אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 1491-06 י' ו' ואח' נ' גבי שואף בע"מ

ת"א 1491-06 י' ו' ואח' נ' גבי שואף בע"מ

תאריך פרסום : 12/08/2014 | גרסת הדפסה

ת"א
בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו
1491-06
21/07/2014
בפני השופט:
אליהו בכר

- נגד -
התובע:
י' ו'
עו"ד רם צרפתי
עו"ד עינב חביב-אסא ואח'
הנתבעת:
גבי שואף בע"מ
עו"ד צבי רפפורט ואח'
פסק - דין

מבוא

1. לפני תביעת התובע, יליד 25.7.1962, לתשלום פיצויים בגין מחלת הזאבת (לופוס) בה לקה לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת בין חודש אוגוסט 1984 עד לחודש נובמבר 1986, וכן מספר חודשים נוספים בשנת 1987.

 

טענות התובע

2. לטענת התובע, בשנת 1981 הוא התגייס לצה"ל, שרת בגולני אך הפרופיל הצבאי הורד לו בשל בעיות יתר לחץ דם והפרעות קצב לב מהן סבל עוד טרם גיוסו. עם שחרורו מצה"ל בשנת 1984 המשיך התובע לימודי צילום אותם החל עוד במהלך שירותו הצבאי. בחודש אוגוסט 84' הוא התקבל לעבודה אצל הנתבעת.

 

3. הנתבעת, שהוקמה בשנת 1971, הינה חברה פרטית הנשלטת על ידי מר גבי שואף וד"ר יוסף שואף. הנתבעת עוסקת בבדיקות אל הרס ((N.D.T -NON DESTRUCTIVE TESTS ופיקוח איכות. את הבדיקות מבצעת הנתבעת ב- 7 שיטות בדיקה, ונותנת שירותים בבדיקות לא הורסות ופיקוח איכות לתעשיית המתכת, התעשייה הכימית, הביטחונית והאלקטרונית.

 

4. בדיקות אל הרס, הינן בדיקות המתבצעות לחפצים ועצמים שונים, בשיטות שונות על מנת לבדוק את איכות המוצר הנבדק מבלי שזה ייפגע בזמן בדיקתו ובאופן שיאפשר המשך שימוש בו ככל שאיכותו עונה לדרישות. תחום זה, כך טען התובע, קם בישראל לפני למעלה מ- 30 שנה ובאמצעותו ניתן לגלות פגמים פנימיים וחיצוניים במוצר הנבדק, ניתן לקבוע מבנה פנימי של חלק מורכב או סגור מבלי לפרקו או להזיק לו. בדיקות האל-הרס מבוצעות לרוב ב- 3 מועדים: בעת היצור, בבדיקות תקופתיות של חלקים הנמצאים בשימוש ולאחר תיקון או תקלה בחלק הנבדק.

עיקר הצורך בביצוע הבדיקות נועד למנוע אסון ופגיעה בנפש. הן אינן מזיקות לחלק הנבדק ומבוצעות באופן קבוע על ידי העובד, תוך שימוש בטכניקות שונות ובהן, בין היתר, בדיקת רדיוגרפיה לקרינת איקס וגמא, בדיקות אולטרסאונד, בדיקת חלקיקים מגנטיים, בדיקת נוזלים חודרים, בדיקות זרמי מערבולת, בדיקת דליפות, פליטה אקוסטית, בדיקה ויזואלית ומדידת עובי.

מאחר והבדיקות כאמור אינן מזיקות למוצר הנבדק, ניתן לבדוק את כלל החלקים של אותם מוצרים, כשהשיקול הצרכני הינו העלות הכספית בלבד.

 

5. לטענת התובע, הנתבעת שעוסקת כאמור למעלה מ- 30 שנה בביצוע בדיקות אל הרס, מחזיקה במעבדה ניידת לביצוע בדיקות באתרי עבודה וכן ברשותה מעבדה קבועה.

לצורך ביצוע הבדיקות עושה הנתבעת שימוש קבוע, כך נטען, בחומרים מסוכנים שהחשיפה להם כרוכה בסכנת חיים של ממש לעובדים וזאת לשם השגת תוצאות מדויקות ללקוחות.

למרות שבדיקות אלה אינן מסוכנות למוצר הנבדק, הן מאד מסוכנות למבצע הבדיקה הנחשף לחומרים מסוכנים, בתנאי חשיפה מוגברת, בין היתר לרמות גבוהות מאד של UVA (קרינה אולטה סגולה בתחום ה-A היינו בתחום אורכי גל שבין 320 עד 400 ננומטר- תחום אנרגיה נמוך- ומכונה גם "אור שחור") UVB (קרינה אולטרה סגולה בתחום ה-B היינו אורכי גל שבין 280-320 ננומטר-תחום אנרגיה בינוני- ומכונה גם "Erythemal"), להשלמת התמונה יצוין, כי תחום שלישי אליו לא התייחס התובע ולא עלתה לדיון עתה הינו  UVC(היינו קרינת אולטרה סגולה בתחום ה-C כלומר בתחום אורכי גל שבין 100-280 ננומטר -תחום אנרגיה גבוה- ומכונה גם "Germicidal"). יצוין לשם ההשכלה הכללית, כי תחום האור הנראה לעין מתחיל באורך גל של 400 ננומטר.

עוד יצוין, כי קרינת UV יכולה לנבוע ממקור טבעי (אור השמש) או מלאכותי (נורות קסנון, פלורסנטים, נורות כספית,מיטות שיזוף ועוד).

התובע טען, כי במהלך עבודתו, הוא נחשף לקרינת השמש, לאחר שחלק מעבודתו בוצעה תחת כיפת השמים, כמו כן נחשף לחומרים כימיים בעת צילום צנרת, עוד נחשף לאיזוטופ אירידיום 192, בין היתר במפעל מכתשים תוך שהייה במזבלה, ובמסגרת צילום נפלי פצצות וצילום צינורות בשטח. בנוסף ובמסגרת עבודתו, התבקש התובע לבצע צילומים בתוך דוודים עם חשיפה לקרינה, וכן התבקש באופן קבוע לבצע בדיקות "מגנופלקס" לבדיקת סדקים במתכות ממגנטות וכן בבדיקת "זייגלו" במתכות בלתי ממגנטות בשל עלותם הנמוכה והיותם נפוצים בעבודה אצל הנתבעת ובעבודת התובע אצלה.

התובע טען בנוסף, כי נחשף לקרינת רנטגן וגמא וכן לאבקות או נוזלים בעלי מתח פנים נמוך, חומרים פלורסנטיים, לאיזוטופ אירידיום 192 וכן לממיסים שונים.

 

6. בנוסף, וכחלק מעבודתו, התבקש התובע לעשות שימוש בחומר ממיס מסוג "ג'נקלין" (טריכלורואתן או מתיל כלורופורם) בו נעשה שימוש לצורך ניקוי הגוף הנבדק משאריות שומנים. בשלב שלאחר השימוש בג'נקלין וככל שמדובר בכלי העשוי מתכת ממגנטת, היה הכלי הנבדק מועבר למתקן היוצר שדה מגנטי, והוזלף עליו חומר "מגנופלקס" העשוי שבבי מתכת וחומר פלורצנטי בשילוב עם נפט, כאשר על התובע היה לסובב את הכלי הנבדק על מנת שהחומר יתפזר על פניו.

ג'נקלין כשלעצמו מדיף ריח רע והתובע נחשף אליו במידה רבה וישירה בזמן ביצוע הבדיקה. הבדיקה עצמה מתבצעת באמצעות הארת החפץ הנבדק במנורה ידנית המפיצה "אור שחור" (אור על סגול – U.V.) מספר פעמים בהתאם לסוג החפץ הנבדק והיא מבוצעת במרחק 5-10 ס"מ בלבד מהחפץ הנבדק.

 

7. עוד ציין התובע, כי בכל זמן ביצוע הבדיקה ובאופן קבוע היתה מצויה במעבדת הבדיקה ומעל ראשו מנורת אולטרה סגול שהפיצה קרינת UVA ו- UVB. מנורה זו דלקה משך כל זמן עבודתו ללא מיגון. כך גם מנורת ה-U.V. הניידת בה עשה שימוש במהלך הבדיקה היתה ללא מסנן/פילטר או מיגון כאשר באמצעות המנורה נסרקו הכלים אותם בדק במרחק של סנטימטרים בודדים מהכלי לצורך גילוי סדקים בגוף ובכלי הנבדק ובקרבה רבה לגופו שלו. לאחר הבדיקה נוקה הכלי בשנית על ידי ממיס מסוג ג'נקלין.

 

8. הבדיקות נערכו, לטענת התובע, בקפדנות רבה ולאורך זמן לשם גילוי כל סדק זעיר. כל בדיקה ארכה מספר דקות, כאשר במהלך היום נסרקו כלים רבים באותה שיטה. התובע ציין כי גם בדיקת ה"זייגלו", שנועדה אף היא לבדיקת כלי המתכת לא ממגנטים, התבצעה באמצעות אותה מנורת על סגול ידנית ובאופן דומה.

 

9. התובע הדגיש, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת לא סופקו לו אמצעי מיגון אישיים כמו כפפות, מסנני קרינה או משקף הגנה וכן לא סופקו לו כובע, קרם הגנה ובד מיגון או מסך פחם למניעת מעבר קרינת רנטגן אותה נאלץ לספוג במהלך ביצוע הצילומים הנדרשים כחלק מהבדיקה.

התובע אף לא תודרך, כטענתו, לעשות שימוש בכל אלה, מעבר לעובדה שאמצעי מיגון כאמור לא היו בנמצא ולא סופקו כטענתו.

מעבר לכל אלה טען התובע, כי במעבדת הנתבעת לא היתה קיימת מערכת שאיבה מקומית לסילוק אדי הממיסים או הגזים הרעילים.

 

10. בשנת 1987 ולאחר שעזב סופית את הנתבעת, החל התובע עובד במעבדת צילום אוטומטית (מיני לאב), ולא עבד יותר במעבדה דוגמת זו של הנתבעת. בין השנים 88-91 עבד התובע במעבדת מיני לאב בבעלותו בתל אביב, כאשר מהלך העבודה היה למול מחשב ותהליך פיתוח התמונות היה סגור ואוטומטי. בשנת 1991 מכר התובע עסק זה ובשנת 1992 עבד מספר חודשים בחברת גטר מול צלמים ומוסדות. בשנת 1993 עת עבד בחברת גטר, ולשם קבלת הטבה של ביטוח מנהלים לרבות ביטוח חיים, התובע נשלח לביצוע בדיקות רפואיות לצורך חיתום הפוליסה. תוצאות הבדיקה היו לטענתו תקינות למעט הימצאותו של חלבון בשתן. בעקבות ממצא זה פנה התובע לבדיקות שתן ואולטרסאונד. בבדיקת שתן מ- 31.1.93 התגלה שוב חלבון בשתן, ואילו באולטרסאונד כליות מ- 21.2.93 לא נמצא דבר.

 

11. עוד ציין התובע, כי בתאריך 10.11.92 במהלך עבודתו, הוא חש לפתע סחרחורת, נפל והיה במצב בלבולי, תוך שהינו סובל מפרכוסים בגפיים העליונות. הוא פונה לבית החולים "איכילוב" ושוחרר לאחר 4 ימים, כאשר הסחרחורת ממשיכה גם בימים שלאחר מכן.

בשנים 93-94 אובחן התובע כסובל מאסטמה שטופלה במשאפים. לטענת התובע, כעולה מכתב תביעתו, מחלת האסטמה מקורה/או גרימתה ו/או הופעתה נבעה מחשיפתו לאדי הג'נקלין בעבודתו אצל הנתבעת וכן בשל חשיפתו לנפט.

את עבודתו בגטר סיים התובע בשנת 1994 והמשיך בעבודה כשכיר במעבדה לאלקטרוניקה ומוצרי חשמל עד לשנת 1998 בתפקיד ניהולי.

 

12. בחודש פברואר 1997 עבר התובע אירוע של אוטם בלוטת יותרת הכליה, שהתבטא בכאבים מה שהביא לאשפוזו בבית החולים "מאיר" בכפר סבא למשך מספר שבועות לסירוגין. בין היתר סבל התובע באותה עת מפצעים/פריחה שהופיעה בצוואר מה שחייב אשפוז לבדיקות מקיפות. בעקבות האשפוז הוגדר התובע כחולה במחלת "אדיסון" ותסמונת "אפלא" ((APLAׂ.

עד לשנת 2002 סבל התובע, לטענתו, ממספר אירועים נוספים של חסימות ורידים על ידי קרישי דם בצוואר, ביד וברגל, שהתבטאו בהתנתקויות באזורים אלה.

 

13. בחודש נובמבר 2001 אובחן התובע כסובל מזיהום קשה בברך. הוא קיבל אנטיביוטיקה תוך ורידית למשך חודש ימים ואושפז מספר פעמים. באותו חודש נולדה בתו הצעירה לאחר טיפול השבחת זרע שעבר בשל ספירת זרע נמוכה בעיה שלא היתה קיימת בשני ההריונות של ילדיו הקודמים שהיו ספונטניים וללא טיפולים.

 

14. בתאריך 15.5.02 אובחן התובע כסובל מ- SLE (SYSTEMIC LUPUS ERYTHEMATOSUS) וכן תסמונת APS משנית ל- SLE. במילים אחרות, התובע אובחן כסובל ממחלת הזאבת.

 

הזאבת הינה מחלה אוטואימונית (מחלת חיסון עצמי) כרונית, העלולה לפגוע באברים שונים בגוף, במיוחד בעור, במפרקים ובדם, ונובעת מהפרעה במערכת החיסונית של הגוף הגורמת לה לתקוף את רקמות החולה במקום להגן על הגוף מחיידקים ונגיפים. במחלה זו, המערכת החיסונית מאבדת את יכולתה להבחין בין פולש זר לרקמות בריאות. המערכת החיסונית טועה ומייצרת נוגדנים עצמיים המזהים את תאי הגוף כזרים ומחסלת אותם ולכן תגובת החיסון העצמי גורמת לפגיעה באברי הגוף (מפרקים, כליות, עור וכיוצ"ב) (ר' חוו"ד פרופ' שיינפלד ת/2 עמ' 3ׂ).

 

הגורמים למחלת הזאבת משלבים לטענת פרופ' שיינפלד תורשה, ליקויים במערכת החיסון, חשיפה סביבתית ובעיקר נגיפים, חיידקים, חיסונים, עקה, חשיפה לחומרים כימיים וחשיפה לקרינת UV, כשאלה מהווים גורמים "לוחצי הדק". לאלה מצטרפים גורמים הורמוניים בעיקר בנשים (עמ' 4 לחוו"ד פרופ' שיינפלד ת/2). פרופ' שיינפלד הדגיש, כי אין חובה לקיומו של גן המביא להתפרצות המחלה על מנת שזו תפרוץ וגם אם קיים גן שכזה, אזי הוא לבדו אינו משפיע על הקביעה מי יחלה בלופוס, כי אם הגורמים הסביבתיים הם אלה שמשחקים תפקיד חשוב ביותר. עוד הדגיש, כי מחלת הזאבת פוגעת בנשים פי 10 מאשר גברים ולכן קשה יותר לאבחנה אצל גברים (ת/3).

 

15. לאור המחלה שהתגלתה אצל התובע בשנת 1997 (מחלת האדיסון ותסמונת האפלא), הוא פנה למל"ל, ענף נכות כללית ונקבעו לו 65% אי כושר ונכות יציבה בשיעור 58%, אלא שמצבו הרפואי החמיר ונכון למועד הגשת התביעה עמדה דרגת אי הכושר על 75% ונכות יציבה של 86%, כאשר דרגת אי הכושר לעבודה מלאה.

 

16. התובע ציין, כי נכון למועד הגשת התביעה הוא נוטל תרופות שונות ובהן: אימורן, קומדין, סטרואידים, אוקסר, אוקסר פלוס, פוסלן, פלורינף וויטמין D. התובע ציין, כי הינו נזקק לטיפול תרופתי שאינו מצוי בסל הבריאות בעלות גבוהה ביותר. כמו כן, הינו סובל מתשישות, חולשה, עייפות, הרגשה לא טובה, קשיים בריכוז, שכחה, השמנה, ירידה באיכות החיים וביקורים תכופים בבתי החולים. הוא סובל בנוסף מתופעות לוואי לתרופות אותן הוא נוטל, כמו רגישות מוגברת לזיהומים, מתח, אובדן תאבון, צואה דמית, קושי במתן שתן, פצעים בפה, כאבי שרירים, הפרעה בתיאבון, דימום יתר, נשירת שיער, שיעול, הפרעות בעיכול, סחרחורות, דלקות וכיבים בושט וכו', בכל אלה, לרבות מחלתו על תוצאותיה הקשות, ראה התובע כקשורים סיבתית למקום עבודתו אצל הנתבעת.

 

17. להוכחות הקשר הסיבתי, המציא התובע חוות דעת תעסוקתית מטעם פרופ' יוסף ריבק, חוות דעת מטעם פרופ' יהודה שיינפלד, שהינו מומחה לרפואה פנימית ואימונולוגיה קלינית, כמו גם מומחה בעל שם עולמי, בין היתר למחלת הזאבת, וחוות דעתו עוסקת בעיקרה בקשר הסיבתי בין חשיפת התובע ל- UV וחומרים מסוכנים אצל הנתבעת לבין מחלת הזאבת כאשר הוא מוצא כי קיים קשר שכזה. בהמשך, ולצורך הוכחת שיעור נכותו, צירף חוו"ד של פרופ' מרדכי רביד מומחה בתחום הרפואה הפנימית וכן חוו"ד של הפסיכיאטר ד"ר שחק יריב לבחינת מצבו הנפשי ושיעור הנכות בתחומו. התובע המציא גם חוו"ד מטעם פרופ' שלמה שיבולת (ת/1) אך אמנע מהתייחסות אליה לאור מחלתו של מומחה זה.

 

18. התובע עתר גם להעברת נטל הראיה אל הנתבעת. בכל הקשור לפרטי הרשלנות סבר התובע, כי זו התרשלה כלפיו בבצעה את בדיקת האל-הרס באמצעות חומרים מסוכנים מבלי שערכה בדיקות סביבתיות תעסוקתיות בתכיפות נדרשת; חשפה את התובע לשימוש בחומרים מסוכנים ולא סיפקה לו אמצעי בטיחות מתאימים; לא ביצעה בדיקות ומדידות בטיחות למנורות ה-UV ולכן לא בדקה אם רמת הקרינה מסוכנת לתובע אם לאו; לא ביצעה בדיקות טוקסיקולוגיות ביולוגיות תקופתיות לעובדים, שהיו חשופים לחומרים מסוכנים באופן מתמיד; לא שעתה להוראות יצרן מנורת ה- UV, ולא הדריכה את העובדים תוך אספקת אמצעי מיגון לשימוש במנורה זו; חשפה את התובע לקרינה מייננת ובלתי מייננת למכשירי ומתקני קרינה לחומרים רדיואקטיביים; לא ביצעה פיקוח מקצועי ובטיחותי על העובדים ועל החומרים והכלים שסיפקה להם, בין בתפעול רגיל ובין בתיקון תקלות; לא הדריכה את העובדים במיומנות ובשימוש באותם חומרים, וכן לא הדריכה על הסיכונים האפשריים והאמצעים למניעתם. מעבר לאלה, לא הדריכה בדבר נהלי בטיחות וחירום; לא הדריכה העובדים לאופן השימוש הראוי בחומר רדיואקטיבי, תרכובות כימיות והמינון שלהם וכן לא ערכה בדיקה סביבתית תעסוקתית; לא קיבלה היתר לשימוש במתן ו/או במכשירי קרינה ו/או בחומר רדיואקטיבי; לא ערכה בדיקות לערכי קרינה ולא בדקה אם הם עולים על רמות החשיפה המותרות; לא חצצה בין התובע לבין מקור הקרינה באמצעות ציוד מגן אישי, לבוש מתאים, משקפי מגן, מסנני קרינה; חשפה את התובע לקרינה לפרק זמן ארוך מעבר למותר עפ"י האינדקסים של הקרינה המפורסמים באופן קבוע; לא מנעה את מחלת המקצוע (מחלת התובע לטענתו נובעת מחשיפה חוזרת לחומר מזיק לאורך זמן), לא איתרה או זיהתה את גורמי הסיכון במקום העבודה ולא סילקה או מזערה אותם בטרם גרמו לנזק בריאותי; הנתבעת גם לא הזמינה מעבדה מוסמכת לגהות תעסוקתית שתעריך את הסיכונים הקיימים במקום העבודה, באמצעות מדידות והמלצה על דרך צמצום סיכונים; לא נקטה בכל האמצעים האפשריים על מנת למנוע מהעובדים חשיפה לגורמים מזיקים מעבר לרמות הקבועות בחוק; לא מסרה מידע על הסיכונים ולא הדריכה כיצד לעבוד בצורה בטוחה; לא מינתה ממונה בטיחות או ועדת בטיחות ו/או אלה לא מילאו מלאכתם כנדרש; הנתבעת לא ביצעה בדיקות תקופתיות לעובדיה, לא התקינה אמצעי אוורור ויניקה במקומות פליטה של חומרים מסוכנים, כמו גם לא התקינה אמצעי ניקוז יעילים; לא תדרכה את התובע בזמן קבלתו לעבודה ו/או אחת לשנה לגבי סיכוני הבטיחות, הגהות והבריאות הנובעים מעבודה בגורמים מסוכנים וכן שיטות למניעת סיכונים אלה; הנתבעת לא דאגה להגנת העובדים בחלקי הגוף החשופים לחומרים מסוכנים או לקרינה מסוכנת, כמו גם לקרני השמש.

עוד טען התובע, כי משמדובר בחומרים מסוכנים, נטל הראיה על הנתבעת שלא התרשלה. מעבר לאלה, טען התובע להפרת מספר חובות חקוקות בכל הקשור עם בטיחות בעבודה.

 

19. משנמצאה לטעמו של התובע חבות הנתבעת למחלתו, לרבות קשר סיבתי למקום העבודה כאמור, סבר התובע, כי עליה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כאשר לטעמו נכותו הרפואית והתפקודית העומדים על 100%.

 

טענות הנתבעת

20. לטענת הנתבעת, תביעת התובע התיישנה מאחר והנזק החל מתרחש 20 שנה קודם להגשת התביעה. לטעמה, גם אם תסמיני המחלה הופיעו מאוחר יותר, אלה עדיין נמצאו למעלה מ- 7 שנים קודם הגשת התביעה, ושומה היה על התובע לתן דעתו לתסמיני המחלות שפקדו אותו. במיוחד כך בשנת 1997, עת פנה למל"ל שקבע לו נכות כללית לצמיתות. לחלופין, עתרה הנתבעת לדחות התביעה עקב שיהוי וגרימת נזק ראייתי.

אשר לעצם מחלות התובע, טענה הנתבעת, כי אלה ליקויים שאין מקורם בנתבעת, כאשר התובע מודה בעצמו שהינו סובל מבעיות בריאות מגיל צעיר.

 

21. אשר למיומנויותיה של הנתבעת בהפעלת עסקה ושמירה על עובדיה, ציינה הנתבעת כי הינה פעילה אינטנסיבית מזה 35 שנה ומעולם לא יוחס לה על ידי מי ממאות עובדיה ומהאלפים שבאו עמה במגע מקצועית כי נגרם להם נזק, וודאי שלא מן הסוג ממנו סובל התובע או דומה לו.

הנתבעת טענה, כי הינה נמנית עם השורה הראשונה של העוסקים בתחום בדיקות האל הרס בישראל ומפעילה מעבדה קבועה, מורשית ומוסמכת לפי כל דין בהקפדה יתרה ומבלי שגרמה לנזק לאדם כלשהו. אשר לאמצעים בהם הינה עושה שימוש, אלה מאושרים על פי כל דין ומצויים בפיקוח מתמיד של משרד הבריאות ושלטונות איכות הסביבה, כאשר הנתבעת פועלת בקפידה על פי הוראות כל דין ונוהל, ועובדה היא שעובדים רבים שעבדו פרק זמן ארוך מזה של התובע לא נפגעו כלל.

 

22. אשר לשימוש שהינה עושה בקרינתUV מציינת הנתבעת, כי זו מופקת ממנורות העובדות על אורך גל שאינו מסכן. אשר לקרינת רנטגן וגמא, הרי שנעשה בהם שימוש רק על ידי גורמים מקצועיים ומיומנים. התובע עצמו הודרך, נבחן ועמד בבחינות בהצלחה לאחריהם קיבל מהועדה לאנרגיה אטומית מינוי של ממונה על בטיחות קרינה עוד בטרם החל להשתמש במכשירים פולטי קרינה.

 

23. באשר לעבודות אותן היא מבצעת, הודתה הנתבעת כי אלה הן העבודות שאותן ציין התובע אך בנוסף להן היא מבצעת גם עבודות נוספות. הנתבעת הדגישה, כי חשיפת התובע לקרינה כלשהי במהלך ביצוע בדיקות מגנופלקס וזייגלו היתה לכל היותר עד לשיעור של 1.66% בלבד מהמותר, וכי היא הקפידה על רמת בטיחות גבוהה ביותר. לטעמה, מנת הקרינה הבטוחה והמותרת על פי כל דין היא 12,000 מילירם בכל תקופת העבודה וברמה זו בטוח כל הנחשף לה מפני כל נזק. התובע נחשף לכל היותר ל- 200 מילירם ואין בחשיפה זו כדי לגרום לשום נזק גופני.

 

24. אשר להדרכות שביצעה הנתבעת לעובדיה ציינה זו, כי היא ביצעה את כל פעולותיה על פי כל דין, הסמכה ונוהל וכך גם הנחתה את עובדיה, לרבות התובע, אודות אופן ביצוע העבודה. הנתבעת הדגישה, כי היא אף היתה המעבדה הפרטית הראשונה בישראל שהוסמכה לבצע בדיקות באמצעות ג'נקלין. בכל מקרה, הכחישה הנתבעת שימוש בכלורופורם אלא בג'נקלין טריכולוריאתן לניקוי החלקים המיועדים לבדיקה. השימוש בג'נקלין נעשה, לטענת הנתבעת, ב"דגריזר" שהינו מחסן מיוחד שנבנה על ידה ומונע יצירת אדים והתפשטותם במהלך הניקוי, כמו כן הניקוי בוצע באמצעות טבילה באמבט נייד המתאים לכך באוויר הפתוח. הנתבעת הדגישה, כי לא נגרם כל נזק בשל שימוש בטריכולוריאתן שהינו כאמור חומר המותר לשימוש. מכל מקום, למרות שלממיס ריח אופייני לו, אין מדובר בחומר מסוכן לבריאות והשימוש בו נעשה כאמור בשטח פתוח ולא בחדר סגור.

 

25. הנתבעת הכחישה את טענות התובע לפיהן במהלך עבודתו עסק גם בביצוע בדיקת כלי מתכת במהלכם עשה שימוש ב"אור שחור" (מנורה הפולטת קרינת UV) אלא עבד בהכנת אלה לבדיקה. בכל מקרה, אין חשיפה לסכנה כל שהיא במהלך ביצוע בדיקה זו. הבדיקה נעשית במרחק 30 ס"מ לפחות מהחלק הנבדק ומקור האור השחור מופנה לחלק הנבדק, כאשר התובע עצמו כאמור לא קשור לכך, שכן לא ביצע את הבדיקה עצמה. בכל מקרה, האור שנפלט ממנורת ה- UV הפלורסנטית או מכספית עם מסנן מיוחד, הינו באורך גל של כ- 3,650 (אור שחור-תחום ה-A), הנחשב כבטוח לעבודה. אור זה קרוי UVA, ולא UVB שהינו התחום המסוכן לעבודה כפי שטען התובע.

