ת"א 17595-04-14 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בעניין: "בקשה למתן צו גילוי והמצאת מסמכים"

לאחר שעיינתי בבקשת התובע ("הבקשה"), בתגובת הנתבע ("התגובה", "הבנק"), וכן בתשובה לתגובה, סבורני כי דין הבקשה, בעיקרה, להתקבל.

אקדים ואציין כי אין בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות, אף לא לרמז, לעניין סיכויי התביעה לכאורה. איני סבור כי יש צורך לעסוק בכך לשם דיון בבקשה הנוכחית. יש בהחלטה זו משום התייחסות לדרישות של התובע בהקשר של קיום הליכים מקדמיים בהתאם להוראות הדין.

נקודת המוצא בעת הדיון בבקשה מעין זו, כידוע, היא של גילוי מלא ומירבי. ככלל, ולמעט חריגים, ההליך המשפטי מנוהל "בקלפים פתוחים", כאשר כל המידע אמור להימצא בידי שני הצדדים. קיום הליכים מקדמיים, במיוחד בנוגע לתביעות כספיות המוגשות על ידי בנקים או כנגדם - מערכות יחסים המתאפיינות בתיעוד נרחב יחסית - הוא לא רק זכותו של בעל דין, אלא יש בו גם כדי לקדם את הדיון שכן הוא מאפשר לכל צד להעריך נכונה את מצב הדברים, לפחות כפי שהוא משתקף מהמסמכים. זו נקודת המוצא לאורה יש לבחון את תגובת הבנק ומדוע הוא סבור שאין להיעתר לבקשה.

תגובת הבנק, הגם שהיא מנוסחת כדבעי, הינה בחלקה סתמית, ובחלקה אף נגועה ולו במידת מה של עזות מצח.

כך, למשל, ראויה לציון העובדה כי הבנק לא תמך את תגובתו בתצהיר, בתואנה כי התגובה מבוססת על טיעונים משפטיים. זאת, בעוד שתגובתו רצופה טיעונים עובדתיים מובהקים ומהותיים ביותר, כגון טענות בדבר מסמכים שנטען כי אותרו ובדבר מסמכים שנטען כי לא אותרו, טענות בדבר עיתוי הכנתו ואף בדבר מהותו ותוכנו של המסמך שכונה בגדרי הבקשה "דו"ח מבקר הפנים של הבנק", ועוד כיו"ב.

הקושי בבחירתו של הבנק לילך בדרך זו מתחדד נוכח העובדה שהתובע מלין במפורש על כך שאף אחת מן התשובות שנמסרו לו עד עתה לא נמסרה בתצהירים. למעשה, נקודה זו עצמה מהווה חלק מן הבקשה העומדת להכרעה, שכן התובע מבקש לחייב את הבנק להעביר אליו תצהיר/ים. לעתים קרובות ניתן להסתפק בגילוי מסמכים במכתב, מקום בו הצדדים מסכימים על כך. אולם כאשר מוגשת תגובה לבקשה בה מתבקש בית המשפט לחייב את הבנק למסור תצהירי גילוי מסמכים ערוכים בהתאם לנוסח הקבוע בתקנות, והבנק – חלף צירוף תצהיר/ים לביסוס אמירות שנכללו במכתבי באי כוחו עד היום - מגיש תגובה רצופה טענות עובדתיות אשר שוב לא נתמכות בתצהיר, יש בכך יותר מאשר טעם לפגם.

קושי נוסף בדרך הילוכו של הבנק נובע מכך שמחד גיסא הבנק לא הזדרז להשיב לפניותיו המוקדמות של התובע תשובה עניינית אלא ביקש שהות לאתר את המסמכים, ונטל לעצמו פרק זמן ארוך למדי של מספר חודשים, אשר גם לאחריהם סיפק רק חלק מהמסמכים המבוקשים. מאידך גיסא, עתה לאחר שהחל הבנק לספק מסמכים, ובאה דרישה שהיא בעיקרה דרישה להשלמת מסמכים שכבר נתבקשו בעבר, מבקש הבנק לראות בה משום בקשה חדשה לגילוי מסמכים ולהסתתר מאחורי טענה כי הזמן לגילוי מסמכים חלף. ראשית, אני קובע כי הזמן לקיום הליכים מקדמיים, אשר מתארך בין השאר נוכח התנהלות הבנק, טרם חלף. שנית, ממילא מרבית הדרישות הן לגילוי מסמכים ספציפיים בהתאם להוראת תקנה 113 לתקסד"א (או סוגי מסמכים ספציפיים בהתאם לאופן בו פורשה התקנה ברע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193 (2002)), ומסמכים אלה ניתן לבקש "בכל עת", בשונה מגילוי מסמכים כללי. מובן כי גם הדיבור "בכל עת" טעון פרשנות סבירה - תוך הכרה במעין יחס הפוך בין היקף המסמכים שגילויים מתבקש לבין השלב הדיוני, והבאה בחשבון של המועד בו נודע אודות המסמך הספציפי שגילויו מבוקש, וכיו"ב - אולם בענייננו אין צורך להידרש לפרשנות זו, שכן כל העיסוק בנושא מועדים כלל אינו רלבנטי. הדיון מצוי בשלב מקדמי ביותר.

ולגופו של עניין; הבנק טוען שוב ושוב, כמעט לגבי כל מסמך שאיננו מתייחס לשנה שתחילתה בחודש אפריל 2009 וסיומה בחודש אפריל 2010, טענות בדבר רלבנטיות. הבנק מפנה, בין השאר להלכת כיאט נ' כיאט הנושנה. הבנק מתעלם מכך שהלכה זו סויגה, ולו במקצת, ברבות השנים. אף שלעתים קרובות נעשה שימוש במלים "מסע דיג" בקונוטציה שלילית, משל ישנה הלכה גורפת לפיה הדבר אינו מותר, בית המשפט העליון שב והבהיר כי גם "דיג" במימי הצד שכנגד אינו בהכרח פעולה אסורה, והדברים הם בבחינת הלכה פסוקה. כך, למשל, קבע כב' השופט א' ברק בפסק הדין המנחה בעניין בנק איגוד [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 60 (1995)], תוך שהוא מצטט מספרו של הנשיא המנוח י' זוסמן, מי שנחשב לאורים ותומים בתחום סדר הדין האזרחי: