רע"א 2561/15 בראון נ' גונשיורובסקי

        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בת"א 38990-05-14 מיום 22.3.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתו של יצחק בראון (להלן: המבקש) למנות בורר בסכסוך שבינו לבין אנדריי גונשיורובסקי (להלן: המשיב).

רקע והליכים קודמים

1. בשנת 1998 פנה המשיב אל המבקש בבקשת סיוע כספי. בעקבות פניה זו כרתו הצדדים שני הסכמי ההלוואה. במסגרת ההסכם הראשון, שנחתם ביום 15.7.1998, הסכים המבקש להלוות למשיב סך של 150,000 דולר. במסגרת ההסכם השני, שנחתם ביום 30.8.1998, הסכים המבקש להלוות למשיב 250,000 דולר נוספים. בשני ההסכמים נכלל סעיף בוררות זהה, שנוסחו כדלקמן:

"הצדדים מסכימים בזה כי במידה ויתגלעו ביניהם חילוקי דעות כלשהם בכל הקשור והנוגע להסכם זה, יפנו הצדדים במשותף לראש לשכת עורכי הדין על מנת שימנה בורר יחיד שיהא מוסמך לדון בעניינם ואשר פסיקתו תחייב את הצדדים ללא כל זכות ערעור" (סעיף 13 להסכם ההלוואה הראשון וסעיף 18 להסכם ההלוואה השני, י.ד.).

           יצוין כי שני ההסכמים כללו הסדרים מפורטים לעניין אופן החזרת ההלוואות ולעניין הריבית שתשולם בגינן על ידי המשיב. מבלי להרחיב אודות הסדרים אלו שלא לצורך, די בכך שאומר כי הצדדים הסכימו כי הסכומים שהמשיב חייב בהשבתם תלויים בתוצאתו של הליך בוררות שהתנהל במקביל בין צדדים שלישיים ושבעקבותיו צפוי היה המשיב לקבל סכומי כסף משמעותיים. כך, לדוגמא, בהסכם ההלוואה הראשון נקבע כי במידה שיינתן פסק בוררות בהליך המקביל עד ליום 15.1.1999 אשר מזכה את המשיב בכספים כלשהם, יהיה על המשיב לשלם למבקש סך של 525,000 דולר. לצד זאת הוסכם כי ככל שיתברר שהמשיב לא זכאי לכספים כלשהם מכוח פסק הבוררות, או אז יהיה עליו להשיב את הקרן בתוספת ריבית שנתית של 20%. עוד הוסכם כי אי עמידת המבקש במועדי התשלום תוביל לחיובו בריבית שנתית של 75% לשנה ממועד התשלום המוסכם ועד למועד התשלום בפועל. גם בהסכם ההלוואה השני נכללו הסדרים דומים: בין היתר נקבע שם כי ככל שיתברר שהמשיב לא זכאי לכספים כלשהם מכוח פסק הבוררות בהליך המתנהל במקביל, יהיה עליו להשיב למבקש את מלוא הקרן בצירוף ריבית שנתית מדורגת (15% במהלך השנתיים הראשונות, 20% החל מהשנה השנייה, 25% החל מהשנה השלישית וכן הלאה).

1. בשלב מסוים הגיעו לידיעת המבקש שמועות שלפיהן הליך הבוררות הנפרד עשוי להגיע לסיומו בדרך של הסדר פשרה. בתגובה, פנה המבקש למשיב על מנת להבטיח את זכויותיו מכוח שני הסכמי ההלוואה, ואף ביקש כי הצדדים יפנו במשותף לראש לשכת עורכי הדין על מנת שימנה בורר בעניינם. משנתקל, לטענתו, בתשובות מתחמקות מצדו של המשיב, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בורר. בד בבד, ביקש המבקש להטיל עיקול זמני בגובה 20 מיליון ש"ח על נכסיו של המשיב.

2. ביום 22.3.2015 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש למינוי בורר. בפתח החלטתו, עמד בית המשפט על כך שסמכותו של בית המשפט למנות בורר היא סמכות שבשיקול דעת. לאחר מכן קבע בית המשפט כי על פני הדברים, שיעורי הריבית הנקובים בהסכם ההלוואה הראשון גבוהים באופן ניכר מהמגבלות הקבועות בהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 ובהוראות צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל-1970. לפי קביעת בית המשפט, הפרש זה עשוי ללמד כי הסכמי ההלוואה כוללים שיעורי ריבית הנוגדים את תקנת הציבור. בשים לב לחשש כי בסופו של דבר יינתן פסק בוררות שתוכנו נוגד את תקנת הציבור, ובהתחשב בכך שהבורר אינו כבול לדין המהותי, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש לברר את הסכסוך באכסניה של בית משפט ולא של בוררות. בשולי הדברים דחה בית המשפט גם את טענת המבקש לפיה ממילא תהיה לבית המשפט סמכות לבטל את פסק הבוררות היה וזה יימצא מנוגד לתקנת הציבור, וזאת משום שדי בכך שהבורר הוסמך לפסוק סעדים הנוגדים את החוק על מנת להימנע ממינויו.

           מכאן הבקשה שלפנינו.

טענות הצדדים