ת"א 16908-08 פסגות נריה בע"מ נ' מדינת ישראל

התביעה הנדונה נדחתה על הסף בפסק-דין מיום 16.1.2014 (להלן – פסק הדין הראשון), אשר במסגרתו התקבלה בקשת הנתבעת (להלן – המדינה) כך להורות. זאת לנוכח תוצאותיו של פסק-דין בהליך פלילי, אשר ניתן לאחר הגשת התביעה הנדונה, שתוצאתו השמיטה את הבסיס שעליו נשענה תביעה זו ועל-כן נקבע כי אינה יכולה לעמוד עוד. הכול כמפורט שם בהרחבה.

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין הראשון אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 921-03-14), אשר נדון לפני בית המשפט (כבוד הנשיא ד' חשין, כבוד סגן הנשיא מ' דרורי וכבוד השופט ע' שחם) ביום 28.9.2014. לאחר שמיעת טענות בעלות הדין, קבע בית המשפט כי ראוי היה להקדים שמיעת ראיות לדיון בהחלטה לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט המחוזי הנכבד לא נקט כל עמדה לגופן של המחלוקות ואף ראה לנכון לציין זאת במפורש ולהוסיף כי המדינה תוכל לחזור על טענותיה לסילוק התביעה על הסף. אך מהטעם האמור, קיבל את הערעור והחזירו לדיון בבית משפט זה, לשם שמיעת ראיות (להלן – פסק הדין בערעור).

נקדים ונעיר, כפי שעוד יפורט בהמשך הדברים, כי אמנם במהלך הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי טענה התובעת כי לא נשמעו ראיות בקשר לנושאים שעמדו ביסוד פסק הדין הראשון, שקבע כי התביעה תידחה על הסף ומטעם זה בלבד התקבלה טענתה ונקבע כאמור, כי יש לשמוע ראיות. אך חרף טענה זו של התובעת במהלך הדיון בערעור, היא לא ביקשה להביא כל ראייה בקשר לאותם נושאים שלגביהם טענה כי הם טעונים בירור עובדתי וממילא שגם לא הביאה אף לא ראיה אחת המתייחסת אליהם. מכל מקום, כמצוות בית המשפט המחוזי, נחקרו המצהירים על תצהיריהם, שהוגשו עוד בטרם הוגשה הבקשה לדחיית התביעה על הסף וממילא שאף לא התייחסו לאף לא אחד מהנושאים שהובילו לתוצאה זו ואשר לגביהם טענה התובעת כי יש לשמוע ראיות. עתה, לאחר שהצדדים סיכומו את טענותיהם, נפנה אפוא, למתן פסק הדין השני.

ייאמר כבר עתה, כי לאחר שמיעת הראיות ועיון בטענות הצדדים, נותרה המסקנה כשהייתה. לפיכך דין פסק הדין הראשון, שהורה על דחיית התביעה על הסף שריר וקיים ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק-דין זה. כל אשר ייאמר בפסק-דין זה, בא אך כדי להוסיף על פסק הדין הראשון.

א.רקע ועיקרי ההליכים

רקע דיוני והליך הפסלות

2.נקדים ונאמר, כי עיקרי העובדות הרלוונטיות לתובענה הנדונה ולהליכים שהתנהלו במסגרתה, פורטו בפסק הדין הראשון שבמסגרתו כאמור, התביעה הנדונה נדחתה על הסף. מאחר שבמסגרת הערעור לא נקט בית המשפט המחוזי כל עמדה לגופו של פסק הדין ואף לא קבע כי הוא שגוי – שכן לא דן בו לגופו – לא נחזור על האמור שם. על-כן כאמור, לכל דבר ועניין פסק הדין הראשון מהווה חלק מפסק-דין זה. נפתח אפוא, בתיאור תמצית השתלשלות הדברים.

3.התביעה הנדונה הוגשה ביום 22.7.2008. תצהירי התובעת וראיותיה הוגשו ביום 29.2.2012 ואילו תצהירי המדינה וראיותיה הוגשו ביום 21.2.2013. בד בבד עם הגשת ראיותיה, עתרה המדינה לסילוק התביעה על הסף. תגובת התובעת הוגשה ביום 13.3.2013 והמדינה השיבה ביום 2.4.2013. לאחר מכן (ללא נטילת רשות), הגישה התובעת תגובה נוספת ביום 8.4.2013.

בהחלטה מיום 25.4.2013 (החלטת כבוד השופטת ש' רנר, שלפניה נשמעה התביעה טרם העברתה לשמיעה לפניי) נקבע שהבקשה לסילוק התביעה על הסף תתברר בקדם המשפט. בקדם המשפט שהתקיים ביום 1.7.2013 לא נדונה הבקשה לסילוק התביעה על הסף, אלא ניתנה הצעת בית המשפט לכך שיוסמך לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט). בהודעה מיום 3.7.2013 הודיעה התובעת על הסכמתה להצעה זו ואילו המדינה הודיעה ביום 8.7.2013, כי לעת הזו אינה מסכימה לה. לפיכך ומבלי שהבקשה לסילוק התביעה על הסף נדונה, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 18.5.2013.