שגב נ' מדינת ישראל

פסק דין

התובע, מר מאיר שגב, פרש משירות המדינה בגיל 55 והחל לקבל גמלת פרישה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. כשלוש וחצי שנים לאחר פרישתו, קיבל התובע הודעה ממינהל הגמלאות במשרד האוצר, על פיה גמלתו שולמה ביתר בשל אי ניכוי בגין השתכרות מ"קופה ציבורית" לפי סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות). בהודעה נאמר כי גמלתו של התובע תוקטן בכ-2,700 ₪ ויקוזז ממנה חוב של כ-73,000 ₪, אשר נוצר בשל תשלום גמלתו מאז פרישתו ללא הניכוי המתחייב לפי סעיף 35 לחוק.

בעקבות הודעת המדינה הגיעו הצדדים להסדר בדבר תשלום סך 23,000 ₪ כנגד מחיקת יתרת חובו. ההסדר בוצע ברובו.

כחמש שנים לאחר מכן הגיש התובע את התביעה הנוכחית לבית משפט השלום בירושלים. בתביעתו טען התובע כי המדינה הטעתה אותו בכך שלא העמידה אותו על תוצאות המשך השתכרותו מ"קופה ציבורית" ונתנה לו ייעוץ רשלני. כן טען כי מילא אחר חובתו לדווח על השתכרות נוספת. על יסוד טענות אלה ביקש התובע מבית משפט השלום את הסעדים הבאים:

לחייב את המדינה להחזיר לו סכומים שנגבו ממנו על חשבון החוב.

לבטל את המשך הניכויים מגמלת הפרישה של התובע בגין החוב.

לפסוק לו פיצויי נזיקין בגין רשלנות של המדינה שגרמה לו לנזקים, לרבות בגין טרחה ועוגמת נפש.

המדינה הגישה לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף בנימוק שעילת התביעה היא ביחסי עובד ומעביד. המדינה טענה שכתב התביעה, המערב עילות ביחסי עובד ומעביד עם עילות נזיקיות, אינו יכול לעמוד כפי שהוא, וכי ככל שהתובע עומד על כלל טענותיו שבכתב התביעה, עליו לפצל את תביעתו בין הערכאות המוסמכות, בהתאם לעילות בהן מוסמכת כל ערכאה לדון.

התובע התנגד לבקשה לסילוק תביעתו על הסף ולחילופין ביקש כי היא תועבר לבית הדין לעבודה. בית משפט השלום קיבל את עמדתו החלופית של התובע והעביר את התביעה לבית דין זה. הצדדים לא ערערו על החלטת בית משפט השלום. אשר על כן כתב התביעה, כפי שהוגש לבית משפט השלום, מונח לפתחנו.

הנתבעת טוענת כי עילות התביעה שבכתב התביעה, המבוססות על פקודת הנזיקין, אינן בסמכות בית דין זה. טענה זו הייתה נכונה לו הוגש כתב התביעה מלכתחילה לבית דין זה. אלא שלאור הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (החל בבית הדין מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969), "בית משפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד", ועל פי ההלכה הפסוקה, סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט מקנה סמכות עניינית לערכאה הנעברת, אף אם לא הייתה מוסמכת לדון בהליך מלכתחילה.

נסקור איפוא בקצרה את העובדות שביסוד הסכסוך, את עילות התביעה הנטענות בהליך ואת הכרעתנו.

פירוט העובדות

התובע, יליד 1945, הועסק במשרד החינוך כמפקח משנת 1979 עד 31.3.01, מועד בו פרש לגמלאות.

שנים לפני תחילת העסקתו על ידי משרד החינוך, החל התובע לעבוד בעיריית ירושלים. העסקה זו נמשכה אף לאחר שהתובע פרש ממשרד החינוך. תפקידו האחרון של התובע בעיריית ירושלים היה מנהל בית ספר ערב.

התובע פרש מעבודתו בשירות המדינה ביום 31.3.01 בהיותו בין 55.5 שנים.

סמוך לפני פרישתו הגיש התובע תביעה לממונה על תשלום הגמלאות לגמלת פרישה. כמו כן, הגיש התובע בקשה לנציב שירות המדינה להגדלת תקופת שירותו לפי סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גמלאות), מסיבות רפואיות. במסגרת הבקשה להגדלת תקופת שירותו, ציין התובע בטופס הבקשה כי הוא משתכר כ-16,000 ₪ ממשכורת.

תביעת התובע לגמלה אושרה בהודעה מיום 11.3.01, בה נקבע כי התובע יהיה זכאי לקצבת פרישה בשיעור 60% מהמשכורת הקובעת לפי חלקיות משרה ממוצעת של 0.719. כמו כן שולם לתובע מענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות).

בהודעה מיום 11.3.01 בדבר אישור תביעת התובע לגמלת פרישה נאמר, בין היתר:

"בהתאם לתקנות שריות המדינה (גמלאות) (הגשת תביעות, הצהרות והודעות) (תיקון), תשכ"ח-1968, חייב כל מקבל גמלה להודיע לממונה על תשלום הגמלאות, על המאורעות העשויים להשפיע על הזכות לקבלת קיצבה, או על שיעור הקיצבה, לרבות המשך השתכרותך כגמלאי וזאת תוך 30 יום מקרות האירוע, כמפורט בנספח המצורף".

ב"נספח המצורף" להודעה מיום 11.3.01 נכללה הנחיה לפיה קבלת משכורת מאוצר המדינה או מקופה ציבורית כפי שנקבעה בחוק, היא מן "המאורעות" שחובה על מקבל קצבה לדווח עליהם תוך 30 יום מיום שאירעו. התובע לא אישר ולא הכחיש קבלת ה"נספח" להודעת אישור הגמלה, אך מקובלת עלינו עמדת המדינה כי הנספח צורף למכתב אישור הגמלה בהתאם לפרקטיקה הרגילה, העולה ממכתב אישור הגמלה עצמו, לפיה נספח זה מצורף למכתבי אישור של תביעות לגמלה. עוד נציין כי הודעות בדבר חובת גמלאי לדווח על השתכרות מ"קופה ציבורית" נכללו בתלושי הגמלה של התובע בתחילת כל שנה קלנדרית.