אשר למנורה הקבועה ללא מסנן שהייתה בעמדת העבודה והפיצה קרינה שפגעה לכאורה בתובע, ציינה הנתבעת, כי מדובר במנורה פלורסנטית רגילה ושגרתית הצבועה בצבע סגול ואינה גורמת לכל נזק. בכל מקרה הדגישה, התובע היה מוגן בציוד ובאמצעי מיגון שסופקו לו בהם הוא נדרש להשתמש ואכן השתמש. הנתבעת דאגה לטענתה לתובע ולכל שאר העובדים לציוד מיגון כמתחייב בדין, כאשר מנהלי הנתבעת ואנשי הבטיחות שלה מקפידים על השימוש בהם.

 

26. אשר לטענות התובע כי לא עבר הכשרה מתאימה לביצוע עבודתו, ציינה הנתבעת כי הוא הוכשר לביצוע כלל מטלותיו, עבר קורסים והכשרה מקצועית, נבחן ועמד בבחינות בהצלחה. מעבר לכך, כאמור, סופקו לו אמצעי מיגון והוקפד כי הוא יעשה בהם שימוש.

 

27. הנתבעת הדגישה בנוסף, כי בכל הקשור לטענת התובע לפיה היה צורך בקיומה של מערכת שאיבת אוויר במעבדת הנתבעת, אזי בהעדר גזים רעילים לא היה בה צורך.

 

28. לסיכום נקודה זו מציינת הנתבעת, כי התובע לא נחשף בעבודתו לחומרים מסוכנים ואין לייחס את מצבו הרפואי לתקופת עבודתו. לטעמה, בעיותיו הרפואיות של התובע יכול והן קשורות לעבודה ממושכת במעבדת צילום או במקום עבודה אחר במהלך 20 השנים שחלפו מאז סיים עבודתו אצל הנתבעת ועד הגשת התביעה. הנתבעת הדגישה, כי במעבדת צילום בה עבד התובע לאחר עבודתו אצלה, משתמשים בחומרים כימיים בכל שלב של תהליך הפיתוח, לצורך עצירה וקיבוע. מדובר בחומרים רעילים שהתובע מודה כי שהה במחיצתם. חשיפה לאלה יכולה להיות גם כשממלאים את חומרים במערכת סגורה ואוטומטית.

הנתבעת הפנתה בנוסף למצבו החולני של התובע מגיל צעיר ולמחלות הרבות שפקדו אותו עוד בטרם החל עבודתו אצלה.

 

29. אשר לנכותו הנטענת של התובע ציינה הנתבעת, כי במסגרת חוות הדעת שצורפו לכתב התביעה לא צוינו כלל אחוזי הנכות. יצוין כבר עתה, כי אחוזי הנכות הושלמו בחוות דעת מאוחרות יותר שניתנה על ידי פרופ' מרדכי רביד (92.97% אחוזי נכות משוקללת), הפסיכיאטר ד"ר שחק יריב (30% לפי סעיף 34ד לתקנות המל"ל בגין דיכאון בו שרוי התובע) וכן 20% (לפי סעיף 29 ג' לתקנות בשל ליקוי נוירוקוגנטיבי) בסך הכול 100% נכות רפואית. מכל מקום, הנתבעת תהתה מדוע התובע לא פנה לענף נכות מעבודה במל"ל לאור טענותיו בדבר היות מחלתו נובעת מעבודתו. יצויין עוד עתה, כי התובע אמנם פנה במהלך הדיון דנא לענף נכות מעבודה במל"ל שהכיר, לאחר דיונים רבים לרבות בבית הדין לעבודה, במחלת הזאבת ממנה סובל התובע כמחלת מקצוע והיא יוחסה לעבודת התובע אצל הנתבעת. מיותר לציין, כי אין בקביעות אלה של המל"ל כדי לחייב את בית המשפט, וכי על בית המשפט לקבוע מסקנותיו עפ"י הראיות שבפניו, לרבות בכל הקשור לקיומו של קשר סיבתי מוכח בין מחלות התובע לעבודתו אצל הנתבעת.

 

30. הנתבעת הכחישה טענת התובע לצורך בהעברת הנטל להוכחת העדר רשלנות מצידה, כמו גם להפרת חובות חקוקות מצידה.

 

31. בהעדר קשר סיבתי, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה. בכל הקשור עם נזקי התובע, הכחישה הנתבעת את הנזקים הנטענים, כאשר בסיכומו של יום הגישה לבית המשפט 3 חוות דעת ובהן חוות דעתו של פרופ' משה טישלר, מומחה למחלות פנימיות ופרקים, הדן בקשר הסיבתי שבין מחלת התובע למקום עבודתו אצל הנתבעת פרופ' טישלר הוסיף לחווה"ד שתי חוות דעת משלימות כאשר זו מתאריך 29.4.2012 הוצאה מתיק ביהמ"ש עפ"י החלטת ביהמ"ש מתאריך 13.12.12 למעט לעניין אחוזי הנכות (החלטתי מתאריך 26.12.2012). כמו כן צרפה הנתבעת חוות דעתו של פרופ' יהודה לרמן, מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית אף היא לנושא הקשר הסיבתי; וחוות דעתה של ד"ר רמית רמונה שפרינגר בתחום הפסיכיאטרי שקבעה לתובע 10% נכות בתחומה.

 

השאלות השנויות במחלוקת

32. מהאמור לעיל עולה, כי בפועל קיימות שתי שאלות מרכזיות השנויות במחלוקת בתיק זה והן: א. התיישנות התביעה או שיהוי בהגשתה כפי טענתה המקדמית של הנתבעת.

ב. השאלה השנייה, לה מספר שאלות משנה, מתייחסת להתרשלות הנתבעת במסגרתה שמור מקום נרחב לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין מקום העבודה אצל הנתבעת למחלת התובע. ככל שיימצא קשר סיבתי, הנובע מהתרשלות הנתבעת, יהיה מקום לבחון גם את שיעור הנזק שנגרם לתובע ואת שיעור הניכויים אותם יש לבצע לאור תגמולי המל"ל השונים לרבות טענת הנתבעת כי נזקי התובע נבלעו בתגמולי המל"ל.

 

התיישנות התביעה

33. נושא זה נדון בתחילה במסגרת בקשה אותה הגישה הנתבעת לסילוק התובענה על הסף אלא שכב' הש' אורנשטיין הורה בתחילת דרכו של התיק כי יש לבררה במסגרת ההליך כפי שאמנם בוצע בפועל.

 

34. בסיכומיו שולל התובע מכל וכל טענת הנתבעת לפיה תביעתו התיישנה עוד קודם למועד הגשתה. התובע הפנה לשם כך לכתב התביעה וכן לתגובתו לבקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף.

 

לטענת התובע, עד לשנת 2002 לא היה ידוע לו ולא לרופאיו כי הינו חולה בזאבת; כמו כן טען, שעפ"י תקנות הבטיחות בעבודה (עוסקים בקרינה מייננת), התשמ"א-1981, היה על הנתבעת להפנותו לבדיקות רפואיות בעת קבלתו לעבודה ובמהלכה. משלא עשתה כן היא אינה יכולה להשית על התובע את מחדליה; עוד ציין, כי מדובר במחלה קשה לאיתור והיא נדירה במיוחד אצל גברים (נשים לוקות בה כאמור פי 10 מגברים); כך גם לא היו סימנים מבשרי מחלה אצל התובע ורק ב-2002 התגלו נוגדנים לזאבת בגופו; ככל שאמנם התגלה כבר ב-1997 כי בגופו זאבת, כטענת הנתבעת, כי אז עילת התביעה לא התיישנה מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); לבסוף טען, כי מאחר והמחלה התגלתה רק ב-2002 חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") באשר רק אז התגלה אותו קצה חוט ממנו ניתן להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות.

 

35. הנתבעת מצידה הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לנושא ההתיישנות. לטעמה, התובע טוען כי בעקבות עבודתו אצל הנתבעת נגרמה לו מחלת הזאבת (SLEׂ) וכן תסמונתAPLA .

הנתבעת הדגישה, כי בחלוף הזמן ממועד גילוי הזאבת ועד למועד הגשת התביעה, 4 שנים, נגרם לה נזק בשל השיהוי. מעבר לכך, התביעה הוגשה 20-22 שנה לאחר שהתובע סיים עבודתו מבלי שהתקיימה קודם לה פניה מסודרת לנתבעת.

מכל מקום לתובע, כך הנתבעת, היה את אותו "קצה חוט" הנדרש לו להבנה אודות מחלתו והקשר שלה למקום עבודתו וכל זאת עוד קודם לשנת 2002 ואף קודם לשנת 1997 ואפילו קודם לשנת 1992, שנים בהן היו אינדיקטורים גופניים שונים לקיומה של המחלה בגופו כבר אז, אותה מחלה ממנה התובע סובל כפי שהתברר לו כטענתו רק בשנת 2002. לטעמה של הנתבעת הן התובע והן מי מטעמו כשלו בכל אותן שנים בהגדרת המחלה או זיהויה באופן שאינו עוצר את מרוץ ההתיישנות ולפיכך התביעה התיישנה.

 

הדין החל

36. קודם שנצלול לחומר הראיות נציין, כי חוק ההתיישנות קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות החל ממועד היווצרות עילת התביעה. סעיפים 5 ו-6 לחוק קובעים כדלקמן:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן –

תקופת ההתיישנות) היא –

(1)בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה

לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) –  

עשרים וחמש שנה.

6 . תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 

37. התובענה במקרה דנא הינה נזיקית ולכן חלים עליה שתי מערכות דינים. זו שבחוק ההתיישנות וזו שבפקודת הנזיקין.

 

פקודת הנזיקין קובעת בסעיף 89 כך:

"89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — 'היום שנולדה עילת  

התובענה' הוא אחד מאלה:

(1)מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;

(2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

 

על הסדר ההתיישנות שבסעיף 89 פקודת הנזיקין ציין כב' הש' עמית בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל (19.9.10) (להלן: "פרשת ליפל") כך:

 

"סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שהנזק אינו חלק מיסודות העוולה ושעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. על עוולות בהן הנזק מהווה רכיב מרכיבי עילת התביעה, כמו עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה , חל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה (ולביקורת על פיצול ההסדרים, ראו: גלעד - הצעה לשינוי החוק). ברי כי בעוולה שהנזק הוא אחד מיסודותיה, לא צומחת עילת תביעה כל עוד לא נגרם נזק וממילא מירוץ ההתיישנות לא מתחיל בהיעדר נזק."

 

מכאן, שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מאפשר הארכת תקופת ההתיישנות עד ל-10 שנים בעוולות בהן קיים רכיב של נזק. הרחיב ביחס לכך הש' עמית בפרשת ליפל וקבע:

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, בדומה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ... נועד 'להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן' (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961); עניין בוכריס, עמ' 557). על פי הוראה זאת, מועד לידת התביעה הוא מועד גילוי הנזק, אך הסעיף מציב רף עליון של 10 שנים מיום אירוע הנזק עד להגשת תביעה. משמעות הדבר היא, כי בשום מקרה פתיחת מירוץ ההתיישנות לא תידחה מעבר לשלוש שנים מיום אירוע הנזק, גם במקרים בהם הנזק סמוי כך שאירוע הנזק לא חופף למועד הגילוי ואף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד הגילוי."

 

38. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה. מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו. עם זאת, קיימים מספר חריגים המשעים את מרוץ ההתיישנות, ביניהם נמנה סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ר' פרשת ליפל סעיף 39 לפסה"ד).

 

39. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע את כלל הגילוי המאוחר ולפיו:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות קבע הש' עמית בפרשת ליפל כך:

"סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר: כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (המאירי הראשון בעמ' 866). בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123)".

 

40. אשר לנטל ההוכחה לחלותו של סעיף 8 קבע הש' עמית בפרשת ליפל כי הינו חל על הטוען לו התובע בנסיבות, וכלשונו: "מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו". באשר לחובה לציין הסתמכות על כלל הגילוי המאוחר בכתבי הטענות קבע כב' הש' עמית כי: "על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה." (סעיף 41 לפסה"ד).

 

41. לעניין היקף הגילוי הנדרש לצורך תחולת סעיף 8 ציין כב' הש' עמית בפרשת ליפל:

"הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי [פורסם בנבו] (5.12.2006)). ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר (גלעד - מחלות סמויות, עמ' 508)".

 

42. אשר לפרשנות המונח "העובדות המהוות את עילת התביעה" ציין כב' הש' עמית בפרשת ליפל כי:

"עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע. כל עובדה החיונית כדי לבסס עילת תביעה, שבלי ידיעתה לא ניתן להגיש אתהתובענה ולהצליח בה, נכללת במסגרת העובדות המהוות את עילת התביעה לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות...עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין ... על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו 'האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי' (ע"א 8316/06 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (3.7.2008) (להלן: עניין ארג'י))."

 

43. הוסיף וקבע כב' הש' עמית בפרשת ליפל, כי העובדות המהוות את עילת התביעה ככל שהינה מתייחסת לעוולת הרשלנות מתייחסות ל:

"שאלת קיומו של הקשר הסיבתי - אשר להבדיל מרכיב הנזק אין לו ביטוי מוחשי-פיזי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים - (עניין פתאל, עמ' 683; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 865 (1998) (להלן: פרשת המאירי הראשון); ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 855 (2004) (להלן: עניין הלפרט); גלעד- הצעה לשינוי החוק, עמ' 140); את שאלת ההתרשלות (עניין טבע תעשיות, פסקאות 18-16); את המעשה או המחדל והפגיעה בתובע (ראו: Extinctive Prescription: On the Limitation of Actions (Hague, ed. Houndius) 1995, p.217) (להלן: Houndius), וכן ראו סעיף 12(1)(א) להצעת חוק ההתיישנות)"

 

במילים אחרות, בהגשת תובענה נזיקית בעוולת הרשלנות יעמוד לתובע כוח תביעה ככל שבגדר ידיעותיו עובדות הנוגעות לשאלת ההתרשלות, לשאלת הקשר הסיבתי ולשאלת הנזק שנגרם בעקבות ההתרשלות.

 

44. אשר לטיב הגילוי, היינו מהי רמת המודעות הנדרשת להכיר בכך שאותן עובדות המהוות את עילת התביעה מצויות בגדר ידיעתו של התובע ולכן יש להתחיל למנות ממועד זה את תקופת ההתיישנות, ציין כב' הש' עמית בפרשת ליפל לעניין הקשר הסיבתי כך:

"די אפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו: פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע (ראו: עניין יפרח, פסקה 46, עניין דובק פסקה 14). לצד מבחן זה, אנו מוצאים מבחן אחר שיש הגורסים כי הוא מקל מעט יותר עם התובע, 'על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס עליו' (עניין טבע תעשיות, פסקה 18 והאסמכתאות שם)... על פי המבחן המקובל של 'קצה חוט', די בחשד לקשר סיבתי. כפי שנאמר לעיל, המודעות הנדרשת הינה אודות האפשרות לקיומו של קשר סיבתי. נדרשת 'ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימאלית במציאות' (פרשת צורף פסקה 11; עניין המאירי הראשון). לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי. ".

 

הנה כי כן , לא רק שדי בקצה חוט ואין צורך כאמור בידיעה מליאה אודות הקשר הסיבתי, הפסיקה אף הכירה בחשד לקיומו של קשר סיבתי ואף הנמיכה את הרף ושאלה לעניין זה האם היתה קיימת "ידיעה בכוח" היינו האם התובע, כאדם סביר, צריך היה לחשוד בדבר קיומו של קשר סיבתי או התרשלות מצד הנתבע (פרשת ליפל סעיף 47 לפסה"ד שם סיכם וקבע הש' עמית:" סיכומו של דבר, שחשד המתעורר אצל תובע ואף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ'קצה חוט' המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8").

 

45. בפרשת ליפל אף הדגיש ביהמ"ש, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מיישם לצורכי גילוי העובדות היוצרות את עילת התביעה את מבחן הסבירות וכך נקבע (סעיף 50 לפסה"ד):

"בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית (עניין המאירי הראשון, עמ' 866; פרשת צורף; גלעד – הצעה לשינוי החוק, עמ' 128). גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע. על התובע-הניזוק לנקוט באמצעים סבירים והיקף החובה המוטלת עליו נגזר מתכליות חוק ההתיישנות. מחד, יש להיזהר מלקבוע נטל בלתי סביר על הניזוק. מנגד, ברי כי ככל שהנזק חמור יותר ונסיבות גרימתו מעוררות חשד, כך תגבר הציפייה מהניזוק כי יפעל לברור זכויותיו (עניין טבע תעשיות, פסקה 18). עם זאת, יכולת התובע לגלות את העובדות בנקל אין בה, כשלעצמה, להעיד בהכרח על חוסר סבירות התנהגותו (עניין שוב, סעיף 2 לפסק דינו של השופט ריבלין, פסק דינו של השופט ג'ובראן)".

 

46. כזכור, טען התובע לחלות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ביחד עם סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין על הנסיבות. תחילה יש להבהיר, כי סעיף 89(2) אינו חל בנסיבות באשר המגבלה הינה מגבלת 10 שנים לגילוי הנזק אך זו נספרת מיום התרחשות העוולה. במילים אחרות לא תיתכן אורכה בהגשת תביעה בה הנזק התגלה באיחור אלא לכל המאוחר עד 3 שנים מתום 7 השנים הנספרות מיום ביצוע העוולה. היינו מקום בו העוולה מתרחשת לכל המאוחר בשנת 1987, כי אז יש לסיים מניין תקופת ההתיישנות בהיבט הנזק בשנת 1997. לפיכך, סעיף זה אינו מסייע לתובע.

 

47. בכל הקשור עם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התיישנות שלא מדעת, כאשר בעוולת הרשלנות עסקינן, כי אז ככל שיתר רכיבי העוולה, היינו ההתרשלות והקשר הסיבתי בינה לבין הנזק, לא התבררו אלא באיחור כאמור, תימנה תקופת ההתיישנות מיום גילוי ההתרשלות או גילוי הקשר הסיבתי אפילו עניין הנזק כשלעצמו מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כבר התיישן.

 

תקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מקום בו קיים לתובע אותו קצה חוט בדבר קיומה של התרשלות או קיומו של קשר סיבתי בין אותה ההתרשלות לבין הנזק שאירע לו. לענייננו, על התובע הנטל להוכיח קיומו של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, היינו להוכיח כי אותו קצה חוט לא היה ידוע לו או כי לא היה ידוע לו בכוח כאדם סביר קודם לשנת 2002 המועד בו נמסר לו כי הינו לוקה בזאבת.

 

48. אין למעשה חולק בין הצדדים, כי דבר אבחונו של התובע כחולה בזאבת (SLEׂ ( וכן לוקה בתסמונת APS (תסמונת הנוגדנים האנטי-פוספוליפידיים או APLA בשם אחר), הובא לידיעתו באופן מובהק בתאריך 13.5.2002 במכתבו של ד"ר להב ובהמשך במכתבו מתאריך 31.7.02. יחד עם זאת טענה הנתבעת שבכתובים מופיעה המחלה כבר ב-18.5.2000 כפי שנמצא במסמכיו הרפואיים של התובע (ר' נ/15 וכן חקירת התובע שמציין כי: "אולי לרופא היתה מחשבה, לי לא אמר. יש לי מכתב שאומר שב-2002 אני נקראSLE . אף פעם לא העלו קודם את האפשרות. לא ידעתי") עוד אין חולק, כי מדובר במחלה הדוגרת בגופו של החולה משך זמן רב היכול להגיע אף לכדי 20 שנה (ר' פרופ' מוטי רביד בעמ' 376 מול 7)). השאלה הראשונה הנשאלת הינה, האם היו למחלה זו סימנים מקדימים באופן שיכול להצביע על קיומו של אותו קצה חוט הקושר בינה לבין מקום עבודת התובע אצל הנתבעת עוד קודם לשנת 2002?

 

אירועים רפואיים בעברו של התובע

49. תחילה נאמר, כי אבחון זאבת הינו האבחון הקשה ביותר מבין המחלות האוטואימוניות (פרופ' שיינפלד ת/2 עמ'5). שמה של המחלה הינו "זאבת אדמנתית מערכתית" (SYSTEMIC LUPUS ERYTHEMATOSUS), היינו נפגעות מספר מערכות בגוף האדם בו זמנית. לפיכך קבעו המומחים ((ACRׂ שהמחלה תאובחן רק כשתצטברנה עדויות לקיומן של לפחות 4 לקויות מתוך 11 אפשריות. מכאן, כך מציין פרופ' שיינפלד, האיחור באבחון הסופי ברוב החולים, שבהסתכלות לאחור ניתן היה לומר שהמחלה החלה אצלם זמן רב עוד בטרם אובחנה רשמית.

באשר לתובע, מציין פרופ' שיינפלד, בעברו ב-1/93 הודגמה הפרשת חלבון בשתן, כמו כן ב-1993 סבל מגנחת הסימפונות, ב-1997 סבל מאוטם בכליה ואובחן כלוקה ב-APS ׁ ׁׁׁׁ(תנא"פ-תסמונת הנוגדנים האנטי-פוספוליפידים).ׁ הופעת החלבון בשתן נבעה ישירות ממחלת הזאבת אלא שהאבחון הסופי התאפשר רק לאחר שנצפתה גם פגיעה בעור (תפרחת) ובהמשך בוצעה בדיקה לנוכחות הנוגדנים הסגוליים (DNA, DNA-ANTI ).

לשאלה מתי מושרית המחלה, ציין פרופ' שיינפלד, כי זו מושרית שנים רבות קודם לגילויה. תקופה זו קרויה תקופת הדגירה ולכן מציין פרופ' שיינפלד כי: "כיום בתחום האוטואימוניות אנו נכנסים לתקופת הניבוי (prediction) קרי איתור נוגדנים עצמיים בדם אדם בריא מחייב מעקב צמוד מאחר והוא עשוי לנבא התפתחות המחלה בעתיד" ובכל הקשור עם התובע מציין פרופ' שיינפלד כי "לא מן הנמנע שכבר בעת עבודתו וחשיפתו לקרינת U.V. ניתן היה לאתר את הנוגדנים שהיו מנבאים את התפתחות המחלה בעתיד" (עמ' 5 לת/2).

 

50. בחוו"ד של פרופ' ריבק, מומחה התובע בתחום הרפואה התעסוקתית (ת/7), מציין זה ביחס לעברו הרפואי של התובע כי, בשנת 1992 בעת ביצוע בדיקה רפואית לצורך קבלתו לביטוח מנהלים התגלה חלבון בשתן; בנובמבר 1992 בעת העבודה נתקף בסחרחורת, בלבול ופרכוסים בגפיים העליונות, נבדק באיכילוב ושוחרר; בתחילת 1993 גילו שוב חלבון בשתן אך בדיקת הכליות היתה תקינה; משנת 1993 החל סובל מקצרת בסמפונות ומטופל עד היום במשאפים; בפברואר 1997 עבר אירוע של אוטם ביותרת הכליה, אושפז בבי"ח מאיר למס' שבועות ואז גם הופיעה תפרחת בצוואר. באותה תקופה אובחן התובע כסובל ממחלת אדיסון ותסמונת APLA. במהלך השנים שעד 2002 חווה מס' אירועים של חסימות ורידים ע"י קרישי דם בצוואר, גפיים עליונים ותחתונים. ב-11/2001 סבל מזיהום בברך ובמאי 2002, לאחר השלמת בדיקות, אובחן סופית כסובל מלופוס (SLE) ומתסמונתAPLA משנית ללופוס.

מומחי הנתבעת התייחסו אף הם לאותם אירועים בריאותיים בחיי התובע שהחלו לטענתו החל משנת 1992 ואילך. יחד עם זאת, מומחי הנתבעת התייחסו גם לאירועים בריאותיים מוקדמים יותר כמבשרי המחלה ללא קשר לעבודת התובע אצל הנתבעת ועוד קודם לתחילת עבודתו אצל הנתבעת ולרבות יתר לחץ הדם שהינו מנת חלקו של התובע כבר בתקופת שירותו הצבאי כמו גם מחלת הנשיקה שממנה סבל לטענת הנתבעת במהלך השירות הצבאי ויכולה להיות הסיבה למחלת הזאבת וכן לדחק (לחץ-סטרס) שנבע מניתוח אותו עבר ברגל כמחולל המחלה ואתייחס אליהם בהמשך.

 

מהו המועד הראשון בו בידי התובע אותו קצה חוט לעניין ההתיישנות?

51. בספרו של פרופ' שיינפלד "התמודדות עם לופוס", אותו כתב לציבור הרחב, (נ/2) מציין פרופ' שיינפלד, כי ישנה דרך להעריך האם אדם חולה בזאבת על דרך מתן מענה ל- 10 שאלות. ככל שיש מענה חיובי לשתי שאלות, הסבירות לקיומה של המחלה מאוד נמוכה, אך אם מענה על שלוש שאלות ומעלה הינו חיובי, יש מקום לבצע בדיקות נוספות כמו בדיקת נוכחות ורמת נוגדנים עצמיים כנגד דנ"א בדם וכלשונו: "סימני מחלת הלופוס הם מגוונים, לעיתים קרובות לא אופייניים, ויש צורך במספר ביטויים על מנת לאבחן, בשלב מסוים, רצוי להעלות את ההשערה שמדובר אכן בלופוס".

בכל הקשור לאבחון הזאבת, מציין פרופ' שיינפלד בספרו כי קיימים 11 סימפטומים אפשריים לבדיקה כאשר נוכחות ארבעה מהם בגוף החולה יש בה כדי להצביע על סבירות גבוהה שהינו לוקה בזאבת. פרופ' שיינפלד מפרט בספרו מהם אותם 11 מדדים על פי פרסום האיגוד האמריקאי למחלות רימטיות משנת 1982 ולפיהם יוקל על הרופאים לקבוע אבחנה של זאבת והם כוללות: (1) תפרחת בעור, תפרחת פרפר על הפנים; (2) נשירת שיער; (3) רגישות יתר לשמש; (4) פצעים (כיבים) בפה; (5) דלקת מפרקים; (6) דלקת של המעטפות העוטפות אברים פנימיים (כגון לב וריאות); (7) פגיעה בכליות; (8) פגיעה במערכת העצבים המרכזית; (9) פגיעה במערכת הדם; (10) עדות לפגיעה במערכת החיסון (רמת חלבון משלים נמוכה); (11) נוכחות נוגדנים בדם החולה כנגד מרכיבי הגרעין.

 

52. בכל הקשור עם התובע, מתברר כי התובע סבל עוד קודם לשנת 2002, השנה בה אובחן כחולה בלופוס, באופן וודאי בלפחות 4 מתוך 11 המדדים ואלו הם:

א. פגיעה במערכת העצבים המרכזית: בנובמבר 1992 בעת עבודתו ב"אגפא" נתקף התובע בסחרחורת, בלבול ופרכוסים בגפיים העליונות (נ/16 ונ/17). הוא נבדק באיכילוב ושוחרר (ר' חוו"ד פרופ' ריבק). פרופ' רביד בחקירתו ציין כי: "פרכוסים יכולים להיות סמפטום של לופוס" וכן "זה אחד הסמפטומים המרכזיים למחלת הלופוס". בתשובה לשאלה האם אירוע של פרכוסים שיש לאדם הוא תסמין השיב פרופ' שיינפלד: "אחד התסמינים במסגרת לופוס" (עמ' 25 מול 17) וחזר על כך בחקירה חוזרת וככל שישנם עוד סימפטומים (עמ' 131 מול 1). (ר' כמו כן לעניין זה חקירתו הנגדית של פרופ' מוטי רביד עמ' 376 מול 23)

ב. פגיעה בכליות: ב- 1992 וכן ב-1993 התגלה לתובע חלבון בשתן המהווה את אחד התסמינים לזאבת. כשנשאל על כך פרופ' שיינפלד השיב: "אני מתקן אותך, זה תסמין. זה נכון" (עמ' 25 מול 15).

