שוסף נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפנינו תביעה של התובע להכיר בו כמי שנפגע בתאונת עבודה בדרכו לעבודה.

2.לטענת התובע הינו עובד בחברת החשמל לישראל משנת 1992 ועד היום.

אליבא דתובע, ביום 4/3/12 יצא מביתו, במושב שתולים, והלך לכיוון רכבו, במרחק כמטר אחד לפני הרכב, החליק, נפל ונפגע בכתף ימין.

לטענת התובע, אמנם הרכב חנה בשטח המשק החקלאי שבבעלות הוריו, אך השימוש בו נעשה על ידי אנשים רבים כולל זרים, כך שהוא הופך להיות שטח ציבורי לצורך העניין. התובע הסביר כי המדובר בשני בתים הקיימים על קרקע המשק, שרוחבה כ-70 מ' ואורכה כ-500 מ', האחד משמש את הוריו והשני משמש את התובע ואת ילדיו.

לטענת התובע, רכבו חנה ליד הבית בשטח המשמש רבים אחרים כדי להגיע למחסנים הבנויים בקצה השטח והמושכרים לקרוב משפחה העושה בהם שימוש של מחסני מזגנים אליהם מגיעים לקוחות רבים.

הן השוכר וכל מי שמטעמו לרבות הלקוחות, עוברים ברכבם בשטח בו החנה התובע את רכבו, כך ששטח זה משמש אנשים רבים וזרים והוא הפך להיות בשימוש ציבורי ללא קשר לבעלות על הקרקע.

נוסף למחסני המזגנים, גם שטח האדמה עצמו הושכר למשפחה אשר מעבדת את האדמה ולכן ובכדי לעשות כן, השוכרים עוברים גם הם בשטח זה.

3.הנתבע טוען כי ביום 4/3/12 נפגע התובע, עת נפל בתוך חצר ביתו הפרטי, אזור הנמצא בשליטתו המלאה, ולכן אין עסקינן בתאונת עבודה. עוד טען הנתבע כי על פי הצהרת התובע והצגתו את מקום נפילתו, עולה כי הוא נפגע בתוך שטח מעונו הפרטי בטרם החל את דרכו לעבודה. לפיכך, אליבא דנתבע, האירוע אינו בחזקת תאונת עבודה כאמור בסעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

4.כאמור אין מחלוקת לגבי קרות האירוע התאונתי. המחלוקת היא בשאלה האם נפגע התובע בתחום מעונו או בהיותו בדרכו לעבודה. לטענת ב"כ התובע הוא נפגע בשטח ציבורי אשר השימוש בו נעשה על ידי אנשים רבים כולל זרים, כך שהוא הופך שטח ציבורי לצורך העניין. ב"כ הנתבע טענה כי התובע נפל במקום השייך לרשות התובע ולא לרשות הרבים ולפיכך יש לראות בתובע כמי שנפגע במעונו ותו לא.

5."תאונת עבודה" למבוטח, נקבעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...". סעיף 80 לחוק יצר "חזקת תאונת עבודה" אף בהתרחש מגוון אירועים הקשורים בעבודה. בין היתר נקבע כי:

"רואים תאונה כתאונה בעבודה אף אם -

(1)אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;".

6.מתוקף הוראה זו, עובד המצוי בדרכו מ"המעון" אל מקום העבודה (ובחזרה) מכוסה בביטוח נפגעי עבודה אם הוא נפגע תוך כדי היותו בדרך ועקב היותו בדרך. תנאי לכיסוי הנ"ל הוא – במקרה שלנו – שהעובד יצא מהמעון. בית הדין נדרש לא אחת לדיון חוזר ונשנה בסוגיה של קביעת תחום המעון, באשר כפועל יוצא הימנה צמחה זכותו של הנפגע לגמלאות נפגעי עבודה. האופן בו פורש המונח "מעון" נקבע בענין גלולה:

"...כבר בראשית דרכם של בתי-הדין לביטוח לאומי גובשה העמדה השיפוטית הגורסת כי יש ליתן פירוש מצמצם לסעיף הנדון, באשר הוא בגדר 'חריג' המרחיב את ביטוח נפגעי-עבודה כנגד סיכונים שמניבה העבודה ומחילו, בדרך פיקציה, גם על סיכוני-דרכים (ראה הפתיח לסעיף הקובע: "רואים תאונת עבודה אף אם"). אי לזאת נקבע כי אין ל'הרחיב' את 'ההרחבה' מעבר לגבולותיה הדווקניים, הגם שבחוק סוציאלי עסקינן המתפרש באורח ליברלי".

