ת"א 1229-09 בנק מזרחי-טפחות סניף נתניה נ' זקס

1. התובע (להלן: "הבנק") הגיש נגד הנתבע תביעה להשבת האשראי הבנקאי שהעמיד הבנק לנתבע. הנתבע הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד נגד הבנק. הנתבע טען כי הבנק הפר את ההסכמים עמו, והפר את חובות האמון והזהירות כלפיו. טענתו העיקרית של הנתבע היתה כי מכוח המערכת ההסכמית בינו לבין הבנק, היה על הבנק למכור את הביטחונות שהנתבע העמיד להבטחת האשראי, מייד כאשר נוצרה חריגה מיחס הכיסוי המוסכם בינו לבין הבנק. הנתבע מסתמך בהקשר זה על התחייבות stop loss עליה הוא חתם, שהצדדים חלוקים ביניהם בדבר פרשנותה הנכונה. כן טען הנתבע כי משלב מסוים ואילך, שלט הבנק בתיק ההשקעות שלו, וכול ההוראות שניתנו בתיק מאותו שלב, ניתנו על ידי הבנק, ולא על ידי הנתבע.

טענות הבנק

2. הבנק טען הוא העמיד אשראי לנתבע, והגן על עצמו במספר הגנות שונות שנועדו להבטיח את פירעון האשראי. אחת ההגנות הללו היתה דרישת הבנק מהנתבע לחתום על מסמך stop loss. לטענת הבנק, התחייבות ה-stop loss נועדה להגן על הבנק המלווה ועליו בלבד, ונועדה לשמש הגנה ליחס הכיסוי שנקבע מראש על ידי הבנק כתנאי להעמדת האשראי. האישור לבקשת האשראי של הנתבע היה בכפוף לכך שכאשר יחס הכיסוי יפחת מהיחס המוסכם, הלקוח יהיה כפוף להתחייבותו ל- stop loss, ויהיה עליו לבצע הגנות מפני חשיפה, או להשלים את הביטחונות.

עוד טען הבנק, כי במסמכים השונים אליהם הוא הפנה, מודגשת הזיקה בין יחס הכיסוי שנדרש מהנתבע לבין התחייבות ה-stop loss. על חשיבות יחס הכיסוי וההגנה עליו באמצעות התחייבות ה- stop lossניתן להסיק מהעובדה כי נושא יחס הכיסוי וה- stop lossכלולים בכול בקשות הנתבע לאשראי ובכול החלטות הבנק בנושאי האשראי לנתבע, ומכאן שהתחייבות ה-stop loss היא אחת התניות שהבנק דרש כהגנה על האשראי שהוא העמיד לנתבע, וזהו מרכיב אינטגראלי המובנה באישור הקצאת האשראי לנתבע.

הבנק אינו מתערב לטענתו בפעילות הלקוח, ואינו מתיימר להעריך את הסיכוי לרווח או הפסד שלו. הבנק בוחן רק את הסיכון שבהעמדת האשראי. עוד טען הבנק כי מהתכתובת בין הצדדים עולה כי תשומת הלב של הבנק הוקדשה להגנה על הכיסוי, תוך "אדישות" של הבנק לפוטנציאל הסיכוי או הסיכון של העסקאות עצמן שהנתבע ביצע. התכתובת מעלה גם כי יחס הכיסוי נועד להגנה על האשראי הבנקאי ולא להגנה על השקעות הנתבע, וכי הנתבע היה מודע לפערים ביחס הכיסוי, והתחייב לסלקם. עוד נטען כי הנתבע לא הסתמך על הבנק – בניגוד לטענותיו, אלא הוא הסתמך על עסקאות הגנה שהוא בצע.

3. הבנק הפנה לתצהירו של מנהל העסקים בסניף, מר גוטליב, ביחס לאופן ההתנהלות בינו לבין הנתבע בתקופה בה העמיד הבנק אשראי לנתבע. עוד ציין הבנק בסיכומיו, כי בינו לבין הנתבע התקיים דיאלוג ממושך בנושא יחס הכיסוי, כאשר הנתבע הבטיח לדאוג להשלמת ביטחונות ביחס לחשיפה הבלתי מאושרת. ממכלול המסמכים שצורפו על ידי הבנק עולה כי הנתבע היה להוט לקבל אשראי, בעוד הבנק נהג באיפוק. מוקד העסקים של הבנק עמד על ביצוע תנאי האשראי בדקדקנות, והנתבע התחייב להשלים את הביטחונות.

לגישת הבנק, כל בקשות האשראי והחלטות ועדת האשראי מעידות על החשיבות שהבנק ייחס להגנה על האשראי על ידי שמירה על הביטחונות, ובכלל זה על ידי שמירה על יחס הכיסוי. אין כל ראיה, כך טוען הבנק, לכך כי הנתבע ראה את התחייבותו לשמור על יחס הכיסוי כאמצעי הגנה שהוא עצמו הסתמך עליו.

4. לטענת הבנק, מחודש ינואר 2008, הנתבע לא סגר את פערי הביטחונות, ואף בקש אשראי לעסקה נוספת. בינואר 2008 בקש הנתבע כי יחס הכיסוי יופחת. בקשתו של הנתבע נדחתה, והוא חתם על כתב התחייבות במסגרתו הוא התחייב לשמור על יחס הביטחונות (צ/12), אך לא עשה כן.

הנתבע היה מודע לצורך בכיסוי הפער, והוא הבטיח לבנק שוב ושוב כי יפקיד כספים ממכירת דירה, מהון עצמי, או כי יצמצם את האשראים. ביום 14.2.08 הפקיד הנתבע סכום של 500,000$ לכיסוי פער הביטחונות. הבנק טוען כי אין לקבל בהקשר זה את טענת הנתבע לפיה הסכום הזה נועד לאפשר לו לנהל פעילות עסקית נפרדת בשוק ההון. לטענת הבנק, פער הכיסוי לא כוסה גם לאחר הפקדת הסכום האמור. כאשר כל האמצעים לא הועילו, לא היה מנוס – כך טוען הבנק – מנקיטת צעדים למימוש הביטחונות.