רע"א 1811/15 גביראל מיראלי (מירלשווילי) נ' מיכאל מירלשווילי

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבים, על כל נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.           לפנַי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 47138-09-14 מיום 25.2.2015 ומיום 8.3.2015, במסגרתן דחה בית המשפט את בקשתו של גבריאל מיראלי (להלן: המבקש) לזמן את הרב פנחס ברונפמן (להלן: הבורר), שהינו ראש מותב הבוררות בסכסוך בין המבקש לבין מיכאל מירלשווילי (להלן: המשיב), למתן עדות במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק בוררות.

רקע והליכים קודמים

1. המבקש והמשיב הינם אחים. בין הצדדים נתגלע סכסוך חוזי הנוגע למניות חברת Maxbet Entertainment Group Plc. (להלן: החברה). לטענת המבקש, המשיב זייף את חתימתו של המבקש על הסכם שלפיו יועברו המניות בחברה לחברות בבעלותו של המשיב. ביום 20.8.2012 חתמו הצדים על הסכם בוררות, בו נקבע כי הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי או לסדרי הדין ואף לא יהיה חייב לנמק את פסק הבוררות. ביום 29.5.2013 נתן הבורר החלטה קצרה בה נקבע כי ההסכם בין הצדדים שריר וקיים ולפיכך החברה הינה בבעלותו של המשיב. ביום 17.6.2013 הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בפסק הבוררות, ובעקבות זאת שלח הבורר את ההסכם השנוי במחלוקת לגרפולוגית, אשר קבעה ביום 29.9.2013 כי חתימתו של המבקש על ההסכם זויפה. ברם, בהחלטתו מיום 6.10.2013 השמיט הבורר כל אזכור של קביעה זו, וקבע כי המבקש אכן חתם על ההסכם. ביום 24.11.2013 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, שעניינה שתי החלטות הבוררות שניתנו עד אותה עת, בה טען כי הבוררים לא נתנו את דעתם באופן מספק לטענת הזיוף. ביום 9.7.2014 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בהסכמה במסגרתו ביטל את ההחלטה מיום 6.10.2013 והחזיר את הדיון לבוררות. ביום 24.7.2014 נחשף המבקש, לטענתו, לראיות החדשות, מהן עולה כי המשיב הוזמן לחתונת בתו של הבורר אשר התקיימה ביום 12.11.2013, ואף העניק לבורר מתנה בהזדמנות זו. בעקבות זאת פנה המבקש ביום 27.7.2014 במכתב לבורר בו דרש ממנו כי ימשוך את ידיו מהבוררות. אף על פי כן, ביום 28.7.2014 נתן הבורר החלטה נוספת, בה קבע כי אין בטיעונים שהוצגו לפניו כדי לשנות מקביעותיו הקודמות. יודגש כי בהחלטה זו אין כל אזכור לקביעת הגרפולוגית מיום 29.9.2013 בעניין זיוף חתימת המבקש. ביום 7.9.2014 נתן הבורר החלטה בה התייחס לראשונה לטענה אודות הקשר בינו לבין המשיב, בה נקבע כי מדובר ב"השמצות חסרות שחר".
2. בעקבות זאת, ביום 18.9.2014 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות, במסגרתה ביקש, בין היתר, לזמן את הבורר להעיד. על בקשתו להעיד את הבורר חזר המבקש בשני מועדים נוספים: בבקשת ביטול מקוצרת שהגיש ביום 16.11.2014 ובתשובה שהגיש לתגובת המשיב ביום 4.1.2015. ביום 24.2.2015 הגיש המבקש שתי בקשות נוספות: במסגרת הבקשה הראשונה, ביקש המבקש לזמן את הבורר למתן עדות. במסגרת הבקשה השנייה, הגיש המבקש בקשה חסויה במעמד צד אחד למתן הוראות שבמסגרתה ביקש לזמן לעדות שני רבנים אשר לשיטתו יוכלו להעיד על הקשר הכלכלי בין הבורר לבין המשיב, לרבות גודלה של המתנה שהעניק המשיב לבורר. יודגש כי בקשות אלה הוגשו אך שני ימי עבודה לפני הדיון הראשון בתיק, אשר נקבע ליום 1.3.2015. בהחלטתו מיום 25.2.2015 דחה בית המשפט את הבקשה לזימון הבורר, וזאת מן הטעם כי אין בכוחם של הנימוקים שאותם מעלה המבקש כדי לבסס את האדן המשפטי אשר מצדיק היעתרות לבקשה כה חריגה. אשר לבקשה השנייה, הורה בית המשפט למבקש לפרט את האדן המשפטי עליו מבוססת בקשתו החריגה – אך הוא נמנע מלעשות כן. ביום 1.3.2015 התקיים דיון שכלל הן את חקירות המבקש והמשיב והן סיכום טענות בעל פה. במהלך דיון זה בחר המבקש לא להביא כל ראיה אודות הקשר הכלכלי שהיה קיים, לטענתו, בין הבורר לבין המשיב, על אף שהיו בידיו כבר באותה עת – ולמעשה, מאז חודש יולי 2014 – מספר קלטות שֶמע שיש בהן, לטענתו, כדי לשפוך אור על הקשר הפסול בין המשיב לבין הבורר. המבקש טען כי נמנע מלחשוף אותן מתוך רצון להגן על כבודם של הרבנים המוקלטים בהן. ביום 8.3.2015, שבוע לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, הגיש המבקש בקשה לצירוף הקלטות. בקשה זו נדחתה על ידי בית בית המשפט עוד באותו היום, מן הטעם שהמצהירים בתיק כבר נחקרו ובעלי הדין כבר סיכמו את טענותיהם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים לבקשה

