שיינר נ' וילמובסקי ואח'

פסק דין

השופטת יהודית שבח:

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בת"א (כב' השופט יאיר דלוגין) בתיק אזרחי 8682-01-10 מיום 25.6.12, לפיו נדחתה תביעתו הכספית של המערער נגד המשיבה 2, בה עתר לחייבה לפצותו בגין אובדן זכויותיו בדירה אשר רישומה מתנהל בפנקסיה.

הנכס ושרשור הזכויות

1.ביום 9.12.87 נכרת בין המערער יהושע שיינר (להלן–שיינר) לבין המשיבה מס' 1 (להלן-גניה) הסכם לפיו רכש מזו האחרונה את זכויות החכירה בדירה הנמצאת ברח' שבטי ישראל 45 ביפו (להלן –הדירה) שהייתה רשומה באותה עת בספריה של החברה המשכנת - המשיבה מס' 2 (להלן – עמידר) על שם הרוכשים המקוריים אייזיק ולביה ישעיהו (להלן – ישעיהו). על עסקה זו וקורותיה נסבה התביעה בבית משפט קמא.

2.זכויות החכירה בדירה עברו מספר גלגולים למן רישומה על שם ישעיהו, רוכשיה המקוריים, ועד לעת הזו:

ביום 28.1.87 נערך הסכם מכר בין ישעיהו לבין גניה לפיו רכשה גניה את זכויות החכירה של ישעיהו בדירה; וביום 9.12.87 נחתם, כאמור, ההסכם בין שיינר לגניה. שלושה ימים קודם לכן פנה שיינר לעמידר וביקש לברר את זהות בעלי הזכויות בדירה, לא המתין לתשובתה, וביום 20.12.87 כבר דיווח לה על כי רכש את הזכויות בדירה.

ביום 25.12.88 חתם שיינר על חוזה למכירת הזכויות בדירה לאחיה של גניה, אלא שעסקה זו בוטלה בשל אי תשלום התמורה, ומוסכם על הכל כי אין לה כל השלכה על השאלה הצריכה הכרעה בערעור.

במהלך שנות התשעים התקבלו בעמידר מסמך ביטול חוזה מכר ושני תצהירים בהם הוצהר על ביטול עסקת ישעיהו- גניה, "ולפיכך בוטלה העסקה הראשונה בעמידר" (סעיף 18 לעיקרי טיעון עמידר). שיינר לא ידע על כך דבר וחצי דבר.

בחודש יולי 1998 דווח לעמידר על עסקת מכר חדשה בין ישעיהו לבין אבולעפיה חאלד (להלן –אבולעפיה), וזה האחרון נרשם בפנקסיה כבעל הזכויות בדירה. בשלב מאוחר יותר מכר אף אבולעפיה את זכויותיו בדירה לרוכש בשם סכיס אשר ככל הידוע הוא זה שאוחז, נכון להיום, בזכויות בדירה.

התביעה בבית משפט קמא

3.לאחר ששיינר מחק את התביעה שהגיש לביהמ"ש המחוזי בשנת 2008, בה עתר לפסק דין האוסר העברת הזכויות בדירה על שם אבולעפיה, משהוברר לו כי הזכויות כבר עברו גלגול נוסף, הוגשה על ידו בחודש ינואר 2010 תביעה כספית נגד גניה ונגד עמידר כאחד להשבת הסך של 772,729 ₪ ששילם בשעתו עבור הזכויות בדירה. בהמשך מחק שיינר אף את התביעה הכספית נגד גניה, משזו הלכה לעולמה לאחר הגשתה, ומשהוברר לו כי לא הותירה אחריה נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע, בהינתן קבלת התביעה נגדה. התביעה התמקדה איפוא בעמידר, ונסמכה על הטענה כי התרשלה כלפיו עת לא רשמה בספריה בחודש דצמבר 1987, אף לא בשנים שלאחר מכן, "מעין הערת אזהרה" המציינת את ההסכם שנערך בינו לבין גניה; כי לא הודיעה לו כי נתקבלו אצלה מסמכים המבטלים את עסקת ישעיהו- גניה על מנת לאפשר לו נקיטת פעולה משפטית לסיכול צעד הביטול, אף שהייתה אמורה להבין כי הביטול משמיט את זכויותיו בדירה; וכי אישרה את ביטול עסקת ישעיהו-גניה ללא קבלת עמדתו וללא יידועו - ובכך הכשירה את הקרקע לרישום הזכויות בדירה על שם אבולעפיה, וכפועל יוצא לאובדן זכויותיו.

