי ופיתוח (1994) בע"מ נ' בועז, פסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון ופסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט שנלר (10.9.2008); ת"א (שלום ת"א) 108327/99 ג'ורן נ' מיסטר מאני ישראל (1997) בע"מ, פסקאות 62-64 (22.5.2002)).

     

84. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי עד למועד זה, לרבות בסיכומי אובליגו, לא הוצג תחשיב המבסס במידה הנדרשת את אופן חישוב עמלת הפירעון המוקדם ואת היחס בין הסכום שנגבה להוראות שחלו באותו מועד על פי דין (כדרישת סעיף 5.2 להסכם ההלוואה) וכל שנטען בעניין זה הן טענות כלליות שאינן מגובות או מבוססות.

     

85. חקירתו הנגדית של נציג אובליגו מחזקת מסקנה זו. מר גידנסקי לא הציג תחשיב מסודר לחישוב עמלת הפירעון המוקדם (עמוד 59 לפרוטוקול מיום 15.12.2022, שורה 2) ולא נתן הסבר מניח את הדעת לאופן חישובה (עמוד 61, שורות 27-19). אובליגו אף לא ביססה את הטענה כי נגרם לה הפסד בגין הפירעון המוקדם וככל שנגרם – מה גובהו – וצודקות התובעות בטענתן בעניין זה שהובאה בסיכומי התשובה. טענת אובליגו בסעיף 41 בסיכומיה ממנה משתמע כי הנטל להוכיח מה סכום עמלת הפירעון המוקדם שהייתה צריכה להיגבות מוטל על התובעות, עומדת בסתירה להוראת סעיף 3(11א) לחוק אשראי הוגן. גם האמור בסעיף 42 לסיכומי אובליגו אינו מסייע במקרה זה – משלא פורט מה גובה העמלה התפעולית, עלויות הפרשי הריבית המהוונים ועמלת אי הודעה מוקדמת – ומשלא הוכח כי נתונים אלו הובאו לידיעת התובעות במפורש מבעוד מועד.

     

86. לא ניתן להתעלם מהפער בין גובה עמלת הפירעון המוקדם שנטענה בתצהירו של מר גידנסקי (59,753 ₪) לזו שרשומה במסמך של אובליגו שגולה במסגרת גילוי המסמכים (67,500 ₪, הוגש וסומן נ/2). כנשאל על כך בחקירתו השיב מר גידנסקי בביטול (עמוד 53, שורות 8-4) ולא נתן הסבר מספק לסתירה בין הסכומים ולטענה כי החישוב אינו מדויק ואין להסתמך עליו.

     

87. מכלל הטעמים שפורטו אני קובעת כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הגילוי החלה עליה בנוגע לעמלת הפירעון המוקדם. עוד אני קובעת כי הנתבעת 1 לא ביססה את אופן חישוב עמלת הפירעון המוקדם, והיא נקבעה באופן שרירותי.

     

88. נוכח מסקנה זו איני נדרשת לטענת התובעות כי עמלת הפירעון המוקדם מהווה "תוספת" ויש לכלול אותה כחלק משיעור העלות הממשית של האשראי. מבלי לקבוע מסמרות אעיר כי אני נוטה לדעה כי עמלת פירעון מוקדם אינה מהווה "תוספת" מאחר שאין מדובר בסכום שיושת בהכרח על הלווים והוא תלוי נסיבות. כמובן שאין בכך כדי לפגוע בחובת הגילוי המוטלת על המלווה מכוח סעיף 3(11א) לחוק אשראי הוגן. מכל מקום, דברים אלו נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, ואיני קובעת בכך מסמרות.

     

    הסעד

89. הפרה של החובות המנויות בחוק אשראי הוגן, מקנה ללווה את האפשרות לבקש סעד בשני מסלולים שונים (עניין פרץ בפסקאות 17-15 (7.12.2020)). המסלול הראשון מעוגן בסעיף 4 לחוק, שלפיו עת הפר המלווה את חובות הגילוי המנויות בסעיף 3 על תתי סעיפיו, יחולו סעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים והלווה יכול להודיע על ביטול החוזה מטעם של פגם שנפל בכריתתו. מסלול נוסף מעוגן בסעיף 9 לחוק, המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לבטל או לשנות את החוזה או חלק מתנאיו במקרה בו חוזה ההלוואה מפר את הוראות החוק (שם, בפסקה 18).

     

90. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבורה כי במקרה זה יש להורות על החזר עמלת הפירעון המוקדם במלואה. תוצאה זו מגשימה הן שיקולי צדק הן שיקולי הכוונת התנהגות נוכח התנהלות הנתבעת 1 בדבר הפרת הוראות חוק אשראי הוגן, ומשלא הוכח כי הפירעון המוקדם של ההלוואה גרם להפסד. בתוצאה זו שקלתי אף את גילה המתקדם של התובעת 1 ומצבה של התובעת 2 (על התחשבות במצב התובעים, לרבות בשיקולי גיל ראו עניין חנניה בפסקה 36).

