רע"פ 5216-15 אלמטור ואח' נ' מדינת ישראל

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון והשופטים ר' יפה כץ וי' פרסקי) בעפ"ג 25587-06-15 מיום 19.7.2015, במסגרתו התקבל ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בת"פ 12034-12-14, כך שעונש המאסר שהושת עליהם הופחת מ-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל ל-15 חודשי מאסר, וכן רכיב הקנס שהוטל עליהם הופחת מסך של 12,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו, לסך של 6,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו. יתר רכיבי העונש שהוטלו עליהם נותרו על כנם, והם: 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שני מיום שחרורם, שלא יעברו עבירה בניגוד לחוק העתיקות, התשל"ח-1978 (להלן: חוק העתיקות), וששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם, שלא יעברו עבירה בניגוד לפרק יד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) או עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

רקע והליכים קודמים

2. המבקשים הורשעו על יסוד הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן, אשר ייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; פגיעה באתר עתיקות או בעתיקות, לפי סעיף 37(א) לחוק העתיקות; חפירה ללא רישיון חפירה כחוק, לפי סעיפים 9(א) ו-37(ב) לחוק העתיקות; ושהייה שלא כדין בישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל.
3. על פי עובדות כתב האישום, המבקשים קשרו קשר להיכנס לתחומי המדינה שלא כדין, על מנת להגיע לאתר עתיקות ארכיאולוגי מוכרז ולגנוב עתיקות שימצאו לשם מכירתן. לשם כך הצטיידו המבקשים באוכל; מיכלי מים; ציוד ללינה ושהייה; כלי חפירה; מכשירים לגילוי מתכות; פנסים; סוללות; וסכינים.
4. עוד על פי עובדות כתב האישום, ביום 28.11.2014 נכנסו המבקשים לשטח המדינה כשברשותם הציוד. לאחר שעות נסיעה הם החנו את הרכב בסמוך לאתר, והלכו ברגל אל "מערת הגולגלות", אשר בה שרידים מן התקופות הכלכוליתית והרומית. משהגיעו המבקשים למערה, הם חפרו בה באמצעות הציוד שהביאו עימם, תוך שהם הופכים את האדמה, חופרים בורות ועורמים בתוך המערה ערימות עפר לאחר שסוננו, הכל תוך שהם פוגעים בשרידי העתיקות במקום. במהלך החפירות חשפו המבקשים מסרק כינים מעץ מהתקופה הרומית שהינו ממצא ארכיאולוגי העונה להגדרה "עתיקות" והוא בעל חשיבות היסטורית ומדעית. משהבחינו מפקחי היחידה למניעת שוד עתיקות (להלן: המפקחים) במבקשים, הוזעקו כוחות נוספים, אשר עצרו את המבקשים כשהם יצאו מהמערה. או אז מצאו המפקחים את מסרק הכינים אשר הוחבא באחד התיקים. כתוצאה ממעשי המבקשים, נגרמו לאתר נזקים.
5. ביום 4.6.2015 גזר בית משפט השלום את דינם של המבקשים. נקבע כי הערכים המוגנים שנפגעו על ידי העבירות שעברו המבקשים בניגוד לחוק העתיקות הם: פגיעה בשכיות חמדה, אתרים המקשטים את הארץ ומהווים אתרי תיירות; סיכול המחקר ההיסטורי אשר עלול למנוע או להכביד על חשיפת העבר; פגיעה כלכלית בדרך של השמדה או נטילה שלא כדין של עתיקות המהוות משאב ציבורי בעל שווי רב; ופגיעה בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. בית המשפט התייחס לפסיקה קודמת שניתנה במקרים דומים, וקבע כי מתחם העונש ההולם לעבירות בניגוד לחוק העתיקות נע בין עשרה ל-24 חודשי מאסר בפועל. צוין כי על אף שהרף העליון שנקבע למתחם גבוה מהעונשים שנסקרו בפסיקה, מאחר שרמת ההתארגנות במקרה הנוכחי הייתה כה גבוהה והפגיעה בערכים המוגנים הייתה עמוקה, היה מקום לקבוע רף גבוה יותר.
6. אשר לעבירת השהייה שלא כדין, נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר קצר בפועל למאסר בן מחצית השנה בפועל. כן נקבע, כי מתחם הענישה בגין העבירה של קשירת קשר לפשע נבלע במתחם שנקבע לעבירות נגד חוק העתיקות. בסופו של דבר נקבע, כי תיתנן חפיפה מסוימת בין שני המתחמים, כך שהמתחם כולו ינוע בין שנה לשנתיים מאסר בפועל.
7. בקביעת העונש הספציפי בתוך המתחם, זקף בית משפט השלום לזכות המבקשים את הודאתם ואת העובדה שלא הוצג מרשם פלילי בנוגע לעבירות קודמות שבוצעו על ידם. מנגד, נשקל לחובתם מכלול נסיבות העבירה, לרבות הנזקים הכבדים שנגרמו, בהתייחס לעדות שניתנה מטעם ד"ר איתן קליין, שהוא ארכיאולוג המשמש כסגן מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות. כן נשקל לחובתם: רמת התכנון וההתארגנות; היעדר נסיבות אישיות מיוחדות; המקצוענות של החבורה; ומניע הבצע. עוד צוין, כי עבירות אלה מצריכות ענישה שתכלול עיצומים כספיים גבוהים שיהיה בהם כדי להרתיע. על כל האמור, גזר בית משפט השלום את דינם של המבקשים כאמור לעיל.
8. ביום 19.7.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים, במובן זה שעונשם הופחת כמצוין בפסקה 1 לעיל. בית המשפט מצא כי צדק בית משפט השלום בהתייחסות המחמירה לעניין העבירות הספציפיות בהן הורשעו המבקשים, אך התייחס לכך שבית משפט השלום לא נתן משקל לעובדה שכתב האישום תוקן, במובן זה שנמחקו ממנו המילים לפיהן נגרם לאתר נזק בלתי הפיך ופגיעה אנושה. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום להפחית בעונש המאסר שהושת על המבקשים. כמו כן, מצא בית המשפט כי גם ברכיב הקנס היה מקום להתערב, שכן יש להביא בחשבון את חלף המאסר הקבוע תחתיו ואת עונש המאסר שנגזר לצדו.