ג. פגיעה במערכת הדם: כך גם סבל התובע בחודש 2/1993 מאצבעות מחווירות, נרדמות או כואבות בקור. גם בכך ראה פרופ' שיינפלד את אחד המדדים שיכולים לרמוז על זאבת "אך לא תמיד" (עמ' 25 מול 8). בחקירה חוזרת ציין כי מדובר ב"אצבעות רנו" וכתופעה חד פעמית זה אינו מבשר לופוס אך בהצטרף רנו ל-3 סימנים אחרים של המחלה "אז אגיד שזה מצטרף" (עמ' 130 מול 4)

ד. תפרחת בעור: התובע גם סבל בשנת 1997 מתפרחת על העור בצוואר (ר' כתב התביעה סעיף 43) שאף היא תסמין היכול להצביע על זאבת כפי טענת פרופ' שיינפלד "אך לא בהכרח" (עמ' 25 מול 11) וחזר על כך בחקירה חוזרת כי ככל שזה מצטרף לתסמינים נוספים יהיה בכך כדי להעיד על זאבת.

 

53. הימצאותם של ארבעת התסמינים אצל התובע מחייבת עריכת בדיקת דם לגילוי מה שפרופ' שיינפלד מכנה "טילים" (נוגדנים עצמאיים) המאשרים את קינון המחלה בגוף החולה (עמ' 25 מול 23: "ככל שמגיע אלי חולה עם 4 התסמינים, עשיתי בדיקות דם וגיליתי טילים, מבחינתי הוא חולה לופוס").

 

54. בשנת 1997 גילו בגופו של התובע תסמונת APS ׁׁׁׁ(תנא"פ-תסמונת הנוגדנים האנטי-פוספוליפידים) או בלשון אחרת אפלא. גילוי זה נותן חיזוק לארבעת התסמינים הקודמים שהתגלו אצל התובע בדבר קיומה של זאבת (חקירת פרופ' שיינפלד בעמ' 25 מול 26). פרופ' שיינפלד מציין, כי כ-40% מחולי הזאבת גם סובלים מתסמונת APS. אלא שלטענת פרופ' שיינפלד ביה"ח חשד באפשרות שהתובע סובל מזאבת כבר בשנת 1997 שכןAPS הינה מחלה אוטואימונית ולכן שלח אותו לביצוע בדיקה מתאימה, (בדיקה למציאת נוגדני דנ"א) ולא נמצאה זאבת (ר' בחקירתו השניה של פרופ' שיינפלד מתאריך 26.6.2011 עמ' 128 מול 22)(ר' כמו כן חקירתו הנגדית של פרופ' רביד בעמ' 376 מול 28 וכן בעמ' 377 מול 9 שם מציין כי:"שכיחות תסמונת אפלה בחולי לופוס הוא כ-50 אחוז" ובהמשך לאחר שמציין כי את סימפטומים אלה התגלו אצל התובע כבר ב-1997 הוא משיב ביחס לשאלה "אם אתה רואה את זה בשנת 97, אתה או כל רופא סביר אחר שולח את כל הבדיקות לבדוק האם זה לופוס נכון?" והשיב "סביר" עמ' 377 מול 10-11).

לחומרה הרבה בה ראה התובע ובני משפחתו את האירוע משנת 1997, התייחסה גם אשתו הגב' ל' ו' בעדותה עמ' 95 מול ש' 26, בתשובה לשאלה מתי מבחינתה החלה מחלתו של התובע השיבה: "מבחינתי החלה שהיה האוטם הראשון ב- 97', בלוטת יותרת הכליה. עד אז היה בריא, לא זכור משהו חריג, זה היה אירוע טראומתי".

פרופ' שיינפלד אינו שולל ש-APS הינה מחלה מקדימה ללופוס וכלשונו: "תיאורטית כן. APS יכול להישאר כזה כל החיים, יכול להתפתח ללופוס, ולופוס ב-40% מלווה ב- APS, לכן הרופאים שלחו לבדוק. האם APS  הוביל ללופוס אנו לא יודעים" (עמ' 128 מול 25-27).

ובהמשך ביחס לקשר שבין APS ל-SLE השיב: "מאחר וב-40% מחולי לופוס יש APS, אתה יכול לקשור זאת אחד עם השני, בני דודים. הם קרובים אחד לשני" (עמ' 129 מול 11). ובמקום אחר מציין פרופ' שיינפלד ביחס ל- APS ׁ(אפלא): "אם הוא יופיע הוא יתן חיזוק ל-4 הקודמים" (עמ' 25 מול 26).

 

55. במילים אחרות, למרות שבשנת 1997 לא התגלו אצל התובע נוגדנים מתאימים למחלת הזאבת (אותם "טילים" כלשונו של פרופ' שיינפלד), עדיין קיימים כל אותם סימפטומים הנדרשים להכרה בתובע כמי שקיים חשד סביר שהינו חולה בזאבת עם תוספת של תסמונת APS (אפלא) שהינה "בת דוד" של הזאבת ויתכן שאף מבשרת עליה. בכל מקרה, מדובר באירוע קשה ביותר מבחינתו של התובע, שיש בו כדי להדליק את כל נורות האזהרה ביחס למחלה אפשרית רצינית המקננת בו, ולצורך בבחינת מקורותיה האפשריים של מחלה זו. בכך, יש לטעמי כדי להוות את אותו קצה חוט הנדרש לו לתובע על מנת להתחיל ולבדוק קיומו של קשר סיבתי מתאים בין כל אותם סימפטומים לקיומה של מחלת הזאבת או מחלה קשה אחרת הקשורה למקום עבודתו אצל הנתבעת.

 

56. ואפילו לא תאמר כי לתובע קצה חוט ביחס לזאבת, עדיין התובע בשנת 1997 חולה במחלה קשה היא מחלת האדיסון שהינה מחלה אוטואימונית קשה (מחלת אדיסון ביחד עם תסמונת אפלא). מעיד ביחס אליה מומחה התובע פרופ' רביד המציין "כל חולי האדיסון הם חולים קשים" ובהמשך "זוהי מחלה קשה. מגבילה מאוד את החולה" (עמ' 384 מול 1 ו-4). כלומר התובע, היודע כי הינו חולה במחלה אוטואימונית קשה כבר בשנת 1997 עם תסמונת אפלא שהינה מקשרת בין האדיסון למחלת הזאבת (ר' פרופ' רביד עמ' 387 מול 15) מחויב היה לבחון כבר אז את הקשר לנתבעת ולאפשרות כי מחלתו זו ביחד עם הסימפטומים הנוספים בדבר קיומה של זאבת כבר ב-1997, אם כי בהיעדר נוגדנים מתאימים, קשורה סיבתית למקום עבודתו כאמור, וכי יש באלה כדי להוות קצה חוט לקיומו של קשר סיבתי שכזה, והכל מבלי שנפרסה עדיין מלוא יריעת המחלה הקשה ממנה הינו סובל כיום. לפיכך, אפילו התובע עצמו לא ידע, ולטעמי מאוד יתכן כי אמנם ידע אודות בעיותיו הרפואיות שכן כבר פנה למל"ל ענף נכות כללית, עדיין מצופה ממנו כאדם סביר לבדוק קיומו של קשר סיבתי זה. ודוק, אין מדובר בעניין של מה בכך, מדובר במחלות קשות שחייבו פניה מתאימה לרופאים או בעלי מקצוע אחרים לבחינת הקשר הסיבתי שבין סביבת עבודתו אצל הנתבעת לבעיה הרפואית ממנה הינו סובל והכל בכל הקשור להתיישנות תביעתו. אומר זאת מפורשות מומחה התובע פרופ' רביד כי תוצאות הבדיקות היו משנת 1997 ואם היה הוא עצמו רואה את תוצאות הבדיקות בשנת 1997 או כל רופא סביר אחר במקומו הם היו מפנים את התובע לבדיקה לגילוי זאבת (עמ' 377 מול 21).

אמרו אם כן מעתה, כי לתובע אותו קצה חוט לעצם קיומה של מחלת הזאבת בגופו ולכן גם אותו קצה חוט העשוי לקשור את מחלתו הקשה דהיום למקום עבודתו אצל הנתבעת כבר בשנת 1997 כשקיימים סימפטומים המצביעים על כך שיכול והינו חולה בזאבת. לתובע ארבעה סימפטומים בתוספתAPS המחזק אותם והם שמעידים על קיום זאבת ועל קשר סיבתי בינה לנתבעת, כמחלה אוטואימונית המושרית בין היתר כתוצאה מחשיפה לקרניUV בין מאור השמש ובין מאור מלאכותי המופץ ממנורות פלורסנטיות או מנורות אחרות בהן נעשה שימוש אצל הנתבעת או מחשיפה לגורמי סיכון אחרים בעבודה. לפיכך תביעת התובע התיישנה כבר בשנת 2004. מקום בו הוגשה התביעה בשנת 2006, דינה להידחות כאמור.

 

אומר עוד, לענין האיחור שבבירור עניני התובע באופן הפוגם בתביעתו בהיבט ההתיישנות, שלא נמלטה מעיני העובדה ולפיה התובע החל סובל מקצרת סמפונות עוד בשנת 1993. התובע ציין, כי חומר הניקוי ג'נקלין ונפט, בהם עשה שימוש אצל הנתבעת, הם אלו שהסבו לו את הנזק (סעיף 60 לתצהירו ת/12). מכאן, שנושא זה מתיישן כבר בשנת 2000 שכן אין מוגשת בגינו תביעה. ככל שהיתה מוגשת תביעה שכזו בוודאי שניתן היה לצרף אליה את טענת הזאבת בשלב מאוחר יותר ולכן אין לתובע לבוא טרוניה לאיש אלא לעצמו בלבד.

משקבעתי כי התביעה התיישנה, לא מצאתי לדון בטענת השיהוי.

 

 

הקשר הסיבתי בין הזאבת למקום עבודת התובע אצל הנתבעת

57. אפילו אניח שתביעת התובע לא התיישנה במועד הגשתה, עדין לא סברתי כי הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הזאבת למקום עבודת התובע אצל הנתבעת. יובהר פעם נוספת, כי אין בקביעות ביה"ד לעבודה בעניין זה, והכרתו במחלת הזאבת כמחלת מקצוע, כדי להוות מעשה בית דין גם בתיק דנא.

 

תחילה אציין, לעניין אופן בחינת עוולת הרשלנות, כי כב' הש' עמית בע"א 4486/11 פלוני ואח' נ' פלוני (15.7.2013), (להלן: "פרשת פלוני") הורנו לאחרונה כי:

"בעוד שעל פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד 'חובה תחילה', הרי שהמודל המוצע של 'התרשלות תחילה', לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל'ליבת דיני הנזיקין' (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין). לא כך לגבי המקרים הנמצאים באיזור הגבול או באיזור הדמדומים של דיני הנזיקין, כמו נזק נפשי או נזק כלכלי קל, או נזק שנגרם לניזוקים עקיפים, שאז יש טעם להקדים בחינת החובה לבחינת ההתרשלות. אולם כאמור, דרך המלך במרבית המקרים תהא בחינת ההתרשלות תחילה... המודל המוצע לא בא לערער על עצם הצורך בקיומה של חובת זהירות, שהרי קיומה של חובה הוא הסיבה המשפטית-המוסרית לכך שאנו מטילים על מזיק לפצות ניזוק בגין נזק שגרם לו, שהרי בהיעדר חובה אין מקום להטלת אחריות (דורפמן, עמ' 92). עם זאת, על פי המודל המוצע של 'התרשלות תחילה' אנו מכירים בקיומה של חובת זהירות כללית...".

 

ובהמשך:

"על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שיקולי מדיניות (בהינתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)".

 

ובנוסף לעניין התנהגות עוולתית:

"נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון...הסיכון כולל ארבעה רכיבים: 1) סוג הליך הגרימה (כגון חשיפה לחומרים מסוכנים); 2) סוג הנפגעים; 3) סוג הנזק (פיזי לגוף ולנפש, פיזי לרכוש, כלכלי-ממוני טהור, בלתי-ממוני טהור); 4) היקף הנזק הכולל (נזק ראשוני ונזק שניוני)"

 

ולעניין הקשר הסיבתי, מאמץ ביהמ"ש את מבחן הסיכון וקובע:

"בהינתן קשר סיבתי עובדתי, הרי שלצורך הקשר הסיבתי המשפטי, בית המשפט בוחן בדיעבד אם ניתן היה לראות את ההתנהגות כעוולתית בעת התרחשותה".

 

ביהמ"ש אף מציין מספר סוגי מקרים "פתולוגיים" לקשר סיבתי ובהם:

"א. ניתן היה לצפות סיכון מסוג A אך נגרם סיכון מסוג B.

 

ב. ניתן היה לצפות סיכון מסוג A אך נגרם סיכון מסוג A+B.

 

ג. ניתן היה לצפות סיכון מסוג A ונתממש סיכון מסוג A אך נתברר בדיעבד כי הנתונים בגינם ניתן היה לצפות את סיכון A לא התקיימו.

 

ד. ניתן היה לצפות סיכון מסוג A לקבוצה מסוימת של ניזוקים (כמו בעלי מוגבלויות) ונתממש סיכון מסוג A אך לקבוצה אחרת של ניזוקים (אדם שאינו מוגבל)".

 

לפיכך, ככל שעסקינן במערכת יחסי עובד ומעביד, נקודת המוצא הינה כי קיימות חובות המוטלות על המעביד במערכת יחסיו עם העובד ולכן יש לבחון ההתנהגות העוולתית ומה הקשר הסיבתי שבינה לבין נזקי התובע.

 

ראו בנוסף לאחרונה פס"ד של כב' הש' הנדל בע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבאדי (22.6.2014), המחלק את חובת הזהירות לשלושה סוגים: חובת הזהירות המוכרת, החדשה והגבולית, כאשר הראשונה מוכרת ומבוססת בפסיקה דוגמת מערכת יחסי עובד-מעביד, רופא-חולה השניה-החדשה- מתייחסת לחובת זהירות שנדונה לראשונה בפסיקה והשלישית – הגבולית - מתייחסת למצבים שבהם ביחס לחלקם היא הוכרה כחלה וביחס למקרים אחרים לא הוכרה כחלה וכלשון הש' הנדל לעניין חובת הזהירות הגבולית היינו זו: "שהוכרה ברמה עקרונית לגבי מצבים מסוימים אך נשללה לגבי מצבים אחרים בתוך אותה קטגוריה. בקבוצה זו נבחן האם חובת הזהירות שהוכרה חלה על התיק הנדון בבית המשפט. נדרשת קביעה לאיזה צד של הגבול ראוי שהתיק ייפול – האם בתוך גבולות חובת הזהירות שהוכרה או מחוצה להן. הדיון נסב למעשה על השאלה אם יש מקום להרחיב את ההכרה לנסיבות חדשות, דהיינו: על היקף החובה".

 

בנסיבות המקרה דנא, אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות הן מושגית והן קונקרטית בשל היות מערכת היחסים שבין הצדדים מערכת יחסי עובד ומעביד המוגדרת כחובת זהירות מוכרת, או כזו השייכת לליבת מקרי הנזיקין הנבחנים חדשות לבקרים ע"י בתי המשפט, ולכן ניתן לדלג על השלב הראשוני של בחינת החובה בין הכללית ובין הקונקרטית בין התובע לנתבעת הספציפית שכן מובן מאליו כי קמה חובה שכזו במערכת יחסים זו.

 

באשר ליתר פרטי העוולה היינו ההתרשלות הנזק והקשר הסיבתי שבניהם, בחרתי לבחון תחילה קיומו של קשר סיבתי בין פעילות התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת וחשיפתו לסיכונים שמהווים השראה למחלת הזאבת ממנה הינו סובל.

 

הקשר הסיבתי

58. בחינת הקשר הסיבתי כחלק מעוולת הרשלנות, מחייבת בחינת קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי הינו היחס של סיבה ומסובב בין שני מאורעות כאשר הסיבה היא מכלול הגורמים ההכרחיים לאירוע המאורע. לאחר שמצאנו קשר סיבתי עובדתי נעבור לבחון האם קיים גם קשר סיבתי משפטי שתפקידו הינו לצמצם את המקרים שבהם יוכר קשר סיבתי כזה, לאור מטרת קביעת הקשר הסיבתי במשפט, היינו הטלת אחריות על המזיק. הקשר הסיבתי המשפטי יוכר רק בגין אותם גורמים עובדתיים שיש הצדקה לחייב המזיק באחריות נזיקית בגינם (ר' כב' השופטת מ' נאור בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נ"ח(5) 215 (2004) (להלן: "פרשת קרישוב") וכן דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב (5.1.05) (להלן: "ד"נ קרישוב")).

 

59. בדיקת קיומו של קשר סיבתי עובדתי נעשית לרוב באמצעות "מבחן האלמלא" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113 (1982) (להלן: "פרשת ועקנין")). על מנת שניתן יהיה לקבוע אם יש קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות עוולתית לבין נזק על פי מבחן זה, יש לשאול האם הנזק היה נוצר גם אלמלא ההתנהגות העוולתית. ככל שהנזק אמנם היה נוצר גם אלמלא ההתנהגות, יש בכך כדי לקבוע שהתנהגות זו לא גרמה לנזק, שהרי ביצועה לא שינה את קיומו של הנזק. מבחן אחר שפותח לבדיקת סיבתיות עובדתית הוא מבחן התרומה המהותית או "מבחן הדיות" (ר' פרשת ועקנין). על פי מבחן זה, מי שהיה בעל תרומה מהותית לגרימת הנזק אשר הייתה עשויה להספיק ליצירת הנזק לבדה, ייחשב למי שגרם לנזק (ראו: בועז שנור, תביעות נזיקין סביבתיות (2011), עמ' 357 - 358 (להלן: "שנור")). כאשר מתקיימים מקרים מיוחדים בהם נטען, כי על אף שלא מתקיים מבחן ההכרחיות יש להטיל אחריות, ניתן להשתמש במבחן ה"דיות" (השופטת נאור בפרשת קרישוב).

 

60. מתן מענה לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי מצריכה התייחסות לשלוש שאלות חלופיות:

(א)מבחן הצפיות – היינו האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזק. באשר להחלת המבחן כאשר נטענת טענה של ניתוק הקשר הסיבתי, יש לבחון האם התערבותו של אותו גורם זר בו מדובר היתה צפויה.

(ב)מבחן הסיכון – האם הנזק הינו בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית (וזאת, גם אם התוצאה נגרמה על ידי גורם זר מתערב).

(ג)מבחן השכל הישר – האם התכונות, המאפיינות את ההתרשלות, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבותו של הגורם הזר שוללת את קיומו של הקשר.

 

בפרשת חיפה כימיקלים מציין כב' הש' שפירא לעניין תביעות העוסקות בחומרים רעילים כך:

"בתביעות העוסקות בנזקי חומרים רעילים על התובע להוכיח הן קיומו של קשר סיבתי עובדתי כללי (פוטנציאלי) בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית (סיבתיות כללית - האם החשיפה מסוגלת, אצל אנשים כלשהם בנסיבות כלשהן, לגרום למחלה) והן קיומו של קשר סיבתי במקרה המסויים (ספציפי), בין מחלתו של התובע לבין החשיפה הנטענת לחומרים המסויימים, תוך שמביאים בחשבון את הנתונים האישיים של התובע, החשיפה, רקע רפואי, היסטוריה משפחתית, גורמי סיכון וכו'. כלומר, בית המשפט בוחן האם מבחינה עובדתית החשיפה הנטענת לחומרים הנטענים, ברמת החשיפה הנטענת, יכולה לגרום אצל אנשים כלשהם בנסיבות כלשהן למחלה הנטענת. ראו:השופטת נאור בעניין קרישוב; שנור, עמ' 366".

 

בפרשת קרישוב מציינת כב' הש' נאור בהתייחס למחלת הסרטן והקשר בינו לבין חומרים רעילים כי:

"לא בכדי ענין הסיבתיות הפוטנציאלית מתעורר במשפטי נזקי חומרים רעילים: תהליכי ההתפתחות של מחלות רבות אינם מובנים עד תום ((J. M. Eggen Toxic Torts in a Nutshell (St. Paul, 1995) 7. מעט מאוד ידוע על רבבות סוגי הכימיקלים הקיימים או על מידת רעילותם (C. F. Cranor & D. A. Eastmond "Scientific Ignorance and Reliable Patterns of Evidence in Toxic Tort Causation: Is there a Need for Liability Reform?" 64 Law and Contemporary Problems (2001) 5, 10-13). המנגנונים שבאמצעותם גורמים חומרים כימיים לסרטן והשלבים ההתפתחותיים מחשיפה ראשונה ועד גידול, אינם מובנים היטב ( T. A. Brennan "Causal Chains and Statistical Links: The Role of Scientific Uncertainty in Hazardous-Substance Litigation" 73 Cornell L. Rev. 469, 475 (1987-1988)), וסוגי סרטן ומוטציות אינם מספקים כל ראיה פיזיקאלית אודות הגורמים שגרמו להם (S. Gold "Causation in Toxic Torts: Burdens of Proof, Standards of Persuasion, and Statistical Evidence" 96 Yale L.J. (1986-1987) 376, 379; ראה גם דין וחשבון ועדת החקירה בעניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום (חלק 1, תשס"א) 228-229)".

 

ובמקום אחר בפרשת קרישוב ציינה כב' הש' נאור:

 

"בתיקי נזקי חומרים רעילים רבים, קיימת בעיה מובנית בנושא הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי. כיצד יוכיח תובע שחומר מסוים יכול לגרום למחלה מהסוג שממנה הוא סובל (קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי), אם לא ידוע כלל אם החומר הנדון רעיל או כיצד מתפתחת המחלה הנדונה? אף אם ידוע שהחומר מסוגל לגרום לאותה מחלה, כיצד יוכיח התובע שהחשיפה הנדונה גרמה למחלה בגופו (קשר סיבתי עובדתי ספציפי), אם הגידול בגופו אינו משאיר אף רמז לחומר שגרם להתפתחותו? במקרים רבים נוספים, לבעיות אלה מצטרפות בעיות מובנות נוספות – תקופת חביון בין חשיפה לבין מחלה, של עד עשרות שנים; העובדה שמחלות רבות יכולות להיגרם על ידי יותר מחומר אחד, או באופן טבעי ללא חשיפה כלל (ראו ע"א 4022/98, 4248/98 הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר (לא פורסם) [פורסם בנבו]); העובדה שבעידן המתועש, אנשים חשופים לאותו סוג של חומר ממקורות שונים, ועוד:".

 

61. במילים אחרות, ולעניין המקרה שבפני, על ביהמ"ש לבחון אפשרות קיום קשר סיבתי עובדתי כללי וכן קיום קשר סיבתי עובדתי ספציפי ביחס לתובע שבפני.

 

אשר לקשר סיבתי עובדתי כללי, אין חולק למעשה, כי הסיבות להתפרצות מחלת הזאבת בגופו של אדם אינן ברורות במלואן. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה ולפיה חלק מהסיבות להשראת זאבת כן ידוע, ולכן יש לבחון תחילה האם גורמים אלה כלל מצויים אצל הנתבעת ועלולים להשרות זאבת.

כבר עתה אציין, כי הוכח ע"י מומחי התובע שבמסגרת עבודת התובע אצל הנתבעת הוא נחשף לגורמים משרי זאבת. בשלב הבא נבחן קשר סיבתי ספציפי שבין משרי מחלה אלה על התובע באופן ספציפי.

למרבה הצער כבר עתה אומר כי לא הוכח עובדתית, ובמאזן הסתברויות, שחשיפת התובע דווקא לחומרים מסוכנים או לשיטת עבודה כמו גם לקרני אולטרה סגול במסגרת עבודתו אצל הנתבעת הם היו אלה שגרמו להתפרצות מחלת הזאבת בגופו.

 

ואציין שוב, אין חולק למעשה, כי במהלך עבודת התובע אצל הנתבעת הוא נחשף לגורמים מסכנים העלולים להשרות את המחלה, אך בה בעת קיימים לו לתובע הספציפי גורמים אפשריים אחרים נוספים שאינם קשורים למקום עבודתו אצל הנתבעת שיכלו להשרות המחלה בגופו אף הם, בין כאלה שמקורם במחלה בהם לקה לכאורה (כמו מחלת הנשיקה) ובין מקורות חיצוניים כמו חשיפה לשמש או חשיפה לחמר (סיליקה) ששניהם גם כן יכולים להשרות זאבת אך זאת ללא קשר לנתבעת.

 

מעבר לאמור, אין לשכוח, כי כיום, לאחר ביטול הלכת ע"א 7375/02 בית החולים כרמל חיפה נ' עדן מלול, פ"ד ס(1)11 (2005) (להלן: "ע"א עדן מלול") במסגרת דנ"א 4693/05 בית החולים כרמל ואח' נ' עדן מלול ואח' (29.8.10) (להלן: "דנ"א עדן מלול"), שוב לא רשאי ביהמ"ש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בהתייחס למספר גורמי מחלה/נזק אפשריים, במקרי "סיבתיות עמומה" ולחלק בניהם את הנזק. ביהמ"ש מחויב, כעניין של כלל, לקבוע מהי הסיבה היחידה או המשולבת לנזק כפי שהיא מובהקת במאזן ההסתברויות. מכאן, שעל ביהמ"ש לקבוע לא רק את האפשרות כי גורמים כאלה ואחרים יכולים להוות את הסיבה לפרוץ המחלה אצל התובע, אלא על ביהמ"ש לברור מבין אותם גורמים אפשריים מהו הגורם שהשרה בפועל את המחלה לתובע במאזן הסתברויות, היינו אותו גורם מבין מספר גורמים להם נחשף התובע. כפי שיתברר בהמשך לא הוכח במאזן הסתברויות מהו אותו גורם פרטני או מובהק למחלה שמקורו בעבודת התובע אצל הנתבעת.

 

62. לטענת התובע, הוא נחשף במהלך עבודתו אצל הנתבעת לקרינת על סגול (מסוגUVA + UVB), ולחומרים כימיים, בין היתר, טריכלורואתן הידוע כג'נקלין במעבדת הנתבעת במשמר השבעה וכן לחלק מהחומרים אצל לקוחותיה כמו באילת-תעשייה צבאית, ברמת בקע-תעשייה צבאית, במכתשים, בקצא"א ובבתי הזיקוק אשדוד, מקורות, תע"ש רמת השרון, וולקן חיפה ועוד. אלה היו הגורמים שהשרו עליו את המחלה.

 

נבחן עתה את קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין מחלת התובע ספציפית לחשיפתו לקרינת אולטרא סגול וכן ג'נקלין אצל הנתבעת.

 

חשיפה לאור אולטרה סגול

63. עפ"י חוות דעתו של פרופ' שיינפלד וכן חקירתו הנגדית, הוברר בשנים האחרונות בשורה של מחקרים וספרי לימוד, כי קרינה מסוגUVA וכןUVB משרות מוות תאים בתאי העור (APOPTOSIS) ואולי אף בתאים אחרים. כתוצאה מכך, נחשפים מרכיבי התא, לרבות ה- DNA, ביתר שאת למערכת החיסון וזו מגיבה בצורה מוגזמת תוך יצירת נוגדנים (נוגדני DNA) שהם למעשה לב המחלה בעת שקיעתם באברים שונים, כמו כליות, מוח, כבד, ריאות וכיו"ב.

