ת"א 1208-11-12 גרינבוים ואח' נ' ברק ואח'

לפניי שלוש בקשות לדחיית התובענה על סף מטעם הנתבעים 2,3 ו-4, וכן בקשה לתיקון כתב תביעה מטעם התובעת.

רקע והליכים קודמים

עיקר טענות התובעת בתובענה זו ובתובענה הקודמת

התביעה הנוכחית

התובעת עותרת בתביעתה הנוכחית לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בסך 15,576,525 ₪ (התביעה נגד הנתבע 1 בלבד מוגבלת לסך בשקלים השווה ל-935,000$ בתוספת ריבית והצמדה כדין).

בפתח כתב התביעה המתוקן מיום 25.5.2015 (להלן: "כתב התביעה המתוקן"), טוענת התובעת כי מקור הסכסוך בינה ובין הנתבעים נובע מגזל זכויותיה במקרקעין הידועים כגוש 6790 חלקות 23,25,26 בבני ברק (להלן: "המקרקעין"), בגינן שילמה החל משנת 2002 כ-3.7 מיליון דולר. שווי הזכויות כיום הוא כ-15 מיליון ש"ח (סעיפים 1 ו-3 לכתב התביעה). התובעת טוענת שעיקר התביעה נוגעת לנזקים הכספיים שנגרמו לה עקב גזילת זכויותיה במרמה, בסיוע מסמכים מזויפים ועסקאות פיקטיביות ו/או רשלנות חמורה שבוצעו על ידי הנתבעים, שכל אחד מהם נטל חלק בנישולה מזכויותיה במקרקעין, אשר ניסיונותיה להסדיר את רישומן במשך כמעט עשר שנים סוכלו (סעיפים 2,4,5 לכתב התביעה).

תחת הכותרת "תמצית התביעה" התובעת מתארת את מה שהיא מכנה כ"מסגרת הסיפור" כך:

תחילה נתנה התובעת הלוואה בקשר עם המקרקעין ולאחר כשנה הוצע לה לרכוש את המקרקעין ביחד עם מר חיים ביאליסטוצקי והתובעת הסכימה. התובעת שילמה את חלקה עבור הרכישה בסך 2.325 מיליון דולר ומר ביאליסטוצקי לא שילם את חלקו. התובעת שילמה בנוסף 1.150 מיליון דולר לבנק לאומי כדי לפדות משכנתא שרבצה על המקרקעין בגין הלוואה שנטל מר ביאליסטוצקי ללא ידיעתה. התובעת שילמה גם מסים וסכום נוסף להסרת עיקול שהוטל על המקרקעין ובסך הכל שילמה עבור רכישת המקרקעין 3.61 מיליון דולר – סכום זה נאמד כיום בסך 15 מיליון ₪. התובעת קיבלה החזר חלקי בסך 2.76 מיליון דולר בגין השקעתה לרכישת המקרקעין.

לימים הסתבר לתובעת שהמקרקעין כלל לא היו רשומים על שם החברה ממנה רכשה את המקרקעין אלא על שם הבעלים הקודמים, ומשכך לא ניתן היה לרשום את זכויות התובעת במקרקעין. לטובת התובעת נרשמה רק הערת אזהרה על התחייבות למשכנתא ראשונה בלתי מוגבלת בסכום.

לצורך הרכישה הוקמו 5 חברות זרות שמניות למוכ"ז (להלן: "החברות הזרות"), שלהן אמורות היו להיות מוחזקות בנאמנות עבור התובעת. חברות אלה חתמו על ההסכם לרכישת המקרקעין. בשנת 2008 נודע לתובעת שמניות החברות הזרות אינן מוחזקות עבורה בנאמנות והן בידי מר ביאליסטוצקי. התובעת נוכחה שאינה מצליחה לרשום את זכויותיה במקרקעין וגם לא למכור אותן, ולכן בתחילת שנת 2010 הסכימה למכור למר ביאליסטוצקי את המקרקעין תמורת 3.7 מיליון דולר, סכום קרן השקעתה בקירוב, בתנאי שתירשם משכנתא ראשונה על שמה על המקרקעין. המשכנתא לא נרשמה ורק חלק מהתמורה שולם לה (לא שולם סך של 935 אלף דולר). בחודש ספטמבר טסו עו"ד אשר ברק, הנתבע 1, ומר אברהם כהן לטורונטו והציעו לתובעת שמר כהן יקנה את המקרקעין תמורת 4.5 מיליון דולר, מהם תקבל התובעת 3.3 מיליון דולר ואת יתרת הסכום בסך 1.2 מיליון דולר יקבל מר ביאליסטוצקי, והתובעת סירבה. מר ביאליסטוצקי, שהחזיק במניות למוכ"ז של החברות הזרות, מכר את המקרקעין מהחברות הזרות למר אברהם כהן ולמר זכריה אלירן באמצעות חברת בינו עמי- גני הזית בע"מ (להלן: "חברת בינו עמי"; מר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי ייקראו להלן יחד: "קבוצת בינו עמי"), וזאת ללא ידיעת התובעת.

עו"ד ברק הנתבע ועו"ד נח ליפשיץ פנו לעו"ד מיכאל שר, שהעניק להם מכתב המייפה את כוחו של עו"ד ברק להיות מורשה חתימה של החברות הזרות לביצוע עסקת המכר. לצורך השלמת עסקת המכר ומחיקת הערת האזהרה שהייתה רשומה על שם התובעת, נעזרה קבוצת בינו עמי בעו"ד ברק שחתם בשם התובעת על כל המסמכים הנדרשים להמחאת זכויותיה במקרקעין לכאורה תמורת 3.7 מיליון דולר. לשם כך לקחו הצדדים יפוי כוח עליו חתמה התובעת בעבר עבור עו"ד ברק והוסיפו לו בהעתקת זיוף את המלל ו"השחילו" אותו לאימות חתימה נוטריוני אצל אדם בשם משה שטיינברג, שאימת את חתימת התובעת הגם שלא פגש אותה ואינו נוטריון.

בחודש יולי 2010 פנו עו"ד ברק ועו"ד ליפשיץ ללשכת רישום המקרקעין, ובאמצעות המסמכים המזויפים מחקו את הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובת התובעת ואת הערות האזהרה שהיו רשומות לטובת החברות הזרות ורשמו את המקרקעין על שם החברות הזרות, בכפוף למשכנתא ראשונה לבנק, עם הערת אזהרה לטובת חברת בינו עמי. התמורה לא הועברה לתובעת במלואה וגם לא נפתח חשבון נאמנות לטובתה כפי שנכתב במסמך הוראות הנאמנים. סכום ההלוואה הועבר לחשבון נאמנות על שם חברת בינו עמי ומשם הוברח לחשבון בנק בשוויץ השייך לחברה זרה בבעלות מר ביאליסטוצקי.