ז' נ' מדינת ישראל ואח'

1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת במהלך עבודתה כעובדת סוציאלית בבית חולים פסיכיאטרי. התובעת ילידת 1956, בוגרת לימודי פסיכולוגיה, מוסמכת לימודי עבודה סוציאלית ובעלת הכשרות מקצועיות נוספות ובכלל זה בפסיכותרפיה. במשך שנים רבות עבדה התובעת בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" (להלן "בית-החולים"). זהו בית חולים גדול מאד ובו, לצד מחלקות מהסוג המצוי בכל בית חולים דומה, גם אגף לביטחון מרבי (המכונה גם "אגף משפטי") שבו ארבע מחלקות אשפוז ומחלקה שיקומית. לאגף זה מופנים חולים שאושפזו בצו בית המשפט וחולים אלימים מאד שהועברו לשם מכל רחבי הארץ. התובעת עבדה במרוצת השנים במחלקות שונות בבית החולים ובכלל זה באגף המשפטי. לאחרונה עבדה במחלקה סגורה לחולים כרוניים ממושכים. התובעת טענה שביום 8.2.09 בשעה 10:30 לערך כשניסתה להחתים מטופל על מסמכים בשטח ציבורי בתוך המחלקה, מטופלת אחרת תקפה אותה בפתאומיות. המטופלת "המוכרת כאלימה ביותר" אחזה ומשכה בחוזקה בשערות התובעת ולא הרפתה. התובעת ניסתה להשתחרר "מאחיזתה המטורפת" ונחבלה בראשה ובברכיה ובהמשך הופיעו תסמינים נפשיים. שמה של התוקפת לא נזכר בהליך והיא עצמה לא נתבעה, התובעת הסתפקה בתביעה נגד מעסיקיה.

2. לכתב התביעה צורפה חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר שמואל קרון, שהעריך שלתובעת נכות של 30% בשל הפרעה פוסט טראומטית כרונית עם תסמיני דיכאון וחרדה. הנתבעים הגישו חוו"ד פסיכיאטרית של ד"ר רויטל עמיעוז. לדעתה לתובעת לא נותרה נכות נפשית עקב התקיפה. בית-המשפט מינה מומחה מטעמו, ד"ר יוסף לריה. לדעתו לתובעת נכות בשיעור 20% בשל הפרעת הסתגלות תגובתית, אך רק רבע ממנה (היינו 5% נכות) נובעת מהתקיפה. שאר הנכות נגרמה לדעתו בשל תגובותיה לאירועי חיים אחרים, שקרו אחרי התקיפה ואינם נובעים ממנה: אכזבותיה מתגובת הממסד (לרבות המוסד לביטוח לאומי), כעסה ומרירותה עקב פרישתה המוקדמת, החמרה במחלה כרונית שממנה סבלה כל השנים (מחלה שבגללה היא צולעת), תוצאות של ניתוח בברך ושל ניתוח בריאטרי שעברה ועוד. אקדים ואציין כבר כעת שחוות-דעת זו עמדה היטב בחקירה הנגדית. גם בית-המשפט התרשם שמצוקת התובעת נובעת בעיקרה מעיסוק חוזר ונשנה ותגובה לאירועי חיים מאוחרים לתקיפה שאינם קשורים לה. מכאן גם המסקנה שנזקי התקיפה קטנים בהרבה מאומדני התובעת.

טענות התובעת לענין האחריות תופסות כארבעים עמודים בסיכומיה. זו תמציתן:

3. הנתבעים אחראים לנזקי התובעת ואין לחייבה גם בתרומת אשם. התובעת עבדה יותר מ-25 שנים בבית החולים. לפני התקיפה היא עבדה במקביל במחלקות סגורות כרוניות א/4 ו-א/2, כאשר את המטופלים קיבלה בחדר "שלה" הסמוך למחלקה א/4. כחמישה שבועת לפני התקיפה הועברה התובעת לעבודה מלאה רק במחלקה א/2, ונותרה ללא חדר לקבלת מטופלים. לכן קיבלה מטופלים במרחבים ציבוריים בהם שהו מטופלים נוספים. היא מעולם לא נתקלה בעובד סוציאלי שעבד במחלקה כרונית סגורה בלי שהוקצה לו חדר טיפולים משלו. היא התריעה מספר פעמים בכתב ובעל-פה בפני הנהלת בית החולים על הצורך להקצות לה חדר עבורה. על גבי שניים מהמכתבים נכתבו תשובות מהן עולה כי הייתה כוונה לייחד חדר לתובעת אך התקיפה הקדימה את מימושה.

ביום 8.2.09 דרשה הממונה על התובעת שהיא תחתים באותו יום מטופל על המסמכים כדי שיוכל להצביע בבחירות שהתקיימו יומיים לאחר מכן. התובעת ניסתה להתנגד שכן חששה להיכנס למחלקה אך הממונה עמדה על כך שהפעולה תבוצע מיידית. לא היה איש צוות פנוי להביא את המטופל לתחנת האחיות, והחדר הסגור היחיד במחלקה שימש כמחסן ולא היה מותאם לעבודתה. על כן, היא פגשה את המטופל במרחב הציבורי ואז הפכה ל"בשר תותחים".