3. במסגרת הבקשה טוען המבקש – באמצעות באי כוחו, עו"ד אילן שביט-שטריקס, עו"ד נורית לזר ועו"ד אורן שהרבני – כנגד שתי החלטות שיצאו תחת ידו של בית המשפט המחוזי. הראשונה, מיום 25.2.2015, הינה החלטה לדחות את בקשת המבקש להעיד את הבורר. השנייה, מיום 8.3.2015, הינה החלטה לדחות את בקשת המבקש לצירוף קלטות השמע כראיות ולזימון עדים. המבקש טוען כי יש מקום לקבוע הלכה עקרונית לפיה הגשתן של ראיות בעניין התנהלות מושחתת של הליך בוררות, ובכללן זימון הבורר עצמו להעיד, מותרת בכל שלב, לרבות בשלב שלאחר סיכומי הצדדים ולפני מתן פסק הדין. המבקש מוסיף וטוען כי גם לפי ההלכה הקיימת, ניתן להגיש ראיות בשלב מאוחר של ההליך ובלבד שראיות אלה הינן הכרחיות לעשיית משפט צדק. לגופו של עניין נטען כי הסיבה שבחר להמתין עם הבקשה החסויה למתן הוראות הינה הרצון למנוע פגיעה בכבודם של שני הרבנים הרלוונטיים.
4. המשיב – באמצעות באי כוחו – עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד תומר ויסמן ועו"ד אריק ברנאייזן – טוען כי בקשת רשות הערעור כלל איננה מעלה שאלה עקרונית או תקדימית כלשהי. אשר להחלטה הראשונה; נטען כי זימון בורר למתן עדות הינו צעד חריג אשר איננו מוצדק בנסיבות המקרה. לגופו של עניין טוען המשיב כי גם המבקש הוזמן לחתונת בתו של הבורר, וממילא החתונה התקיימה לאחר מתן פסק הבוררות ולפני שהמבקש ניסה לתקוף את הפסק שניתן. אם לא די בכך, הרי שאין בעצם העובדה שהמשיב הגיע לחתונה – ועל עובדה זו אין מחלוקת – כדי להצביע על קשר פסול בין הבורר לבין המשיב. אשר להחלטה השנייה; המשיב טוען כי לאורך כל הדרך, נמנע המבקש מלספק ראיות כלשהן אשר תומכות בטענותיו לעניין הקשר הכלכלי בין הבורר לבין המשיב, על אף שאלה היו מצויות כביכול בחזקתו זמן רב עובר להגשת בקשת הביטול ביום 18.9.2014. משכך, בקשתו של המבקש לוקה בשיהוי ניכר.
5. למען שלמות התמונה אציין כי לא ראיתי לנכון להיעתר לבקשה שהגיש המבקש ביום 19.4.2015 למתן רשות להגשת תשובה לתגובת המשיב.

