קרייסלר נ' עירית ירושלים

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת רות זוכוביצקי) בת"פ 12559/2011 – על הכרעת הדין מיום 23.1.2013 ועל גזר הדין מיום 4.2.2013, וכן על החלטה מיום 13.2.2013, אשר באה להבהיר את גזר הדין.

1. נגד המערער הוגש כתב אישום בעבירה לפי חוק עזר לירושלים (מבנים מסוכנים) התשמ"א-1980 (להלן: "חוק העזר"). על פי עובדות כתב האישום, שבו המערער הינו נאשם 1 ושכנו הינו נאשם 2, ביום 28.4.2011 נשלחה לנאשמים הודעה לפי חוק העזר, בהיותם בעלי בניין, בה נדרשו לבצע בבניין חיזוק קונסטרוקציית פלדה המשמשת כרצפת ביתו של השכן וכתקרת ביתו של המערער, אך הנאשמים לא מילאו אחר הדרישות הכלולות בהודעה.

2. בהכרעת הדין ציין בית המשפט קמא כי באפריל פנה המערער לאגף מבנים מסוכנים בעיריית ירושלים, והזמין את המהנדס חגי קול לראות סכנה שקיימת בדירתו. המהנדס ביקר והבחין כי קיימת בעיה בטיחותית בקונסטרוקציית פלדה, המשמשת כחלק מתקרת מרפסת שרות בדירתו של המערער ומשמשת כרצפה במרפסת דירתו של נאשם 2. המהנדס הבהיר אילו צעדים יש לנקוט להסרת הסכנה ובמקביל נשלחה הודעה לשני הנאשמים בדבר הצורך בהסרת הסכנה.

לגבי נאשם 2 ציין בית המשפט כי הסכים להסיר את הסכנה ואף הזמין מטעמו מהנדס מבנים מסוכנים שהכין תכנית והיה מוכן לבצע את התכנית שאושרה בכל עת, אולם לא הצליח לעשות כן מפאת סירובו של המערער לאפשר כניסה לדירתו. בית המשפט התייחס להשתלשלות עניינים, לטענותיו של המערער, אשר אף ניהל הוכחות, קבע כי הקונסטרוקציה אכן מהווה סכנה וכי התכנית שהוגשה על ידי נאשם 2, ואשר הניחה את דעתו של המהנדס קול, מספיקה לביצוע העבודות להסרת הסכנה. בית המשפט דחה את כל טענותיו של המערער, וקבע כי המערער הרבה להתלונן, להתחכם, להעלות טיעוני סרק וזאת כאשר הוא זה שהתלונן על הסכנה. מאחר שהסכנה לא הוסרה, הרשיע בית המשפט את שני הנאשמים בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק העזר.

בגזר הדין – לגבי נאשם 2, אשר בית המשפט התרשם כי עשה כל שביכולתו להסרת הסכנה, החליט בית המשפט שלא לגזור עליו קנס.

לגבי המערער קבע בית המשפט כי העיכוב בהסרת הסכנה הינו באחריותו, לאחר שלא אפשר את ביצוע התיקון הדחוף הדרוש. כן ציין בית המשפט כי המערער סירב לפרט את מצבו הכלכלי, לצורך התייחסות בקביעת העונש, וגזר עליו תשלום קנס בסך 2,600 ₪, וכן קנס יומי החל מיום הגשת כתב האישום, המגיע לסכום כולל של 20,550 ₪. בנוסף הורה בית המשפט על חתימה על התחייבות, הורה למערער לאפשר כניסת מהנדס ופועלים דרך דירתו להסרת הסכנה, תוך 30 יום, והורה כי כל אחד מהנאשמים ישא במחצית התשלום להסרת הסכנה.

טענות המערער:

3. המערער טוען כי המקום בו מדובר הינו מסתור כביסה, וכי מעל מסתור הכביסה בקומה העליונה של הבניין נבנה גגון לצורך מניעת חדירת מי גשמים לכל מסתורי הכביסה שמתחתיו. לטענתו, נאשם 2 ביצע עבודות בניה ללא היתר, עבודות אלה גרמו לחדירת מי גשמים וגרמו להתפתחות קורוזיה מתקדמת בקונסטרוקציית הפלדה, והדבר יוצר סכנה.