4.טרם נקראה לבית דין של מעלה, הספיקה גניה להגיש כתב הגנה בו הכחישה כי ביטלה את העסקה בינה לבין ישעיהו, אף את חתימתה על מסמכי הביטול, וטענה כי "חתימתה של נתבעת 1 מזוייפת כי היא מעולם לא חתמה על מסמך זה" (סעיף 22 לכתב ההגנה). גניה אף הספיקה ליתן תצהיר מענה לשאלון.

5.עמידר מצידה, ביקשה להדוף את התביעה נגדה במגוון טענות: שיהוי בלתי סביר המשתרע על פני עשורים; היעדר חובה על חברה משכנת לרשום הערה כלשהי בכלל והערת אזהרה בפרט, מה גם שבעניינו של שיינר היה מדובר בהערת אזהרה על גבי הערת אזהרה משטרם הושלם רישום הדירה על שם הרוכשת הקודמת; רשלנותו של שיינר בטיפולו ברכישת הדירה; וכן אשמו התורם של שיינר המגיע לכדי 100%.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה לפיה התרשל שיינר באופן טיפולו ברכישת הדירה במעשים ובמחדלים הבאים: חתם על חוזה הרכישה טרם וידא כי הזכויות בדירה רשומות על שם המוכרת; שילם את מלוא התמורה במעמד חתימת ההסכם במקום להפקיד בנאמנות את כספי התמורה ולמצער את חלקם עד להסדרת רישום הזכויות; חוסר המעש מצידו במהלך כל השנים; מחדלו באי קבלת החזקה בדירה; מחדלו באי הגשת תביעת השבה נגד גניה בשני העשורים שקדמו להגשת התביעה הנוכחית; וכן השיהוי הבלתי סביר בו לוקה התביעה.

7.לאחר קביעה זו נפנה בית משפט קמא לדון בטענת הרשלנות שהופנתה כלפי עמידר, והגיע לכלל מסקנה כי עמידר, בתוקף תפקידה כחברה משכנת, הייתה צריכה לרשום בספריה הערה כלשהי המשקפת את הודעת שיינר בדבר רכישתו את זכויות גניה בדירה, הגם שאלו טרם נרשמו על שמה, ולכל הפחות ליידע אותו בדבר המהלך לביטולה של עסקת ישעיהו- גניה. לדברי בימ"ש קמא "אין זה בלתי סביר מצד רוכש דירה אשר הודיע לחברה המשכנת על רכישתה גם אם הוא טרם נרשם כבעליה להניח שהודעתו נרשמה בתיק הדירה וכי זאת תהווה לו משום הגנה אפשרית מפני עסקאות נוגדות".

8.אף על פי כן דחה בית משפט קמא את תביעתו של שיינר משמצא כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות עמידר לבין הנזק הנובע ממכירת הדירה לאבולעפיה. בית משפט קמא החיל על עסקת ישעיהו- גניה את חוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969, וקבע כי "לא עלה בידי התובע להוכיח כי הזכויות בדירה עברו אל הנתבעת 1 עם חתימת הסכם המכר מול ישעיהו...", מכיוון ש"לא הציג כראיה את הסכם המכר בין ישעיהו ולבין הנתבעת 1", אף מכיוון ש"לא הוכח כי הנתבעת 1 שילמה את כל התמורה עבור הדירה".

9.בית משפט קמא קבע כי "הוכח כי יותר סביר(ה) להניח כי העסקה בוטלה בהסכמה, כגרסת ישעיהו, מאשר כי זוייפה חתימת הנתבעת 1 על מסמכי הביטול וכי לא נתנה הסכמתה לביטול העסקה", וכי לא ניתן "להגיע למסקנה כי סביר יותר להניח שהנתבעת 1 צודקת בגרסתה, ואף נוטה אני לומר כי ההפך הוא הנכון... גרסתם של בני הזוג ישעיהו נראית סבירה יותר", בייחסו, בין היתר, משקל להצהרתה של גניה בחוזה עם שיינר, שלטעמו "מטילה צל כבד על אמינותה של הנתבעת 1", עת לא נמצא "בחומר הראיות אינדיקציה ודאית כגון זו, לחוסר מהימנות מצד ישעיהו ...".

משהגיע לכלל מסקנה כי לא היה לשיינר סיכוי לזכות בדירה, אף לו נודע לו בזמן אמת על ביטול עסקת ישעיהו- גניה, דחה בית משפט קמא את תביעתו, ומכאן הערעור שלפנינו.