הבקשה למתן רשות ערעור

9. המבקשים טוענים כי על פי הפסיקה שהם הגישו לבית משפט השלום, מתחם העונש ההולם צריך לנוע בטווחים נמוכים יותר. המבקשים מציינים כי בית משפט השלום הסתמך על ע"פ (מחוזי י-ם) 5678-04-12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (24.9.2012) (להלן: פרשת אבו טיר), אך התעלם מכך שבאותה פרשה נגזר עונש של שבעה חודשי מאסר בלבד. לעמדתם, נסיבות המקרה שלהם אינן חמורות מאירועים אחרים שנדונו בפסיקה, אשר גם בהם נערכו התארגנויות מרובות ונגרמו נזקים כבדים. לשיטתם, עונשם חורג במידה קיצונית ועל כן ישנה הצדקה להתערבות בחומרת העונש.

דיון והכרעה

10. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה.
11. עיינתי בבקשה, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובגזר דינו של בית משפט השלום, ואני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מהעיון עולה כי מכלול טענות המבקשים רלבנטי לעניינם הפרטני בלבד, ולא מתעוררת כל סוגיה כללית חדשה. הדגש הוא על כך שהמבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שעלו הן בבית משפט השלום, וכן במסגרת ערעורם לבית המשפט המחוזי, ואלו קיבלו מענה סביר ומספק בערכאות הקודמות. עניין זה מקבל משנה תוקף משמצא בית המשפט המחוזי להקל בעונשם, ואף באופן משמעותי. בית המשפט המחוזי היה ער לפרטים שנעלמו מעיניי בית משפט השלום, ועל כן הפחית מרכיב המאסר שלושה חודשים, וכן את רכיב הקנס העמיד על חצי מהסכום שנקבע. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
12. מעבר לצורך יצוין, כי אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). לא מצאתי סטייה כלשהי, ודאי שלא קיצונית, בעונש שנגזר על המבקשים. כשם שהמבקשים מפנים לפסיקות המצביעות על ענישה מקלה יותר, כך המשיבה הציגה פסקי דין המצביעים על ענישה מחמירה יותר, וכן בית משפט השלום בעצמו עמד על כך. איני מקבל את הטענה כי בית משפט השלום הפנה לפרשת אבו טיר אך לא התייחס לעונש שנגזר שם, שכן, בית משפט השלום לא עשה זאת על מנת לגזור גזרה שווה בין המקרים, אלא אך כדי לעמוד על חומרת העבירות שמבוצעות בניגוד לחוק העתיקות. אין בכך כדי לחייב את בית המשפט להיצמד גם לעונש שנגזר באותו עניין.
13. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזה.