החלטה
המבקש הגיש בבית משפט זה, ביום 8.7.12, בקשה למתן צו מניעה זמני ולפיו יימנעו המשיבה ו"ערוץ 2" לשדר כתבת תחקיר אודותיו במסגרת התוכנית "יצאת צדיק".
בד בבד עם הבקשה למתן צו מניעה זמני, הגיש המבקש תביעה למתן צו מניעה קבוע לאיסור פרסום כתבת התחקיר וכן לתשלום סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות שנגרמו לו בשל נסיעותיו למשרדי המשיבה ואובדן ימי עבודה.
המשיבה מבקשת לסלק על הסף את הבקשה למתן צו מניעה מחמת חוסר סמכות עניינית. לטענתה, הסמכות לדון בבקשה למתן צו המורה על מניעת שידור או הפצה של צילומים, שהינו סעד שאיננו ניתן להערכה כספית, מסורה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית.
המשיבה סומכת טענותיה על פסק הדין בעניין רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שוורץ (פ"ד נג(1) 670, להלן "פרשת הפדרציה הישראלית"), שם נקבע כי הסמכות לדון בצו מניעה שאינו ניתן להערכה כספית מסורה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. עוד מפנה המשיבה להחלטת כב' השופטת נדאף בבית משפט זה מיום 6.6.12 בעניין ת.א. 51844-05-12 נוג'ידאת נ' שידורי קשת בע"מ, החלטה שניתנה בבקשה שהגיש אדם אחר שביקש למנוע את שידור כתבת התחקיר נשוא ענייננו, בה נקבע שבית המשפט המוסמך לדון בבקשה כמו גם בתביעה למתן צו מניעה קבוע, מסורה לבית המשפט המחוזי.
המשיבה טוענת כי המבקש ניסה להתגבר על חוסר הסמכות של בית משפט זה לדון בבקשתו, בבחינת "הבה נתחכמה לו", על ידי הוספת הסעד הכספי האמור לתביעה, אך ברי שקשירה זו נעשתה בניסיון ליצור יש מאין סמכות לבית משפט השלום בתביעה שכל עניינה מתן צו מניעה למניעת שידור. מכל מקום, נקבע בפרשת הפדרציה הישראלית כי כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי משפט שונים, יש להפריד את התביעות ומשכך, בכל הנוגע לצו המניעה, אין לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה ויש לדחותה על הסף.
המבקש טוען, בתגובתו לבקשת המשיבה, כי לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה למתן צו מניעה הואיל ובכתב התביעה הוא עתר לסעד כספי בסך של 5,000 ₪, שבית משפט השלום מוסמך לדון בו. לטענת ב"כ המבקש, בניגוד לעניין נוג'ידאת, שם ציינה כב' השופטת נדאף כי בכתב התביעה נתבע סעד יחיד של צו מניעה קבוע, הרי שבמקרה שבפנינו קיים גם סעד כספי ועל כן, לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה.
המשיבה, בתגובתה לתגובת המבקש, שבה וטוענת כי מדובר בבקשה למניעת שידור, קרי – לסעד שאינו ניתן להערכה כספית, ועל כן הסמכות לדון בצו המניעה, בין אם זמני ובין אם קבוע, נתונה לבית המשפט המחוזי, ואין בהוספה המלאכותית של הסעד הכספי כדי לשנות ממסקנה זו ומהלכתו הברורה של בית המשפט העליון בפרשת הפדרציה הישראלית. המשיבה מפנה גם לפסק דינו של כב' נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בעניין רע"א 11122/08 רות אסולין נ' אביבה דרוקר ולפסקי דין נוספים, אשר שבו וקבעו כי בתובענה הכוללת סעדים המצויים בסמכות עניינית של בתי משפט שונים, יש לפצל ולבקש כל סעד בבית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בו.
דיון והכרעה
המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה (ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה, פס"ד מיום 4.5.2003, פורסם במאגרים המשפטיים).
המבקש עותר לשני סעדים בכתב התביעה: לצו מניעת פרסום ולסעד כספי בסך של 5,000 ₪. כן הוא עותר לסעד זמני של מניעת פרסום.
צו מניעת פרסום הינו סעד שאיננו ניתן להערכה כספית ועל כן, הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט המחוזי, מכח סמכותו השיורית הקבועה בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן "חוק בתי המשפט").
לעומת זאת, הסמכות לדון בסעד הכספי אותו תבע המבקש, מסורה לבית משפט זה על פי סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט.
הלכה פסוקה היא, כי כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הינם בסמכותם של בתי משפט שונים, יש להפריד את התביעות (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457). משכך, נקבע בפרשת הפדרציה הישראלית כך:
"הסמכות לדון בצו המניעה היא לבית המשפט המחוזי ואילו הסמכות לדון בסעד הכספי היא לבית משפט השלום. לפיכך, יש להפריד את הדיון בשני הסעדים"
יצוין כי בכל הנוגע לתביעות בענייני קניין רוחני, תוקן חוק בתי המשפט (לאחר שנקבעה הלכת הפדרציה הישאלית) כך שכיום, על פי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, מוסמך בית המשפט המחוזי לדון גם בתביעה כספית ששוויה אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט. אלא שבענייננו, אין מדובר בתביעה בענייני קניין רוחני ומשכך, אין מנוס מהפרדת התביעה על פי סעדיה ועל פי הסמכות לדון בכל אחד מהם.
על יסוד האמור לעיל, יש לקבל את בקשת המשיבה ובכל הנוגע לסעד של מניעת הפרסום, יש להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי. זאת, הן באשר לתביעה לצו מניעה קבוע והן באשר לבקשה למתן צו מניעה זמני. בעניין הסעד הזמני יובהר:
צו מניעה, קבוע כזמני, אשר שוויו עולה על הסכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, או שאינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 15).
יתרה מכך, סעד זמני, מטבעו, נועד לשמר מערכת נסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק הדין, כדי שבהינתן פסק הדין לזכות התובע, הוא לא יתייצב מול שוקת שבורה. אין מקום ליתן סעד זמני אלא ובעיקר ככלי עזר לקיום ההליך העיקרי ולהצלחת מימושו של הסעד העיקרי הקבוע ואין מקום ליתן סעד זמני אלא בצמוד לתובענה שהוא בא לשרת (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 503, 514).
לא יכול להיות חולק כי הבקשה למתן צו מניעה זמני של איסור הפרסום, קשורה בטבורה לתביעה למתן צו מניעה קבוע של איסור הפרסום. באותה מידה ברור, כי אין כל קשר בין צו המניעה הזמני לסעד הכספי הנתבע: הסעד הכספי מתייחס להוצאות שכבר הוצאו בעבר לטענת המבקש, וממילא, אם ייאסר הפרסום ואם לאו, לא תהא לכך כל השפעה על סעד זה. צו המניעה הזמני של איסור הפרסום הינו סעד הצופה פני עתיד, הוא צמוד לתביעה למתן צו מניעה קבוע לאיסור הפרסום והוא בא לשרת אותה.