דיון והכרעה

6. ברי כי שתי ההחלטות עליהן מתבקשת הרשות לערער הינן החלטות דיוניות מובהקות של הערכאה הדיונית. כידוע, בית המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות מעין אלה אלא במקרים חריגים, שכן מלאכת ניהול המשפט מופקדת בידי שופט הערכאה הדיונית [ראו למשל: רע"א 7167/13 גד ליבמן נ' בנק דיסקונט בע"מ(24.10.2013) והאסמכתאות שם]. מידת התערבותה של ערכאת הערעור בסדרי הדיון של הערכאה הדיונית הינה מצומצמת במיוחד, בפרט כאשר ההחלטה הנתקפת היא החלטת ביניים בגדרי הליך לביטול פסק בוררות, שעניינה הוא זימון עדים [ראו למשל: רע"א 8229/10 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל פסקה 9 (21.11.2010) (להלן: עניין צ'רלטון) והאסמכתאות שם]. סבורני כי המקרה שלפנַי איננו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים, ואבאר.
7. אשר להחלטה הראשונה; הלכה היא כי זימון של בורר להעיד בבית המשפט ייעשה במקרים חריגים בלבד. טעמה של הלכה זו הינו, בין היתר, שמירה על כבוד מוסד הבוררות וכבוד הבוררים [ראו: רע"א 3101/96 יעקב רוזן נ' רפאל טל (3.7.1997( (להלן: עניין רוזן); רע"א 10174/09 אחים סלומון שחר סוכנות לביטוח בע"מ נ' משה טרבלסי פסקה 11 (8.3.2010) (להלן: עניין סלומון); עניין צ'רלטון בפסקה 11]. במקרה דנן ניתן להצביע על ארבעה טעמים קונקרטיים אשר מובילים למסקנה שזימון הבורר להעיד איננו מתחייב מנסיבותיו של המקרה. הטעם הראשון הינו העובדה כי לא הובעה הסכמה של שני הצדדים לזמן את הבורר להעיד, אלא מדובר, כך נראה, ביוזמה חד צדדית של המבקש (השוו: עניין רוזן; עניין סלומון). הטעם השני הינו כי לא נטען שמדובר במקרה שבו מבקש הבורר לומר את דברו בטרם ייאמרו עליו דברים קשים העלולים להביא להכפשתו [השוו: עניין רוזן; סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 1215-1213 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)].הטעם השלישי מצוי בדיון שנערך ביום 1.3.2015. מהדיון עולה כי לאחר שנדחתה בקשתו מיום 24.2.2015, בחר המבקש, במודע ומטעמים השמורים לו, לא להעלות מחדש טענות הנוגעות לזימון הבורר להעיד (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול הדיון). נדמה שבכך זנח המבקש את טענותיו לעניין זה. משנזנחה הטענה לפני הערכאה הדיונית, הרי שאין מקום לאפשר למבקש לטעון אותה מחדש לפני בית המשפט שלערעור. הטעם הרביעי והאחרון הינו כבד המשקל מבין הארבעה. בנסיבות המקרה דנן ניכר, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי למבקש הייתה אפשרות להביא ראיות שיש בהן כדי להצביע, כביכול, על קשר פסול בין הבורר לבין המשיב, אך הוא בחר שלא לעשות כן. במצב דברים זה, בו הצד שמבקש לזמן את הבורר יכול היה לבסס תשתית עובדתית מבלי להיזקק לעדותו של הבורר, אך נמנע מלעשות כן, יש כדי להפחית מן ההצדקה לאפשר את זימון הבורר לעדות. מסקנה אחרת מעלה חשש להיפוכה של ברירת המחדל לפיה הבורר לא יזומן לעדות אלא במקרים חריגים. ודוק – אין משמעה של קביעה זו כי תשתית ראייתית איתנה אודות התנהלות פסולה של הבורר הינה תנאי הכרחי, בכל מקרה ומקרה, להפעלת החריג שבו בורר יזומן להעיד (עיינו: אוטולונגי, בעמ' 1221-1220). קביעתי מצטמצמת לנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנַי, בו המבקש יצר תשתית עובדתית המוגבלת אך לתצהירו שלו ולחקירות שנערכו ביום 1.3.2015, על אף שיכול היה לבחור, לכאורה, להציג לבית המשפט תשתית מפורטת יותר אשר ייתכן כי היה בה כדי לייתר את הצורך בזימון הבורר להעיד. בנסיבות הללו, לא מצאתי כל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אין מקום להתערבות בהחלטתו.