 

אור השמש כמקור קרינת אולטרה סגול

64. לטענת התובע הוכח, כי עבד תחת קרינת השמש (קרינתUVB שהינה מסוכנת יותר מ- UVA) במכתשים בדרום הארץ, וולקן, חמת, בתי זיקוק, תע"ש (עמ' 200 מול ש' 20-25, עמ' 201 ש' 28, ע"מ 200 ש' 5-8, עמ' 198 ש' 23-25, עמ' 199 ש' 15-18, עמ' 187 ש' 16-17, עמ' 198 ש' 2-8 וכן 11-12, עמ' 215 ש' 11-20).

תימוכין נוספים לעבודת התובע תחת קרינת השמש נמצאו בעדותו של מר דוד תורג'מן, עובד הנתבעת אף הוא בעת הרלוונטית (עמ' 70 מול ש' 25, עמ' 71 ש' 1-3 וכן 27-28, עמ' 78 ש' 21-27, עמ' 94 ש' 1-9, עמ' 79 ש' 1-2) עד זה ציין, כי במהלך עבודתו אצל הנתבעת בוצעה העבודה באילת, רמת בקע, באר שבע, ניסויי שטח של התעשייה הצבאית, הן ביום והן בלילה (עמ' 79 מול ש' 1-2).

כך גם העיד מר אמיר קליין מטעם התובע, כי התובע עבד תחת כיפת השמיים בשמש יוקדת וללא אמצעי מיגון (עמ' 93 ש' 11-18). לטעמו של עד זה, 70% מהעבודה היתה עבודת חוץ ומתוך זה שליש היה באזור הדרום.

 

65. עד נוסף מטעם התביעה הינו מר שרגא בן צבי, מנהל עבודה של התובעת ועובד שכיר שלה גם כיום שציין, כי לא ידוע לו אם העובדים חבשו כובע בזמן עבודתם (עמ' 243 ש' 14-15 וכן עמ' 249 ש' 1-2) וכן עד ההגנה מר ויגודניק יהושוע שאישר, כי לא ניתנו אמצעי הגנה לעובדים מול קרינה על סגולה (עמ' 367 מול ש' 6-7).

התובע אף הפנה לעדותו של מנהל הנתבעת, מר יוסי שואף, ובה הודה כי היו עבודות שבוצעו תחת כיפת השמיים ללא רשת הצללה (עמ' 444 מול ש' 22-23), אלא שמנגד ניתן לטעון, כי באותה נשימה ציין מנהל הנתבעת שלא ניתן לצלם המקום בשעות בהן השמש זורחת.

התובע הדגיש בסיכומיו, כי טענת הנתבעת לפיה עיקר עבודתו בוצעה בלילות לא הוכחה כדבעי, כאשר בפועל לא המציאה הנתבעת נתונם ברורים באשר לכמות החשיפה, זמני החשיפה ומקומות החשיפה, להבדיל מטענתו הוא, כי עיקר עבודתו בוצעה במהלך היום תוך חשיפה לאור השמש. עוד הפנה התובע לכך, שהנתבעת לא זימנה עובדים נוספים כעדים שיכלו להטיל אור על אופן ביצוע העבודה לאורך השנים, כמו למשל מר ניסים חלבי, מר שלומי אוג'לבו, מר שלמה סיבוני, מר עמית לוטן, מר חזון נצח, מר מאיר וידל, מר איציק אזולאי ועוד אחרים שעבדו איתו באותה תקופה, כאשר מנהל הנתבעת מציין, כי הספיק לו עד אחד, לא היה צריך שניים, בכל הקשור עם עבודה בלילות (עמ' 446 מול ש' 15-16), על ההשלכות שיש לאי הבאת עדים לעניין זה.

 

66. התובע הפנה עוד לכך שמנהל הנתבעת, מר יוסי שואף, אישר כי ניתן לבצע את הבדיקות גם באור יום, במיוחד כשבתקופה בה עבד התובע אצל הנתבעת לא היה ברור הקשר בין אור השמש לעובדה שנגרם בגין החשיפה נזק, בהיבט מחלתו של התובע (עמ' 448 מול ש' 1-5, וכן עמ' 470 מול ש' 28). מנגד ד"ר גרוף יאיר, שהיה ראש תחום ניטור אישי והגנה מקרינה על סגולה בכור בסורק, מציין, כי כבר בשנת 83' ידעו על הסכנה שבחשיפה לקרינת על סגול ולכן נושא זה אף הוכנס לתקנות הבטיחות (עמ' 410 מול ש' 12-13), אלא שהינו מציין זאת כסיכון אפשרי, ככזה שאינו מוכח ב-100%,+ ולא כסיכון וודאי.

 

עוד הפנה לכך, שד"ר גרוף מציין בעדותו, כי זה מוגזם לתת לעובד לעבוד בדרום הארץ תחת שמש, מעל חצי שנה, בלי הגנה ובלי כובע, וכי בשמש ניתן לספוג קרינתUVB ברמות הרבה יותר גבוהות (עמ' 413 מול ש' 10-13). ד"ר גרוף אף אישר, במאמר שצורף לכתב התביעה- נספח י"ט, כי חשיפה לקרינת שמש בינונית בטוחה רק לפרק זמן קצר שבין 30 ל- 60 דקות, ובימים בהם עוצמת השמש גבוהה מאד, מותרת חשיפה לאור השמש של 10-15 דקות, תוך התייחסות להחזרי קרינה, כגון שלג, כביש, אספלט וכו'.

 

לבסוף לעניין זה הפנה ב"כ התובע לכללי ה- ACGIH (ועדת הגיהותנים התעשייתים של ממשלת ארה"ב המחייבת בישראל מכוח תקנות הבטיחות בעבודה (ביצוע בדיקות סביבתיות תעסוקתיות ותקני חשיפה תעסוקתיים לגורמים כימיים ופיסיקליים,התשמ"ד-1983 תקנה 4 בתקופה הרלוונטית)(להלן: "כללי ACGIH" וכן "תקנות הבטיחות בעבודה 1983" בהתאמה)

על פי כללים אלה, רמות החשיפה המקסימליות של עובד לקרינתUVA (320 עד 400 ננומטר) ו- UVB(200-315 ננומטר) קבועות בעמ' 92-95. משהעידו התובע, מר תורג'מן, מר קליין וכן מר ויגודני ובן צבי, כי התובע עבד בין השעות 07:30 עד 16:30, כי אז: "אין ספק כי התובע עבד גם תחת שמש יוקדת וספג כמויות קרינה גבוהות שהלכו התווספו והתווספו" (סעיף 39 לסיכומיו).

 

בדיקות אל הרס שבוצעו אצל הנתבעת כמקור חשיפה לקרינת אולטרא סגול

66. מעבר לחשיפה לקרני השמש, כמקור לקרינתUV פוגענית, טען התובע, כי נחשף לקרינה זו גם במעבדת הנתבעת במהלך ביצוע בדיקות מגנופלקס וזייגלו המתבצעות כאמור לעיל באמצעות מנורה ידנית המקרינה קרינה על סגולה. עוד טען, כי במהלך עבודתו היה על הנתבעת לספק לו כפפות מתאימות ולבוש מגן בכל הליך שקיימת בו קרינה על סגולה. התובע הפנה לעדותו של מר שרגא בן צבי, שציין, כי לא ידוע לו על הצורך בשימוש בכפפות, לבוש ארוך או משקפיUV בעת ביצוע בדיקות מגנופלקס (עמ' 227 ש' 15-16).

התובע הפנה בסיכומיו לכך שהעד שרגא בן צבי העיד, כי הבדיקה באמצעות המנורה מתבצעת ידנית, כאשר למנורה יש ידית וצורה מאורכת כמו בננה, ובאמצעותה היו מתבוננים בחלק הנבדק במרחק 20 ס"מ מהחלק הנבדק וזהו טווח הבדיקה (עמ' 225 מול ש' 8-9). באמצעות המנורה הידנית מתבצעות בדיקות זייגלו ומגנופלקס, כאשר הזייגלו נועד לבדוק רכיבים עשויים מאלומיניום והמגנופלקס נועד לבדוק מוצרים עשויים מברזל, שכן זה מתמגנט (עמ' 231 מול ש' 12) ושתי הבדיקות עושות כאמור שימוש בקרינת UV באמצעות מנורת הבדיקה.

עוד ציין התובע בסיכומיו, כי ככל שמקרבים את מקור הקרינה לגוף, גדלה עוצמת הקרינה בריבוע. ב"כ התובע ציין, כי עוצמת הקרינה גדלה בריבוע המרחק (עמ' 206-207 לעדותו של התובע וכן עמ' 406 מול ש' 6-10 לחקירתו של ד"ר גרוף).

 

חשיפה לנורות  UVפלורסנטיות כמקור קרינת אולטרא סגול

67. מקור נוסף לקרינתUV שפעלה על התובע לטענתו אצל הנתבעת, היו שתי מנורות UV פלורסנטיות שמוקמו בגובה נמוך מעל ראשו במהלך ביצוע עבודתו במעבדת הנתבעת. מיקום הנורות שהשתלשלו עם שרשרת מהתקרה ועד לסמוך לראשו של הבודק הינה קריטית לטעמו של התובע, באשר יש השפעה רצינית לנושא המרחק (ראה ד"ר גרוף בחקירתו הנגדית עמ' 405 מול ש' 16-17 וכן עמ' 406 מול ש' 22). מאידך, ולטעמו של ד"ר גרוף, אין מדובר במנורת UV שהשתלשלה מעל ראשו של התובע כי אם מדובר במנורה פלורוסנטית רגילה ולא כזו המפיצה UV (ראו גם תצהירו של יהושוע ויגודני ס' 7 וכן עדותו בעמ' 361 מול ש' 16).

 

68. התובע הפנה גם לכך שהנתבעת משכה את חוות דעתו של פרופ' לרמן, המומחה התעסוקתי מטעמה, ולפיכך נותרו קביעותיו של פרופ' ריבק מטעם התובע כקביעות יחידות בתחום התעסוקתי, בכל הקשור עם הסכנות הנובעות לאדם מקרינת השמש. עוד הפנתה לכך, כי הנתבעת משכה את סקר הבטיחות שערך ד"ר ביצ'אצי' עבורה ואף נמנעה במכוון מלחקור את התובע ואת עדיו, באשר להיקף חשיפתם לקרינת UV, והתעקשה לטעון, כי התובע לא עבד במעבדה בבדיקותUV באופן שממחיש עד כמה הנתבעת, כך התובע, לא היתה ערה לסכנה שבחשיפת העובד לקרינת UV, מה גם שהטענה כי התובע לא עבד בבדיקות בהן נחשף לקרינתUV אינה נכונה (עמ' 222 לעדותו של שרגא בן צבי, מנהל העבודה הישיר של התובע שהעיד כעד מטעמו, מול ש' 12-20, בהן מציין כי בבדיקות הזייגלו אותן ביצע גם התובע, מסתכלים על החלק הנבדק במנורת UV), ולכן יש לקבוע כי התובע אמנם עבד במעבדה עם מכשור המקרין קרינת UV.

 

69. התובע הפנה עוד לכך, שעל פי תקנות הבטיחות בעבודה 1983, מחויב כל מעביד לשמור ולהמציא את נתוני חשיפת העובד למשך 20 שנה, היינו מ- 1987, מועד סיום העסקתו של התובע אצל הנתבעת, עד שנת 2006, באופן המעיד על אי עמידה בתקנות (ראה גם עדותו של מר בן צבי, עמ' 234 מול ש' 24 המאשרת שאין אצל הנתבעת רישום שעות העבודה של העובדים) .

 

עמדת הנתבעת

70. לטעמה של הנתבעת, כאשר עסקינן בתיקי נזק הנובעים מחומרים רעילים, על התובע להוכיח שהחשיפה לחומר היא זו שגרמה למחלתו, דהיינו על התובע להוכיח קשר סיבתי עובדתי ספציפי, כמו גם קשר סיבתי פוטנציאלי (ר' פסק דינו של כב' השופט שפירא בת"א (חי') 732/01 לוי נ' חיפה כימיקלים ואח' (3.11.13)להלן: "פרשת חיפה כימיקלים").

בפרשת חיפה כימיקלים מתייחס ביהמ"ש לנזקים נטענים של דייגים בשל מחלת סרטן בה לקו עת עבדו בנחל הקישון ונחשפו לכאורה לזיהום נקבע, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי למרות היותו של נחל הקישון מזוהם ועל אף מחלותיהם של התובעים. לפיכך עתרה הנתבעת לדחיית התביעה כנגדה בהעדר קשר סיבתי (ראה גם ת"א (חי') 972/00 מיכאל עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ (17.6.13), שם דנו בתביעת אנשי שייטת וצבא גם הם לקו בסרטן עת צללו בקישון ואף שם נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי חרף הראיות הרבות ועדויות המומחים, לנוכח הנטל הכבד המוטל על תובע בתביעות שכאלה).

 

הוסיפה הנתבעת בסיכומיה, כי די בעדויות עדי התובע כדי להוכיח העדר קשר סיבתי והעדר רשלנות ולכן גם לא היתה סיבה לעמוד על חוות דעתו של פרופ' לרמן וזו נמשכה.

 

הנתבעת סמכה ידה על עדות מומחה התובע פרופ' ריבק, שהעיד כי סמך ידיו על דברי התובע בלבד (אך לא מצא לנכון לשוחח עם מנהל הנתבעת ואף לא לבקר במקום העבודה, למרות שהיה רצוי לעשות כן לטעמה של הנתבעת).

לגבי ניסיונותיו של פרופ' שיינפלד מטעם התובע לקשור סיבתית בין מקום העבודה למחלת הזאבת ממנה סובל התובע, העיד פרופ' ריבק, כי פרופ' שיינפלד אינו יכול להעיד על הקשר הסיבתי (עמ' 40 מול ש' 13), אלא רק להביע את דעתו וכי הוא עצמו הובא כעד מומחה. מכאן, כך הנתבעת, שיש להתעלם מחוות דעת פרופ' שיינפלד.

עוד הפנתה הנתבעת לכך שפרופ' ריבק נתקל לראשונה במקרה שלפנינו בצורך בקביעת קשר סיבתי בין מחלת הזאבת למקום עבודה מהסוג זה בו עבד התובע (עמ' 40 מול ש' 5 וכן מול 24-25).

 

71. הנתבעת הפנתה גם לכך שפרופ' שיינפלד גילה לראשונה, במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש, כי התובע לא הציג בפניו את מלוא החומר הרלוונטי הקשור לעניינו, הן בהיבט הרפואי והן בהיבט התעסוקתי (עמ' 43 מול ש' 22-23). כך למשל, טענת הנתבעת, שהתובע לקה במחלת הנשיקה בתקופת שירותו הצבאי. מחלת הנשיקה הינה טריגר אפשרי לפרוץ מחלת הזאבת, אך זו לא הובאה לידיעת פרופ' שיינפלד שמציין: "אז יש עוד גורם שיש להתחשב בו למרות חלוף השנים" (עמ' 44 מול ש' 7).

 

עוד הדגישה הנתבעת, כי עד כדי כך נושא הקשר הסיבתי אינו ברור, שפרופ' ריבק בחקירה נגדית משיב שאף אחד אינו יודע בכנות מהן הסיבות והגורמים לזאבת, האטיולוגיה למחלה אינה ידועה לחלוטין. בכל הקשור לחוזק הקשר הסיבתי שבין הלופוס לעבודת התובע שנים רבות אחורנית אצל הנתבעת השיב: "בטוח רק אלוהים יודע. אנו עוסקים בהסתברויות ולכן אינך יכול לדעת באיש מסוים 100% מה גרם למה" (עמ' 46 מול ש' 1-2).

 

72. גם פרופ' שיינפלד הפנה לאפשרויות נוספות כקשורות סיבתית לפרוץ המחלה מעבר למחלת הנשיקה ממנה, כטענת הנתבעת, סבל התובע. כך הינו מתייחס למוצרי קדרות שאף הם עלולים לגרום למחלה, כך הסיליקה, שהינו חומר כימי המצוי בחימר וגלזורה המשמשת בקדרות, בתעשיית הזכוכית, האסבסט ובהרבה מקומות אחרים, אף הוא גורם לזאבת. פרופ' שיינפלד אף מציין במפורש שקיימים מספר רב של גורמים למחלה שחלקם ידועים וחלקם לא והם כוללים גורמים גנטיים תורשתיים, סיבה הורמונלית וגורמים חיצוניים כמו תרופות, קרינת שמש,UV ולחץ (עמ' 127 מול ש' 8-11). מכאן הסיקה הנתבעת, כי מדובר בנושא מורכב ביותר בו המדע אינו יכול לקשור אפילו במאזן הסתברויות את חשיפת התובע במקום עבודתו למחלת הזאבת במיוחד כאשר קיימים גורמים רבים אחרים היכולים להוות טריגר למחלה כמו מחלת הנשיקה, חשיפה לקדרות/סיליקה, כאשר אשת התובע עוסקת בקדרות בביתה (ראה נ/24, וכן דברי פרופ' שיינפלד בעמ' 126 ש' 12-13), כך גם חשיפה לעבודות ריתוך עלולה להוות טריגר למחלה (ראה נ/26) ועוד.

 

73. הנתבעת מוסיפה וטוענת בסיכומיה, כי בכל הקשור עם חשיפת התובע לתאורה פלורסנטית, פרופ' ריבק לא ידע כלל תחת איזו נורה פלורסנטית עבד התובע ולמרות זאת ציין, כי כל נורה פלורסנטית מפיצה UVA ו- UVB, מה גם שמנהל הנתבעת הכחיש כל קשר בין עבודת התובע לחשיפת למנורה פלורסנטית המפיצה אור על סגול כאמור, וכאשר לא נטען שבשנת 86' היה ידוע על קשר סיבתי אפשרי בין נורת פלורסנט רגילה למחלת הזאבת.

 

74. הנתבעת אף הפנתה לאפשרות שהתובע נחשף במסגרת עבודתו כמנהל מעבדת צילום בין השנים 81-91 לתהליכי פיתוח העלולים אף הם לגרום למחלתו, (התובע ציין, כי מדובר במעבדה אוטומטית ללא מגע אדם, אך לטעמה של הנתבעת לא הביא כל מידע מתאים על כך למומחה, כפי שחזקה היה עליו שהיה מביא להוכחת העדר קשר סיבתי אפשרי למקום עבודתו זה). הנתבעת מפנה לעובדה ולפיה התובע, במסגרת עבודתו באגפא, נתקף סחרחורות ופרכוסים, שאין חולק שהם אחד מסימני מחלת הזאבת ולפיכך ראתה הנתבעת קשר אפשרי בין מקום עבודתו באגפא למחלתו, במיוחד כאשר לא סבל מכל מחלה שהיא עת עבד אצל הנתבעת.

הנתבעת הפנתה גם לאפשרות ולפיה התובע נחשף לקרינת UV, עת עבד בחנות צילום ובה בוצעו צילומי מסמכים עבור לקוחות, כאשר לפי עדות פרופ' שיינפלד מכונת הצילום מפיצה במהלך ביצוע הצילום קרינת UVB המשרה זאבת, עת מבצעים צילומים ולא סוגרים את מכסה המכונה.

כך גם הפנתה הנתבעת לאפשרות, כי ריתוך אף הוא הינו אחד הגורמים שיכול לגרום לזאבת ועפ"י נ/26 הראתה הנתבעת שהתובע פנה לבי"ח בעקבות ריתוך שפגע בעיניו, מקרה שאירע שנים לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת.

 

75. עוד הפנתה הנתבעת לעובדה ולפיה התובע סובל מלופוס מערכתי ולא מלופוס עורי, כאשר קרינה עלולה לגרום ללופוס עורי. מעבר לכך חזרה וציינה, כי במעבדות הנתבעת עושים שימוש במנורות בהן אורך הגל הינו 365 ננומטר, היינו תחום UVA 1, שאינו משרה לופוס, כאשר ה- UV הבעייתי מצוי במסגרת ה- UVB. מנהל הנתבעת הצהיר, כי התובע כלל לא היה חשוף לקרינה זו.

הנתבעת הדגישה, כי חוות הדעת של פרופ' ריבק אינה שלמה בהיותה מבוססת על דברי התובע בלבד, כך למשל ציין התובע בפני המומחה, כי לא קיבל הדרכות במסגרת עבודתו אלא שבפועל אמנם קיבל הדרכות ואף הודה בכך.

 

76. לאור כל אלה, היינו הקשיים שבהוכחת קשר סיבתי עובדתי ישיר, כמו גם האפשרות לפיה הסיבה להתפרצות מחלת הלופוס אצל התובע יכולה לנבוע גם מגורמים נוספים ובהם: צילום, ריתוך, קדרות, מחלת הנשיקה בתקופת הצבא ועוד סיבות שכלל אינן ידועות, בכל אלה, יש בהן כדי להרחיק את אפשרות קביעת הקשר הסיבתי שבין עבודת התובע אצל הנתבעת למחלת הזאבת.

אעיר כבר עתה, כי התובע בסיכומי תשובתו מציין, שבכל הקשור עם ריתוך, עבודות הריתוך להן נחשף כעולה מ- נ/26, אלה היו לאחר שכבר התגלתה הזאבת בגופו (שנת 2003), וכי הריתוכים היחידים שבהם נתקל היו אצל הנתבעת, טענה שהינה בגדר הרחבת חזית.

 

הקשר הסיבתי- דיון

חשיפה התובע לאור על סגול למקורותיו השונים

77. תחילה יצוין, כי לא כל חשיפה לאור על סגול מהווה בהכרח טריגר להשראת זאבת. התייחס לכך בפרוטרוט פרופ' שיינפלד במסגרת חקירתו בבית המשפט, כשציין כי באופן עקרוניUVB (להבדיל מ-UVA) הוא זה שגורם לזאבת. יחד עם זאת, קיימים מאמרים בספרות שגם UVA יכול להשרות זאבת (עמ' 19 מול ש' 20; עמ' 34 מול ש' 6). פרופ' שיינפלד אף הפנה לכך שמקור אפשרי לחשיפה לקרינת UV הינו מנורה פלורסנטית רגילה בהתייחס לפרמטרים של קרבה רבה לחולה, העדר מסנן מתאים ומשך זמן חשיפה ארוך.

בחקירתו הנגדית הסכים פרופ' שיינפלד, כיUVB מהווה גורם סיכון גדול יותר מה- UVA להשראת זאבת, אך אין אפשרות לדעת בכמה (עמ' 35 מול ש' 10-12).

 

בחקירתו הנגדית של פרופ' ריבק ובהתייחס לשאלת הקשר הסיבתי שבין חשיפת התובע לקרינה על סגולה במסגרת מקום עבודתו אצל הנתבעת למחלת זאבת בה לקה, ציין פרופ' ריבק, כי הסיכון קיים לאלה שחשופים לקרינת UV – גם UVA וגם UVB, כאשר גם קרינת UVA מתחלקת לשניים – UVA1 (אורך גל שבין 340-400 ננומטר) ו- UVA2 (אורך גל שבין 320-340 ננומטר)(ר' עדות מנהל הנתבעת עמ' 472 מול 23-25). התובע נחשף לכאורה לנורות פלורסנטיות, הלוגן ונורות אחרות שאיתן עבד. יחד עם זאת, פרופ' ריבק מודה, שאינו יודע לאילו נורות ספציפית נחשף התובע (עמ' 46 מול ש' 9), יחד עם זאת, לטעמו כל נורה שכזו מפיצה UVA ו- UVB (שם, מול ש' 6, וכן עמ' 48 מול ש' 3). אשר למערכת היחסים שבין UVA ל- UVB, ולמרות שבעבר סברו כי רק UVB מסב נזק, ציין פרופ' ריבק כי התברר שגם UVA2 עושה נזק דומה ל- UVB, וזאת יודעים כבר משנת 96', אולי עוד קודם (שם, מול ש' 11-17). פרופ' ריבק הדגיש, כי ניתן למדוד בנקל את שיעור הקרינה האולטרה סגולית ואת סוגה.

 

נורות פלורסנט כמקור קרינה

78. מקור אחד לחשיפה לאור על סגול, הינן נורות פלורסנטיות רגילות אליהן נחשפים למשל במהלך ישיבה במשרד.

בתצהירו (סעיפים 25-26 לת/12) מציין התובע, כי ביצע חלק מהעבודה במעבדת הנתבעת. העבודה בוצעה בחושך כשמעל לראש העובד מצויה מנורת פלורסנט קבועה שפעלה בכל שעות היום והלילה והיתה מנורה שהפיצה אור על סגול. גודלה היה כשל מנורת פלורסנט רגילה היא היתה ללא מסנן והשתלשלה מהתקרה עד סמוך לראשו של הבודק.

למרות טענתו זו של התובע, לא הוכח כי עסקינן במנורת UV המפיצה אור בתחום העל סגול (כדוגמת "אור שחור") שנועד לצרכי הבדיקה ולאו דווקא מנורה פלורסנטית רגילה שעליה מסנן בצבע סגול. התובע עצמו נשאל האם הנורה שהיתה לבנה הותקן עליה מסנן שהיה למעשה זכוכית סגולה והשיב: "כן, ככה עבדנו". היינו התובע היה מוכן להודות שאין מדובר במנורת ה-UV בה עשו שימוש בבדיקות המגנופלקס והזייגלו אלא מדובר בנורת פלורסנט רגילה עליה מותקן מסנן בצבע סגול.

התייחס לכך מר שרגא בן צבי בחקירתו וציין, כי מדובר בתאורת רקע לחדר המצופה בצבע סגול זו אינה נורת UV וכלשונו: "זה פלורסנט פשוט שעטוף בחומר כמו ניילון סגול" (ר' עמ' 225 מול 11-26 וכן מול 13 כשמציין "כאילו UV אך לא UV" ). כך גם סבר ד"ר גרוף, שאין מדובר במנורת UV שהשתלשלה מעל ראשו של התובע כי אם מדובר במנורה פלורוסנטית רגילה ולא כזו המפיצה UV (ראו גם תצהירו של יהושוע ויגודני ס' 7 וכן עדותו בעמ' 361 מול ש' 16), וגם מנהל הנתבעת מר שואף בתצהירו בסעיף 23(3) מציין כי מדובר במנורה פלואורסנטית שגרתית הצבועה בצבע סגול שאינה גורמת נזק ונרכשת בכל חנות חשמל לתאורה למסיבות, תערוכות אמנות וכיוצ"ב.

 

מכאן, שלא הוכח, בהתייחס למנורה ספציפית זו, שמדובר בנורת על סגול כשלעצמה. יחד עם זאת גם נורה פלואורסנטית רגילה מפיצה קרינה על סגולה. פרופ' ריבק, במענה לשאלה האם ישיבה כל היום כשמעליך נורות פלורסנטיות יכולה להשרות לופוס, השיב: "אתה חשוף ל- UVA2, שעלולה להיות גורם ללופוס... אם תשב 8 עד 10 שעות מתחתיה אי אפשר לשלול שזה אחד הגורמים ללופוס" (עמ' 47 מול ש' 9-12). אינפורמציה זו ידועה כבר לפני כ- 5 שנים. כאשר משתמשים בנורות הלוגן ופלורסנט צריכים שתהא חציצה בין הנורה לבין הגוף באמצעות כיסוי זכוכית, ובוודאי שאסור שהמרחק יהיה של סנטימטרים ספורים מהגוף.

