גיים און ח.ל. בע"מ ואח' נ' Kabushiki Kaisha Sony Computer Entertainment Inc (a.t.a. Sony Computer Entertainment Inc.) ואח'

לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשים ביום 9/1/18, במסגרתו חויבו המבקשים לשלם למשיבות סכום של 100,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בכתב התביעה טענו המשיבות כי המבקשים הפרו זכויות שלהן בבקר אשר מיועד לשימוש בקונסולת משחקים מסוג "פליי סטיישן". בכתב התביעה נדרשו סעדים נוספים – צווי מניעה ומתן חשבונות - אך נראה כי המשיבות ויתרו על אלה, באשר הם אינם מופיעים בנוסח הפסיקתה שהגישו לחתימת בית המשפט. המבקשים טוענים כי לא בוצעה להם מסירה כדין של כתב התביעה וכי קיימים להם סיכויים טובים כי הגנתם כנגד התובענה תתקבל.

כפי שנראה להלן, באתי למסקנה כי לא בוצעה למבקשים מסירה כדין של כתב התביעה וכי לכן, מחמת הצדק, יש לבטל את פסק הדין.

המבקשים טוענים כי פסק הדין נמסר לבנו בן העשר של המבקש בסמוך לביתו. על כן, פסק הדין לא נמסר להם כדין עד היום. לטענתם, כתב התביעה נשלח בדואר רשום אשר חזר בציון "לא נדרש", ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. נטען כי בתי המשפט קבעו כי מסירה מסוג זה אינה מהווה מסירה כדין. המבקשים טענו כי נודע להם שהוגשה נגדם תביעה וכי המבקש פנה לב"כ המשיבות וביקש לקבל את כתב התביעה בדואר אלקטרוני, אך ב"כ המשיבות סירב לכך. עוד נטען כי כתב התביעה נשלח אמנם לכתובת הרשומה של המבקשים, אך הם לא גרים שם. לסברתם, זו הסיבה שלא דרשו את הדואר הרשום. המבקשים טוענים כי הגרסה לפיה גם פסק הדין נמסר להם על ידי שליח באותה הכתובת, אינה נכונה אלא כי זה נמסר להם בכתובתם החדשה, ברחוב החריש ולא ברחוב מגוב. לשיטת המבקשים, אילו לא היו המשיבות חוסכות בהוצאה של ביצוע מסירה על ידי שליח, כל המחלוקת כאן היתה נמנעת. לשאלה כיצד נודע למבקשים על קיומה של התובענה הם השיבו כי פקידת הבנק סיפרה להם כי ב-BDI מופיע כי הוגשה תובענה על ידי חברת סוני. לטענת המבקשים, הואיל וכתב התביעה לא נמסר להם כדין, נשללה מהם הזכות החוקתית שעניינה הגישה לערכאות באשר הם לא יכלו להתגונן מפני התביעה.

המבקשים עוד טוענים כי למשיבות אין כל עילה להרמת המסך של המבקשת שכן המעשים המיוחסים לאחרונה בוצעו לכאורה על ידה, והמשיבות לא הראו כל עילה להרמת מסך ההתאגדות. המבקשים הטעימו כי המשיבות מבססות את עילתן על פסק דין שניתן נגד בעל חנות, אשר שלח למבקשים הודעת צד שלישי, אשר נדחתה באותו ההליך. בעניין זה הוסיפו וטענו המבקשים כי אין כל מעשה בית דין כלפיהן, בפסק הדין שניתן נגד אותו בעל חנות.

מנגד טוענות המשיבות כי בוצעה מסירה כדין. לטענתן, המבקשים לא הסבירו כיצד נודע להם בכל זאת על הגשת התביעה. על כן, המבקש היה מודע לכך שהוגשה תביעה. המשיבות מבקשות להדגיש כי המבקש אינו מכחיש את שיחת הטלפון בינו לבין ב"כ המשיבות. גם מזאת למדות המשיבות כי המבקשים ידעו על הגשת התביעה. לטענתן, אם הכתובת של המבקשים שונה מזו הרשומה ברשם החברות, היה הדואר חוזר ללא מסירה. לעניין מסירת פסק הדין טוענות המשיבות כי אין זה נכון כי הוא נמסר לילד בן 10, אלא כי הוא הודבק על הדלת ובעת ההדבקה הגיעה הילד מבית הספר. אומר כבר עתה כי אין צורך להכריע בעניין זה שהרי לא במסירה של פסק הדין עסקינן, אלא של כתב התביעה.

המשיבות טוענות כי המבקשים התרשלו בכך שלא אספו את כתב התביעה מן הדואר וכי לכן, גם אם היו המבקשים מצביעים על סיכויי הצלחה, אין מקום לבטל את פסק הדין.

לעניין סיכויי התביעה טוענות המשיבות כי קיימת עילה להרמת מסך, שכן כאשר מדובר הוא בהפרה של סימני מסחר, ניתן לחייב גם את מנהל החברה מקום בו הוא הורה על ההפרה. לטענה בדבר סיכויי הגנה טובים לאור דחייתה של ההודעה לצד שלישי בהליך שהתקיים בין המשיבות, בעל החנות והמבקשים, עונות המשיבות כי בית המשפט שם קבע כי הבקרים אשר נמכרו על ידי המבקשים לבעל החנות הם בקרים מפרים, אך דחה את ההודעה לצד שלישי מהסיבה שבעל החנות אינו הבעלים של סימן המסחר. לאור הקביעה כי הבקרים שמכרו המבקשים לבעל החנות הם מפרים, מושתקים המבקשים מלטעון אחרת.