רע"א 7142/15 פמה סוכניות בע"מ נ' משה רון

           בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' אלמגור) שניתנה ביום 16.9.2015 בת"צ 23957-08-13 בה התקבלה בקשת המשיב לאשר תובענה ייצוגית נגד המבקשת.

1. המבקשת היא חברה בע"מ שעיסוקה במתן הלוואות לצורך רכישת כלי רכב. המשיב נטל מהמבקשת שתי הלוואות לצורך רכישת מונית (להלן:ההלוואות). בנוסף לתשלומי הקרן והריבית שנגבו ממנו חייבה המבקשת את המשיב גם בתשלום חודשי בסך 17 ש"ח בגין "דמי גביה". המשיב הגיש נגד המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה נטען כי דמי הגביה נגבו בניגוד להוראת סעיף 3(ב)(8) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות) המחייב כל מלווה שאינו בנק לפרט בחוזה ההלוואה מהו "שיעור העלות הממשית של האשראי". כן נטען כי דמי הגביה אינם אלא ריבית מוסווית ולפיכך גבייתם מהווה ניצול והטעיה כאמור בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן). בנוסף נטען כי הסעיף בחוזי ההלוואה של המבקשת (להלן: חוזי ההלוואה) שמכוחו נגבים דמי הגביה הוא תנאי מגביל ומקפח בחוזה אחיד, וכי החיוב בדמי גביה מהווה הפרת חוזה ומעשיר את המבקשת שלא כדין. בהסתמך על טענות אלו עתר המשיב לאשר לו לתבוע בשם לקוחותיה של המבקשת בשבע השנים שקדמו לבקשת האישור השבה של דמי הגביה שנגבו מהם, וצו מניעה קבוע האוסר על המבקשת להמשיך ולחייב את לקוחותיה בדמי גביה.

2. בהחלטתו, עמד בית המשפט קמא על כך שחוק הלוואות חוץ בנקאיות מגדיר את שיעור העלות הממשית של האשראי כיחס שבין כל "התוספות" אותן נדרש הלווה לשלם למלווה לסכום ההלוואה, כאשר המונח "תוספת" מוגדר לעניין זה כסכום כסף אותו נדרש הלווה לשלם למלווה מעבר לסכום שקיבל ממנו בפועל, למעט ריבית פיגורים. בהתבסס על הגדרות אלו קבע בית המשפט קמא כי בהיותם של דמי הגביה סכום חודשי קבוע אותו גובה המבקשת מכלל לקוחותיה ישנה אפשרות סבירה שיקבע כי הם מהווים "תוספת" כהגדרתו של מונח זה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי אפילו קיים קשר בין דמי הגביה להוצאות גביה בהן נושאת המבקשת בפועל – דבר שלא הוכח – ישנה אפשרות סבירה שיקבע כי דמי הגביה מהווים חלק מעלותו הממשית של האשראי אותו היא מעניקה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מאחר שאין חולק כי שיעור הריבית על ההלוואות שנטל המשיב אינו מביא בחשבון את חיובו בדמי גביה, ישנה אפשרות סבירה שיקבע כי שיעור העלות הממשית של האשראי שהציגה המבקשת בפני לקוחותיה היה נמוך משיעור עלותו הממשית בפועל, ומכאן שהמבקשת הפרה לכאורה את חובת הגילוי הקבועה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. מטעמים אלו, קבע בית המשפט קמא כי ישנה אפשרות סבירה כי יורה על ביטול הסעיף בחוזי ההלוואה שמכוחו נגבו דמי הגביה ועל השבתם ללקוחות שמהם נגבו, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 4 להוראות חוץ בנקאיות המורה כי במקרה שבו מלווה הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו תחול הוראת סעיף 15 לחוק החוזים, (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) שעניינה ביטול חוזה מחמת הטעיה, או מכוח סמכותו לפי סעיף 9(א) לחוק המורה כי בית המשפט מוסמך לבטל או לשנות חוזה הלוואה מיוזמתו במקרה שבו "המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה".