לטענת המערער, נאשם 2, שהיה צריך להגיש תכנית להסרת הסכנה, הגיש רק סקיצה ולא תכנית עבודה. גם לאחר שניתנה על ידי בית המשפט החלטה שיש להגיש תכנית מפורטת, לא הוגשה תכנית כזו.

עוד טוען המערער כי לא ברור מכח איזו חלופה בחוק נטען כי הינו בעל בניין, והדבר הקשה על הגנתו. המערער אינו מכחיש כי הינו בעל דירה בבניין בו מצוייה קונסטרוקציית הפלדה, אך לטענתו היא נמצאת מחוץ לדירתו ובתחום הרכוש המשותף של דיירי הבניין ולא במרפסת השירות שלו.

המערער טוען כי לא ניתנה לו אפשרות להביא לפני בית המשפט קמא ראיות הגנה.

לעניין ההחלטה מיום 13.2.2013, בה קבע בית המשפט כי "כניסת מהנדס פועל/פועלים לדירת נאשם 1 יכול שתעשה אף באופן שרק פועל/פועלים ורק מהנדס ו/או קבל (כנראה קבלן, ר.פ.פ.) יוכלו להכנס לנכס...", טוען המערער כי ההחלטה "סיבכה" את הצו ולפיה לא ברור מיהו האחראי לעבודות.

בדיון חזר המערער על טענותיו וכן טען כי התכנית המתוקנת שהוגשה כלל איננה שייכת לבניין הנדון, כי הוגשה ככל הנראה בטעות, וכי אילו הוגשה תכנית ששייכת למקום וקשורה לעבודה להסרת הסכנה, היה הוא הראשון שדואג שיסירו את הסכנה. המערער טען כי לא היה צורך שיביא מהנדס מטעמו, שכן הסכים להגשת התכנית מטעם נאשם 2, אלא שכאמור התכנית שהוגשה לא הייתה שייכת לבניין הנדון. לטענתו הוא שלח למחלקת מבנים מסוכנים הערות מטעמו אך לא נענה.

לאחר הדיון שלח המערער השלמת טענות, במענה לטענות שמטעם המשיבה, ולמעשה חזר על אותן טענות שעלו בערעור ובדיון.

תשובת המשיבה:

4. המשיבה טוענת כי עד לדיון בערעור לא טען המערער שהתכנית היא טעות וכי היא לא מתייחסת למבנה הספציפי, אלא טען שהתכנית שהוגשה על ידי נאשם 2 איננה נותנת תשובה למניעת התפשטות החלודה. לדבריה, ניתנה למערער אפשרות להביא תכנית מטעמו, אך הוא לא עשה כן.

לטענת המשיבה, הגורם לסכנה אינו רלוונטי בהליכים נשוא תיק זה, שכן בית המשפט דן בהסרת הסכנה ולא בעבירות בניה. לדבריה, החוק אינו עוסק במניעה ובאחריות של מי שגרם לסכנה אלא דואג להסרת הסכנה, וההתחשבנות בין הדיירים יכולה להתבצע במסגרת הליכים אזרחיים. במקרה זה הוגש כתב אישום נגד מי שהסכנה נמצאת בתקרה שלו ונגד מי שהסכנה נמצאת ברצפה שלו, שאלה האנשים הכי קרובים לסכנה.

לעניין התכנית שהוגשה ציינה כי על פי עדותו של המהנדס קול, מהמחלקה למבנים מסוכנים, המהנדס ידלין, שהגיש את התכנית מטעם נאשם 2, התחייב לפניו שככל שבמהלך ביצוע העבודות להסרת הסכנה יתגלה דבר נוסף שדורש תיקון, הוא יעשה אותו. בכל מקרה, לאחר הסרת הסכנה על המהנדס שביצע את העבודות להגיש תצהיר מפורט שבו הוא מצהיר כי הסכנה הוסרה.

לטענת המשיבה, המערער עונה להגדרת בעל בניין, ולפיכך היה עליו לקיים את הדרישה להסרת הסכנה. משלא עשה כן, יש לו אחריות מלאה. לפיכך ביקשה לדחות את הערעור.