שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' ברוקר לאור

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת שרון הינדה למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה לבדיקת המשיבה בעקבות פגיעתה בתאונת דרכים.

הרקע וההחלטה נשוא הערעור

המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.4.11.

המערערת היא המבטחת בביטוח חובה של הרכב בו נהגה המשיבה בעת שארעה התאונה, וככזו היא חבה בפיצוי המשיבה על נזקיה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

בחודש 12/2011 הגישה המשיבה את תביעתה לפיצויים לפי חוק הפיצויים. במצורף לכתב התביעה הגישה בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחומים האורתופדיה והנוירולוגיה.

לאחר המצאת כתב התביעה למערערת ובטרם הוגש כתב הגנה, הגיעו המשיבה והמערערת להסכמה דיונית בדבר מינוי מומחה בתחום האורתופדיה לבדיקת המשיבה.

ביום 6.5.12 נחתם בין הצדדים "הסכם בדבר מינוי מומחה או מומחים לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986" (להלן: ההסכם). בהסכם, הסכימו הצדדים "על מינוי המומחה הבא בהקשר לתאונת הדרכים הנ"ל והוא בלבד (אלא אם המומחה ביוזמתו וללא בקשות הצדדים ימליץ על מינוי מומחה בתחום נוסף): ד"ר לוינקופף תחום מומחיותו – אורטופד".

עוד נקבע בהסכם כי "הסכם זה מחייב את הצדדים גם במסגרת הליכים בבית משפט, וחוות הדעת שניתנה מכוחו תחייבם כאילו הוגשה מכח תקנה 18 לתקנות המומחים".

בהתאם למוסכם נבדקה המשיבה על ידי ד"ר לוינקופף, וזה קבע בחוות דעתו כי נותרה לה נכות בשיעור של 6% בגין מגבלות תנועה קלות בעמוד השדרה הצווארי ובעמוד השדרה המותני (חלקי ומותאם).

לאחר קבלת חוות הדעת פנתה המשיבה, באמצעות בא כוחה, למערערת, בבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף, בתחום הפסיכיאטריה. המערערת סרבה לבקשה ולפיכך הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

בתגובתה התנגדה המערערת לבקשה בנימוק שמדובר בהרחבת חזית כתבי הטענות משלא נטען דבר בנושא הפסיכיאטרי בכתב התביעה, ומן הטעם שהמשיבה מנועה לעתור למינוי מומחה נוסף בשל התחייבותה בהסכם שנחתם בין הצדדים.

בהחלטה מיום 20.1.13 קבעה כבוד הרשמת הינדה כי שוכנעה כי קיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות רפואית בתחום הפסיכיאטרי עקב התאונה, והורתה על מינוי מומחה בתחום.

על החלטה זו נסב הערעור.

טענות הצדדים

המערערת טוענת כי טעתה הרשמת בכך שלא התייחסה בהחלטתה לטענותיה בדבר הרחבת חזית אסורה ובדבר תוקפו המחייב של ההסכם בין הצדדים.

לגופו של עניין נטען כי הסכם המינוי הוא הסכם מחייב לכול דבר ועניין. המערערת מרחיבה בטיעוניה על החשיבות בכיבוד הסכמים; על דיני החוזים החלים על הסכם המינוי כעל כל חוזה; על הפסיקה האוכפת את התחייבויות הצדדים בהסדרים דיוניים, ועל האינטרס לעודד הסכמים בין נפגעי תאונות דרכים למבטחות לאורך כל ההליך הדיוני ובוודאי במקום בו הוא עשוי לייתר את ההליך ולהוביל להסכם כולל מחוץ לכותלי בית המשפט.

המשיבה טוענת כי הסכמת הצדדים בדבר מינוי מומחה אורתופד בלבד אין בה כדי ליטול את סמכותו של בית המשפט למנות מומחה בתחום אחר שלגביו אין הסכמה בין הצדדים. לטענתה, כך נהוג ומקובל וכל פרשנות אחרת של ההסכם אינה סבירה.

המשיבה מסבירה רק בחודש מרס 2012 היא פנתה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בתחום הנפשי, וכי בעת שהוסכם על מינוי המומחה בתחום האורתופדי לא היה בידי בא כוח המשיבה החומר הרפואי המצביעה על אפשרות לקיומה של נכות בתחום הנפשי.

דיון והכרעה