     

    התייחסות לטענות נוספות

91. אשר לטענה כי אובליגו לא העבירה את מסמכי ההלוואה לעיון התובעות טרם החתימה עליהם, ולא העבירה עותק חתום כדרישת החוק: מר גידנסקי, נציג אובליגו, אישר בחקירתו חובה להמצאת המסמכים, וטען כי כך נעשה במקרה זה (עמוד 38, שורות 29-27), אך פרט לטענות בעלמא, שחלקן מפי השמועה, לא תמך טענות אלו בראיות פוזיטיביות ולא הציג אסמכתאות מזמן אמת המעידות כי המסמכים הועברו לתובעות – לפני החתימה ולאחריה. בהקשר זה אעיר כי אין לקבל טענות כי הדוא"ל נמחק ולכן לא ניתן להציג אסמכתא לכך (חקירת שולי בעמוד 81, שורות 15-9). עדותה של שולי ביחס לאופן המצאת המסמכים לתובעות הייתה עמומה וכללית. היא הרבתה להשיב שאינה זוכרת, השתמשה בלשון רבים ובגוף שלישי לתיאור פעולות שבוצעו, לכאורה, על ידה, ואיני נותנת בה אמון.

     

    ודוקו: על העוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות לתעד באופן ברור ומפורש את אופן המצאת המסמכים לעיון הלווים, את טיב ואופן מתן ההסברים טרם החתימה ואת הבנתם והסכמתם לתנאים המנויים בהסכם ההלוואה. תיעוד זה חיוני על מנת להבטיח שהוראות החוק הקוגנטיות נשמרות ומאפשר להתחקות על אופן והיקף מילויין.

     

92. לאמור יש להוסיף כי עו"ד בר-אל שאימת את חתימת התובעות על שני הסכמי ההלוואה הראשונים, ונטען שפעל כאיש מקצוע חיצוני וללא אינטרס (סעיף 1 לסיכומי אובליגו), לא זומן לעדות, ויש בכך כדי לפעול לחובת הנתבעות. העדתו הייתה עשויה לשפוך אור על אופן מתן ההסברים וטיבם, ואי הבאתו בנסיבות אלו – מעורר תמיהה. ודוקו: הנטל להוכחת התקיימות תנאי החוק מוטל על המלווה; אובליגו לא הרימה נטל זה.

     

93. מכלול עובדתי זה מוביל למסקנה כי אובליגו הפרה את הוראת סעיף 3.(א) לחוק אשראי הוגן הקובעת לאמור:

     

    חובת גילוי

    3. (א). מלווה העומד לכרות חוזה הלוואה עם לווה, ימסור לו עותק ממנו והזדמנות סבירה לעיין בו לפני כריתתו, וכן ימסור לו, לאחר כריתת החוזה, עותק מהחוזה שנכרת ומתיעוד הסכמת הלווה, והכל בהתאם לפרטי ההתקשרות שמסר הלווה למלווה; לעניין זה, "מסירה" – לרבות באמצעים אלקטרוניים.

     

    אעיר, כי למסקנה זו אין משמעות אופרטיבית ביחס לסעדים שנתבעו, נוכח התוצאה אליה הגעתי והעילות עליהן נסבה החלטתי, אך יש בה כדי להוות חיזוק נוסף לטענות התובעות להפרת חובת הגילוי של דמי התיווך ועמלת הפירעון המוקדם.

     

94. ביחס לסוג הריבית ההסכמית (צמודת מדד או נומינלית) – אין חולק כי בהסכמי ההלוואה סתירה בנקודה זו (ראו סעיף 9 לעיל, בפרק הרקע העובדתי). אובילגו הסבירה כי נפלה טעות "נגררת" והריבית היא נומינלית שנתית בגובה של 15% וכך חושב לוח הסילוקין. מעיון בסיכומי התביעה ניתן לחלץ ויתור, לכל הפחות במשתמע, על טענה זו (סעיפים 84, 93 לסיכומי התובעת, סעיף 40 לסיכומי התשובה של התובעת), ומשכך מתייתר הצורך להכריע בה.

     

95. אשר לטענות בעניין חוות דעת המומחה מטעם התובעות – משהכרעתי אינה נשענת על טענת התובעות כי הסכומים שנגבו מהווים "תוספת" ויש לכלול סכומים אלו בעלות הממשית של האשראי, אזי איני נזקקת לחוות הדעת ולאמור בה, ומשכך אף איני מכריעה בטענות הצדדים בעניינה.

     

96. אשר לטענה כי תנאי ההלוואה החליפית שנטלו התובעות "אינם טובים יותר מההלוואות שניטלו על ידי אובליגו" וכי התובעות נוקטות בגישה של הגשת תביעות משפטיות. טענות אלו נטענו בעלמא ולא הוכחו. אעיר, בחינת למעלה מן הצורך, כי ככל שנטלו התובעות הלוואות מגופים אחרים תוך הפרה או עוולה כלפיהן (ואיני מחווה דעה בכך) הן זכאיות לתבוע בגין הפרות אלו ואין לזקוף זאת לחובתן.

     

    סיכום

97. סיכומם של דברים: התביעה מתקבלת ביחס לטענות התובעות בגין רכיב "דמי התיווך" ורכיב "עמלת הפירעון המוקדם" ונדחית ביחס לטענה לגביית ריבית הסכמית ביתר.

     

98. הנתבעת 1 תשיב לתובעות סך של 59,753 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

     

99. הנתבעת 2 תשיב לתובעות סך של 158,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

     

100. אשר לשאלת ההוצאות. בשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, ולאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה ובאסמכתאות שצורפו, ובהתאם לפרמטרים שהובאו בתקנות ובפסיקה (ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ (24.02.2022)) אני מעמידה סכום זה על סך של 40,000 ₪, שישולם על ידי הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן הם יישאו ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל

      

     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין.

      

     המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

      

      

      

      

      

      

      

      

     ניתן היום, כ' אלול תשפ"ג, 06 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.