רוטנברג נ' טרטור

1.החלטה הניתנת בעקבות "בקשה דחופה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד", שהוגשה על ידי בא כוחו הנכבד של המבקש.

2.דומני, שתמונת המצב הדיונית טעונה הבהרות, אך קודם שאגש לכך נמצא להדגיש, שהחלטתי מיום 6.2.18 אינה אלא חתימת פסיקתא בעקבות החלטת כב' השופט אברבנאל מיום 4.12.17 לפיו ביטל עיקול זמני שאושר על ידו ביום 23.11.17. באשר ההליך העיקרי, מבחינתו של בית משפט זה, היה בקשת רשות הערעור, והיא נדונה על ידי, הרי לאחר שנסתיים ההליך בהחלטתי מיום 7.12.17, מובאות בקשות נלוות בפניי, וכך גם קרה במקרה זה. מאחר ונתבקשתי, כאמור, למתן פסיקתא לביטול עיקול בנושא לגביו כבר ניתנה החלטת מותב נכבד קודם כאמור, לא נמצא כל טעם להעבירה לתגובה. ממילא, הרי, אינני יושב כערכאת ערעור על המותב שהורה עוד בראשית דצמבר על ביטול העיקול.

3.בנוסף, נכון במסגרת זו להזכיר גם את החלטתי מיום 21.1.18, המשקפת אי בהירות אליה נקלעתי נוכח נסיבות הבקשה לעיכוב ביצוע, ואשוב לכך בהמשך. מכל מקום, נתונה בשלב זה של הדיון חשיבות לאמור בסעיף 2 להחלטתי הנ"ל בה ניתן ביטוי לכך, כי, מכל מקום, בבית משפט זה לא התנהלה אלא הבקשה לרשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. מהותית על הפרק הליך המתנהל בבית משפט השלום, והערכאה המוסמכת למתן סעדים זמניים, ככל שיש לכך מקום, הינה, אפוא, בית משפט השלום. כהערה שיש בה כדי להקדים במעט את ההמשך אציין, כי נכון הדבר גם עתה.

4.ובהמשך לאמור. בהחלטתי בבקשה למתן רשות ערעור נכון הייתי בעיקרה לקבל את הבקשה, לדון בה ובסעיף 8 להחלטה שניתנה בענין ביום 7.12.17, נכתב במפורש על יסוד עיקרון זה כדלקמן: "סוף דבר. ההחלטה בדבר ביטול העיקול הזמני – בטלה ויחזור הדבר לדיון לגופו של ענין לפני כב' הרשם הבכיר הנכבד". נוכח זאת, הנכון מבחינת המבקש היה, שככל שסבור הוא שיש מקום להטלת עיקול זמני ויש הצדקה לדבר, תוגש בקשה מיידית לרשם הבכיר בבית משפט קמא. לא השבתי לאלתר את העיקול באשר נטען על ידי המשיב שהנכס נמכר כבר ולא היתה בפני כל תגובה מצד ב"כ המבקש בה נכללות טענות לסתור.

5.ומשלב זה, תמוהה התנהלות המבקש. לא זו בלבד שלא ביקש הוא מבית המשפט השלום עד היום את חידוש העיקול הזמני, למרות החלטתי הנ"ל (ומאז ניתנה חלפו כבר כחודשיים), אלא שגם קודם הבקשה לעיכוב ביצוע שבעקבותיה החליט כב' השופט אברבנאל על הטלת עיקול זמני (החלטה מיום 23.11.17), תמוהה מעט היתה ההתנהלות.

החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה ניתנה ביום 18.7.17. חלפו כחודשיים וחצי עד להגשת בקשת רשות הערעור כשהעיקול הזמני כבר מבוטל, והדבר בידיעת המבקש. יתר על זאת, גם כשהוגשה כבר בקשת רשות הערעור ביום 2.10.17, לא נתבקש בית המשפט לכל סעד זמני לשלב הערעור. חלפה עוד תקופה של כחודש וחצי ורק ביום 20.11.17 נתבקש בית המשפט לראשונה לעיקול זמני או לעיכוב ביצוע. היינו, במשך ארבעה חודשים לא הפריעה למבקש כלל העובדה שהעיקול הזמני מבוטל, וגם אם הוגשה בר"ע על החלטה זו, ואף ראיתי אותה כמוצדקת ( - ראה החלטתי), עדיין לא התבקש בית משפט השלום לכל סעד זמני שהוא. רק בחלוף ארבעה חודשים ממתן ההחלטה נשוא הבר"ע נתבקש בית המשפט המחוזי לראשונה לעיכוב ביצוע, והדבר אף לא היה בידיעתי במועד בו ניתנה החלטתי, באשר לא היה לכך כל ביטוי במסמכי הבר"ע המקוריים בהם דנתי. הבקשה הובאה, כאמור, ונדונה בפני כב' השופט אברבנאל. ולאחר כל זאת, כאמור, לא היתה כל מניעה שתיחתם פסיקתא המתבססת על החלטת כב' השופט אברבנאל מיום 4.12.17, אף ללא צורך בתגובה.

אם בכלל, צריך היה המבקש להגיב להחלטת כב' השופט אברבנאל (ויצוין שעיון בבקשת עיכוב הביצוע מלמד שביום 30.11.17 הועברה הבקשה לביטול עיקול לתגובת המבקש והחלטה מיום 4.2.17 מלמדת שניתנה החלטת הביטול בהעדר תגובה). מעבר לכך, כל הקשור בנושא שהיה על שולחנו ( - הבקשה לעיכוב ביצוע), אינו בידיעתי.

6.ולאחר כל זאת, נמצא לשוב ולהזכיר את האמור בהחלטותיי הקודמות, לפיהן, ככל שסבור המבקש שניתן ונכון לחדש את העיקול הזמני, והדבר אכן מתיישב עם החלטתי בבר"ע, הכתובת לכך הינה בבית המשפט בו מתנהל ההליך בכללותו – בית משפט השלום: הסמכות לסעד זמני, למעט חריגים כמו עיכוב ביצוע (או בקשת עיקול לצד ערעור, וכיו"ב), נתונה לערכאה הבסיסית, שהיא המוסמכת גם לסעדים זמניים. בכח ב"כ המבקשת אף להפנות להחלטתי בבר"ע, התומכת בעיקול זמני, ובלבד, שאפשרי הדבר והנכס לא נמכר (בניגוד לתמונת המצב שהיתה בפני בעת מתן ההחלטה ביום 7.12.17).

7.על יסוד האמור, לא נמצא לנכון לשנות את ההחלטה, ובכח המבקש לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט בו מתנהל ההליך העיקרי, לבקש שם סעד זמני מתאים, ואף להפנות להחלטתי בבר"ע.