4. טענת הנתבעים כאילו לתובעת היה חדר אחד במחלקה והייתה כוונה לתת לה חדר נוסף מחוץ למחלקה הומצאה לצורך הדיון. הממונה על התובעת העידה שבמשך חמשת השבועות בהם עבדה התובעת רק במחלקה א/2, היה לה חדר לעבוד בו בתנאים לא מספקים. עד ההגנה מר עתמאנה העיד שאינו מכיר מחלקה בבית החולים שבה אין לרופא או אחות אחראית חדר. בכל שנות עבודתה הוקצה לתובעת חדר משלה לקבלת מטופלים ובכל פעם שנפגשה עם מטופל הייתה מוגנת על ידי ליווי, ועבדה עם המטופל לצד המלווה בחדר שלה. הנתבעים טוענים שאין ליווי מפאת חוסר כוח אדם, ואין בכלל ליווי במחלקה א/2, וכי היה על התובעת לקיים המפגש עם המטופל בחדר פרטי אך לכך התובעת משיבה בשאלה, כיצד מובא המטופל לחדר פרטי אם אין ליווי? התובעת טוענת שמעולם לא הביאה בעצמה מטופל לחדר הפרטי. האג'נדה של הממונה של התובעת היא שאין ליתן ליווי במחלקות כרוניות וכי כל נושא הליווי מסרבל את העבודה. בית המשפט מתבקש לקבוע כי לשיטת הממונה על התובעת קיים סיכון לעובדת סוציאלית שפועלת כ"בשר תותחים". הממונה שכחה שעד לאותם חמישה שבועות (בהם עברה לעבוד רק במחלקה א/2), מטופלי א/2 הובאו לחדרה של התובעת במחלקה א/4 באמצעות מלווה.

5. לא הוצגו הנהלים בדבר ליווי עובד סוציאלי למטופל והשמירה עליו. הוצגו נהלים משנת 2010 (לאחר התקיפה) אשר לא מתייחסים למחלקה א/2 שם התנהגות החולים בלתי צפויה, ואינם עוסקים בסיטואציות רבות הרלוונטיות למקרה התקיפה דנן אך כן מתייחסים לסכנה של תקיפה מצד מטופלים והצורך בליווי. הנתבעים לא הציגו נהלים לגבי עבודת העובד הסוציאלי, לא הציגו נהלי בטיחות בעבודה במחלקות הכרוניות הסגורות, לא הציגו נהלים כיצד להישמר מתקיפה של חולה במחלקה א/2, הדרכות או הוראות בטיחות לעובדים במחלקה א/2, לא העידו את הממונה על הבטיחות בבית החולים, ואת עדי ראיה לאירוע. אי הבאת הראיות פועלת לחובתם.

התובעת העידה כי עבדה כל השנים במחלקות הפליליות אך לא עברה כל הדרכה כיצד לעבוד עם החולים במחלקה א/2 ובאילו אמצעי בטיחות יש לנקוט בעבודה עמם (בניגוד למחלקה א/4 שם קיבלה הדרכה). מדובר במחלקה עם אנשים במצבים נפשיים חמורים (שלרובם היו אפוטרופוסים) שאינם מודעים למעשיהם, עם תופעות של חוסר שליטה, התנהגות בלתי צפויה ואלימות דיפוסית. התובעת טוענת כי התקיפות היו על בסיס שבועי, בעוד שמר עתמאנה העיד כי מדובר בפעמים ספורות בשנה. הנתבעים נמנעו מלהציג מידע סטטיסטי שמצוי בידם אודות מקרי האלימות בבית החולים ובמחלקה א/2, ובמקום זאת העד מטעמם "שלף" נתונים לפי אומדן.

6. התובעת השיבה לשאלת בית המשפט כי לא ידוע לה על תקן לגבי צורת העבודה במחלקות כרוניות. בפועל אין כל מערך המעניק הגנה לעובד בתוך המחלקה. כאשר דרשה מההנהלה חדר, למעשה ביקשה שיוציאו אליה את המטופלים וכך הליווי יגן עליה. לא הוצגו נהלים לעבודה במחלקה א/2.

המעסיק לא ערך תחקיר אודות התקיפה ולא נרשם דו"ח אירוע חריג, ועמד בתוקף על כך שהתובעת תחזור לעבוד במחלקה למרות התגובה הנפשית הקשה, למרות הוראות הרופא התעסוקתי, ובניגוד לעמדת ועדה רפואית מחוזית של משרד הבריאות.

מר עתמאנה העיד כי התוקפת, אשר התברר בחקירתו כי אינו יודע את זהותה, הייתה בעלת רמת מסוכנות נמוכה, והראיה לכך היא שהיא נטלה חלק בפעילות ריפוי בעיסוק המבוצעת אך ורק על ידי מטופלים לא אלימים (כך הצהירה גם גב' קופרברג). לאור עמדת הנתבעים כי אין חשש לאלימות בחדר הריפוי בעיסוק, שכן לשם מגיעים רק מטופלים לא אלימים, פעלה התובעת כפי שפעלה.

החולה שתקפה את התובעת הייתה חולה אלימה. לפיכך חדלו הנתבעים כאשר אפשרו לה להסתובב במרחב הציבורי. קיימת צפייה ברורה של המעסיק להתרחשות תקיפה. העובדה כי קיים סיכון ברור של תקיפה אינה מצדיקה אי יצירת נהלים להקטנת הנזקים ולהגנת העובדים.