8. אשר להחלטה השנייה; החלטה זו התייחסה לבקשה שהגיש המבקש ביום 8.3.2015, שבוע לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם. הגשת הבקשה בשלב כה מתקדם של ההליך מחייבת את בית המשפט לאזן בין ערך גילוי האמת, מחד גיסא, לבין שיקולים דיוניים הנוגעים ליעילות והוגנות ההליך, מאידך גיסא. במקרה דנן, אינני סבור כי יש מקום להתערב בתוצאת האיזון שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. אחד ממבחני העזר המרכזיים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה לעניין בקשה להגשת ראיות בשלב מאוחר של ההליך מתמקד בשאלה האם המבקש ידע או יכול היה לדעת על קיומן של הראיות בשלב מוקדם יותר [ראו: ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מ"ו(3) 738, 743-742 (1992)]. במקרה דנן, אין מחלוקת על כך שהקלטות הרלוונטיות נמצאו בחזקתו של המבקש כבר ביום 24.2.2015, לכל המאוחר. לא עלה בידו של המבקש להצביע על שינוי נסיבות כלשהו אשר מצדיק את הגשת הראיות בשלב מאוחר של הדיון – לאחר שלב הסיכומים – על אף שבחר להימנע מכך בשלב מוקדם יותר. המבקש טוען אמנם כי בחר שלא לעשות שימוש בראיות מפאת כבודם של הרבנים הרלוונטיים. החלטה זו הינה כמובן חלק מהפררוגטיבה של המבקש, אך מחירה בצדה. ניתן להקשות ולטעון כי המבקש ביקש לעשות שימוש בראיות כבר ביום 24.2.2015, עת שהגיש לבית המשפט בקשה חסויה למתן הוראות. ברם, ביום 25.2.2015 קבע בית המשפט כי על המבקש לפרט את האדן המשפטי שעליו מושתתת בקשתו החריגה – מן החומר שהונח לפנַי עולה כי המבקש בחר שלא לפעול על פי הוראה זו, ומשבחר בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו.
9. בשולי הדברים ובבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי המבקש טוען שיש לקבוע הלכה עקרונית שתתיר הגשת ראיות בדבר "התנהלות מושחתת של הליך הבוררות", לרבות זימון הבורר להעיד, בכל שלב של הליך הבוררות. מקובל עלי כי יש חשיבות רבה לחשוף משוא פנים מצד הבורר, והמחוקק אף מתיר לצד לעתור לבית המשפט להעברת בורר מתפקידו כאשר "נתגלה כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים" [סעיף 11(1) לחוק הבוררות, השתכ"ח-1968 (להלן: החוק)] ואף יש הסוברים כי די בעילה זו כדי להביא לביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 24(10) לחוק (ראו: אוטולנגי, בעמ' 1104, 1117-1116) . אולם, הלכה גורפת שתאפשר הבאת ראיות לעניין משוא פנים בכל שלב בהליך עשויה להקשות על ניהולו התקין של הליך הבוררות. על כן, אין מקום לקביעת הלכה כזו, אלא יש לקבל החלטה לגופו של כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו, ובשים לב לכלל השיקולים המתחרים שעולים במקרה הקונקרטי. נסיבות המקרה הזה, כפי שפירטתי לעיל, אינן מצדיקות את הגשת הראיות הנוספות לאחר שלב הסיכומים.
10. סוף דבר – הנני דוחה את הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 8,000 ש"ח.

       ניתנה היום, ט"ז באייר התשע"ה (5.5.2015).