רז נ' מדינת ישראל

פסק דין

א.הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא, כב' השופטת א. קנטור) מיום 20.5.13, בת.פ. 34043-08-11, לפיה הורשע המערער בשתי העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו – אי-הגשת דו"ח במועד על הכנסותיו, הן לשנת המס 2006 והן לשנת המס 2007.

הערעור הוא גם על גזר דינו של בית משפט קמא שניתן ביום 19.6.2013, ולפיו נדון המערער למאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך שלוש שנים, והוטל עליו תשלום קנס בסך 7,500 ₪ או 75 ימי מאסר תמורתו. ניתנה אפשרות למערער לשלם את הקנס ב-15 תשלומים חודשיים.

ב.העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

ביום 18.8.11 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער, יליד שנת 1949. בעובדות כתב האישום נטען, שבשנות המס הרלוונטיות לאישום (2006+2007), היה המערער תושב ישראל ובעל משרד למתן שירותי עריכת דין.

המערער חייב היה לפי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") למסור דו"ח על הכנסותיו בכל שנת מס, במועד הקבוע בסעיף 132 לפקודה. ואולם, המערער, ללא סיבה מספקת, לא הגיש במועד את הדו"חות לשנות המס הנ"ל, ובכך ביצע, לפי טענת המשיבה, שתי עבירות של אי-הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216 (4) של הפקודה.

ג.בישיבה שהתקיימה בפני בית משפט קמא ביום 15.12.11, אישר אמנם המערער שהוא לא הגיש את הדו"חות, אך הודיע שהוא כופר בשאר העובדות שבכתב האישום.

לנוכח כפירתו של המערער, נפרשה מסכת הראיות בפני בית משפט קמא.

בתום פרשת התביעה, שבה העידו בפני בית משפט קמא מר איציק אמסלם, ראש ענף עבירות בסיסיות, עמ' 4-8 לפרוט', (ביום 21.6.12), וכן מר אילן הרשברג חוקר במס הכנסה שגבה את הודעת המערער מיום 4.5.12, מוצג ת/2 (עמ' 11-12 לפרוט'), טען המערער, שאין עליו להשיב לאשמה, משום שלא נשמעה עדות כלשהי על כך שהסיבה לאי-הגשת הדו"חות לא היתה מספקת. לטעמו, האמירה היחידה שנשמעה בענין זה מפי עד התביעה מר איציק אמסלם (ראש ענף עבירות בסיסיות), בעמ' 5 לפרוט', איננה מספקת.

ד.בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.6.12, עמ' 13 לפרוט', דחה את טענת המערער, קבע שעל פניו הוכיחה המשיבה את טענתה כי הסיבה לאי-הגשת הדו"חות אינה מספקת, ולפיכך, נקבע המשך הדיון לשמיעת פרשת ההגנה, וזו אכן נשמעה בפני בית משפט קמא. המערער העיד בישיבת בית המשפט מיום 15.4.2013, עמ' 16 עד 24 לפרוט', וביום 24.4.13, נשמעה עדות רואה החשבון מר מרדכי גלנטי כעד הגנה מטעם המערער, עמ' 25-28 לפרוט'

ה.לאחר שנשמעו סיכומיהם בעל-פה של שני הצדדים, ניתנה ביום 20.5.13, הכרעת הדין בה קבע בית משפט קמא, כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר.

אין מחלוקת עובדתית, כך קבע בית משפט קמא, שלא הוגשו הדו"חות שהיה על המערער להגישם לשנות המס 2006 ו-2007, והנטל המופחת הנדרש מן המשיבה הורם על ידה משהוכיחה כי סיבה לא מספקת היא שהביאה למחדלו של המערער.

ו.בית משפט קמא קבע, כי המערער, מצידו, לא הציג כל ראיה שתבסס את טענתו לפיה תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת שלו היא אשר מנעה ממנו באופן בלעדי, להגיש את הדו"חות ומהווה סיבה מספקת (כאמור בסעיף 216 של הפקודה) לאי-הגשת הדו"חות נשוא כתב האישום. מכאן מסקנת בית משפט קמא שהמערער לא ביסס ספק סביר בגירסת המשיבה.

ז.בית משפט קמא הוסיף, שדווקא מגירסת המערער עצמו עולה, שגם אם אכן התגלתה תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת, שמנעה ממנו באופן בלעדי להגיש את הדו"חות נשוא כתב האישום, הרי שהמערער עצמו לא פעל לשמירת הוראות הדין ביחס לגיבוי החומר החשבונאי הממוחשב.

ח.מוסיף בית משפט קמא, שעד התביעה, מר איציק אמסלם, העיד שהמערער דיווח כי נמחק לו הדיסק והוא אף כתב מכתב לרכזת החולייה, אך מחיקה איננה סיבה לאי-הגשת דו"חות (עמ' 5 לפרוט').

מציין בית משפט קמא, שדבריו של עד התביעה מר אמסלם, בשילוב עם תעודת עובד הציבור ממע"מ (מ/1) ממנה עולה, כי המערער כן דיווח למע"מ על הכנסותיו ומחזורו במועדים הרלוונטיים, מאפשרים לקבוע, כי המדינה עמדה בנטל הבאת הראיה לכך שאכן למערער לא היתה סיבה מספקת לאי הגשת הדו"חות.

ט.מכאן עבר בית משפט קמא לבחון האם הביא המערער ראיה לסתור. מסקנת בית משפט קמא היתה שעדות המערער דווקא מחזקת את גירסת המדינה.

בפני בית משפט קמא העיד המערער על כך שמצבו הכלכלי הורע במהלך השנים מחמת גירושיו שהביאו לטענתו לתשלומי מזונות גבוהים, וכן נפגע מצב בריאותו, כל אלה גרמו להקטנת הכנסותיו באופן משמעותי, ועקב מצבו הכלכלי הקשה אף עבר להתגורר במשרדו כשלוש שנים ומחצה, ובסופו של דבר לאחר שהוכרז כפושט רגל נאלץ לוותר על רשיון עריכת הדין.

לפי עדות המערער, בפני בית משפט קמא, נוכח מצבו הכלכלי הגרוע, לא היתה לו אפשרות כלכלית לשדרג את מערכת החשבונות הממוחשבת שלו בשם "עודכנית", ובמערכת הממוחשבת המיושנת שהיתה לו, התגלו, לטענתו, תקלות שמנעו ממנו את הגשת הדו"ח.

י.מציין בית משפט קמא בהכרעת הדין, שהמערער לא הביא כל ראיה לכך שפניותיו לגורמים אליהם פנה, לדבריו, לתיקון התקלה הנטענת קיבלו את המענה שהמערער טוען שקיבל, משמע: קביעה שלא ניתן לתקן את התקלות, או שקיבל הנחיות כלשהן כיצד עליו לפעול.