אברהם נ' מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל ואח'

א

התובעת והנתבעים מס' 2 ו- 3 (להלן: הנתבעים) הינם בעלי זכויות במשקים המצויים בחלקות הצמודות זו לזו, בשטח המשבצת של היישוב כפר יובל (להלן: האגודה).

בכתב התביעה דנן טוענת התובעת, כי תב"ע שיזמה רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) ואושרה בשנת 1986 (תכנית ג/4926, להלן: התכנית), יצרה עיוות בכך שגרעה 750 מ"ר ממשק התובעת לטובת משק הנתבעים (להלן: השטח הנגרע). התכנית טרם יושמה בפועל ולטענת התובעת, יישומה יהפוך את המשק שלה ל"משק כלוא" שאין יוצא ובא ממנו, בשל העדר כל גישה או דרך מעבר, וכן יביא לכך שמבנים שנבנו לפני עשרות שנים בשטח הנגרע ועצים שנשתלו בו, שהינם קניינה של התובעת, יעברו לבעלות הנתבעים. על כן, במסגרת התביעה עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי ולפיו השטח הנגרע מהווה חלק בלתי נפרד מן המשק שלה ומלוא הזכויות בו, על הבנוי ונטוע בו, שייכות לה ולא לנתבעים. כן מבקשת התובעת להורות לרמ"י ולאגודה לפעול להכנת תב"ע חדשה בהתאם.

בד בבד עם הגשת כתב התביעה, הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני, במסגרתה ביקשה להקפיא את המצב הקיים בשטח עד להכרעה בתביעה. הנתבעים התנגדו לבקשה תוך שטענו, בתמצית, להעדר יריבות עמם, להתיישנות ולהשתק.

בדיון שהתקיים בפני ביום 6.11.2017, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה וזו לשונה:

"מקבלים את המלצת ביהמ"ש ולפיה המשיבים לא יהיו מנועים מלנקוט בהליכי רישוי כלשהם בנוגע לחלקה שבמחלוקת, כאשר למבקשים הזכות לנקוט בהליכי התנגדות המוקנים להם על פי דין ביחס להליכי רישוי אלה, ובלבד שעד למתן פסק דין בתביעה, הצדדים לא יבצעו בשטח כל שינוי שהוא ביחס למצב הקיים ובכלל זה לא יבוצעו עבודות בנייה ונטיעה, והמשיבים לא ימנעו מהמבקשים מלהשתמש בשטח שבמחלוקת על ידי השימוש במחסן בדרך הגישה הנטענת על ידם, בעצי הפרי ובמשטח הבטון.

ככל שהליכי הרישוי בהם ינקטו המשיבים יתקדמו לכדי קבלת היתר בנייה והתביעה טרם תסתיים בפסק דין, יהיו המשיבים רשאים לפנות לביהמ"ש בבקשה לביטול הסכמה זו לצורך בנייה בהתאם להיתר, וזאת מבלי לגרוע מזכות המבקשים להגיב לבקשה כזו ככל שתוגש."

לאחר הדיון בצו המניעה, ביום 17.1.2018, הודיעה האגודה כי היא "מודעת לעיוותים שיצרה התב"ע" וכי בכוונתה לבדוק אותם ולתקנם. בעקבות הודעה זו, הוגשה ביום 19.2.18 בקשה מוסכמת על ידי התובעת ורמ"י, להקפאת בירור התביעה על מנת לאפשר לאגודה למצות את ההליך התכנוני שככל וישא פרי, ייתר את הצורך בבירור התביעה. בהחלטתי מיום 25.2.18 נעתרתי לבקשה והוריתי על דחיית הדיון בתובענה ללא מועד, לפי תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, תוך שהוריתי לב"כ התובעת להודיע עד ליום 6.9.18 מהו מצב הדברים בהליך התכנוני.

בעקבות החלטתי מיום 25.2.18, הגישו הנתבעים בקשת הבהרה, בה נטען, בתמצית ובין השאר, כי בנה של התובעת, המשמש כיו"ר ועד האגודה, הוא שעומד מאחורי התביעה, כשהוא מצוי בניגוד עניינים חמור. נטען כי דחיית הדיון ללא מועד מותירה את הנתבעים "כבני ערובה", בשים לב לכך שהליכי התכנון בהם מתעתדת האגודה לנקוט יארכו זמן רב מאד וכאשר בכוונת הנתבעים, בהתאם לזכותם בדין, להתנגד לכל הליך תכנוני הפוגע בהם ולפעול נגד בנה של התובעת.

בהחלטתי מיום 23.5.18 קבעתי כי אין מקום לביטול ההחלטה מיום 25.2.18. זאת, בשים לב לכך שהבקשה לדחיית הדיון ללא מועד הוגשה על ידי יוזמת ההליך (התובעת) וכן על ידי בעלת המקרקעין (רמ"י) ובהסכמת האגודה, שעל פי הודעתה, כאמור, מתעתדת לנקוט בהליך תכנוני שיכול ויהיה בו כדי לייתר את הצורך בניהול התביעה. עוד הוספתי, כי אין בהחלטה מיום 25.2.18 כדי לגרוע מזכות הנתבעים לנקוט בהליכים לפי כל דין ובכלל זה - להגיש התנגדותם במסגרת ההליכים התכנוניים. כן פטרתי את הנתבעים מהגשת כתב הגנה בתיק, עד להחלטה אחרת. לאחר אותה החלטה, הגישו הנתבעים בקשה נוספת שגם בה לא מצאתי הצדקה לעיון חוזר בהחלטה בדבר דחיית הדיון בתובענה ללא מועד.