קסיה פנטה נ' ביטוח לאומי ירושלים - הלשכה המשפטית

פסק דין

התובע, מר פנטה קסיה, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקיד התביעות שלא לאשר את תביעת התובע לדמי אבטלה לתקופה מיום 15.10.09 עד 12.1.10.

הרקע העובדתי

התובע עבד כמאבטח אצל חברת האבטחה "שיאון" מיום 21.4.05 עד להתפטרותו ביום 14.10.09 על פי מכתב התפטרות שנתן ל"שיאון" ביום 14.9.09.

לאחר התפטרותו הגיש התובע תביעה לדמי אבטלה וזו אושרה החל מיום 13.1.10 בלבד, בנימוק שלא הייתה סיבה מוצדקת להתפטרות התובע.

המחלוקת וטענות הצדדים

המחלוקת בתיק עניינה בשאלה אם הייתה הצדקה להתפטרות התובע לעניין סעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

שני הצדדים מיקדו את טענותיהם בשאלה אם התפטרות התובע הייתה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וזאת לאור הוראת תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), תשל"ג-1972. תקנה 8 קובעת כי התפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים היא התפטרות "מסיבה מוצדקת" לעניין סעיף 166(ב) לחוק.

התובע טוען כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שהתבטאה בהפחתת שעות עבודתו החל מחודש 8/09. התובע טוען כי בשנים 2007-2008 הוא עבד בין 230-240 שעות בממוצע וכך גם במחצית הראשונה של שנת 2009, ואולם החל מחודש 8/09 הופחתו שעות עבודתו כך שבחודש 8/09 הוא הועסק 198 שעות ובחודש 9/09 הוא הועסק 195.50 שעות. מדובר לטענת התובע בהפחתה של כ-20% בהשתכרותו.

התובע כתב ל"שיאון" מכתב ביום 2.9.09 בו טען כי הוא עובד כל חודש 240 חודשיות ולפתע החליט המפקח מטעם "שיאון" מר סזאר להפחית את שעות עבודתו. התובע דרש במכתב להחזיר את עבודתו למתכונת של 240 שעות חודשיות והודיע כי אם לא ייענה בחיוב בתוך שבוע ישקול התפטרות תוך זכאות לפיצויי פיטורים. בהמשך, התובע כתב לחברת "שיאון" את מכתב ההתפטרות מיום 14.9.09 וציין כי החליט להתפטר בשל אי קבלת התייחסות למכתבו מיום 2.9.09.

הנתבע טוען כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. לטענת הנתבע, תלושי השכר של התובע בתקופת עבודתו מצביעים על תנודות רבות באופן שלא ניתן לאפיין את היקף העסקתו בחודש 8/09 כ"הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו.

הנתבע תמך את עמדתו בעדותו של מר סזאר צור-מגדל, המפקח מטעם "שיאון" שהעיד לנתבע. לפי עדותו של סזאר, התובע "נעלם" וטענתו במכתביו בדבר הפחתת שעות עבודתו אינה מדויקת. סזאר העיד כי שיבוץ התובע במשמרות נעשה בדרך כלל על פי בקשות התובע.

הנתבע מדגיש את הרף שנקבע בפסיקה לסיווג התפטרות כהתפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה, לפיו ההרעה צריכה להיות כזו שניתן לייחס למעביד כוונה לגרום לעובד להתפטר.

נציין כי התובע הגיש תביעה נגד חברת "שיאון" במסגרתה תבע, בין היתר, פיצויי פיטורים בנימוק שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. הליך זה אוחד עם תביעה זו ולאחר שתביעת התובע נגד "שיאון" הסתיימה בפשרה, ללא הכרעה בשאלת ההרעה המוחשית בתנאי עבודת התובע, עלינו להכריע בשאלת ההצדקה להתפטרות התובע לעניין סעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינו בראיות ובטענות הצדדים הגענו למסקנה שהתובע הרים את הנטל להוכיח שהייתה הצדקה להתפטרותו, כאמור בסעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי. להלן נימוקינו:

על פי ההלכה הפסוקה, תקנה 8 לתקנות אינה קובעת "רשימה סגורה" של מקרים בהם תיחשב התפטרות כ"מוצדקת" לעניין סעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, אין בהכרח חפיפה בין "קיומה של הצדקה" להתפטרות, הנדרשת על פי סעיף 166(ב) לחוק הביטוח הלאומי כדי שתקום זכאות לדמי אבטלה ב-90 הימים שלאחר ההתפטרות, לבין "הרעה מוחשית" בתנאי עבודה. על פי התקנות, התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה היא בגדר "הצדקה" להתפטרות, אך אין משמעות הדבר שלא תיתכן הצדקה להתפטרות כנדרש בסעיף 166(ב) לחוק, אלא אם מדובר ב"הרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודה".

לדעתנו, הייתה הצדקה להתפטרות התובע בשים לב להפחתה המשמעותית בשעות העסקתו.

בחינת תלושי השכר של התובע לשנים 2007 ו-2008 מבססת את טענתו בדבר ממוצע שעות העסקתו באותן שנים.

אף נכונה טענת התובע כי בחודש 8/09 שעות עבודתו היו הנמוכות ביותר ביחס לכל החודשים שקדמו לו בשנת 2009, פרט לחודש 6/09 לגביו אין מחלוקת כי בשל מחלת התובע אין הוא חודש מייצג. בחודש 8/09 התובע עבד 171 שעות רגילות ו-27 שעות שבת, ובסך הכל 198 שעות, בעוד שבחודשים שקדמו לחודש 8/09 בשנת 2009 (פרט ל-6/09), הוא לא עבד פחות מ-219 שעות (כך בחודש 3/09 בו עבד 186 שעות רגילות ו-33 שעות שבת), כאשר ביתר החודשים עבד יותר שעות (ינואר – 236 שעות (186 שעות רגילות ו-50 שעות שבת), פברואר – 244 שעות (175 שעות רגילות ו-39 שעות שבת), אפריל – 225.50 שעות (180 שעות רגילות ו-40.5 שעות שבת), מאי – 241.50 שעות (186 שעות רגילות ו-57.50 שעות שבת), יולי – 224 שעות (186 שעות רגילות ו-38 שעות שבת).