ענינו של פסק הדין שלפנינו בהסדרת הסדרי הראייה, בעקבות שינוי מקום המגורים.
תיאור העובדות
הצדדים התגרשו בתאריך ט"ז תמוז תשע"א - 18.7.11 ולהם בן אחד משותף כיום בגיל שלוש וחצי שנים. בהסכם הגירושין נקבע כי האב יישא במזונות הבן בסך של 1400 ש"ח כולל מדור, וכי הסדרי הראייה יתקיימו בימי שני וחמישי בין השעות 15:00-19:00. מאחר שהאם עברה לירושלים האב נשא בהוצאות הנסיעה מאשדוד לירושלים, אף שהדבר לא בא לידי ביטוי בהסכם.
בעקבות קשיים שהתגלו בביצוע הסדרי הראייה, הצדדים הוזמנו לדיון ליום 22.3.12. אמנם בתאריך 5.3.12 כתבה האם לבית הדין כי מחמת סיבה מסוימת אינה יכולה להופיע בשבוע שבו נקבע הדיון ולא בשבוע שלאחריו, ומבקשת היא לדחות את הדיון.
הצדדים הוזמנו והופיעו לדיון ביום 19.4.12 ובו חשפה האם כי הספיקה להינשא לאחר הגר בחיפה, ולפיכך עברה לגור יחד עם בנה בחיפה. ב"כ האב טען כי הדבר נעשה ללא ידיעת האב ובניגוד מוחלט להסכמתו.
האם הסכימה כי האב הוא אב טוב, אך כשם שהאב היה נוסע מאשדוד לירושלים לצורך הסדרי הראייה, כך מוטל עליו לנסוע לחיפה. לדבריה אין היא יכולה להיטלטל עם בנה מחיפה לאשדוד בתחבורה ציבורית, אך האב יכול לנסוע לחיפה מאחר שנעזר ברכב אמו.
בתאריך 24.4.13 החליט בית הדין בהרכבו הקודם, כי האב יקבל את בנו שלוש פעמים בחודש בסופי שבוע, החל מיום חמישי בערב, וישיבו במוצאי שבת או ביום ראשון. בסעיף ג' להחלטה ביאר בית הדין כדלקמן:
הנימוק לאמור הוא מאחר שהאם עברה להתגורר בחיפה, והדבר מהווה הכבדה של האם בקיום הסדרי הראייה יותר מבעבר... לפיכך החליט בית הדין על הסדרי הראייה הנזכרים הממעטים את נסיעות הקטין ובפרט שהדבר משרת את טובת הקטין ומאפשרת קשר איכותי וארוך של האב עם בנו בסופי השבוע.
על פסק הדין הנזכר הוגש ערעור, ומאחר שהתגלו קשיים נוספים ביישום ההחלטה הנזכרת, הצדדים הופיעו בתאריך 28.6.12 בבקשת סעד זמני עד להכרעה בערעור. בתום הדיון השלים בית הדין את החלטתו וקבע כי האב יאסוף את בנו ביום חמישי ישירות מהגן, וכי שלוש השבתות בו ישהה האב עם בנו יהיו השבתות הראשונות בכל חודש עברי.
עוד נקבע בהסכמת הצדדים, כי האם תשתתף עם האב במחצית הוצאות הנסיעה העומדים על סך 70 ש"ח, ולפיכך זכאי האב לקזז סך 35 ש"ח מדמי המזונות, בכפוף להצגת קבלות.
בהחלטת בית הדין הגדול מיום 2.4.13 צוין כי הוצעו לצדדים הצעות שונות אך הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, ובית הדין הגדול אינו מוצא לנכון להתערב בפסק בית הדין האזורי, ועל בית הדין האזורי לבחון בשנית את החלטתו לאחר שיתקבל תסקיר משלים משרותי הרווחה.
בתאריך 31.7.13 התקבל תסקיר משלים ובו צוין כי ראוי שתהיה חלוקה הוגנת של הסעת הילד על ידי ההורה האחד והשבתו על ידי ההורה השני, ובפרט נוכח העובדה כי האם העתיקה את מקום מגוריה. בסעיף 3 להמלצות שבתסקיר נקבע, כי הסדרי הראייה יישארו במתוכנת הנוכחית שקבע בית הדין, ומאחר שלא היה ניתן לגבש הסכמות בעקבות המעבר לחיפה, מוצעות האלטרנטיבות הבאות:
א. בעלה של האם או אמה או אחר מטעמה יסיעו את הילד צד אחד והאב ישיבו לאם, או להיפך.
ב. השתתפות האם במחצית מימון עלויות הנסיעה של הילד.
בתאריך 12.8.13 התקבלה הודעת ב"כ האם, כי מאחר שעל פי החלטת בית הדין הבן ייעדר מהגן בימים שישי וראשון, שלוש פעמים בכל חודש, לפיכך החליטה הנהלת הגן שלא לאפשר את המשך לימודיו בגן.
בדיון נוסף מיום 3.9.13 טענה האם כי יש לצמצם את הסדרי הראייה לימי שישי ומוצאי שבת בלבד, כדי שהבן לא ייעדר ממסגרת הלימודים, והוסיפה כי מבקשת היא לצמצם את הסדרי הראייה לפעמיים בחודש בלבד. לדבריה, פעם אחת בחודש האב יאסוף את בנו ביום שישי מחיפה, ובפעם האחרת מוכנה היא לשלוח את הבן יחד עם משפחות הנוסעות מחיפה לבני ברק, באופן שהאב יאסוף את בנו מבני ברק לאשדוד, ועם צאת השבת ישיבו לבני ברק כדי שיצטרף למשפחה החוזרת לחיפה.
מנגד טען ב"כ האב, כי הסדרי הראייה נקבעו באופן זה כדי לפצות את האב בגין הסדרי הראייה שאינם מתקיימים פעמיים באמצע השבוע, ומאחר שהאם העתיקה את מגוריה ללא הסכמה עליה לשאת בתוצאות.
בית הדין ניסה לגבש עם הצדדים הסכמות, ואכן ב"כ האב הסכים כי פעמיים מתוך שלושת הפעמים של הסדרי הראייה בסופי שבוע, האב יקבל את בנו רק בימי שישי באופן שהאם תדאג לצרפו למשפחה הנוסעת לבני ברק וחוזרת במוצאי שבת. אמנם בפעם אחת בחודש ביקש כי האב יגיע לחיפה ויאסוף את בנו עם סיום הלימודים ביום חמישי, ומאחר שהאם גרמה למצב זה עליה להשתתף עמו בסך של 100 ש"ח.
האם התנגדה להצעה זו, ובקשה לעמוד על דעתה כי הסדרי הראייה יתקיימו פעמיים בשבוע בלבד, והוסיפה כי אינה מוכנה כלל להשתתף עם האב בהוצאות הנסיעה.