           בית המשפט קמא דחה את הטענה כי העובדה שצוין בראש לוחות הסילוקין שהוצגו בפני המשיב כי לכל תשלומי ההלוואות יתווספו דמי גביה בסך 17 ש"ח מרפאה את הפגם שנפל לכאורה בהתנהלותה של המבקשת, בקבעו כי חישוב העלות הממשית של האשראי בצירוף דמי הגביה אינו חישוב טכני שבאפשרותו של כל אדם לבצע בנקל. כמו כן נדחתה הטענה לפיה אין לקבל את בקשת האישור נוכח העובדה שלא נגרם למשיב כל נזק כתוצאה מהפרתה של חובת הגילוי הנטענת, וזאת מן הטעם שביטול חוזה הלוואה לפי סעיף 9(א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו מותנה בהוכחת נזק. בנוסף נדחתה הטענה לפיה המשיב אינו רשאי להגיש תובענה ייצוגית לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006 (להלן: פרט 1 ו- חוק תובענות ייצוגיות) המתיר להגיש תובענה ייצוגית בעניינים שבין עוסק ל"לקוח", מן הטעם שאינו עונה להגדרה של "צרכן" בחוק הגנת הצרכן. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי תובענה ייצוגית בנושא צרכני אינה מוגבלת לעילות התביעה הקבועות בחוק הגנת הצרכן ויכול שתוגש גם על ידי מי שאינו מוגדר כ"צרכן" לפי חוק זה. במקרה דנן, כך קבע בית המשפט קמא, כוללת בקשת האישור עילות תביעה נוספות מעבר לעילות הקבועות בחוק הגנת הצרכן ואין ספק שהמשיב הוא "לקוח" של המבקשת כהגדרתו של מונח זה בחוק תובענות ייצוגיות. לפיכך, כך נקבע, אין מניעה כי המשיב יגיש נגד המבקשת תובענה ייצוגית. עוד קבע בית המשפט קמא כי אפילו הייתה מתקבלת טענת המבקשת לפיה המשיב אינו רשאי להגיש נגדה תובענה ייצוגית לא היה בכך כדי להועיל לה שכן ממילא ניתן היה להחליפו בתובע ייצוגי מתאים. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי לא השתכנע שהטענות שהעלתה המבקשת בנוגע להרחבת חזית במסגרת סיכומיו של המשיב מצדיקות את דחיית בקשת האישור.

           מטעמים אלו כולם קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור והתיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת בשם כלל הלקוחות שמהם גבתה דמי גביה בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה. אשר לטענות המשיב לפיהן המבקשת קבעה תנאי מקפח בחוזה אחיד, הפרה חוזה והתעשרה שלא כדיןקבע בית המשפט קמא כי נוכח המסקנה אליה הגיע בנוגע לטענה בדבר הפרת חובת הגילוי שבחוק הלוואות חוץ בנקאיות, הוא אינו רואה צורך לדון בהן בשלב זה. בקביעה זו הסתמך בית המשפט קמא על עמדתו של המשנה לנשיאה (בדימ') א' ריבלין ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי(5.7.2012) (להלן: עניין עמוסי), אשר קבע כי במקרים בהם ישנה אפשרות סבירה שהקבוצה המיוצגת תזכה לסעד המבוקש על ידה באחת העילות המנויות בבקשת האישור, אין עוד צורך להכריע בשאלה האם קיים סיכוי סביר שתביעתה תתקבל גם בעילות נוספות המנויות בבקשה (שם, בפסקה 17 לחוות דעתו). בית המשפט קמא ציין אמנם כי נוכח הסתייגותו של השופט ח' מלצר מעמדה זו (שם, בפסקה א' לחוות דעתו) והימנעותה של המשנה לנשיאה (כתוארה אז) מ' נאור מלהכריע בסוגיה (שם, בפסקה 5 לחוות דעתה), עמדתו של השופט ריבלין בעניין עמוסי לא נתקבעה כהלכה. עם זאת, ציין בית המשפט קמא שמקובל עליו כי משעה שנחשף הנתבע לסיכון הגלום בקביעה כי ישנה אפשרות סבירה שהתביעה נגדו תתקבל באחת מן העילות המנויות בבקשת האישור אין עוד טעם לדון ביתר העילות המנויות בה.

3. המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בטענה כי יש לדון בהשגותיה על החלטה זו כבר כעת. לטענתה, שגה בית המשפט משקבע כי ישנו סיכוי סביר שיקבע כי דמי הגביה מהווים חלק מעלותו הממשית של האשראי אותו היא מעניקה, וזאת משום שהם אינם חלק ממחיר ההלוואות הניתנות על ידה אלא נגבים בגין שירותי הגביה אותם היא מספקת. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי לא הוכח שדמי הגביה אינם באים לכסות על הוצאות גביה בהן היא נושאת בפועל. כמו כן טוענת המבקשת כי נוכח העובדה שהיה באפשרותו של המשיב לחשב בנקל את עלותו הממשית של האשראי שניתן לו בהתבסס על נתוני ההלוואה שפורטו בחוזים עמו, אין לומר כי הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות או כי לא גילתה גילוי מלא את הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, כאמור בסעיף 9(א) לחוק. עוד טוענת המבקשת כי נוכח העובדה שהמשיב הודה כי כלל לא קרא את חוזי ההלוואה ואת לוחות הסילוקין שצורפו להם הוא אינו יכול לטעון כי הוטעה על ידה או כי הוסתרו מפניו פרטים מהותיים. לפיכך, סבורה המבקשת כי גם בהנחה שדמי הגביה מהווים חלק מעלותו הממשית של האשראי אותו היא מספקת לא היה מקום לקבוע כי הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה.

