קשמין רועי נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ ואח'

פסק דין

רקע

לפניי תביעה בגין נזקי גוף. התובע, יליד 1978. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הינה הבעלים והמפעילה של מכון הכושר "Shape" בדיזינגוף סנטר בתל-אביב, שבו חבר התובע.

לטענת התובע, מועדון הכושר הזמין את החברים בו להשתתף בתחרות להורדת ידיים. צוות העובדים של המועדון לקח חלק פעיל בעידוד חברי המועדון להשתתף בתחרות, וביום 25.9.07 נערכה תחרות "הורדת ידיים" במועדון. התובע, אשר שוכנע להשתתף בתחרות, נפגע במהלך התחרות פגיעה קשה במרפק ובזרוע יד ימין (להלן: "התאונה"). התובע סבל מכאבים עזים, הגיע באמצעות אמבולנס לבית החולים, שום אובחן כסובל מפריקת מרפק ימין עם שבר, וידו הימנית קובעה בגבס. ביום 30.9.07 נותח התובע בהרדמה כללית, ובמהלך הניתוח בוצע שחזור פתוח וקבוע של השבר. התובע היה מאושפז במשך שישה ימים ושוחרר ביום 1.10.07, ונקבע לו תקופת אי-כושר של שישה שבועות.

הנתבעות הגישו כתב הגנה מטעמן. הנתבעות הכחישו את המפורט בכתב התביעה. לטענתן סניף דיזינגוף של הנתבעת יוזם תחרויות ספורט במהלך כל שנה, ואף את תחרות הורדת הידיים. המשתתפים הינם אלו אשר התנדבו להשתתף בתחרות מבין המנויים של הנתבעת בסניף. הנתבעת פרסמה את קיומה של התחרות על גבי לוח המודעות שבסניף, אך התובע לא שוכנע להשתתף. התובע השתתף בתחרות מבחירתו ומרצונו החופשי. עוד טענה הנתבעת כי את התחרות שפט שופט מקצועי שנשכר לשם כך, והתובע התחרה עם חבריו למכון הכושר אשר אותם הכיר. התובע קיבל הדרכה מלאה עובר לתחילת התחרות, וקיבל הוראות כיצד עליו לבצע את התחרות בבטחה. לפיכך, טוענות הנתבעות כי התובע לקח על עצמו את הסיכון, ועליו לשאת בתוצאות הסיכון שלקח על עצמו. עוד נטען כי רשלנותו התורמת של התובע מגיעה לכדי שיעור של 100%. בנוסף, הוכחשו הנזקים.

העדויות והראיות

התובע הגיש תצהיר מטעמו. בתצהירו מסר התובע כי במועד הרלוונטי היה מנוי במכון הכושר Shape בדיזינגוף סנטר, ובמהלך חודש ספטמבר פרסמה הנהלת המכון כי ביום 25.9.07 יערך במקום טורניר הורדות ידיים. עובדי המקום ביקשו ממנו שישתתף בתחרות. הוסבר לו כי מדובר בתחרות חובבים, וכן הוסבר לו כי המתחרים בתחרות יסווגו לפי קבוצות משקל, כך שבפועל יתמודד מול מתחרה בקבוצת המשקל שלו. לדברי התובע, איש מעובדי מכון הכושר לא פירט בפניו אילו סיכונים כרוכים בהשתתפות בתחרות מסוג זה, וכן לא פורט בפניו כי הוא עשוי להיפגע כתוצאה מן התחרות. לדבריו, ככל שהיו מסבירים לו את הסיכונים, לא היה משתתף בתחרות. ביום התחרות הגיעו מתחרים מנוסים בספורט הורדת הידיים, והמתחרים לא חולקו לקבוצות משקל כלשהן. בפועל הוא התמודד מול מתחרה שמשקלו גבוה משמעותית ממשקלו של התובע שהיה 67 ק"ג. במהלך התחרות נפגע התובע בידו הימנית, הוזמן אמבולנס, ובבית החולים אובחנה פריקה של מרפק ימין ושבר.

לתצהיר התובע צורף תקליטור של התחרות שבמהלכה נפגע.

בעדותו בבית-המשפט הבהיר התובע שצירף קבלות אף על נסיעות פרטיות שנסע במוניות לאחר התאונה משום שהתקשה לנהוג עם יד הנתונה בגבס (עמ' 3, ש' 25). התובע הבהיר כי לא היו לו מחלות משמעותיות קדמות ונפגע בעבר בתאונה קלה שלא הצריכה אשפוז (עמ' 4, ש' 24-29). באוגוסט 2008 ביקש לשוב לפעילות מלאה בחדר כושר (עמ' 5, ש' 14-15). התובע העיד כי לפני התחרות קיבצו את המתמודדים אך לא נתנו להם הוראות בטיחות (עמ' 6,ש' 13). התובע העיד כי לא הסבירו להם כיצד לערוך חימום (עמ' 6,ש' 30-31). בנוגע לנזק הבהיר התובע כי בטרם התאונה שכרו היה 8,500 ₪, ולאחר מכן מצא עבודה בשכר של 13,000 ₪ ברוטו וכן רכב (עמ' 7, ש' 18).

מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר דורון קנטור (להלן: "קנטור") אשר שימש כשופט בתחרות. קנטור מסר כי הוא שופט בינלאומי בתחרויות הורדת ידיים, ועוסק בתחום הספורט שנים רבות. הוא שפט בתחרות הרלוונטית לאחר שהוזמן לשם כך על-ידי מנהלי הנתבעת. כשהגיע לסניף, ביום התחרות, הביא עמו שולחן מקצועי המתאים לתחרויות הורדת ידיים. לפני תחילת התחרות קיבץ את כל המתחרים שנרשמו לתחרות, ובכללם התובע, והסביר להם את הוראות הבטיחות ואת כללי התחרות. המתחרים הונחו להוריד שעונים ותכשיטים מהידיים, לשים טלק על ידיהם, ולא להתחיל בתחרות אלה בהוראה שלו. הוא חילק את המתחרים לקבוצות בהתאם לגודל גופם, כאשר אין משמעות למשקל הגוף. הוא הסביר למתחרים כיצד לערוך חימום לשרירי הידיים. הוא לא הבחין בכל דבר חריג במהלך התחרות של התובע מול חברו לתחרות.

קנטור העיד בבית-המשפט כי הוא עוסק בהורדת ידיים, והוזמן לשפוט בתחרות האמורה (עמ' 8, ש' 5). קנטור אישר כי הוא נתבע באופן אישי אף בתיק נוסף שמתנהל בבית משפט השלום בתל-אביב בגין תחרות שבה נפגע אדם נוסף כשנה קודם לאירוע הנוגע לתיק זה (עמ' 8, ש' 19; עמ' 11, ש' 10-11). קנטור אישר כי קיימות פגיעות בתחרויות מסוג זה (עמ' 9, ש' 5-6). הפגיעה בתובע אינה פגיעה ראשונה מסוג זה (עמ' 9, ש' 7-8). קנטור העיד כי מכון הכושר היה צריך להזהיר את המתחרים לפני התחרות מפני הסיכונים שיש בתחרות כזו (עמ' 10, ש' 19-20).

עוד הוגש מטעם הנתבעת תצהיר מאת מר שגיב אוחנה (להלן: "אוחנה"), מנהל חדר הכושר. בתצהירו טען מר אוחנה כי בשלט שנתלה על לוח המודעות של הסניף, מנויי הסניף הוזמנו להשתתף בתחרות הורדת ידיים. המשתתפים נרשמו מיוזמתם בתחרות. איש מעובדי הולמס פלייס לא שכנע את התובע או מישהו אחר להשתתף בתחרות. התחרות נערכה בפיקוחו של שופט בינלאומי בתחרויות הורדת ידיים אשר הדריך את המתחרים. התובע, ושאר המשתתפים, קיבלו הוראות ישירות מהשופט כיצד לנהוג במהלך התחרות.

אוחנה העיד בבית-המשפט כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם קיימו במעדון הכושר תחרות מסוג זה, ולאחר האירוע לא שבו לארגן תחרויות כאלה (עמ' 12, ש' 27-30). לטענת אוחנה מי שצריך להזהיר מפני הסיכונים שבתחרות הינו השופט (עמ' 13, ש' 3).

סוגיית האחריות

חובת זהירות מושגית וקונקרטית

כפי שנקבע בהלכת ועקנין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "הלכת ועקנין")), קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר היה צריך לצפות להתרחשות הנזק. ככלל, נקודת המוצא היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה.

במקרה דנן, סבורני כי קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבעת, בעלת חדר הכושר, לבין התובע אשר היה מנוי בחדר הכושר של הנתבעת. כשם שקיימת חובת זהירות בין בעלים של מקרקעין לבין מבקר במקרקעין, כך קיימת חובת זהירות בין בעלת מכון הכושר לבין מנויים בחדר הכושר. הנתבעת הייתה יכולה וצריכה לצפות את הנזק.

כמו-כן, סבורני כי על הנתבעת מוטלת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע. כפי שטען התובע, הנתבעת היא זו שערכה את התחרות בשטחה, היא קבעה את המועד, היא הזמינה את השופט ודאגה לציוד, והיא הזמינה את המתחרים להירשם לתחרות, ומכאן שהייתה מוטלת עליה, כמארגנת התחרות, חובת הזהירות הקונקרטית לדאוג ליידע את המשתתפים בתחרות אודות הסיכונים הטמונים בהשתתפות בתחרות כאמור.

אפשרות הפגיעה במהלך תחרות מסוג זה נמצאת בציפיות הסבירה של הנתבעת, וזאת בשים לב לכך שאף לפי עדותו של קנטור קיימות פגיעות גופניות בתחרויות מסוג זה (עמ' 9, ש' 5-6), ופגיעה דומה אירעה אף לאדם אחר בתחרות במכון כושר אחר שבה שימש קנטור כשופט שנה קודם למקרה דנן (עמ' 11, ש' 10-11). לפיכך, נתבעת סבירה הייתה יכולה וצריכה לצפות את אפשרות הפגיעה בתובע במהלך התחרות שארגנה.

אמנם, הדין אינו מטיל אחריות מפני סיכונים שהם סבירים. כך נקבע על-ידי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בהלכת ועקנין לעיל: