לפניי בקשת הנתבע למתן ארכה בת 15 יום לצורך הגשת תביעה שכנגד.
רקע
1.בעלי הדין הם שכנים, המתגוררים בבית ברחוב שמחה גולן 30, חיפה. הסכסוך בין השניים כבר היה מושא להליכים שונים (ראו למשל: ה"ט 23913-08-13, ה"ט 37135-02-16, ה"ט 20115-06-16, ת"ק 34201-03-16), ואף הוגשו בגינו תלונות למשטרת ישראל.
2.ביום 13.7.15 הגיש התובע תביעה זו לתשלום פיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965. לטענת התובע, הנתבעת פנתה למנהלו הישיר במקום עבודתו, מר נדב מלכי (להלן "המנהל"), ובמהלך שיחה טלפונית בין השניים, השמיצה את התובע, בכוונה לפגעו במשרתו, להשפילו ו/או לבזותו. הנתבעת, כנטען, אמרה למנהל כי התובע גנב, נוכל ומתכוון לרצוח אותה. עוד נטען כי הנתבעת אמרה דברים דומים למהנדס חנא נקארה (להלן "המנהדס"), אשר ערך עבור הנתבע תכניות לשם קבלת היתר בניה.
3.בישיבה מיום 31.1.16 נדחתה בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.
4.ביום 3.3.16 ניתנה הוריה על הליכים מקדמיים, הגשת תצהירי עדות ראשית וישיבת קדם משפט נוספת לאחר תצהירים.
5.בישיבה מיום 29.9.16 נערך ניסיון לסיים ההליך בפשרה, אשר לא צלח. בהתאמה, זומנו הצדדים לישיבת הוכחות וסיכומים בעל פה ליום 28.9.17.
6.ביום 18.7.17 הגישה הנתבעת בקשה זו שלפניי.
דיון והכרעה
7.לטענת הנתבעת, התובע ואשתו הוציאו את דיבתה רעה. השניים פנו ללשכת הרווחה בטענות שווא, כגון שהיא "משוגעת", וזאת בניסיון לגרום לרשויות הרווחה להוציא את בנה מהבית ולהתעלל בה. כמו כן, אשתו של התובע הגישה תלונת שווא למשטרה וטענה כי "מדובר בשכנה משוגעת שהיתה מאושפזת". עוד נטען, כי השניים ממשיכים בהוצאת דיבתה. במהלך סיור של חברי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, שהתקיים לאחרונה, אמרו התובע ואשתו לחברי הוועדה כי התובעת "משוגעת! כל המשטרה מכירה אותה!" ובנם אף דחף אותה.
8.הבקשה הוגשה מבלי שצורף לה תצהיר לאימות העובדות, הרבות יש לאמר, המשובצות בה, ודי בכך כדי לדחותה. מעבר לכך, דין הבקשה להידחות גם לגופה.
9.הבקשה הוגשה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, לאחר שכבר התקיימו שתי ישיבות קדם משפט, הוגשו תצהירים, ונקבע מועד הוכחות וסיכומים בעל פה ליום 28.9.17.
10.לפחות שניים מהאירועים הנטענים התרחשו, עוד בטרם הגשת התביעה. על כן, מלוא העובדות הצריכות לעניין היו בידי הנתבעת ולא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה שכנגד במועד, אם וככל שהנתבעת סברה שיש מקום לעשות כן (וזאת מבלי שיהיה בכך משום חיווי דעה). לכל היאוחר, היה על הנתבעת לעשות כן, במהלך ישיבות קדם המשפט, ולא להמתין עד בסמוך לישיבת ההוכחות.
יש לזכור כי על פי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות"): "(ב) בית המשפט לא ידון בשום בקשה שבעל-דין יכול היה להביאה בקדם-משפט ולא הביאה".
הלכה היא כי "העיקרון שאין לדון בבקשות שהוגשו לאחר קדם-משפט, אם ניתן היה להגישן בקדם המשפט, חל במיוחד בהליכים הקשורים לתיקון כתבי-טענות...", בשים לב לתכלית ישיבת קדם המשפט, "להחליט בשלב זה בכל הבעיות המוקדמות, עד כי התובענה תהיה ערוכה ומוכנה למשפט" (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית-התשס"ט, עמוד 289, 290; וראו גם: רע"א 3329/16 נחלת יהודה בע"מ נ' בודסקי (10.5.16), וכן: רע"א 3385/08, מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ (2008)).
11.לטענת הנתבעת, הבקשה מוגשת אך בשלב זה, נוכח הקושי באיתור מסמכים לביסוס טענתה, לרבות התלונות במשטרה מזה; ותקוותה כי ההליך יסתיים בפשרה, מזה.
אין בידי לקבלת טענות אלה, שאינם בגדר "טעם מיוחד", כנדרש לשם הארכת מועדים על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות"). כאמור ב-בש"א 6616/12, מור נ' "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (2012) (אמנם לעניין הגשת ערעור אך הדברים יפים על משקל קל וחומר בענייננו):
"... תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מתירה לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק. תנאי להפעלת סמכות זאת הוא הוכחת קיומו של טעם מיוחד, המהווה נקודת איזון בין שתי מטרות עיקריות: האחת היא ההקפדה על קיום ההליכים במועדם. זכות זאת הנגזרת בין היתר מזכותו של בעל הדין שזכה בהליך כי הדיון בעניינו יסתיים ומשמירה על הוודאות ועל היציבות המשפטית. השנייה, עניינה הוא שימור זכות הגישה של המבקש לבית המשפט לבירור עניינו... השיקולים העומדים לנגד עיניו של בית המשפט בבחינת קיומו של טעם מיוחד כנדרש אינם מהווים רשימה סגורה... עם זאת, ככל שמשכו של האיחור בהגשת ההליך רב יותר, כך תיבחן הבקשה להארכת מועד ביתר זהירות ..." .
(והשוו: בש"א 2487/14 ביבי נ' ליפר (14.5.14); רע"א 7582/15 משב נ' פריש (17.2.16); בש"מ 1371/17 יו נ' משרד הפנים (13.2.17)).