 

בנסיבותיו של תיק זה, לא הוכח, שהתובע נחשף במסגרת עבודתו אצל הנתבעת לתאורה פלורסנטית רגילה קבועה לאורך שעות, ימים ושנים בדרגת קירבה גבוהה לגופו בדומה למקרה אליו הפנה פרופ' ריבק (ר' ע"נ 464/99 פלח דורון נ' משה"ב (20.7.2003); וכן הערעור שהוגש על פס"ד זה בע"א (ת"א) 3176/03 משה"ב נ' ד"פ (31.8.2005) להלן: "פרשת פלח דורון"), ולכן קיים גם קושי לקבוע כי אותה נורה במעבדה היא זו שהשרתה את מחלת הזאבת לתובע. אין כל אפשרות ודרך לקבוע כי קרינת UV הנובעת ממקור זה של מנורה פלורסנטית רגילה היא זו שהשרתה את המחלה לתובע, כאשר ידוע שהתובע לא עבד מתחת למנורה זו לאורך שעות רבות ושנים רבות כדוגמת אותו חייל בפרשת פלח דורון, (הדוגמא שנתנה בדיון ע"י פרופ' ריבק), שלקה במהלך שירותו הצבאי בזאבת לאחר שהתברר שנחשף לנורות פלורסנטיות במהלך שעות עבודה רבות ולאורך שעות, ימים ושנים רבות, וכאשר יש גם מי שטוען שכלל לא ניתן היה לעמוד תחת למנורה זו שכן היא מוקמה מעל מתקן השטיפה במעבדה, (ר' עדות מר שרגא בן צבי עמ' 242 מול 22), ומצויה לפחות 60-70 ס"מ מהבודק (251 מול 4). במיוחד כך כאשר ברור כי רוב רובה של עבודת התובע אצל הנתבעת התבצעה מחוץ למעבדה היינו במקום עסקם של לקוחותיה ולכן חשיפתו לאותה מנורה פלורסנטית אינה יכולה להיחשב כשעות רבות וימים רבים לאורך זמן ולכן גם לו כזו שהשרתה קרינת אולטרה סגול מסוכנת שהשרתה את הזאבת.

 

מכאן, שכאשר אין הוכחה שעסקינן במנורתUV כשלעצמה, וכאשר ברור שהתובע אינו נמצא תחתיה תקופות ארוכות לאורך שעות עבודה רבות, מידי יום ולאורך שנים כבפרשת פלח דורון, כי אז אין לומר שאותה מנורה שתחתיה עבד במעבדת הנתבעת עובדתית, היא זו שהשרתה על התובע את המחלה.

 

אפילו תאמר כי קיים קשר סיבתי עובדתי לנושא זה, עדיין סברתי כי לא קיים קשר סיבתי משפטי באשר הידיעה אודות הקשר שבין מנורה פלורסנטית ללופוס התברר כפי עדותו של פרופ' ריבק כ-5 שנים קודם לכן, היינו זמן רב לאחר שהתובע סיים עבודתו אצל הנתבעת ולכן אין מנוס מלקבוע, כי בהפעלת מבחן הציפיות, ואף את מבחן השכל הישר, אין לצפות מהנתבעת שתדאג לאמצעי מיגון כלפי מנורה פלורסנטית רגילה מקום בו לא ידועה כלל הסכנה הנובעת ממנה.

 

אור השמש כמקור קרינה

79. מקור נוסף לקרינה על סגולה הינו כידוע אור השמש. חשיפת התובע לקרינת השמש כמשרה זאבת בשל החשיפה לקרינת אולטרה סגול, הינה אפשרית בבחינת אחד מאותם מקורות הידועים כמשרים זאבת. יחד עם זאת, ולמרות עדויות עדים מטעם התביעה כמו גם התובע עצמו, כי העבודה התבצעה בחלקה בשמש (ראה תצהירו של דוד תורג'מן, סעיף 5; תצהירו של אמיר קליין, סעיף 5 וסעיף 21 וכן חקירתו הנגדית עמ' 94 מול ש' 9, שם ציין כי בעבודה בחוץ בשעות היום עבדו 5 שעות תחת כיפת השמיים; תצהיר התובע, סעיף 16 ו-19 ל- ת/12) עדיין, לא יכולתי להתרשם, כי העבודה בוצעה בעיקרה תוך חשיפה לשמש באופן שהשרה זאבת. בכל מקרה, לא הוכח לי מהי כמות קרינת השמש לה נחשף התובע והעובדים האחרים של הנתבעת למול הכמות האסורה בחשיפה לשמש. התייחס לכך מפורשות עד התובע מר דוד תורג'מן בחקירתו הנגדית לאחר שנשאל כמה מהעבודה בוצעה בתוך מבנה השייך לתובעת וכמה במבנים חיצוניים והשיב: "רוב עבודות החוץ היו בלילות" (עמ' 68 מול 18) וזאת, למרות שנטען, כי חלק ניכר מהעבודה בוצעה בחוץ בשעות היום תחת "שמש קופחת". תימוכין נוספים לכך ניתנו ע"י העד שרגא בן צבי ולפיו ביצע את עבודות החוץ בלילה בלבד! (עמ' 232 מול 6-19) וזאת לאור העובדה שעובדי הנתבעת לא יכלו לבצע צילומים כאשר שהו במקום ביצוע העבודה עובדי הלקוחות ולכן העבודה בוצעה בעיקר בלילה, ובכל מקרה אפילו נשלחו לעבודה ביום מדובר בכמות אפסית של חשיפה שכן עבדו במקומות סגורים (עמ' 234 מול 6-7 ואילך), כך גם מציין מר יהושוע ויגודני בתצהירו( ס' 9 לנ/29). כך גם מנהל הנתבעת מר יוסי שואף ציין כי: "רוב העבודות ברדיוגרפיה הן עבודות לילה" (עמ' 442 מול 20) ובמקום אחר "לא ניתן לצלם כשיש שמש" (עמ' 444 מול 27).

 

מכאן, שאפילו אקבל עמדת התובע ולפיה חלק מעבודות החוץ אמנם בוצעו בשעות היום ובשמש, עדיין אין סיבה שלא להאמין שחלק ניכר מהם בוצע דווקא בלילה. מכאן, שאין אפשרות לקבוע נכוחה כי עבודות החוץ בוצעו ברובם בשעות היום תוך חשיפה לשמש, מעבר לעובדה שלא הוכח כאמור מהן כמויות החשיפה השונות להן נחשף התובע לאורך התקופה בה עבד אצל הנתבעת למול הכמות המותרת בחשיפה. מעבר לאמור, מדובר בפרק זמן ארוך ביותר שחלף מאז התובע עבד אצל הנתבעת המקשה עד למאוד במציאת תיעוד מתאים לעבודת התובע אצל הנתבעת, לרבות לעניין שעות העבודה, פרקי החשיפה השונים וכיוצ"ב נתונים, שלו עמדו לנגד עיני המומחים, היה בהם אולי כדי לקבוע במאזן הסתברויות כי חשיפת התובע לשמש היתה זו שהשרתה עליו את המחלה. בכך יש כדי להוות נזק ראייתי לנתבעת על כל המשתמע מכך לעניין הנטל המוטל על התובע להוכיח טענתו זו והעדר יכולת מתאימה להתגונן מולה.

 

לא מיותר להוסיף ולציין, כי בפרק הזמן הארוך שחלף מאז חשיפת התובע לשמש אצל הנתבעת ועד למועד גילוי הזאבת, התובע נחשף בוודאי לאור השמש גם בנסיבות שאינן בהכרח קשורות לעבודה. מי לידנו יתקע כי אין מדובר בהשראה דווקא מהחשיפה לאור השמש במקומות חיצוניים שאינם קשורים לנתבעת? וככל שמדובר בחשיפה מתווספת או מצטרפת עד למסה קריטית בה מושרית הזאבת, מי יאמר לנו מה חלקה של עבודת התובע אצל הנתבעת ומה חלקה של חשיפתו למקורות שמש אחרים? לא שמעתי כל טיעון או הוכחה בעניין זה.

 

מכאן, שבהעדר נתונים ברורים במאזן הסתברויות המעידים על נטיה ברורה לכיוון חשיפת התובע לאור השמש לפרק זמן ארוך מהמותר במסגרת עבודתו אצל הנתבעת, יתקשה ביהמ"ש עד למאוד לקבוע, כי קיים קשר סיבתי עובדתי המייחס דווקא את חשיפת התובע לשמש במקום עבודתו אצל הנתבעת כמשרה את מחלת הזאבת. ויותר מכך, חשיפה לאור השמש אפשרית גם שלא במקום העבודה אצל הנתבעת, התייחס לכך גם פרופ' ריבק בחקירתו הנגדית וכשנשאל אם הליכה מרובה בשמש קשורה, השיב "אם אינו מוגן, כן... אם הוא הולך שעות רבות לא מוגן וחלק גדול מגופו חשוף, אז כן. אם הוא נשרף בים הרבה זו גם אפשרות" (עמ' 56 מול ש' 21 וכן מול 25-26). מכאן, שגם חשיפה לאור השמש בעת שהות בים ולאורך זמן יכולה להשרות זאבת, ואין כל אפשרות כאמור לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט אזרחי, שדווקא החשיפה לאור השמש במקום העבודה אצל הנתבעת הוא שהשרה את הזאבת. התובע מצדו, למרות הטענה בתצהירו לפיה נחשף רבות לאור השמש בעת עבודתו אצל הנתבעת, ציין בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה האם הלך בשמש בטיולים, לים וכו' השיב, כי: "אני בעקרון לא אוהב שמש, יש לי בעיה איתה...בשנת 86 לא חבשתי כובע ולא נחשפתי הרבה לשמש" (עמ' 203 מול 4-6), ככל שהתכוון לחשיפה לשמש שלא במקום העבודה, מוזר היה להיווכח כי אינו נחשף לשמש באורח קיצוני אלא כשזה קשור למקום עבודתו ונדמה שההפרזה לצד ההימנעות מאור השמש שאינה קשורה לעבודתו מעלה תהיות.

 

מנורת בדיקה על סגולה כמקור

80. מקור שלישי אפשרי לקרינת על סגול אליו נחשף התובע היתה מנורת על סגולה ידנית שהפיצה אור על סגול לצורך ביצוע בדיקות המגנופקס והזייגלו שביצע התובע במעבדת הנתבעת. המנורה בה נעשה שימוש היתה לטענת התובע ללא מסנן או הגנה (ס' 28 לת/12), הקרינה שנפלטת מהמנורה הידנית גורמת לסדק שבחפץ הנבדק לבלוט. התובע ציין, כי היה סורק את הכלי הנבדק ממרחק של סנטימטרים בודדים מגופו ובקרבה רבה לפניו והכל על מנת שיוכל לגלות הבדלי צבע המעידים על סדקים זעירים בגוף או בכלי הנבדק. בשתי הבדיקות (מגנופלקס וזייגלו) נעשה שימוש במנורת UV (ר' עדות העד מר דוד תוג'מן עמ' 78 מול 8 וכן תצהיר מר דוד תורג'מן, סעיף 11 ותצהירו של אמיר קליין סעיף 11 גם כן).

לא מיותר לציין שוב, כי בדיקות המגנופלקס והזייגלו הינן בדיקות שנערכות למתכות ממגנטות ובלתי ממגנטות בהתאמה. בבדיקת המגנופלקס מנקה הבודק את המתכת הממגנטת בחומר מסוג ג'נקלין, ולאחריו מועבר הכלי הנבדק דרך כלי אחר היוצר שדה אלקטרו מגנטי, הבודק מזליף עליו חומר הקרוי מגנופלקס תוך סיבוב הכלי על מנת לאפשר לחומר להתפזר על פני שטח הכלי כולו. כאשר נבדק כלי העשוי מתכת שאינה ממגנטת, עושים שימוש בחומר בשם זייגלו בצבע ירוק. לאחר שאותו כלי נעטף כאמור בחומר המתאים לו הבודק מאיר על הכלי עם מנורתUV ידנית שהיתה מקרינה אור על סגול לשם בחינת קיומם של סדקים או פגמים בכלי הפוגמים ביכולת השימוש בו (ר' תצהירי דוד תורג'מן ואמיר קליין ס' 11; ותצהיר התובע ס' 28). לאחר תום הבדיקה היה הכלי הנבדק נשטף בג'נקלין (ס' 31 לתצהיר התובע). הסביר זאת גם מר שרגא בן צבי, עובד הנתבעת בשנים הרלוונטיות כמו גם בתקופה האחרונה (ר' עמ' 222 מול 12-20 וכן עמ' 224 מול 24 ואילך) וציין לשאלת ביהמ"ש כיצד מתבצעת הבדיקה כך:

"...אני מקבל את החומר הנבדק, שוטף אותו, עוטף אותו עם חומר ניקוי בזמנו היה ג'נקלין, היה מוכר בשוק, נותן לחומר להתייבש, אח"כ צובע אותו בצבע זוהר, נותן לצבע להתייבש בערך 10 דקות, אח"כ שוטף אותו ואחרי שנשטף, אם הוא תקין, צובע את הסדקים וניתן לראות. מפריד אותו מהחבילה. נכון שמדובר במוצרים חדשים לפני שמשווקים"

 

ראה גם תצהירו של מר דוד תורג'מן, סעיף 11, בו הינו מסביר מהן בדיקות המגנופלקס והזייגלו, וכלשונו:

"11. לאחר הניקוי בחומר ג'נקלין (של הכלי המתכתי הנבדק – א.ב.) היו שתי אופציות להמשך טיפול. אם מדובר בפריט לא מתמגנט אז במקום לשים נפט משתמשים בחומר בשם זייגלו בצבע ירוק ולאחר מכן נעשה שימוש במנורות אולטרה סגוליות ללא מסננים. אם מדובר בחומר מתמגנט אז היינו מבצעים בדיקת מגנופלקס בה מכניסים את החפץ הנבדק למכשיר בעל שתי דפנות ושופכים על החפץ עם צינור נפט עם שבבים כאשר כל מנגנון הבדיקה היה פתוח והריחות וכן האדים התפזרו לכל עבר בתוך חדר סגור הרמטית שהיה מוחשך ללא תאורה אחרת.

12. בכל הזמן הזה דלקה מעל המתקן בגובה של כ- 50 סמ" מעל הראש שלנו מנורת פלורוסנט אולטרה סגולית ללא מגן או מסנן ואשר הקרינה באור סגול על החפץ הנבדק. כמו כן, היתה לנו מנורת אולטרה סגול ניידת המחוברת לשנאי בעזרתה הארנו אור סגול על הפריט הנבדק מקרוב...

13. הבדיקה היתה מתבצעת ביד בלבד כדי לזהות את הסדקים. בשום שלב לא ניתנו לנו הנחיות לוודא את תקינות המנורה לפני תחילת העבודה, שכן אם המנורה היתה פגומה ואם היה לה מסנן (דבר שלא היה) אזי יתכן שהיתה למנורה זליגה".

 

עוד הוסיף, כי את מציאת הסדקים מבצעים באמצעות נורת UV, וביחס אליה ציין כי: "היתה מנורה אחת כחולה UV עליה היו מסתכלים, איתה היו בודקים את המוצר...זו מנורה עם ידית, היתה לה צורה מוארכת כמו בננה, היה מתקן והיית מסתכל על החלק במרחק 20 ס"מ, מאיר על החלק עם המנורה, זה טווח הבדיקה".

 

בכל הקשור לתיאור המנורה ציין מר בן צבי בחקירתו, כי למנורה מתג ON/OFF והיא מופעלת בזמן הבדיקה. המנורה כובתה כשלא נעשה בה שימוש. עוד ציין, כי כשהיתה המנורה מתחממת היא היתה מפסיקה עבודתה אוטומטית לאחר פרק זמן של כ-30-40 דקות כשאז הפסיקה עבודתה לכחצי שעה. מר בן צבי הדגיש, כי אי אפשר היה לעבוד עם המנורה ברציפות מעל 40-45 דקות (עמ' 226 מול 17-21).

 

התייחסות פרטנית של התובע למנורת ה-UV הידנית היתה לכך שהיא היתה בלתי מוגנת וללא מסנן. התובע ציין, כי תוך ביצוע הבדיקות לכלים השונים כשהמנורה מצויה סנטימטרים מגופו ומפניו מבלי שהנתבעת מקפידה על כללי הבטיחות שבשימוש במנורה זו כפי שהותוו ע"י היצרן ובניהן הצורך בהימנעות ממגע עם העור בשל החום הנובע ממנה, הצורך בביגוד מתאים וכפפות בכדי להגן על העור מקרינת העל סגול שנפלטת מהמנורה, וכן איסור שימוש במנורה הניידת ללא מסנן זכוכית כמו גם איסור להתבונן לתוך המנורה כשהיא דולקת (ס' 29 לתצהיר התובע באשר להוראות הבטיחות של היצרן בהפעלת המנורה). התובע טען כי לא הודרך ע"י הנתבעת באופן השימוש הנכון במנורה הניידת כמו גם לא קיבל אמצעי הגנה מתאימים וכאשר על המנורה לא הותקן כל מסנן כפי הוראות היצרן (ס' 30 לתצהירו). כאשר את הבדיקות ביצע פעמים רבות ביום (ס' 35 ו-46 לתצהירו) מכאן, שחשיפת התובע למנורת העל סגול במהלך ביצוע המגנופלקס והזייגלו, הינה מקור אפשרי לחשיפה לקרינת על סגול ולכן גם מקור אפשרי להשראת המחלה. במיוחד כך כאשר חשיפה למנורה שכזו היתה אך ורק אצל הנתבעת.

 

81. מנגד, מציינת הנתבעת כי בשנת 1986, כלל לא היה ידוע שקרינת על סגול גורמת למחלות בהיבט הקשר הסיבתי הכללי (ר' חקירתו הנגדית של פרופ' שיינפלד השיב "נכון" בתשובה לשאלה האם נכון שמעט מאוד מחקרים העריכו את תפקיד הקרינה העל סגולה כטריגר לזאבת עמ' 125 לפרוטוקול), עוד טענה, שלא הוכח כלל, כי היתה איזו שהיא ידיעה בדבר הקשר הסיבתי שבין האור העל סגול לפרוץ מחלת הזאבת, ומכאן שגם הנתבעת לא יכולה היתה להיות ערה לנושא זה ולכן גם לא לצפות את האפשרות כי זה יגרום לנזק ולכן גם אין התרשלות מצידה. בכל הקשור עם קשר סיבתי עובדתי ביחס לתובע ספציפית ציינה, כי בנסיבותיו ייתכנו סיבות מרובות להשראת הזאבת ללא קשר למקום עבודתו. מנהל הנתבעת אף ציין בתצהירו כי מנורה זו פלטה אור על סגול באורך גל של 365 ננומטר, היינו בתחום ה-UVA (הקרוי גם "אור שחור") שאינו מסוכן לבריאות, בוודאי שלא היה ידוע כי הינו מסוכן בתקופה הרלוונטית בה עבד התובע (ר' סעיף 48 לתצהירו של מר יוסי שואף נ/34א').

 

82. תחילה יצוין, כי טענת הנתבעת ולפיה במסגרת עבודת התובע הוא לא ביצע בדיקות המגנופלקס והזייגלו אינה נכונה. הוכח לטעמי, כי התובע אמנם ביצע בדיקות אלה במסגרת עבודתו ובנושא זה למעשה הנתבעת חזרה על טיעון זה בסיכומיה בשפה רפה בלבד.

מכל מקום, לטעמי, באמצעות הפעלת הנורה הידנית יכול והתובע ייחשף לקרינת UV. קרינה זו מצויה בתחום ה-UVA (ר' ס' 46 לתצהיר מנהל הנתבעת נ/34א'; נספח יב' לתצהיר- היינו דו"ח בדיקת המנורה הידנית ע"י ד"ר יאיר גרוף מהמרכז למחקר גרעיני בנחל שורק מתאריך 2.9.2007 שבדק ומצא, כי המנורה מקרינה באורך גל של 270 ננומטר, היינו בתחום ה-UVA) תחום האור השחור הינו כידוע פחות מסוכן מתחום ה-UVB. מכאן שטכנית, אפשרי כי התובע יהא חשוף לקרינת UVA בזמן ביצוע בדיקות המגנופלקס והזייגלו. במיוחד כך כאשר לא הוצג לי בראיות, כי נערכה ביקורת מתאימה על האופן בו ביצע התובע את בדיקות המגנופלקס והזייגלו ע"י מנהלי העבודה של הנתבעת. מכאן, שיתכן והתובע נחשף לקרינת על סגולה בעת עבודתו עם מנורה זו.

 

83. אך בקביעה שהתובע יכול ונחשף לקרינת המכשיר הידני לא די. יש צורך לבחון מהי כמות החשיפה והאם זו עברה את המותר. מהי כמות החשיפה המותרת אנו כבר יודעים מופיע בתקנות הבטיחות בעבודה 1983 המפנות בתקנה 4 לכללי ה- ACGIH. בדיקת כללים אלה מעלה, כי בהתייחס לקרינה באורך גל של 315 ננומטר ניתן להפנות את מקור הקרינה לעבר העיניים למשך 16 דקות (ר' תצהירו של מנהל הנתבעת סעיף 46) ובפועל המכשיר שבו עסקינן פולט קרינה באורך גל של 365 ננומטר היינו כזו שהינה עוד פחות מסוכנת (סעיף 46 שם). מעבר לכך שיעור מקסימאלי זה מתייחס לקרינה המופנית לעבר הבודק ואילו השימוש במנורה הידנית הינו מהבודק והלאה. מכאן, שאפילו נחשף התובע לקרינת העל סגול, כי אז זו יכולה היתה לכל היותר לפגוע בגופו או באצבעותיו ככל שהקרין לעברן עת החזיק בחפץ הנבדק בידו. מכל מקום לא ברור לנו כלל מה פרק הזמן שבו התובע נחשף לקרינה מעבר לכמות המותרת בכללי ה- ACGIH.

מר שרגא בן צבי התייחס בעדותו לפרק הזמן בו בוצעו בדיקות המגנופלקס והזייגלו וציין, לאחר שהופנה לספר הבדיקות המגנופלקס והזייגלו אצל הנתבעת (ת/14), כי לאורך של 3 שעות ניתן לבדוק אלפי חלקים. ככל שמדובר בחלק נבדק בגודל של עד 20 ס"מ משך הבדיקה יכול להיות 5- 10 דק' לבדיקה עצמה כאשר התהליך כולו הוא בן 20 -30 דק' (עמ' 223 מול 19-23).

 

84. מכמות הבדיקות שבוצעה ונרשמה (ת/14) לא ניתן ללמוד דבר אודות פרק הזמן בו בוצעה כל בדיקה ובדיקה אם כי ניתן ללמוד על כמות הבדיקות שבוצעו. כך למשל לאורך כל שנת 1984 בוצעו 240 בדיקות בסה"כ (רובן מגנופלקס וזייגלו). לא יכול להיות חולק, כי התובע לא ביצע את כולן שכן היו עובדים נוספים אצל הנתבעת, כך גם ידוע לנו שהתובע ביצע בדיקות מחוץ למקום עסקה של התובעת ולכן אין לדעת בפועל מהי כמות הבדיקות שביצע התובע בכל תקופת עבודתו אצל הנתבעת בכלל ובחתך זמנים יומי בפרט. התייחס לכך גם מר יהושע ויגודני בתצהירו ס' 11 סיפא שם הינו מציין כי בדיקות אלה בוצעות בסה"כ מס' ימים בחודש ובתצהירו: "זה ימים בודדים פר בן אדם אחד שעובד במעבדה...אם לוקחים אדם סביר שנניח שמוסמך ועושה את העבודה הסיכוי שלו להיתקל בעבודות מעבדה היא כמה פעמים בחודש" (עמ' 368 מול17-23) . מכאן, שגם אין אפשרות לדעת כמה זמן נחשף התובע למנורת האולטרה סגול הידנית, חשיפה שבעטיה יכול והושרתה בו הזאבת, בעת תקופת עבודתו אצל הנתבעת. והרי מובן מאליו כי נדרשת רמת חשיפה התחלתית שממנה יש צורך להתחיל למדוד את החריגה שבחשיפה. יובהר, כי אין חולק שבתקופה הרלוונטית, כשעסקינן בקרינה שאינה מייננת להבדיל מקרינה מייננת, לא קיים בפועל אמצעי הבודק את משך החשיפה של העובד לקרינתuv , בדומה לשיעור החשיפה לקרינת רנטגן וגם אין חובה להתקין אמצעי מדידה שכזה (ר' סעיף 80 לתצהירו של מר יוסי שואף נ/34א').

 

85. כך גם בחינת תקנות הבטיחות בעבודה 1983 אליהן הפנה ב"כ התובע כאלה שהיו התקנות הרלוונטיות בעת עבודת התובע אצל הנתבעת המתייחסות לחומרים המסוכנים עימם עבד אלא בהפניה לכללי ה- ACGIH, כמו גם תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות ציוד מגן") המחייבות ציוד מגן מתאים לעבודה אצל הנתבעת, לא העלתה כי קיימת בהן דרישות מיוחדות לחשופים לקרינת אולטרה סגולה. בתקנות ציוד מגן לא מצאתי כלל התייחסות לסוג העבודה שביצע התובע אצל הנתבעת, בהיותן מתייחסות יותר לבניה, בניה הנדסית, חרושת או מלאכה, מחצבה, מכרה, שבכולן מתבצעת עבודה עם סיכונים נראים לעין המחייבים לכן מיגון לעיניים, נעליים, כובע מגן, נעלי בטיחות וכפפות מגן. סימן ו' תקנה 28 לתקנות אלה מתייחס לצורך בעבודה עם כפפות מגן וסינר בעת עבודה וטיפול בחומרים כימיים, אך הינו מגדיר מהם אותם חומרים כימיים: "...חומצה, בסיס או חומר צורב אחר הנתונים בכלי קיבול שביר או בכלי קיבול פתוח בין שהחמרים מוצקים, נוזלים או גזים, לרבות מילוי כלי קיבול בחומרים כאמור והרקתם וכן טלטולם והובלתם של חומרים כאמור". במילים אחרות, אין כל התייחסות לעבודה עם קרינת UV בתקנות אלה, ובאשר לחומרים כימיים מסוכנים נראה שהג'נקלין אינו נכנס לאף הגדרה המצוינת בתקנות ציוד מגן. מיותר לציין' כי התקנות כיום שונות מאלה שהיו בתקופה הרלוונטית, אך אלה הן התקנות שחייבו את הנתבעת בתקופה הרלוונטית.

 

86. אשר לתקנות בדיקות סביבתיות, תקנה 4 להן קובעת כדלקמן:

"4. (א) החשיפה המשוקללת המותרת ותקרת החשיפה המותרת יהיו במקומות העבודה

השונים לפי המתפרסם בארצות הברית במהדורה האחרונה של הספר:Threshold Limit values for Chemical Substances and Phsical Agents in the Work Environment with Intended Changes, American Conference of Governmental Industrial Hygienists Inc. (להלן-הספר) הנמצא לעיון במחלקה לפיקוח על העבודה בתל אביב, חיפה, ירושלים ובאר שבע ובספריית משרד העבודה והרווחה בירושלים.

(ב) הערכים שנקבעו בתוספת, לרבות אלה שלא פורטו בתקנות לפי הפקודה, לגבי גורמים כימיים או פיסיקליים מסויימים, יבואו במקום הערכים הכלליים שבספר.

5.  תחילתן של תקנות אלה ביום כ"ה בכסלו התשמ"ד (1 בדצמבר 1983)."

 

בכל הקשור עם רמת החשיפה לקרינת על סגולה התייחס הספר בתקופה הרלוונטית בעמ' 92-95 וקבע בתרגום חופשי כך:

"ערכי הגבלת החשיפה אלה מתייחסים לקרינת על סגול בתחום המיוחד שבין 200 ו-400 ננומטר ומייצגים תנאים בהם ניתן להאמין שכמעט כל העובדים יכול ויחשפו פעם אחר פעם ללא השפעה שלילית. ערכי חשיפה אלה של העין או העור מתייחסים לקרינת על סגולה שמקורה בקשתות, גז, ופריקות אדים, פלואורסנט ומקורות לוהטים וכן קרינת שמש, אך אינם מיושמים לקרינת על סגולה לייזר. ערכים אלה אינם אינם תקפים לחשיפה לקרינת על סגולה לאנשים בעלי רגישות. יש לעשות שימוש בערכים אלה כמדריכים לבקרת החשיפה למקורות מתמשכים בהם משך החשיפה  אינו נמוך מ- 0.1 שניה.

