החלטה
לפני בקשה מטעם הנתבע 1 בהליך העיקרי (להלן: "המבקש"), לחייב את המשיבות (התובעות) בהפקדת ערובה, להבטחת תשלום כל הוצאות המבקש, אם וככל שתידחה התביעה כנגדו, בסך שלא יפחת מ-1,000,000 ₪.
התביעה
עניינה של התביעה בהפרת הסכם בנקאי, שנחתם ביום 11.3.10 בין המשיבות לבין המבקש ובנק לאומי לישראל בע"מ, שאינו צד לבקשה (נתבע 2) (להלן: "הסכם הבנקים"). בתביעתן ביקשו המשיבות לקבוע, כי המבקש הפר את התחייבויותיו, ומשכך יש לאכוף את הסכם הבנקים ולחייב את המבקש בפיצויים בסך של 33,364,144 ₪.
המשיבה 1, קונספט שיווק מוצרי אופנה (1995) בע"מ (להלן: "קונספט") היא חברה פרטית שעסקה בשיווק מוצרי אופנה. המשיבה 2 היא חברה בת של קונספט, אשר עסקה אף היא בתחום שיווק מוצרי אופנה.
ערב חתימת הסכם הבנקים, צברה קונספט הפסדים כבדים וכן חובות של עשרות מיליוני שקלים למבקש, לבנק לאומי, לספקיה ולעובדיה. מצב זה הביא את מייסד קונספט, בעל מניותיה ומנהלה הכללי מר גידי גולדפינגר, לחפש משקיעים שיזרימו כספים לקונספט, בכדי לנסות למנוע את קריסתה.
בקליפת אגוז, ומבלי להיכנס לכל פרטי התביעה, נאמר, כי במסגרת הסכם הבנקים, סוכם שכנגד הלוואה של 20,000,000 ₪ שיזרימו המשיבים 3-5 לקונספט, יעמידו הבנקים אשראי בסך של 48,000,000 לחברת אחזקות, אשר תוקם ולבעלותה יועברו מניות קונספט. עוד סוכם, כי סכומי האשראי יוזרמו לחשבונות קונספט וחברות הבת שלה לשם פירעון חלקי של חובותיהן לבנקים (להלן: "אשראי ההסדר").
לטענת המשיבות, אף על פי שהמשקיעים קיימו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם הבנקים, הפרו המבקש ובנק לאומי את התחייבויותיהם, לא העמידו את אשראי ההסדר שנועד לפירעון חובות החברה, והמשיכו לגבות ריביות גבוהות ביותר. הפרת הסכם הבנקים גרמו למשיבות נזקים רבים שפורטו בכתב התביעה.
הדרישה לחיוב בערובה
המבקש הפנה לכלל הקבוע בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיו בית המשפט רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. עוד הפנה המבקש לכלל הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לפיו תחויב חברה תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אי הפקדת ערובה הוא החריג לכלל, והוא יחול רק מקום בו החברה התובעת הוכיחה את איתנותה הכלכלית, או מקום בו נסיבות העניין אינן מצדיקות הפקדת ערובה.
לטענת המבקש, יש לחייב את המשיבות בהפקדת ערובה, מאחר שאין מחלוקת כי המשיבות 1 ו-2 מכרו את כל נכסיהן ונכון למועד זה אינן פעילות. בנסיבות אלה, כך נטען, קיים חשש אמיתי, כי אם תידחה התובענה, לא יוכל המבקש להיפרע מהמשיבות את ההוצאות שיפסקו לטובתו.
באשר לסיכויי התביעה טוען המבקש, כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים קלושים. לדברי המבקש, רק באופן מקרי נודע לו על כך שהמשיבות מכרו את כל פעילותה של קונספט, דבר שהוסתר במועד חתימת הסכם הבנקים. מכירת פעילות קונספט היוותה הצהרה ברורה של המשיבות, כי אין הן מבקשות להציל את החברה מהמצב אליו נקלעה, ומשכך אין עוד מקום למתווה אותו סיכמו הצדדים. בנסיבות אלה, טוען המבקש, כי פעל על פי זכותו ושיקול דעתו הבלעדי לאלתר למימוש השעבודים ונסוג מן המתווה שהוסכם.
עוד טוען המבקש, כי סיכויי התביעה קלושים בשל שיהוי רב בהגשת התביעה, אי צירוף בעלי דין דרושים, העדר יכולת לאכוף על המבקש להעמיד אשראי לזכות המשיבות וכו'.
תגובת המשיבות
לאחר שנדחו מספר בקשות של המשיבות, למתן ארכה להגשת תגובתן לבקשה להפקדת ערובה, הודיעו המשיבות 4 ו-5 ביום 18.3.13, כי הן מתחייבות לשאת, יחד ולחוד עם המשיבות 1 ו-2, במלוא חיובן של המשיבות 1 ו-2 בתשלום הוצאות משפט לטובת המבקש. משכך, ביקשו לדחות את הבקשה להפקדת ערובה. לגרסתן, טענת המבקש בעניין העדר יכולת כלכלית לשאת בהוצאות המשפט של המבקש מתייחסת למשיבות 1 ו-2 בשל טיב פעילותן העסקית. לעומת זאת, כנגד המשיבות 4 ו-5, לא העלה המבקש כל טענה שכזו.
המשיבות הוסיפו וציינו, כי העובדה שהזרימו לקונספט, למחרת חתימת הסכם הבנקים, סך של 20,000,000 ₪ וכן שילמו אגרת בית משפט בסך של למעלה מ-400,000 ₪ בעת הגשת התביעה- מעידה על כך כי לא קיים כל חשש שהמבקש לא יוכל להיפרע מהמשיבות 1 ו-2.
בהחלטתי מיום 19.3.13, קבעתי, כי על המבקש להודיע האם יש צורך להכריע בבקשה לחיוב בערובה, לאור הודעת המשיבות 4 ו-5. המבקש טען, כי יש מקום להכריע בסוגיה. לטענתו, המועד להגשת תגובת המשיבות לבקשה חלף מזמן, והודעת המשיבות היא ניסיון לעקוף את החלטות בית המשפט, הדוחות את בקשות המשיבות למתן ארכה להגשת תגובה. כמו כן, טען המבקש, כי ההודעה אינה נתמכת בתצהיר ומתעלמת מקיומה של המשיבה 3 ומיכולותיה הכלכליות, ומכל מקום אינה נתמכת בראיות המעידות על הנטען.
המתווה הנורמטיבי
סעיף 353א לחוק החברות, שכותרתו "ערובה להוצאות משפט", קובע כדלקמן:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."