פלונית נ' קשדן בע"מ

רקע כללי

1. מדובר במקרה מצער, בו נכוותה באופן קשה נערה צעירה, שהיתה אז בפתח חייה הבגירים, ביום עבודתה הראשון בשירותי קייטרינג.

2. התובעת, ילידת XX.X.XXXX, נפגעה בתאונת עבודה בעת שעבדה בשירותי קייטרינג אצל הנתבעת 1, ביום 24.8.2012. התובעת היתה בת 18.5 שנים בעת האירוע, והיא כבת 24 היום. הנתבעת 1 היתה המעביד הישיר של התובעת. הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח מעסיקים.

3. המדובר היה ביום העבודה הראשון של התובעת בשירותי קייטרינג באירוע, כ- 20 דק' בלבד לאחר תחילת עבודתה. התובעת נתבקשה לעמוד בעמדה מסוימת, לשרת את האורחים ולחתוך פיתות. לפתע התמוטט לעברה סיר מים רותחים שעמד מאחוריה, בו לא הבחינה קודם לכן, וגרם לנזק הגוף נשוא ענייננו.

4. הגם שהנתבעת חלקה על אחריותה לאירוע, היא לא הביאה כל עדות לעניין, ונראה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לשלוש סוגיות: האשם התורם, שכר הבסיס לחישוב הפסדי השתכרות, ומידת הפגיעה התפקודית.

    

   סוגיית החבות

5. כאמור בפתיח, למרות שב"כ הנתבעות טען בלשון רפה באשר לאחריות, לא הובא אף עד מטעמן, ונראה כי אין מחלוקת מהותית בעניין החבות. לא צריך להכביר מילים לגבי חובות הזהירות של מעסיק כלפי עובדיו, שהן חובות זהירות מוגברות. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן נרחב, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים, כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, (27/12/2010), פסקה 7 לפסה"ד).

6. בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת עבדה לתומה בשירות הנתבעת, כפי שהורו לה, וסיר מים רותחים שעמד מאחוריה נשפך על רגליה של התובעת ללא כל סיבה מצידה. אין מחלוקת של ממש באשר לעובדות קרות התאונה, שכן הנתבעות לא הביאו אף עד מטעמן, להפריך את גרסתה של התובעת באשר לאופן קרות התאונה. כאשר קיים סיר מים רותחים בסמוך לעובד, קמה חובת זהירות קונקרטית, שכן כל מעביד סביר יכול לצפות את הסכנה שבסיר מים רותחים. האם הוכח שהחובה הופרה?

7. תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין - הכלל לפיו חובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו תוטל על הנתבע, מותנה בשלושה תנאים: העדר ידיעה ויכולת מידע לניזוק, נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו וסבירות יתר להתרשלות הנתבע מאשר להעדר התרשלות. סקירה מקפת בעניין תחולתו של הכלל, נערכה לאחרונה בעניין מ"צ (ע"א 6332/15 מ"צ נ' מוסלח מטייר עדוי, (23/11/2017)). התנאי הראשון דורש חוסר ידיעה של התובע או חוסר יכולת לדעת מה היו נסיבות שהובילו לנזק. במסגרת התנאי השני יש לבחון האם הייתה לנתבע שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. הפסיקה קבעה פרשנות מקלה יחסית, בנוגע לשני התנאים הראשונים, באופן המיטיב בדרך כלל עם התובע-הניזוק. בעניין התנאי השלישי, אין מדובר בהכרח בבדיקה סטטיסטית מדויקת או אפילו מספרית. הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע "שייך לקטגוריה" של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה. סעיף 41 לפקודה נותן לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה, אלא לסייע להכרעה צודקת (עניין מ"צ, שם, פסקאות 6-7 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).

8. בענייננו, מכיוון שסיר מים רותחים לא אמור להישפך על עובד, חל גם הכלל לפיו הדבר מעיד על עצמו. אין לדעת מה גרם לנפילת סיר המים הרותחים: האם הונח באופן שגוי? האם הונח במקום לא מתאים, קרוב מדי לתובעת? האם נפל מכל סיבה אחרת? מכל מקום, הנתבעת לא הביאה כל עדות, ומסתמא, לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בהצבת סיר המים הרותחים בסמוך לתובעת.