יש לעשות שימוש בערכים אלה כמדריכים בשליטה על חשיפה למקורות על סגול ואין לראות בהם כקו מפריד בין רמות בטוחות ומסוכנות"

 

בפסקת ה:"ערכים המומלצים" מצוין כי לערכי על סגול שבין 320-400 ננומטר (תחום ה-UVA בו מצויה מנורת הבדיקה הידנית), לא מומלץ זמן חשיפה לעור ולעיניים העולה על 16 דקות.

 

בדיקתו של ד"ר יאיר גרוף את המנורה הידנית, שנים אח"כ אצל הנתבעת, בדיקה שבוצעה עפ"י כללי ה- ACGIH, מעלה, כי ככל שהבודק נמצא במרחק של 5 ס"מ מצידי המנורה אין הגבלה לפרק הזמן בו ניתן להיות בקרבתה; מול המנורה במרחק של 10 ס"מ ניתן לשהות 4 שעות; במיקוד המנורה במגע 1.6 שעות; במיקוד המנורה במרחק של 40 ס"מ 4 שעות (ר' ס' 3 לדו"ח תוצאות מדידת קרינת אולטרה סגולה שצורפה לתצהירו של מנהל הנתבעת נ/34א' כנספח יא'; ר' לעניין זה גם חקירתו הנגדית עמ' 409 מול 19).

 

המסקנה הינה, כי קשה עד מאוד לקבוע כי על פי התקנות, בהעדר נתון אודות פרק הזמן בו עשה התובע שימוש במנורה הידנית, ובמיוחד לאור עובדה לפיה ניתן לשהות בקרבתה תקופות ארוכות, במיוחד תקופות שהן ללא הגבלה ככל שאינה מכוונת לבודק (מצידה למשל), כי שיעור החשיפה הינו מעבר למותר ובמיוחד כאשר החשיפה האפשרית הינה לאורך פרקי זמן לא מבוטלים, וכאשר אין מניעה לעשות שימוש במנורה ולהסתובב בחדר הבדיקה כל עוד המנורה אינה מכוונת על המפעיל או אחרים שבסביבתו (ר' ד"ר גרוף עמ' 411 מול 4-5).

 

87. אפילו אניח, כי עובדתית קיים קשר סיבתי עובדתי לפרוץ מחלת הזאבת אצל התובע בשל חשיפתו לאור על סגול בעת ביצוע בדיקות מגנופלקס וזייגלו, עדיין הפעלת מבחני הסיבתיות המשפטית היינו מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר מוציאים בנסיבות אפשרות זו מכלל אפשרות, שכן בתקופה הרלוונטית אין מודעות כלל לאפשרות השראת מחלת הזאבת בשל חשיפה לאור על סגול בתחום ה-A , (ר' פרופ' ריבק אשר מתייחס למערכת היחסים שבין UVA ל- UVB, ומציין כי למרות שבעבר סברו כי רק UVB מסב נזק, התברר שגם UVA2 עושה נזק דומה ל- UVB, וזאת יודעים כבר משנת 96' אולי עוד קודם (עמ' 46 לפרוטוקול מול ש' 11-17), היינו לאחר שהתובע סיים עבודתו אצל הנתבעת. לכן, אפילו אניח כי קיים קשר סיבתי עובדתי, עדיין בהיבט זה, לא קם הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש במנורה הידנית האולטרה סגולה לנזקי התובע באשר קיים קושי ניכר בציפיות אפשרות קיום קשר שכזה בתקופה הרלוונטית.

כהערת אגב אציין, כי התייחס לנושא ההיכרות עם תחום הסכנות הרובץ לפתח הקרינה האולטרה סגולה בכללותו במשרד להגנת הסביבה ד"ר יאיר גרוף בחקירתו הנגדית, לאחר שנשאל לגבי תקנות הבטיחות בעבודה בתקופה הרלוונטית והשיב: "עד שאני לא הרמתי ב-2004 את הכפפה אף אחד לא התעסק עם זה בכלל. המשרד להגנת הסביבה לא ראה צורך להתעסק בכך" (עמ'409 מול 25-27) ובהמשך ביחס לקרינת ה-UV ציין: "היא לא טופלה בארץ מבחינת הממסד, לא טופלה...לא יכול לבוא ולומר מה המעביד צריך לעשות, יודע שבאותה תקופה ועד היום נושא  UV לא מוכר גם לא לתמ"ת וגם לא למעבידים, לא מספיק מוכר" (עמ' 410 מול 6-10).

 

ג'נקלין כמשרה זאבת

88. התובע טען, כי השימוש בג'נקלין משרה אף הוא זאבת. עסקינן בחומר מסיר שומן המצוי במוסכים, ובתעשייה אווירית, עושים בו שימוש עד היום מבלי שאסרו השימוש בו (פרופ' ריבק עמ' 50 מול ש' 8-9). פרופ' ריבק נשאל האם יש סיבות נוספות, מעבר לקרינה העל סגולה ולמחלת הנשיקה כמשרי זאבת, וציין, "לא נראה לי. אולי עוד משהו אחד. הג'נקלין, ממיס אורגני שיתכן שיש לו קשר", יחד עם זאת הוא הודה מיד שלא נתקל במקרה בו הג'נקלין השרה זאבת (עמ' 49 מול ש' 12 וכן מול 19). מכאן, שקשה עד למאוד לקבוע שדווקא הג'נקלין היה זה שהשרה זאבת אצל התובע, במיוחד לאור היקף השימוש שנעשה בו עד עצם היום הזה ונעדר הוכחה פוזיטיבית לכך בספרות הרפואית.

 

מחלת הנשיקה כמשרה זאבת

89. עד כה עברנו על מקורות קרינתUV ונוזל הג'נקלין אליהם טען התובע שנחשף במהלך עבודתו אצל הנתבעת. אלא שאלה אינם המקורות היחידים להשראת הזאבת בגוף האדם. מסתבר, שישנם מקורות אפשריים זהים וגם נוספים, כפי טענת הנתבעת, היכולים אף הם, ללא כל קשר למקום העבודה אצל הנתבעת, להשרות זאבת. מדוע שלא ניתן יהיה לסבור כי דווקא אלה הושרו המחלה אצל התובע?

 

90. אחד הגורמים אליהם מפנה פרופ' שיינפלד בחקירתו הנגדית כמשתתף בהשראה של זאבת הינו נגיף ה- EBV, שהינו נגיף מחלת הנשיקה. פרופ' שיינפלד מציין במפורש, כי: "זה יכול לגרום לאנשים מסוימים ללופוס" (עמ' 30 מול ש' 11), כך גם ציין, כי הדגירה עד להתפרצות המחלה יכולה להתרחש שנים רבות (שם, מול ש/ 14). ובהמשך: "... יש הרבה חולי לופוס שנחשפו למחלת הנשיקה אך יש גורם נוסף. זה שמישהו הניח שהיתה לו מחלת נשיקה, זה לא אומר שזה הגורם בשעה שיש גורם ברור יותר שיכול לגרום. אתה צריך ללכת לגורם היותר ברור, אם לא תמצא אותו אולי זה מחלת הנשיקה" (עמ' 32 מול ש' 26-28).

פרופ' שיינפלד הופנה לתיעוד רפואי מתקופת הצבא, אותו לא ראה עת ערך את חוות דעתו, ובו גם תעודת אשפוז חולה בחדר בידוד (נ/3 – הכולל הפניה, וכן אבחנה וסיכום מחלה). פרופ' שיינפלד התבקש לתרגם את העולה מהכתוב באותו מסמך, וציין כי: "נכון שכתוב שחזר מבידוד בשל מחלת הנשיקה", אלא שמבחינתו מדובר בתרגום ולא אבחון, דהיינו, מדובר במסמך ללא ערך רפואי דיאגנוסטי, לטעמו זו אינה אבחנה, אלא חזרה על מה שציין הרופא המפנה, שהפנה את התובע לבידוד שציין, כי הינו נוטה לחשוב שמדובר במחלת הנשיקה בגלל ממצאים של לימפה דנופטיה מופשטת וטחול בספק. פרופ' שיינפלד אף מופנה לכמות טסיות הדם העולה מספירות הדם שבוצעו לתובע במהלך טיפול רפואי שקיבל וציין כי: "אין לו מחלת הנשיקה... אין אף מדד שמצביע על מחלת הנשיקה שעשו לו ספירות דם. בנוסחת תאי הדם אין שום הערה שהיתה בולטת שהיו לו תאים אטיפיים. שנית, מיעוט טסיות הדם הינו הוכחה למחלת הנשיקה והטחול הקטן שנמוש, כתוב שלא רגיש. מחלת הנשיקה היא חדה, זיהומית, שהטחול גדל מהר וכואב ולא רגיש פה. ובנוסף הכבד ללא ממצא. במחלת הנשיקה הכבד כמעט תמיד נפגע עם הטחול. כמומחה לרפואה פנימית ומנהל מחלקה כ- 27 שנים, אני אומר שלפי הכתוב כאן אין מחלת הנשיקה" (עמ' 33 מול ש' 11-16). פרופ' שיינפלד אף מציין, כי היה מצפה למצוא תוצאות בדיקות דם שיעידו על סרולוגיה של IGM היינו תאים טיפוסיים למחלת האינפקשס מונו (מחלת הנשיקה) שיעוררו תשומת לב הרופא (עמ' 32 מול ש' 20-23).

למרות התייחסותו זו של פרופ' שיינפלד, עיון בתעודת חדר בידוד מתקופת שירותו הצבאי של התובע מלמד, כי "טחול + כבד בשלבי תחילה נגדלו אבל חזרו לגודל נורמלי" (שורה אחרונה ל- נ/3). האם אין בכך, בהעדר נתונים אודות קיומה של סרולוגיה מתאימה, כדי ללמד דווקא על קיומה של מחלת הנשיקה?

נדמה, כי קשה להתעלם מנתונים "מזמן אמת", שאולי אין בהם קביעה "על פי הספר" כפי שסבור פרופ' שיינפלד, אך בהחלט יש בהם כדי להצביע על חשש סביר לקיומה של מחלת הנשיקה המציינת באופן בולט הגדלה של הטחול והכבד. אין לשכוח, כי למרות הטענה שמדובר בסך הכול בכאבי גרון חזקים, התובע אושפז לתקופה ארוכה ולא אופיינית לדלקת גרון בת 21 ימים (מ- 19.5.83 עד 9.6.83) וגם זאת בחדר בידוד, וספק בעיני, בהעדר נתונים אחרים, אם זהו פרק זמן סביר לדלקת גרון חריפה דווקא.

 

91. גם פרופ' ריבק הופנה ל- נ/3, וציין, כי הרופא באותו מסמך מציין שתי אבחנות, היינו מחלת הנשיקה ודלקת גרון חריפה, ולא ברור לו מה האבחנה הסופית. פרופ' ריבק מדגיש, כי מחלת הנשיקה היא רבת פנים, היא יכולה להיות בצורה קלה כמו דלקת גרון, וגם לגרום לצהבת ולהיות מחלה מתישה הלוקחת מספר חודשים. מבחינתו, רק אם יהיו בדיקות מעבדה ניתן יהיה לדעת אם מדובר במחלת הנשיקה. עוד ציין פרופ' ריבק, כי הגורם התעסוקתי הוא בעל משקל, שכן יש חשיפה מוכחת והסיכון התעסוקתי שעלול להביא למחלה עולה על החשד הלא מוכח בשלב זה שהיתה לו מחלת נשיקה. גם אם הוכח שהיתה מחלת נשיקה, עדיין, סבר פרופ' ריבק, כי הגורם התעסוקתי הוא בעל משקל רב יותר (עמ' 43 מול ש' 11-15). יחד עם זאת, ובהמשך ציין, שככל שלתובע היתה מחלת נשיקה יש להתחשב בה כגורם נוסף למחלת הזאבת (עמ' 44 מול ש' 7), ובמקום אחר ציין לעניין משרי הזאבת לתובע "UV זו סיבה אחת ואם היתה לו מחלת הנשיקה אולי זו סיבה שניה" (עמ' 49 מול ש' 9, ר' גם פרופ' רביד עמ' 378 מול 21-22).

 

המסקנה המתבקשת הינה שלא ניתן לשלול על הסף את היותה של מחלת הנשיקה זו שהשרתה זאבת אצל התובע. הנתונים אמנם אינם מושלמים אך הם אפשריים ונכתבו ע"י רופא בזמן אמת.

 

חשיפה לפלורסנטים שלא במקום העבודה אצל הנתבעת

92. במענה לשאלה ישירה, האם יתכן שחשיפתו של התובע לנורות פלורוסנט עת עבד במעבדה אצל אחיו והאם זה קשור למחלת הזאבת, השיב פרופ' ריבק, כי אינו שולל זאת "אם הפלורוסנט היה קרוב מאד ולא מוגן" (עמ' 56 מול ש' 18).

התובע עצמו מציין, כי בעת שירותו הצבאי היה חשוף למנורות פלורסנט בעת עבודתו המשרדית (עמ' 144 מול 11-13), מדוע אין לומר שדווקא אותן נורות הן שהשרו את המחלה?

 

סיליקה כמשרה זאבת

93. מחקירתה הנגדית של הגב' ו' למדנו, כי הינה קרמיקאית במקצועה, המקדישה את מירב זמנה בהוראת קדרות/קרמיקה. היא מלמדת מאז שנישאה בביתה ובמקומות נוספים. בביתה הלימודים מתקיימים במסגרת סטודיו, לשלוש קבוצות ובהן 6-7 תלמידים לקבוצה. במסגרת לימודי הקדרות בסטודיו מבצעים התלמידים ניסיונות בעבודה עם חומר (עמ' 97 לפרו' מול ש' 13-23). בבית התובע מתבצעת גם שריפה של עבודות הקרמיקה בתנור (חקירה נגדית של התובע עמ' 187 מול 11; וכן עמ' 194 מול 2). בסה"כ מדובר בעסק גדול וכלשון התובע: "קרמיקה זה עסק גדול, יש קדרות, עבודת יד, קדרות זה חלק מקרמיקה" (עמ' 186 מול25).

לטענת אשת התובע, התובע אינו מסייע לה בעבודות הקדרות, וכיום אינו יורד לסטודיו בהעדר יכולת. יחד עם זאת נמצא באתר האינטרנט (נ/8, נ/9 ו-נ/10) כי לתובע ואשתו חברה בשם "פריטים" שמטרתה לתת ביטוי אומנותי לתהליך המיתוג של חברות וארגונים. אשת התובע מייצרת פריטים מיוחדים מקרמיקה-כלי נוי וכלים שימושיים במגוון רחב של סוגי חומר וכן זיגוגים אותם הינה מתקינה בסטודיו, כאשר בסטודיו כאמור ניתן להתרשם מתהליך הייצור משלביו הראשוניים ועד לשלביו הסופיים. באותו סטודיו קיים מגוון פריטים עשיר ומגוון, כלשון דף האינטרנט, בתצוגה קבועה לשימוש ומכירה.

פרופ' שיינפלד, מומחה התובע, הסביר במסגרת חקירתו הנגדית, ביחס לשאלה מה זה סיליקה כי: "סליקיה זה חומר כימי שמצוי בארץ או בכדור הארץ כאחד הנפוצים ביותר, מצוי בתעשיית הזכוכית, האסבסט והרבה מקורות אחרים, הוא ידוע כקשור למחלה סיליקונוזיס, מחלת ריאות כרונית". ביחס לשאלה האם בקרמיקה/קדרות יש סיליקה, השיב "חושב שכן". ביחס לשאלה "כתבת במאמרים שלך שחשיפה למוצרי קדרות גם גורמים ל- SLE", השיב: "מסכים" ויחס לשאלה האם סיליקה גורמת ללופוס, השיב: "יכול" וביחס לשאלה האם גם פוטרי (קדרות), השיב: "סיליקה יכול".

במילים אחרות, חשיפתו של התובע לעבודות קרמיקה / קדרות המתבצעות בביתו במסגרת חוגים אותם מעבירה אשתו בסטודיו שבביתם, בהחלט יכולה להיות מקור משרה ללופוס. לא יכול להיות חולק בעיני, כי למרות העובדה ולפיה אשת התובע מציינת שלאחר גילוי מחלתו, הוא אינו יורד לסטודיו, עדיין קודם להתפרצות המחלה, הגיוני בעיני כי הינו משתף פעולה גם בנושא זה עם אשתו, כאשר הינה טורחת ומציינת ברחל בתך הקטנה בתצהירה כי קודם התפרצות מחלתו עזר לה בכל ענייני הבית (עמ' 105 מול ש' 12 וכן מול ש' 14), וכך גם למדתי מ-נ/8 עד נ/10, המייחס את עסק הקרמיקה לשני בני הזוג. מכאן, שהוכח לטעמי שהתובע בא במגע בדרך זו או אחרת עם סיליקה כחלק מהחומרים המשמשים את רעייתו בעבודות הקרמיקה/החומר, ומכאן גם האפשרות שחשיפה זו השרתה לופוס.

 

חשיפה לחומרים מפתחים במעבדת צילום כמשרה זאבת

94. פרופ' ריבק נשאל בחקירתו הנגדית האם עבודתו של התובע כמנהל במעבדת צילום בין השנים 1988-1994 וחשיפתו לקרינה ממכונת צילום, השיב: "אם עובד במכונה אוטומטית לא צריכה להיות קרינה, כי התהליך סגור, אם עבד בתהליכי פיתוח, תלוי מה עשה שם" (עמ' 46 מול ש' 27). כמו כן השיב בחיוב לשאלה, האם מעבדת צילום לא אוטומטית יכולה להשרות לופוס בזמן שפותחו סרטי צילום. בנסיבות לא הוכח כי התובע אמנם נחשף לתהליכי הפיתוח, הוא ליתר דיוק שלל זאת לחלוטין, ולכן קשה להניח כי זה הגורם להשראה הזאבת על התובע.

 

חשיפה למכונת צילום כמשרה זאבת

95. מקור נוסף שיכול להשראת מחלת הזאבת הינו מכונת צילום הפולטת קרינה אליה נחשף התובע במסגרת עבודתו במעבדת צילום: "אם חושף עצמו למצלמה שפולטת את הקרניים יכול להיות" (עמ' 31 לחקירתו הנגדית של פרופ' שיינפלד מול ש' 15).

בכל הקשור לשימוש במכונת צילום ולפליטת קרינת UVB, שהינה הקרינה המסוכנת יותר בנסיבות העניין, ציין "אם אתה חשוף לצילום עצמו... אם המכסה סגור אין בעיה" (עמ' 54 מול ש' 21).

בנסיבות, לא הוכח כי התובע אמנם נחשף לאור שנבע ממכונת צילום לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, ולכן הקושי בקביעה שאמנם זהו הגורם שהשרה את הזאבת.

 

האם ניתן בכל זאת לדעת בוודאות המתבקשת במשפט אזרחי מהו המקור למחלת התובע?

96. נדמה כי היטיב לציין זאת פרופ' ריבק כשנשאל האם יש קשר סיבתי בין מקום העבודה אצל הנתבעת למחלת הזאבת אצל התובע באופן מובהק, השיב: "בטוח רק אלוהים יודע. אנו עוסקים בהסתברויות ולכן אינך יכול לדעת באיש מסוים מה גרם למה" (עמ' 46 מול ש' 1-2). כך גם פרופ' רביד כשנשאל האם יודעים בוודאות מה מקור מחלת הזאבת השיב: "הייתי שומט את המילה 'וודאות' לא יודעים את הגורם. דהיינו, הידע שלנו בנושא זה הוא נסיבתי. אנו יודעים כאשר קורה משהו למערכת החיסון כאשר היא תוקפת רקמות של האדם עצמו, אנו לא יודעים מהו השוני במבנה שגורם לכך, אנו יודעים הקשרים נסיבתיים, וזה תואר בחולים שקיבלו תרופות מסיימות, זה תואר בחולים שנחשפו לאור השמש, ולמקורות אחרים של קרינה, לרבות, אולטרה סגוליות. זה תואר במידה מסויימת בחולים שחלו במחלת הנשיקה. אבל, רוב מקרי הלופוס מתגלים מבלי שניתן לקשור את מחלתם לגורמים חיצוניים. לגבי כל הגורמים הסביבתיים, אנו לא יודעים את המנגנון באמצעותו המחלה מושרית, אנו לא יודעים מדוע מבין אנשים רבים שנחשפו לאותו גורם, יהיה האחד או הבודדים שיפתחו מחלה, אנו רק יודעים סטטיסטית, מבין אלו שנחשפו יותר חולי לופוס, מאשר אלה שלא נחשפו. הקשר הוא נסיבתי" וכשנשאל האם אדם יכול לחלות בלופוס ללא שום גורם חיצוני השיב "בודאי. אם כי תיתכן סיבה אבל אנו לא יודעים מהי" (עמ' 378 מול 15-28).

 

מכל מקום, המסקנה לאור האמור לעיל הינה, כי במירב ההקשרים, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הסכנות האפשריות לתובע במקום עבודתו אצל הנתבעת ובמיוחד קרינת על סגול וג'נקלין, לבין מחלת הזאבת ממנה סובל התובע. אפשרות אחת לקיומו של קשר סיבתי עובדתי עלתה מהשימוש שעשה התובע במהלך עבודתו במנורת על סגול ידנית. שימוש שכזה לא עשה התובע מחוץ למקום העבודה אצל הנתבעת, ומכל מקום לא הוכח שעשה ולכן מבין האפשרויות השונות להשראת זאבת אותן חווה התובע הן במקום העבודה והן מחוצה לו, קיים קשר סיבתי עובדתי אפשרי בהיבט זה. יחד עם זאת, וכפי שצינתי לעיל, הפעלת מבחני הקשר הסיבתי המשפטי, היינו מבחן הציפיות, כאשר בעת הרלוונטית לא ניתן לצפות ממפעל דוגמת הנתבעת לדעת אודות הקשר הסיבתי שבין קרינת על סגול למחלת הזאבת לאור מיעוט האינפורמציה שהיה קיים לגבי המחלה, וכך גם במבחן השכל הישר שאינו מאפשר יצירת קשר שכזה לנוכח כמות האפשרויות החיצוניות הקיימת להשראת הזאבת כי דווקא לנורה הידנית היה משקל מכריע בהשראת הזאבת. כשלכך נוסיף כי כאשר קיימים לנו מספר מקורות אפשריים שהביאו לפרוץ המחלה, ואין אחד מהם שהינו דומיננטי דיו במאזן ההסתברויות, כי אז אין לומר כי מתקיים קשר סיבתי בין מקום העבודה למחלת התובע (ר' לענין זה דנ"א עדן מלול בו נקבע כי ככלל אין להכיר בחריג האחריות היחסית במקרים של סיבתיות עמומה, היינו בכל אותם מקרים שבם אין בולטת מבין מספר סיבות אפשריות לנזק סיבה אחת ברורה המוכחת במאזן הסתברויות). ומכאן, שבהעדר גורם בולט ומוכח במאזן הסתברויות כפי שקם לו במקרה דנן, אין גם אפשרות לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מקום עבודת התובע למחלת הזאבת.

 

התרשמות ממומחי התובע

97. בכל הקשור לפרופ' ריבק, עסקינן במומחה בעל שם כפנימאי וכרופא תעסוקתי. יחד עם זאת, האינפורמציה שעל פיה ערך את חוות דעתו כל כולה הסתמכה על דברי התובע בלבד, שבהחלט יתכן שעם חלוף השנים, לא יכול היה לזכור את עברו הרפואי, כמו גם את אופן העסקתו אצל הנתבעת (עמ' 55 מול ש' 15, בו מציין פרופ' ריבק כי קיבל את המידע מפי התובע בלבד וכי "לא ניסיתי לאמת זאת עם מישהו ולא ביקשתי מסמכים נוספים"). כך גם לא ביקר פרופ' ריבק אצל הנתבעת 2 במקום עבודתה ובמקומות חיצוניים בהם עובדים עובדיה לבחינת נהלי עבודתה ואופן התנהלותה, ובכך נפגמת עדותו.

 

בכל הקשור עם פרופ' שיינפלד, מדובר במומחה בעל שם עולמי בתחום הזאבת. אלא שגם ממומחה זה, כמו פרופ' ריבק, נחסכו ממנו פרטים נוספים אודות התובע לאורך השנים, בין אם עסקינן בנושאי רפואה כמו מחלת הנשיקה, ובין בכל הקשור עם מקומות עבודה נוספים בהם עבד התובע או סיבות אחרות בשלן ניתן לומר שהתובע נחשף לחומרים נוספים דוגמת סיליקה שאף הם מסוגלים להשרות זאבת.

 

התרשלות הנתבעת

98. מאחר ומצאתי כי לא הוכח קשר סיבתי אפשרי בין כל אותם משרי מחלה אפשריים במקום עבודת התובע אצל הנתבעת למחלת הזאבת בה לקה, אתייחס לנושא התרשלות הנתבעת בקצירת האומר ככל שניתן.

 

אחזור ואציין דבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית במערכת יחסי עבודה שבין התובע כעובד לנתבעת כמעבידה. כל זאת במיוחד כאשר מדובר במקום עבודה בו קיים שימוש בחומרים העלולים להיות מסוכנים וכן למכשירים פולטי קרינה מייננת ולא מייננת, המחייבים ביקורת צמודה אודות אופן ביצוע העבודה ומתן אמצעי מיגון מתאימים לעובדים. השאלה המהותית יותר כאמור הינה האם בנסיבות הפרה הנתבעת את חובותיה הקונקרטיות כלפי התובע.

 

המעביד כידוע מחויב לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת נזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ר' ע"א 147/54 גואטה נ' ריבקינד, פ"ד ח 1603,1607) עליו להרחיק ככל הניתן סכנות קיימות בעבודה ולהגן על עובדיו (ר' ע"א 536/65 כץ נ' חברת קציף בע"מ, פ"ד כ(3) 533,539) כך גם חובתו של המעביד לדאוג למקום עבודה בטוח, בין היתר מחובתו לדאוג לאוורור נאות של מקום העבודה, לבצע בדיקות סביבתיות תקופתיות בתכיפות הראויה ככל הנדרש מסוג העבודה ולמלא אחר הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ר' למשל ת"א (נצ') 540/90 אזרייב פסח ואח' נ' מדינת ישראל (28.5.1995) המעסיק מחויב גם להזהיר את עובדיו מפני הסיכונים המצויים במקום העבודה בדר"כ באמצעי הדרכה למיניהם (ר' ע"א(חי') 232/95 דדזשווילי נ' קרגל, דינים מחוזי, כו(5)78). כך גם על המעביד למנוע באופן יזום סיכונים אפשריים העלולים להתממש במקום העבודה (ר' ע"א 4302/91 שמעוני נ' אפוטה (5.10.93)), על המעסיק להדריך את העובד באופן מקצועי בדבר אופן ביצוע מלאכתו והשימוש הנכון בכלי עבודתו וכן הינו מחויב לפקח אודות השימוש הנכון והראוי שמבצעים העובדים בכלי העבודה ובאמצעי הבטיחות המסופקים להם על ידי המעביד (ר' ע"א 707/79 ויינר נ' טיקו, פ"ד לה(2)209 ( 1980)). המעביד אף מחויב לפקח על העובדים במהלך עבודתם במיוחד כאשר עסקינן בעובד שאינו מנוסה (ר' ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4)813 (1990)). המעביד אף מחויב לספק לעובדיו ציוד נאות לביצוע עבודתם, ציוד שיהא למשל מותקנים בו אמצעי הגנה על שלום העובד (ר' ע"א 284/64 אלבר נ' גולדמן, פ"ד יט(1)371 (1965)) וכיוצ"ב.