7.בענין משה רונן חזר בית הדין הארצי וסקר את ההלכות בקשר להגדרת תחומי המעון וסיכם, מפי כבוד השופטת ארד (כתוארה דאז), את העקרון לפיו יפרש בית הדין את המונח 'מעון':

"אם נשים את ההלכות הללו באגודה אחת, נמצא בהן מגמה פרשנית אחידה והיא זו: כל עוד נמצא המבוטח בתחום בו הוא אדון לעצמו, בו הוא חולש על מצב הדברים בסביבתו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, ולו בלבד השליטה המלאה באמצעים הנדרשים לסילוק הסיכונים הללו - יש לראותו כמי שנמצא ברשות היחיד שלו הלא היא "מעונו". בצאתו "ממעונו" בא המבוטח ברשות הרבים מקום בו אין לייחס לו שליטה ייחודית ומלאה על הסיכונים להם הוא נחשף בדרכו לעבודה. בכך הופכים סיכונים אלה, על דרך החזקה, לחלק מתנאי העבודה וסיכוניה."

לאור העקרון הפרשני האמור נקבע שהמושג 'מעון' יפורש כתחום שהוא רשות היחיד, וזה מתוחם על ידי "דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה". בית הדין קבע כי "במקרים היוצאים מן הכלל, נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח הייתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה". כב' הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר, הוסיף וקבע לגבי "החצרים" כי המבחן הוא מבחן השליטה בסיכונים גם כאשר מדובר בשטח שהוא רכושו של המבוטח. ההלכה שנפסקה בענין משה רונן "תומצתה" על ידי כבוד השופטת ליבנה בענין מרצ'י כדלהלן:

"האם התאונה ארעה בתוך שטח הבית עוד בטרם יצא מדלת ביתו? היה והתשובה לכך שלילית כי אז יש לבחון את הקריטריון השני, האם מדובר בבית משותף או בבית פרטי – כאשר מדובר בבית פרטי, כמו בערעור שבפנינו, כי אז יש לבחון את הקריטריון השלישי – האם התאונה ארעה בתחום רשות היחיד או בתחום רשות הרבים. ואם תשובה לכך כי התאונה ארעה בחצר הפרטית, דהיינו, רשות היחיד יש לבחון את הקריטריון הנוסף והוא למי השליטה על סיכוני הדרך? היה ונקבע כי למבוטח השליטה כי אז יש לקבוע כי הפגיעה נעשתה בתחום מעונו." (הדגשה שלי – י.כ.).

בענין משה רונן הושמעה דעתה החולקת של כבוד סגנית הנשיא (בדימוס), השופטת ברק, לפיה המבחן הוא יציאה מפתח הדירה אפילו הוא יצא לשטח חצרו וטרם הגיע לרשות הרבים. עם עמדה זו הסכים כבוד השופט צור בענין מרצ'י.בענין ברוורמן חזר ודן בית הדין הארצי בשאלת תיחום המעון. שם נקבע – בדעת רוב – כי נפילה בחצרים המצויים בבעלות אביה של המבוטחת עדין תחשב כנפילה 'בדרך לעבודה' מן הטעם שהחצרים לא היו מגודרים והיו בבחינת 'שטח פתוח' לקהל הרחב. בענין ברוורמן לא שינה בית הדין מעמדת הרוב בענין משה רונן אלא בחן את המקרה לפי הכללים שנקבעו שם. אף אנו נבחן את המקרה הנוכחי בשים לב להלכה שנפסקה בענין משה רונן.