           לחלופין טוענת המבקשת כי אף אם הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות, בנסיבות העניין אין לומר כי הפגם שנפל בהתנהלותה הוא כה חמור עד שהוא מצדיק את ביטול הסעיף בחוזי ההלוואה אשר מכוחו נגבו דמי הגביה. כמו כן טוענת המבקשת כי המשיב לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מהפרת חובת הגילוי הנטענת ואף מטעם זה אין מקום להורות על ביטול הסעיף, והיא מוסיפה בהקשר זה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי עצם הפרת חובת הגילוי בחוק הלוואות חוץ בנקאיות מקימה אפשרות לביטול חוזי ההלוואה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא דחה על הסף את בקשת האישור נוכח העובדה שהמשיב נטל את ההלוואות לצורך עיסוקו כנהג מונית ואינו עונה להגדרת המונח "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן, ומוסיפה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט לא ניתן לתקן פגם זה על ידי החלפת המשיב בתובע מייצג אחר, שכן כל ההלוואות אותן היא מעניקה מיועדות ללקוחות עסקיים. עוד טוענת המבקשת כי במקרה דנן לא ניתן לפסוק סעד לטובת חברי הקבוצה מבלי לקיים בירור פרטני בעניינו של כל אחד מהם ואף מטעם זה לא היה מקום להיעתר לבקשת האישור והיא מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא משלא דחה את בקשת האישור בשל שינוי החזית שבו נקט המשיב במסגרת סיכומיו וכן בתשובתו לתגובתה לבקשת האישור.

           יתר על כן, טוענת המבקשת כי מאחר שהוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינן חלות על הלוואות לתאגידים שגה בית המשפט קמא משהתיר למשיב לנהל תובענה ייצוגית בשם כלל הלקוחות אותם חייבה בדמי גביה מבלי שדן בעילות הנוספות שנכללו בבקשת האישור. המבקשת מוסיפה בהקשר זה כי לא ברור מהחלטתו של בית המשפט קמא באילו עילות הותר למשיב להגיש נגדה תובענה ייצוגית והאם אושר לו להגיש נגדה את התובענה גם בעילות לפי חוק הגנת הצרכן. כמו כן, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא משלא פירט מה הם הסעדים אותם התיר למשיב לתבוע בשם הקבוצה, וזאת בפרט כאשר עילת התביעה בה דן בית המשפט קמא אינה מקימה זכות לקבלת צו המניעה הקבוע לו עתר במסגרת בקשת האישור. מטעמים אלו, סבורה המבקשת כי היה על בית המשפט קמא לדון בכל עילות התביעה המנויות בבקשת האישור ולהגדיר את הקבוצה, העילות והסעדים בתובענה הייצוגית בהתאם להכרעתו באותן טענות.

4. המשיב מצידו סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט קמא וטוען כי אין מקום לאפשר למבקשת להשיג עליה כבר בשלב זה. לטענתו, נוכח העובדה שהמבקשת לא כללה את דמי הגביה בריבית שאותה הציגה בחוזי ההלוואה, בדין נקבע כי הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה בחוק. לטענתו, המבקשת לא הוכיחה כי החיוב בדמי גביה הוא בגין שירותי גביה המסופקים על ידה וכפי שנפסק דמי גביה אשר לא ניתן תמורתם כל שירות הם למעשה ריבית מוסווית. עוד טוען המשיב כי אפילו הייתה המבקשת מוכיחה כי סיפקה שירותי גביה לא היה בכך כדי לסייע לה שכן כך או אחרת דמי הגביה מהווים תוספת לעלותו הממשית של האשראי אותו היא מעניקה. המשיב מוסיף וטוען כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה היה יכול לחשב בעצמו את עלותו הממשית של האשראי והוא מוסיף וטוען כי אף אם היה באפשרותו לעשות כן אין משמעות הדבר כי המבקשת הייתה פטורה מלהציג את עלותו הממשית של האשראי בחוזי ההלוואה. כן דוחה המשיב את הטענה כי לא הוטעה על ידי המבקשת. לטענתו, שיעור העלות הממשית של האשראי הוא פרט מהותי לעסקה בין לווה ומלווה ואי גילויו מהווה הטעיה. יתר על כן, לטענת המשיב אי הצגת עלותו הממשית של האשראי מהווה הפרה של חובת הגילוי גם במקרים שבהם לא התרחשה הטעיה בפועל. אשר לטענה לפיה אין הצדקה בנסיבות העניין לבטל את הסעיף בחוזי ההלוואה שמכוחו נגבים דמי הגביה טוען המשיב כי היא אינה מבוססת ואינה מתיישבת עם הקו המחמיר בו נקטה הפסיקה בכל הנוגע להפרות של חובת הגילוי בחוק הלוואות חוץ בנקאיות.