 

99. התובע ציין, כי הנתבעת הפרה כלפיו החובה לדאוג לו למקום עבודה בטוח באמצעות תנאי עבודה הולמים כמו גם הפרה את חובתה לדאוג לו לציוד המתאים לביצוע העבודה לרבות כובע לעבודה בשמש, ביגוד מתאים, משקפי מגן וכפפות לעבודה עם ג'נקלין כמו גם לביצוע העבודה במגנופלקס ובזייגלו. כך גם לא ניתנו לו מסכות לשימוש בבואו במגע עם חומר נדיף או מיסוך אחר לגוף, וכך גם לא ניתנו לו אמצעי מיגון לעיניים או לפנים (ראה סע' 8 לתצהירו של דוד תורג'מן, ת/8; סעיף 5 לתצהירו של אמיר קליין, ת/9 וכן חקירתו הנגדית עמ' 89 מול ש' 20-24). אמצעים אלה נדרשו בהמשך להוראות תקנות ציוד מגן אישי ותקנות הבטיחות בעבודה 1983 שהיו תקפות בתקופה הרלוונטית בו עבד התובע אצל הנתבעת, כמו גם הוראות ההפעלה מטעם יצרן מנורת העל סגול הידנית.

 

אמצעי מיגון 

100. בכל הקשור עם כובע להגנה מפני השמש וכן ביגוד והנעלה הולמים, טען התובע שאלה לא סופקו לו ע"י הנתבעת (ר' תצהיר התובע סעיף 9 ; חקירתו הנגדית עמ' 198 מול 10); חקירת מר דוד תורג'מן עמ' 71 מול 3; חקירת אמיר קליין, עמ' 89 מול ש' 23 וכן עמ' 90 מול ש' 3, שם מציין ביחס לטענה כי סופקו לעובדים כובעים עם סמל החברה כי: "לי לא היה כובע כזה" ).

מאידך, מציין מר שרגא בן צבי בחקירתו, ויצוין כי עסקינן בעד שזומן ע"י התובע, כי העובדים קיבלו מהחברה כובעים ואוברולים כחולים וכך גם קיבלו נעלי עבודה (עמ' 243 מול 3-6). מר בן צבי הוסיף וציין ביחס לטענת התובע, כי הגיע לעבודה בחברת החשמל עם מכנסיים קצרים וסנדלים, כי אנשי הבטיחות לא היו נותנים לו להיכנס בלבוש שכזה, אם כי במקום עבודה כמו "כרמו" יתכן ועבד ללא אוברול כי לא היה בו צורך, אך בכל המפעלים עם מתכת עבדו עם אוברול ונעלים גבוהות (ר' גם עמ' 248 מול 27).

באשר לכובעים ציין, כי אינו יודע אם הקפידו לחבוש כי לא היה איתם בשטח. אך כשהיה בשטח העובדים חבשו כובע כמותו. טענה זו מגובה גם בתצהירו של מנהל הנתבעת מר יוסי שואף בסעיפים 51 ו-90 , מכאן שהתקשיתי לקבוע כי אמנם נמנע מעובדי הנתבעת ציוד מגן הקשור לכובעים, ביגוד ואף הנעלה.

מכאן, שלאור חילוקי הדעות קשה לקבוע נכוחה כי לא סופקו אמצעי הגנה ובם כובע לראש, בגדי הגנה לעבודות החוץ וכן נעלי עבודה, ומכאן שבהעדר הוכחה מתאימה אין לומר שמוכח כי כך הם פני הדברים.

 

מסנני קרינת השמש

101. בכל הקשור עם הנחיות לשימוש במסנני קרינה ואספקת מסננים שכאלה, גם לכך לא ניתנה הנחיה ע"י הנתבעת (חקירת מר תורג'מן עמ' 71 מול 28). יחד עם זאת, מנהל הנתבעת בתצהירו מציין מנגד, כי רק בשנים האחרונות ישנה הנחייה למעבידים לספק לעובדים מסנני קרינה (משחות שיזוף למיניהן) וזו לא היתה קיימת בשנים בהם עבד התובע אצל הנתבעת (סעיף 90 לנ/34א'). כך גם סבור ד"ר גרוף המציין כי אמצעי הגנה מקרינת על סגולה כמו קרם הגנה, כובע וכיוצ"ב החלו מסוף שנות התשעים (עמ' 420 מול 2-4).

המסקנה המתבקשת הינה, כי בהעדר מקור ברור לחובה זו של אספקת מסנני קרינה לעובדים בתקופה הרלוונטית, לא ניתן לומר כי הנתבעת הפרה את חובתה בעניין זה.

 

כפפות מגן לעבודה עם ג'נקלין 

102. בכל הקשור עם כפפות בעת עבודה עם ג'נקלין, הוכח שעובדי הנתבעת אמנם עבדו עם כפפות גומי, אך אלה לא תמיד עמדו בעומס ולכן הוחלפו לעיתים קרובות (ר' עמ' 73 מול 13 וכן עמ' 91 מול ש' 21-22 לחקירת מר קליין). מכאן, שלא מצאתי שהיתה הפרת חובה בכל הקשור עם שימוש בכפפות בשעת העבודה עם ג'נקלין. יצוין בנוסף, כי מעבר לכפפות קיבלו עובדי הנתבעת הדרכה מתאימה באשר לאופן השימוש בג'נקלין. כך למשל ציין מר קליין בחקירתו, כי "אמרו לא לגעת בו ולא לריח זה חומר תוקף. לא נוגעים בו בידיים" (עמ' 93 מול ש' 12).

 

אמצעי הגנה מפני קרינת UV

103. בכל הקשור לצורך באמצעי הגנה מפני קרינת ה- UVטען התובע, כי היה על הנתבעת לספק לו משקפי מגן, כפפות וחלוק מעבדה מתאים, לעבודה עם מנורת ה-UV הידנית. מקור החובה לשימוש בכפפות, משקפיים ובבגד מתאים במהלך השימוש במנורת ה-UV הידנית נלמד לטענת התובע מהוראות יצרן המנורה המחייב לבוש מתאים וכפפות בעת העבודה (ס' 18 לסיכומיו) כמו גם מתקנות ציוד מגן אישי שהיו תקיפות בעת הרלוונטית המחייבות אמצעי מיגון בעבודה עם קרינה על סגולה. עוד הדגיש ב"כ התובע כי הנתבעת נמנעה מלזמן נציג יצרנית המנורה לעדות באופן שהיה מבהיר מהם אמצעי המיגון הנדרשים לעבודה עימה.

הנתבעת מצידה מציינת בתצהיר מנהלה מר יוסף שואף (נ/34א'), כי סיפקה לתובע ציוד מגן על פי כל דין והוא אמנם השתמש בהם (סעיף 24 לתצהירו), התייחס לכך גם מר שרגא בן צבי בעדותו לפיה העובדים קיבלו מהחברה כובעים ואוברולים כחולים וכך גם קיבלו נעלי עבודה (עמ' 243 מול 4-5).

 

104. בכל הקשור עם הצורך באמצעי מיגון בזמן העבודה עם מנורת האור השחור הידנית, לא הוצגו בפני הנחיות יצרן המנורה מהתקופה הרלוונטית. יחד עם זאת, הוצגו לי הנחיות יצרן המנורה מהעת האחרונה (נספח יא לכתב התביעה, ת/13) ובהן הנחיות בטיחות לפיהן, ככל שלא ינקטו אמצעי בטיחות בעת השימוש במנורה האור העל סגול יכול ויגרם נזק לעיניים ולעור. להבטחת בטיחות העובד צוין, כי יש להימנע ממגע ישיר בין עדשת המנורה לעור בזמן שהינה עובדת, העדשה החמה ויכולה לגרום ל"כוויות רציניות". יש לעטות כפפות ובגדים המגנים בזמן השימוש במנורה על העור מפני הקרינה, וכי אין להשתמש באור השחור ללא מסנן הזכוכית ואין להתבונן ישירות במנורה כשהיא עובדת. לא ראיתי כל התייחסות למשקפי מגן בהנחיות אלה אם כי ד"ר יאיר גרוף שבדק את המכשיר מציין בהמלצותיו, כי יש לכך מקום מעבר לביגוד מתאים. (ר' חוו"ד סעיף 4 וכן חקירתו הנגדית עמ' 410 מול 17-19 אם כי מציין במקביל כי מדובר בהמלצות וכי נושה זה אינו מוסדר בתקנות הבטיחות עדיין), אם כי לא היתה מודעות לצורך במשקפי מגן אלא לאחר פרסום מחקר בו היה שותף מ-2007 (עמ' 420 מול 7-8).

 

המסקנה המתבקשת הינה, כי אמצעי המיגון בעיקרם נועדו למנוע חשיפה לעור הגוף ולעיניים מפני חום המנורה והנזק מהקרינה לעיניים. לא מצאתי בהנחיות היצרן חובה להרכיב משקפי מגן. יחד עם זאת, התקשיתי לקבל עמדת הנתבעת ולפיה סופקו אמצעי מיגון ספציפיים לעבודה עם המנורה הידנית. כך לא מצאתי כי סופקו כפפות ייעודיות, ולא ברור לעניין זה אם כפפות הגומי שמשמשות לעבודה עם ג'נקלין מספקות גם לעבודה עם מנורה זו וכן לא סופק חלוק מעבדה ככל שזה אמור לספק את דרישות היצרן. בכל מקרה ושלא כפי טענת התובע, מציין מר יהושע ויגודני בעדותו, כי לא נדרשו משקפי הגנה מפני קרינת UV (עמ' 367 מול 7).

מהצד האחר לא ברור כלל מה הנזק שנגרם לתובע דווקא בשל החשיפה לקרינה כתוצאה מהשימוש במנורה שהרי מובן מאליו, כי שימוש במנורה שלא על פי ההוראות גורם לנזק חום מידי לעור הגוף, המנורה מייצרת חום רב ועלולה להזיק למשתמש במהלך השימוש, מכאן גם ברור לי כי כל מי שעושה שימוש במנורה זו נזהר כעניין שבשגרה מנזקי החום העלולים להיגרם לו ולכן גם הקושי לקבוע כי המנורה והפנתה למשתמש-התובע-דרך קבע וכן הקושי בקביעת הקשר הסיבתי שבין השימוש במנורה לבין המחלה בה לקה התובע לאור החשיפה הנטענת לקרינה זו.

 

מכל מקום ובסיכומו של יום, סביר בעיני כי אפילו אין הוכחה מהן הוראות יצרן המנורה בתקופה הרלוונטית, עדיין עסקינן במנורה המפיצה חום רב ויש לשמור על עור הגוף והעיניים במהלך השימוש בה ולכן יש צורך בביגוד מתאים כמו גם כפפות מתאימות. לא יכולתי ללמוד מראיות הנתבעת כי כך אמנם נהגו ביחס למנורת העל סגול הידנית.

 

105. המסקנה הינה, שהנתבעת לא הקפידה על אמצעי מיגון בכל הקשור לקרינה שאינה מיינת (קרינה על סגולה בעת עבודה עם המנורה הידנית). אמנם סופקו כפפות לעבודה עם ג'נקלין, אך לא הוכחה הקפדה על שימוש בכפפות ובביגוד מתאים עת נעשו שימוש במנורת הבדיקה הידנית במהלך ביצוע בדיקות המגנופלקס והזייגלו. לא הוכח עם זאת, כי לא סופקו כובע, אוברול ונעליים כטענת התובע (ר' לעניין זה גם עדותו של מר יהושע ויגודני שמציין כי אמנם עבדו עם כפפות עבות שהגיעו עד למרפק והיו אדומות בביצוע הבדיקות אך "לא כולם אהבו לעבוד איתן" עמ' 365 מול 11)

 

הדרכות:

הדרכות פרטניות בנושא אופן ביצוע בדיקות מגנופלקס וזייגו. 

106. לטענת עדי התביעה והתובע, את ידיעותיהם בתחום אופן ביצוע בדיקות מגנופלקס וזייגלו הם למדו מעובדים אחרים של הנתבעת. מאידך, בחקירתו הנגדית, מציין התובע, כי עשה הסמכה במגנופלקס וזייגלו, בדיקה של מתכות וסדקים חיצוניים אצל הנתבעת (עמ' 142 מול 18-20). בהמשך התובע מציין, כי קיבל הדרכות משרגא, שהיה מנהל העבודה, ובקורס היו אלה יוסי שואף ואולי מאיר וידל שנתנו הדרכות לביצוע העבודה אצל הנתבעת (עמ' 143 מול 1-4). עוד אישר התובע בחקירתו הנגדית, כי: "הדרכה בנושא בטיחות קרינה ברנטגן ואיזוטופים, קיבלנו הדרכה בנושא העבודה, איך לעבוד, הודרכנו במגנופלקס איך לעבוד, לא זוכר הדרכה בנושא בטיחות באולטרא סגול. אולטרא סאונד קיבלתי הדרכה איך עובדים ואיזו הסמכה שלהם".

תימוכין נוספים למתן הדרכות מצאתי בחקירתו הנגדית של מר שרגא בן צבי שציין כי בכל הקשור עם נהלי בטיחות היה במקום עסקי הנתבעת ספר נהלי בטיחות וכי כל מי שהגיע לעבודה עבר קורס בטיחות (עמ' 234 מול 26-27) וכך גם התובע "לגבי קרינה, מרחקים והכול לפני שהחל לעבוד" (235 מול 1). באשר לבטיחות בעבודה עם UV קיבל התובע את כל המידע בדומה לזה שקיבל בקרני רנטגן ואיזוטופים (עמ' 235 מול 3), אם כי אינו זוכר אם היתה בחינה על הנושא. בכל מקרה ידע לציין, כי יש להיזהר מקרינת UV, אך הוא אינו מומחה לה. מעבר לכך ציין, כי ללא הסמכה מתאימה לא היו נותנים לתובע לעבוד (עמ' 245 מול 24). כך גם הוסברו לתובע בע"פ כל נושאי הבטיחות (עמ' 249 מול 8). העד הדגיש, כי תמיד עבדו לפי הנחיות ותקנות שכן הרבה גופים גם חיצוניים בדקו אותם (עמ' 249 מול 22) וכי מר שואף דרש זאת מהם.

בתצהירו של מר דוד תורג'מן הסביר זה, כי הדרכות קיבל בנושא בדיקות רנטגן וגמא אך את שאר הבדיקות למד מתוך זה שראה אחרים מבצעים ללא שקיבל הדרכות ספציפיות וללא דגש בטיחותי או מיגון כלשהו כהגנה מפני החומרים בהם נעשה שימוש במהלך הבדיקות (סע' 5 ו- 6 לתצהירו, כמו גם סע' 6 לתצהירו של אמיר קליין). בחקירתו הנגדית המשיך והודה כי בכל הקשור עם הדרכות לבטיחות קרינה אלה אמנם ניתנו (ר' חקירת דוד תורג'מן מטעם התובע עמ' 72 מול ש' 2) אך גם הוסיף כי מעבר לאלה ניתנו גם הדרכות לאופן ביצוע הבדיקה באור שחור (מנורת UV), וכן הדרכות לשיטת הניקוי בג'נקלין (עמ' 80 מול ש' 24-26).

 

למרות האמור, לא ניתן לקבוע נחרצות, בהעדר ראיות מתאימות מטעם הנתבעת, כי במסגרת הדרכות לעבודה עם מנורת האולטרה סגול הופנו העובדים לכלל הנזקים העלולים להיגרם במהלך הבדיקות, וכן בדבר הצורך בביצוען תוך שימוש באמצעי מיגון מתאימים. בין שתאמר כי היתה חסרה מודעות בתקופה הרלוונטיות לסכנות אפשריות מתחום ביצוע בדיקות המגנופלקס והזייגלו המבוצעות גם באמצעות מנורת אולטרה סגולה ידנית, לנושא מחלתו של התובע ומחלות בכלל הנוגעות לחשיפה מוגבלת לקרינת על סגול ובין שהשתרש נוהג שכזה .

 

הדרכות במקומות עבודת חיצוניים

107. מעדותו של מר בן צבי עולה, כי הדרכות פרטניות למקומות עבודה בהם עבד התובע נעשו גם ע"י חלק מאותם מקומות עבודה כמו חברת החשמל ובתי הזיקוק ובהתייחס לנושאי בטיחות (עמ' 248 מול 5). אותם מקומות עבודה חיצוניים גם היו אחראיים לתנאי הבטיחות של עובדי הנתבעת ואף היה נשאר עם העובדים איש בטיחות שמוודא שאמצעי הבטיחות אמנם קיימים(עמ' 248 מול 15 ו-21)

 

מקום עבודה בטוח-שמירה על בריאות העובדים 

108. חלק מהחובות המוטלות על מעביד, מעבר למתן אמצעי מיגון מתאימים לגורמים מסכנים כאלה ואחרים (כפפות, משקפיים, בגדים, נעליים וכו') הינה החובה לדאוג למקום עבודה בטוח ולרבות ביצוע בדיקות מתאימות הן לעובדים והן למקום העבודה באמצעות בעלי מקצוע להבטיח כי ניתן לעבוד במקום שכזה בבטחה. נזכיר כי אין מדובר במקום עבודה קונבנציונאלי אלא כזה העושה שימוש בקרינה מייננת ושאינה מייננת, חומרים כימיים מסיסים ועוד.

 

התובע ועדיו ציינו, כי לא זכו לעבוד במקום עבודה בטוח. כך למשל טבילה וניקוי חלקים מתכתיים באמצעות חומר ג'נקלין בוצעה על פי רוב במרפסת בה היו תריסים והרוח חדרה פנימה באופן שאדי הג'נקלין היו מתפזרים בחדר (ר' סעיף 10 לתצהיר מר תוג'מן וכן סעיף 10 לתצהיר מר אמיר קליין ועמ' 93 מול ש' 1 לחקירתו). מר קליין ציין בחקירתו בנוסף, כי הבדיקות שבוצעו לאחר ניקוי חלקי המתכת בג'נקלין היו בחדר אטום ללא ונטה (שם, מול ש' 6-7).

 

מאידך, ציין מר שרגא בן צבי, כי בג'נקלין נעשה שימוש רק מחוץ למבנה, באמצעותו ניקו את החלקים ורק לאחר מיכן הם הוכנסו למעבדה (עמ' 236 מול 11-18). עוד הוסיף, כי היו לדעתו נהלי בטיחות כתובים ביחס לעבודה עם ג'נקלין אך אינו בטוח ואלה היו ביחד עם כל נושא ההדרכות (עמ' 237 מול 9). כך גם היו שלטי בטיחות לעבודה במגנופלקס וזייגלו. עוד ציין כי לכלי שהכיל ג'נקלין היה מכסה (עמ' 246 מול 20), אחרת החומר מתנדף, כך גם מנהל הנתבעת מר שואף מציין בתצהירו, כי השימוש בג'נקלין נעשה מחוץ למבנה באוויר הפתוח בקיץ ובחורף וריחו אינו חריף (סעי, 88 ו-95 לתצהירו נ/34א') וכי בעת העבודה עמו עשו שימוש בכפפות גומי.

 

בכל הקשור עם ניטור פגיעה אצל העובדים ציין מר בן צבי, כי למי שעבד בבדיקות רנטגן סופקו פסקים שהינם בודקי חשיפה לרנטגן אותם קיבלו מהקמ"ג ובכל חודש היו מחזירים את הישנים ומקבלים חדשים במקומם (עמ' 230 מול 25 וכן ר' הסברו של ד"ר סטליאן גלברג, ראש אגף מניעהת רעש וקרינה במשרד להגנת הסביבה עמ' 265 מול 26).

העבודה אצל הנתבעת התבצעה במעבדה במקום עסקה וכן מחוץ למקום עסקה במקומות שהוקצו על ידי החברות בהן בוצעו בדיקות אל הרס, אלה לא בהכרח תאמו תנאים הולמים לטענת התובע ועדיו. יחד עם זאת, לא יכולתי להתרשם, כי מקום העבודה אינו בטוח כשלעצמו, היינו כי קיימים בו מפגעים העלולים להסב לעובדים נזק, כאלה שאין אפשרות או כי לא טופלו באופן שמצדיק לקבוע כי מקום העבודה כאמור אינו בטוח לעובדים. כך למשל המבואה למעבדה היתה פתוחה לאוויר, את החלקים ניקו מחוץ למעבדה (עמ' 246 ו-247 לעדות בן צבי)

יובהר, כי אין באמור כדי לומר שאין במקום העבודה נושאים העלולים להוות סכנה לעובדים כמו חשיפה לאור השמש או שימוש פוגעני באמצעי העבודה שנמסרו לתובעים דוגמת השימוש במנורת העל סגול הידנית או בעת ניקוי המתכות בג'נקלין, אך אלה כאמור ניתנים לפתרון ובחלקם אף ניתנו להם פתרונות ולכן הקושי בקביעה כי הנתבעת העניקה לעובדיה מקום עבודה שאינו בטוח. בקביעתי זו אינני מתעלם מהעובדה כי לאורך השנים נתונה היתה הנתבעת לביקורות מצד הגורמים הרשמיים במשרד לאיכות הסביבה שהביאו אף לביטול רישיון הנתבעת בשל תקלות כאלה ואחרות שנפלו בהתנהלותה הבטיחותית (ר' חקירתו של ד"ר סטליאן גלברג עמ' 266 מול 12 וכן ת/16 באשר לחשיפה מוגברת של עובד לקרינה רדיואקטיבית בשל חשיפה לאירידיום 192 המשמש לצילום רדיוגרפיה אצל הנתבעת), וכאשר תקלות בטיחותיות אינן רק מנת חלקה של הנתבעת אלא של חברות נוספות העוסקות בתחום (עמ' 271 מול 4) ובמיוחד כאשר בתקופה בה עבד התובע אצל הנתבעת נותרו דיווחים אודות חשיפותיו שלו לקרינה מייננת לפי הפסקים שנבדקו כאשר הוא נחשף ל-200 מילירם לכל התקופה ושיעור חשיפה שכזה למול המותר בחוק (2000 מילירם לפי ד"ר סטלברג) הינו מצב מצויין (עמ' 272 מול 24 כשבהמשך הינו מציין ביחס לכמות זו של חשיפה כי "לעובד זה כלום"). בכל מקרה התקלות והחריגה מהמותר אצל הנתבעת לא היו ברמה כזו שחייבו הגשת כתבי אישום כנגד הנתבעת או מי ממנהליה אם כי חקירה כזו התנהלה (עמ' 276 מול 10-11), ומציין זאת במפורש ד"ר גלברג כשאומר כי "כמות ההערות שנתתי לנתבעת במהלך שנה היא סבירה לגודל פעילותה" (עמ' 277 מול 21).

 

מכל מקום נושאים אלה בהם התגלו תקלות אינם מתייחסים לתחום בו עסקינן היינו קרינת על סגול אלא לחשיפה לרנטגן וקרינה רדיואקטיבית היינו בתחום הקרינה המיננת, להבדיל מתחום הקרינה שאינה מייננת (אולטרה סגול, סלולאר, איפרא אדום, מתקני חשמל וקרינת רדיו באופן כללי). בסה"כ עסק הנתבעת התנהל לאורך עשרות שנים והחריגות בו הן לטעמי מינוריות.

 

הנהגת שיטות עבודה פסולות

109. התובע ציין כי העובדה ולפיו הינו כיום נכה בשיעורי נכות גבוהים ביותר היא הראיה להנהגת שיטות עבודה פסולות אצל הנתבעת בכל הקשור עם חשיפה לחומרים כימיים וקרינת על סגול. כך למשל טען התובע כי מרחק הבדיקה עם מנורת ה-UV הידנית הינו של 20 ס"מ מהחלק הנבדק (עדות בן צבי עמ' 255 מול 7-9) מרחק שהינו קטן ביותר במיוחד כאשר כאשר עוצמת הקרינה גדילה בריבוע המרחק כלומר ככל שהמרחק קרוב יותר שיעור הקרינה גדל בריבוע ולכן כמות הקרינה רבה יותר.

 

מעבר לכך, הנתבעת לא טרחה לוודא שהתובע אמנם עושה שימוש באמצעי המיגון שסיפקה לו (כובע, אוברול, כפפות) מחד, ואף לא סיפקה חלק מאמצעי המיגון שהיה מצופה ממנה לספק לו מאידך (כמו בגדי גוף להגנה מפני קרינתUV וכפפות מתאימות). כך למשל מציין מר בן צבי שהיה מנהל עבודה אצל הנתבעת בתקופה בה עבד התובע כי בעת השימוש במנורת האור השחור, לא היה ידוע לו על הצורך בשימוש בכפפות או ציוד מגן לעיניים אם כי ידע שנזק היא יכולה לגרום לעור. מכל מקום לא דרש שימוש בכפפות בעת עבודה על המנורה וכך גם לא דרש עבודה עם שרוולים ארוכים (עמ' 227 לפרוטוקול מול 15-26).

יחד עם זאת לא יכולתי לקבוע שהדרכות מסודרות לשימוש באמצעים קורני קרינתUV לא ניתנו לתובע. העיד ד"ר פיליפ ראה, שהינו עובד "חברת טבת" שביצעה בדיקות אצל הנתבעת עבור המשרד לאיכות הסביבה, כאשר במסגרת עבודתה חברת טבת בודקת חברות דוגמת הנתבעת בכל הקשור עם נהלי העבודה, עבודה בצורה בטוחה, קיומם של כל המסמכים הדרושים, האם מקום העבודה נקי מקרינה והאם יש מיגונים מתאימים הדרושים להבטחת בטיחות העובדים והסביבה, האם מתבצעות בדיקות רפואיות מתאימות לעובדים, האם העובדים מקבלים הדרכות כנדרש (ר' עמ' 283-284). עד זה ציין, כי למרות הערות שהוצאו לנתבעת (ר' ת/21 לתקופה שמ-1995 ואילך), יש במפעל הנתבעת תיק בטיחות (עמ' 287 מול 25), "אצל הנתבעת הוא אחד התיקים המסודרים ביותר יש בתיק הוראות בטיחות, קריאת תגים, יש תגים של הממ"ג, ויש גם תגים אישיים של קריאה מיידית.." (עמ' 287 מול27). בהמשך מסכם ד"ר פיליפ ראה התרשמותו מהתנהלותה הבטיחותית של הנתבעת ומציין: "מאד מסודרת. מקפידים על בטיחות תקינה. יש פה ושם ליקויים קטנים אך מתקנים את זה" (עמ' 291 מול 9). הוא מעולם לא המליץ להפסיק העבודה אצל הנתבעת בשל בעיות בטיחות. באשר לליקויים שמצא: "זה לא היו ליקויים מג'וריים, אחרת אני צריך להתקשר למשרד איכות הסביבה ולהודיע להפסיק להם מיד את העבודה. היו ליקויים קטנים. לא מצאתי ליקוי בטיחותי ממש" (עמ' 292 מול 24). שוב נסביר, כי הבדיקות נערכו כולן לאחר שהתובע כבר סיים את עבודתו אצל הנתבעת. כך גם ציין בודק מטעם הקמ"ג מר ג'אן כוך בכל הקשור עם קרינה מייננת שהשיב לעניין הליקויים שגילה במפעל הנתבעת בתקופת בה עבד בין היתר התובע, אם כי לא בבדיקותיו שלו אלא אלה שקדמו לו כי: "לעניין חומרת הליקויים משיב, בערבון מוגבל בלבד, לא הייתי מפסיק פעילות אך דורש שיתקנו את הליקויים" (עמ' 343 מול 25), אם כי קיימות תקלות כמו העדר יומן בטיחות לעיתים. בכל מקרה, בחינת דו"חות בדיקת קרינה (מכשיר הפולט קרינת רנטגן) שנערכה בשנים בהם גם התובע עבד אצל הנתבעת מעלה כי קיימים ליקויים במכשור ניטור או ביומן בטיחות אך הדו"חות גם מציינים כי תמיד קיים אחראי בטיחות מוסמך, לעובדים ידע בבטיחות וקיימים נהלי עבודה כתובים (ר' ת/26).

 

המסקנה מהאמור לעיל הינה, כי שיטות העבודה שהנהיגה הנתבעת אינן בהכרח פסולות, יחד עם זאת, לא יכולתי לומר כי הנתבעת הקפידה על אופן התנהלות ראוי של עובדיה במהלך העבודה השוטפת, בין בכל הקשור לשימוש באמצעי המיגון ובין בהדרכות בטיחות שוטפות שלא ראיתי הוכחה לכך שאמנם בוצעו באופן קבוע ושוטף ולא רק בעת הקבלה לעבודה וההכנה לביצועה. בכך, יש כדי להוות הפרה של חובות הנתבעת כמעבידה לעובדיה.

 

110. ולמרות האמור לעיל, אין לשכוח, כי למרות העובדה ולפיה הנתבעת אינה ממלאת אחר חלק מחובותיה כאמור, עדיין לא הוכח כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרות אלה לבין מחלת הזאבת ממנה סובל התובע כפי שהובהר כבר הבהר היטב לעיל.

 

נזקי התובע

111. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, לא היה מקום לדון בנזקי התובע. יחד עם זאת, וככל שיהא מי שיסבור אחרת, ובקצירת האומר, אציין, כי נזקי התובע מכוסים ברובם בתגמולים אותם הינו מקבל מהמל"ל. יחד עם זאת, פטור בלא כלום לא אוכל ואפרט ראשי הנזק השונים בקצרה.

 

נכות רפואית ותפקודית

112. לטענת התובע בסיכומיו, יש להעמיד את שיעור נכותו הרפואית על 92.97%, כעולה מחוות דעתו של פרופ' מרדכי רביד וכן יש לקבוע, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' יוסף ריבק המומחה בתחום התעסוקתי מטעמו, כי התובע מצוי באובדן כושר מוחלט. התובע הדגיש, כי קשיו תוארו בכתב התביעה, בתצהירו ובתצהיר רעייתו וכן בחוות דעת המומחים מטעמם שלא נסתרו. תקופת אי הכושר לטעמו של התובע הינה החל מ- 1997 והסיבות לאובדן כושר מוחלט להשתכר נובעים בין היתר מהחשש לזיהומים, מבעיות קוגניטיביות קשות כמו גם מבעיות נפשיות המתבטאות בדיכאון מג'ורי, קשיים בריכוז, שכחה, חוסר יכולת התארגנות ללמידה ולתוכן, היותו חי על פתקים ותזכורות, היותו סובל משיעור טורדני וצורמני בלתי נפסק, היותו סובל מבעיות שינה, פחדים וסיוטים ולפיכך יש להעמיד לטעמו את שיעור נכותו התפקודית על 100%.

 

113. הנתבעת מצידה סבורה, כי דרישות התובע הינן מחוסרות כל אחיזה במציאות. בכל הקשור עם הנכות בתחום הפסיכיאטרי, יש להעמידה על 10% נכות נפשית, להבדיל מחוות דעתו של מומחה התובע בתחום הנפשי, ד"ר שחק יריב, שסבר כי לתובע נכות נפשית בשיעור 30% בשל מצבו הדיכאוני וכן נכות נוספת בשיעור של 20% בשל ליקוי קוגניטיבי. בכל הקשור לחוות דעתו של פרופ' רביד, כי אז יש לפרוט אותה לנכויות השונות, ביחס לחלקן אלה אינן עומדות כלל בתחום מומחיותו של פרופ' רביד שהינו מומחה בתחום הפנימי והאחרות אינן מתייחסות כלל למקום העבודה אצל הנתבעת. כך, בכל הקשור עם יתר לחץ דם, התובע סובל מיתר לחץ דם עוד קודם לעבודתו אצל הנתבעת, וכפי העולה מחקירתו הנגדית, 10% הנכות שאותם העניק לתובע הינם משנת 1982.

בכל הקשור עם הזאבת הסיסטמית, בגינה העניק 60% לפי קביעת המל"ל, הפנתה הנתבעת לכך כי בעדותו מודה המומחה, כי היה מושפע מקביעת המל"ל וכי היה מעניק 40 אולי 50 אחוז למחלת הלופוס כשלעצמה, כאשר מחלת האדיסון והאפלה מהן סובל התובע אינן קשורות למחלת הזאבת לפי עדותו של פרופ' שיינפלד, ולפי עדותו של פרופ' רביד (עמ' 383), קיימת חפיפה בין מחלות אלה למחלת הזאבת.

בכל הקשור עם מחלת האסטמה ברונכיאלית ממנה סובל התובע, הרי שזו עוד נחלתו עוד קודם עבודתו אצל הנתבעת ואינה קשורה לה.

בכל הקשור למחלת האדיסון והאפלה, העיד פרופ' שיינפלד (עמ' 24), כי אפלה אינו קשור למקום עבודתו ומאחר ואדיסון קשור לאפלה אז גם הוא אינו קשור למקום עבודתו.

בכל הקשור עם שחמת הכבד, זו אינה בתחום מומחיותו של פרופ' רביד, אך למרות זאת קובע עפ"י קביעותיו של פרופ' שובל, 20% נכות, אלא שפרופ' שובל לא מסר כל חוות דעת לתיק.

בכל הקשור עם נוירופטיה היקפית, קבע פרופ' רביד נכות לפי המל"ל ותחום זה כלל אינו בתחום מומחיותו.

בכל הקשור לירידה הקוגניטיבית, קבע פרופ' רביד 20%, אלא שהוא אינו מומחה לתחום זה אלא לתחום הרפואה הפנימית כפי שמסכים גם פרופ' רביד עצמו (עמ' 384 לפרו').

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע, כך הנתבעת, לתובע 40% נכות בגין מחלת הלופוס, 10% בגין הנכות הנפשית ובסה"כ במשוקלל 44% נכות רפואית.

בכל הקשור עם הנכות התפקודית, סברה הנתבעת כי עפ"י חומר הראיות שבתיק, אופן התנהלות התובע במהלך המשפט עצמו בו גילה מעורבות בלתי נלאית, הן בנוכחות, הן בהערות, הן בסיוע לבא כוחו, לאור קביעות מומחי התובע עצמו, ולפיהן התובע, ככל שמצבו יציב, יכול לעבוד אף 8 שעות (עמ' 57 לעדותו של פרופ' רביק) וכאשר פרופ' שיינפלד אינו שולל את יכולת התובע לעבוד, כי אז בהעדר כל ראיה על התלקחויות במחלתו או תופעות לוואי מהטיפולים, אין מניעה שהתובע יעבוד. הנתבעת אף הפנתה לכך שפרופ' שנייפלד העיד בעמ' 28 לפרו' כי אושרה תרופה מהפכנית לטיפול בזאבת, שתחזיר את החולים לתפקוד יומיומי וזו נכנסה לסל הבריאות (עמ' 28 לפרו' וכן פרסום רשמי של משרד הבריאות), ומכאן שהתובע יכול לעבוד בעבודה משרדית, בדיוק כשם שהינו מסוגל לטוס לחו"ל ועשה כן לא מעט פעמים מאז 1997, כמו גם ניהל משפטים כנגד אחרים בעצמו ומסייע לאשתו, לרבות מסיע ילדיו, מכין עמם שיעורים ועוד, ומכאן שאין כל מניעה תפקודית לתובע.

 

114. בסיכומי תשובתו מציין התובע, כי מאז נבדק ע"י פרופ' ריבק בשנת 2005 מחלת סרטן העור, ממנה הינו סובל התקדמה, מחלת שחמת הכבד והבעיות הנפשיות מהן הינו סובל התקדמו, כך גם שלל את חוסר יכולתו של פרופ' רביד ליתן חוות דעת בכלל התחומים בהם נתן.

 

115. לטעמי, בכל הקשור עם נכותו הנפשית של התובע, סברתי כי יש לקבל את חוות דעת מומחי הנתבעת דווקא, ד"ר רמית רבונה שפרינגר שעשתה עלי רושם מהימן, ענייני ובחנה את יכולותיו של התובע על פניו, כשאין לטעמה אבחנה של דיכאון מג'ורי, התובע לא נמצא בטיפול נפשי תרופתי או שיחתי, מה שאינו תואם את שיעור הנכות שקבע ד"ר שחק בעניינו, ובאשר לעוצמת ההפרעה בכושר התפקודי, זוהי משנית לבעיה קוגניטיבית המקנה לתובע 10% נכות ואינה מצויה בתחום ההפרעה הבינונית. תימוכין אובייקטיבים לגישתה של ד"ר שפרינגר מצאתי בחוות הדעת הנוירופסיכולוגית שנערכה לתובע במל"ל, מבלי שיש בה כדי להוות חוות דעת מחייבת, אך לשם הזהירות בלבד מציין בה ד"ר רון גאגין כי "הרושם הקליני הוא של מצוקה דיכאונית בעלת עוצמה מתונה כשלהערכתי יש לראות אותה במסגרת תגובה נפשית למצוקה גופנית".

במילים אחרות, ככל שמצבו התפקודי של התובע טוב יותר, יש להניח כי גם מצבו הנפשי ישתפר ולהיפך, אלא שלא ראיתי כי קיים קושי יוצא דופן בהתנהלותו של התובע, וצודקת בעניין זה הנתבעת, כאשר הפנתה להתנהלותו היומיומית של התובע, לרבות במהלך ההליך המשפטי, כמו גם נסיעותיו לחו"ל, כמו גם למרחקים ארוכים ביותר, מה שמעיד על יכולת גופנית לא מבוטלת, ולכן גם על בעיה נפשית מתונה המתאימה ל- 10% נכות לטעמי.

 

116. בכל הקשור עם חוות דעתו של פרופ' רביד, לא מצאתי לאמץ שיעור הנכות בתחום יתר לחץ הדם בהיות נושא זה, גם לטעמו של פרופ' רביד, נחלתו של התובע עוד ערב העסקתו אצל הנתבעת. בכל הקשור עם זאבת סיסטמית כשלעצמה, משפרופ' רביד מעמידה על 40-50 אחוז, כי אז יש לקבוע שיעורה בשיעור של 45% בממוצע על מחלת הזאבת.

בכל הקשור למחלת האדיסון ותסמונת האפלה, משקובע פרופ' שיינפלד כי מחלת האידסון אינה קשורה למחלת הלופוס אך תסמונת האפלה כן קשורה ללופוס (עמ' 24 מול ש' 23-26), כי אז יש מקום להכיר ב- 20% נכות בגין תסמונת האפלה, אך אין מקום להכיר במחלת האדיסון.

בכל הקשור עם אסטמה ברונכיאלית, מאחר וזו נולדה עוד קודם לעבודתו של התובע אצל הנתבעת, אין מקום להתייחס לזו כקשורה להליך.

בכל הקשור עם שחמת הכבד, בהעדר קביעה כלשהי מצד מומחה (פרופ' רביד מפנה לפרופ' שובל שאין לו צד להליך), אין מקום להתייחס לקביעותיו של פרופ' רביד בהיות הקביעה כאמור קביעה של מומחה אחר ולא שלו עצמו.

בכל הקשור עם נוירופתיה היקפית, מסתמך פרופ' רביד על קביעות ועדה רפואית של המל"ל, אך אינו קובע דבר בעצמו ומכאן שאין אפשרות להתייחס לקביעות אלה.

בכל הקשור עם ירידה קוגניטיבית, גם נושא זה אין פרופ' רביד מומחה והינו נסמך על קביעות מומחים בכל הקשור עם ירידה ניכרת בכושר הריכוז והזיכרון שהן ביטוי לפגיעה אורגנית על רקע מחלת כלי הדם הקטנים במוח. בנושא זה מצאתי לאמץ את חוות דעתה של ד"ר שפרינגר ולכן אין מקום לחוות דעת מטעם פרופ' רביד. אעיר כדרך אגב, כי בסיכומי התובע לא מצאתי בחלק זה של הסיכומים התייחסות פרטנית לחוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי מטעמו, ד"ר שחק יריב, מה שמעמיד את התובע כמי שזנח חוות דעתו זו. סיכומי התשובה אמנם מתייחסים לחוות דעתו של ד"ר שחק יריב, אך הנימוקים להעדפת חוות דעת זו לא ברורים לי.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע את שיעור נכותו הרפואית של התובע על 60.4% רפואית.

 

117. בכל הקשור לנכותו התפקודית של התובע, אין חולק כי מחלתו הינה פרוגרסיבית, ובהחלט יתכן כי המחלה לא תחמיר, ותפקודו כיום ימשיך ויתבצע כפי המתבצע כיום, אך מאידך קיימת תמיד סכנה כי מצבו עלול להחמיר ולמנוע ממנו כל אפשרות תפקוד סבירה. במצב דברים זה סברתי, כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על זו הרפואית, כאשר לא מצאתי לקבוע כי התובע בעל אי כושר תפקוד מלא, כטענת בא כוחו, במיוחד כאשר ראיתי אפשרות העסקה לתובע במסגרת משרדית, מה גם שהינו מחויב לעשות כל שביכולתו על מנת להמשיך בתעסוקה יומיומית לטובתו שלו.

 

הפסדי השתכרות

118. לטענת התובע, יש להעמיד את בסיס השכר על 36,000 ₪, ולכן את הפסדי השכר לעבר על 6,912,000 ₪ בגין 192 חודשים, החל מ-1/1997 וזאת בהשוואת שכרו בעת עבודתו אצל הנתבעת לשכר הממוצע במשק אז, היינו שכר העומד בין פעם וחצי לפעמיים השכר הממוצע במשק, וכשהוא משוערך להיום. בכל הקשור להפסד כושר ההשתכרות לעתיד, ובאותה מתכונת עד גיל הפרישה, יש לפצותו בסכום של 6,491,000 ₪.

 

119. הנתבעת מצידה סברה, כי יש להתייחס בכל הקשור לבסיס השכר לתלושי השכר שהציג התובע וכן לקצבתו כיום מהמל"ל – 8,200 ₪ נטו, וכן להשוות סכומים אלה להשתכרות עובדים אצל הנתבעת כיום (סכומים הנמוכים מסכומים אלה), ואין כל מקום לערוך השוואות לשכר הממוצע במשק. עוד ציינה הנתבעת, כי התובע יכול והיה מסוגל לעבוד גם משנת 2002 ואילך, עת הפסיק לעבוד לחלוטין, ולפיכך סברה כי יש מקום לפיצוי גלובלי בסך של 250,000 ₪ לעבר ו- 100,000 ₪ לעתיד.

 

120. אין כל אפשרות להתעלם מבסיס שכרו של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת. באותה עת השתכר התובע 1,087 ₪ בסוף שנת 1985, ובאפריל 86' עמד שכרו על 1,474 ₪. מאחר ושני הצדדים התייחסו לתלושי שכר אלו, סברתי כי נכון יהיה לשערך את ממוצע הכנסותיו המוכחות (1,280 ₪ להיום). סכום זה עומד על 9,004 ₪ ברוטו.

מכפלת סכום זה מחודש פברואר 1997 (מועד גילוי מחלת האדיסון) עד היום במכפלת נכותו התפקודית (60%), ובתוספת ריבית מחצית תקופה מעמידה את הסכום על 1,524,174₪.

בכל הקשור לעתיד, הפסד ההשתכרות החודשי עומד על 5,402 ₪ ועד לפרישה בגיל 67 יעמוד הפיצוי על 782,239 ₪.

 

אובדן פנסיה

121. התובע סבור, כי יש להעמיד נזקיו בתחום זה בשיעור של 2% לכל שנה לעבר, ולעתיד על 70% מהפנסיה המגיעה לו למשך יתרת חייו מגיל 67.

כשלעצמי סברתי, כי נכון יהיה בנסיבות המקרה דנא להעמיד את שיעור אובדן הפנסיה על 10% מהפסדי השתכרות לעבר ולעתיד ובסכום של 230,641 ₪.

 

נזק לא ממוני

122. התובע בסיכומיו העמיד את שיעור הנזק הלא ממוני על 2 מיליון ₪, ואילו הנתבעת העמידה אותו על 200,000 ₪.

לטעמי, יש להעמיד בנסיבות את שיעור הנזק הלא ממוני על 600,000 ₪ נכון להיום, כאשר בסכום זה התייחסתי לסבל הרב שעובר על התובע לרבות זה הנפשי, לאפשרות קיצור תוחלת חייו, לצורך באשפוזים רפואיים בעבר ובעתיד, לצורך בקבלת טיפול תרופתי שוטף בעבר ובעתיד בסדר גודל של 1,000 כדורים לחודש ולעובדה ולפיה התובע חי למעשה על זמן שאול כשמחלתו הינה בבחינת "פצצת זמן" מתקתקת.

 

עזרת זולת

123. לטענתו של התובע, יש להעמיד שיעור עזרת זולת לעבר על 2,350 ₪ לחודש במכפלת 192 חודשים ובסך הכל 451,000 ₪ המתייחסים לעלות חודשית לאחזקת גנן 600 ₪ וכן 35 שעות עזרה שבועית במכפלת 50 ₪ לשנה ובסך הכל 1,750 ₪.

בכל הקשור עם עזרת זולת לעתיד, סבר ב"כ התובע, כי יש להעמידה על 3,200 ₪ עד תום תוחלת החיים ובסך הכל 774,000 ₪.

הנתבעת מצידה סברה, כי התובע לא העסיק איש ואינו מעסיק אף כיום כל עזרת צד ג', כך גם לא הוכח שהינו נזקק לעזרת גנן וכי אינו מסוגל לטפל בגינה בעצמו, במיוחד כאשר אשת התובע שוללת העסקת גנן (עמ' 104 לפרו', בו היא מציינת כי עוסקת בגינון לבדה ובעמ' 213 מעיד התובע, כי בשנים האחרונות לא היה להם גנן).

בכל הקשור עם עזרת זולת לעתיד, מובן כי בהעדר צורך גם אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

 

124. כשלעצמי סברתי, כי בכל הקשור עם מי שנקבעו לו 60% נכות תפקודית, כי אז בוודאי שנכותו זו פוגמת במהלך תפקודו היומיומי, ובכל הקשור לנזקיו לעבר, לא הוכיח התובע בראיות מהם נזקיו בגין עזרת זולת, לא בהיבט של הגנן ולא בהיבט של עזרת צד ג' חיצונית. יחד עם זאת, קשה להתעלם מן העובדה ולפיה התובע טופל בבתי חולים לא מעט משנת 1997, ויש להניח לכן כי נזקק לעזרת רעייתו, לכל הפחות, ולפיכך סברתי כי משנת 1997 ועד היום זכאי התובע גלובלית לסכום פיצוי של 200,000 ₪.

בכל הקשור לעתיד, סברתי כי גם כאן, בהעדר נתונים מבוססים מהעבר, יש מקום לפיצוי גלובלי עד תוחלת חיים מקוצרת של התובע (10 שנים הפחתה מתוחלת החיים הרגילה שהינה לטובתו של התבוע לאור עדותו של פרופ' שיינפלד ולפיה סביר כי חייו יקוצרו ב- 10-20 שנה עמ' 28 מול 18) ובסה"כ 170,000 ש"ח.

 

נסיעות

125. לטעמו של התובע, הינו מוגבל בהליכה וסובל מנוירופתיה קשה בשני הרגליים כמו גם הינו סובל מנכות נוירולוגית, אינו מסוגל לנסוע בתחבורה הציבורית ומתגורר רחוק מתחבורה ציבורית. הינו נזקק לנסיעות במוניות ולפיכך יש לערוך חישוב של 4,000 ₪ לחודש במכפלת 192 חודשים ובסך הכל 768,000 ₪.

בכל הקשור עם נסיעותיו לעתיד, ועד תוחלת חייו באותו סכום יעמוד הפיצוי לסברת התובע על 967,000 ₪.

 

126. הנתבעת מצידה סבורה, כי בכל הקשור עם נזקי העבר, מדובר בנזק מיוחד שלא הוכח, מה גם שהתובע זכאי למלוא הוצאותיו לנסיעות לטיפולים רפואיים מהמל"ל.

בכל הקשור לעתיד, אין כל עדות שהתובע אינו מסוגל ללכת ממקום למקום, מה גם שהיו לו שני כלי רכב והינו מסוגל לנסוע בכלי רכבו. ככל שיהיה זקוק לנסיעות לטיפולים רפואיים, הוא יוכל להשתמש בשירותי המל"ל שיכסה הוצאותיו אלה.

 

127. לטעמי, התובע אינו מוכיח הוצאות נסיעה לעבר בהיבט הנזק המיוחד, כך גם התקשיתי לקבוע כי הינו נזקק להוצאות נסיעה מיוחדות בשל מצבו הרפואי. יחד עם זאת, כמי שנקבעו לו 60% נכות תפקודית, בוודאי עלול להיווצר מצב ובו יהא התובע נזקק להסעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים, כאשר מובן גם לבית המשפט, כי בעברו, לאור הטיפולים הרפואיים הנרחבים שעבר, הוא גם הוציא הוצאות בנושא זה. לפיכך, סברתי כי נכון יהיה לפצות את התובע בסכום של 150,000 ₪ בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד, נכון להיום.

 

הוצאות רפואיות

128. לטענת התובע, בעבר נזקק להוצאות חודשיות בנות 500 ₪ לחודש ובסך הכל 96,000 ₪ ולעתיד הינו נזקק ל- 370 ₪ לחודש ובסך הכל 89,538 ₪.

כמו כן, משקיים טיפול רפואי חדשני שאינו כלול בסך לטעמו של התובע, יש לחייב את הנתבעת גם בעלות זו, ולטעמו של התובע בסכום של 30,000 ₪ בגין כל טיפול בתרופה החדשה.

מעבר לכך, יזקק התובע להשתלת כבד וכליה בעלות כוללת של 350,000$.

עוד טען התובע לצורך בטיפולי שיניים בשל בריחת סידן לטיפול ממושך בקורטיזון, כאשר הטיפול לטעמו עומדת על 200,000 ₪.

הנתבעת מצידה סברה, כי לא הוכחה כל הוצאה בעבר באמצעות קבלות, ובהכרת מחלת התובע כמחלת מקצוע, כי אז הינו זכאי עפ"י חוק המל"ל למלוא הוצאותיו הרפואיות וכן להחזר הוצאות מקופת החולים והוא אף קיבל החזרים מקופת החולים כפי שנאלץ להודות בחקירה נגדית (10,000 ₪) והשמיט נושא זה מסיכומיו. לפיכך, בהיותו לא אמין, אין ליתן אמון בטענתו להוצאות בעניין זה.

בכל הקשור לטיפול תרופתי בעתיד, גם כאן זכאי התובע לקבל מהמל"ל את מלוא הוצאותיו. הנתבעת סברה, כי אירועים רפואיים עתידיים כמו השתלות למיניהן, אינן מבוססות ואין כל הוכחה

לעצם הצורך בביצוען, ובכל מקרה משמדובר במחלת מקצוע, התובע היה זכאי לכיסוי מלא מהמל"ל.

 

129. אין חולק, כי התובע לא הוכח כזכאי לתגמולי מל"ל בגין מחלת מקצוע אלא בשנים האחרונות בלבד ותוך כדי הליך משפטי זה. מכאן, שהתובע בוודאי הוציא הוצאות לרפואתו שלא קיבל בגינן החזרים ומאחר וחלק מתביעתו למל"ל התיישנה, גם לא יקבל בגינן החזרים ולכן סברתי כי נכון יהיה באופן גלובלי לאפשר לתובע הוצאות רפואיות בסך של 50,000 ₪ לעבר. בכל הקשור עם העתיד, לא מצאתי כי יש מקום להוצאות כלשהן בנושא זה באשר כל הוצאותיו אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל, בין אם מדובר בטיפולים תרופתיים ובין אם מדובר בטיפולי שיניים וטיפולים נפשיים.

 

ניכויים

130. התובע הגיש חוו"ד אקטוארית שנערכה ע"י האקטואר אבי בר אור. התייחסתי אך לחווה"ד בנושא הניכויים ולא לזו העוסקת בשנים האבודות. עפ"י חווה"ד התייחס האקטואר לסכומים ששולמו העבר, ישולמו בעתיד בניכוי קצבת הזקנה המגיעה לתובע לולא ניזוק בסה"כ 2,702,300 ₪ ככל שמנוכה קצבת זקנה רגילה וככל שמנוכה קצבת זקנה המוגדלת ב-50% יעמוד שיעור הניכוי על 2,655.300 ₪.

לטענת התובע, אין לנכות תקבולי מל"ל אשר חלה עליהם התיישנות וכן אין לנכות תקבולי מל"ל אלא עד ולפי תוחלת החיים המקוצרת שאז יתבטלו אוטומטית תגמולי הנכות לתובע, ובמקומה תשתלם גמלת תלויים בשיעור של 60%.

 

הנתבעת מצידה הפנתה לשלוש חוו"ד אקטואריות שנערכו ע"י מר אייל בוכבינדר לצורכי הניכויים. האחת בגין הנכות הכללית בסך של 895,763 ₪ ובתוספת ריבית בסך 169,000 ₪ סה"כ 1,064,763 ₪; שניה בגין נכות מעבודה בסך1,839,832 ₪ בתוספת ריבית בסך 172 ₪ ובסה"כ 1,840,004 ₪ והשלישית נכות רעיונית מעבודה בסך 3,775,705 ₪ הכוללים קצבאות לעבר ולעתיד כמו גם ריבית על תשלומי העבר החל מ- 11/92 ועד 3/13.

חוות הדעת האקטוארית מתייחסות גם לתקופה בה התובע לא פנה למל"ל ותביעתו ביחס אליה התיישנה וזאת בהתאם להנחיית ביהמ"ש העליון בע"א 1617/06 מנורה נ' אור ציון (28.5.2008) מפי הנשיא גרוניס המטיל על הניזוק את החובה לפנות למל"ל למימוש זכותו לקבלת גמלאות, וככל שלא עשה כן, ינוכה מהפיצוי גם המגיע עפ"י אותה גמלה לתקופה ביחס אליה לא פנה כאמור, כחלק מחובתו להקטין את הנזק, במיוחד כאשר עסקינן במעסיק שהינו מעביד המבוטח על ידי המל"ל ולכן זכאי לכיסוי מלוא חבותו על ידי המל"ל בהתאם לדין.

 

131. כשלעצמי סברתי כי הצדק בעניין זה עם הנתבעת. לפיכך, כאשר מחוייב היה התובע לפנות למל"ל מיד לכשיכול היה לסבור כי עסקינן במחלת עבודה, כי אז נכון יהיה לנכות החל מהמועד בו טען כי הפסיק לעבוד היינו פברואר 1997, להבדיל מחישוב הנתבעת היינו החל מ-11/1992.

 

סכום הפיצויים והניכויים

132. לאור האמור לעיל, שיעור הפיצוי המגיע הינו כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר 1,524,174₪.

ב. הפסדי כושר השתכרות לעתיד 782,239 ₪.

ג. אבדן פנסיה 230,641 ₪.

ד. נזק לא ממוני 600,000 ₪.

ה. עזרת זולת 370,000 ₪.

ן. נסיעות 150,000 ₪.

ז. הוצאות רפואיות 50,000 ₪.

 

סך הכול נזקי התובע עומדים על 3,707,054 ₪ ומהם יש לנכות גמלאות המל"ל, לרבות רעיוניות, שיחושבו החל מ-2/1997 עפ"י חוו"ד אקטוארית מעודכנת מצד הנתבעת.

 

סוף דבר

133. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין, ומאחר ומצאתי כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בכל הקשור עם הקפדה על מילוי הוראות בטיחות כאלה ואחרות, כי אז לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

 

בית המשפט מתנצל בפני הצדדים על העיכוב שחל במתן פסק הדין שנבע, הן מחמת גודלו ומורכבותו של התיק והן מחמת עומס עבודה.

 

זכות ערעור לבית המשפט העליון 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.

 

 

 

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ד, 21 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