קהלני נ' וקסלר ואח'

פסק דין

לאחר ניהול ארוך של הדיון בתיק זה ולאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוגשו לבית המשפט, הרי שעובדות מסויימות מוסכמות על ידי שני הצדדים, רוצה לומר, אין חולק שהמונית פנתה על מנת לאסוף נוסע שעמד במפרץ התחנה, אך השאלה השנויה במחלוקת היא, היכן היה רכב התובע כאשר הנתבע פנה אל עבר אותו נוסע כדי לקחתו, היכן היתה המונית, מאיזה מקום היא פנתה, האם ממקום שעליו הצביע התובע, או מהמקום שעליו הצביע הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

לאחר ששקלתי את העדויות של הצדדים עצמם, אני קובע כי התובע הוכיח את תביעתו וגירסתו של התובע מתקבלת יתר על הדעת.

גירסתו של הנתבע היא גם גירסה שמלווה סתירות, כאשר בעובדות מסויימות הוא אף תומך בגירסתו של התובע.

הנתבע אומר למשל בבית המשפט, כי הוא פנה כדי לקחת נוסע ובטרם פנה הוא אותת ובחן היטב את נתיב הנסיעה אם הוא פנוי, אך כפי שעולה מדברי הנתבע, הרי שהנתבע לא בחן בטרם הפניה אם הדרך פנויה, שכן לטענתו הוא כלל לא ראה את רכב התובע.

זאת ועוד, בעוד שהתובע אומר לבית המשפט כי רכב התובע פגע בחלק האחורי של המונית בעת שהוא היה עדיין בפניה ובנסיעה, אומר הנתבע בכתב ההגנה כי בעת שהתובע פגע בחלק האחורי של המונית, היתה המונית בעצירה.

הנתבע אכן פנה ימינה על מנת לאסוף את הנוסע, אך אינני מקבל את טענתו שהוא פנה מתוך אותו נתיב שהוא נסע בדרך כלל, משום שאם היה נוסע באותו נתיב , הרי שלא היה צורך בפניה ימינה.

עצם העובדה שהנתבע אומר לבית המשפט שהתובע בא מאחור ולכן הוא לא ראה אותו, היא הנותנת שהנתבע לא בדק אם הפניה אפשרית, משום שהנסיבות במבחן התוצאה מצביעים על כך שהתובע היה כבר קרוב ותוך כדי פניה הוא חסם את דרכו של התובע ולכן כפי שמציין התובע, ממש ברגע האחרון, הבחין ברכב הנתבע ולא יכול היה למנוע את התאונה.

הנתבע גם מסכים – בעדותו בבית המשפט – כי התובע נסע באותו נתיב שבו נסעה המונית והוא עבר אותו מקדימה, וזה בדיוק מה שאומר התובע, כי אכן הנתבע עבר אותו מקדימה, אך מעבר זה היה כה חד וכה פתאומי, שנמנע מהתובע למנוע את הפגיעה במונית.

זאת ועוד, מקומות הפגיעה ברכב התובע בחלק האחורי של המונית, מתיישבות יותר עם גירסתו של התובע מאשר עם גירסתו של הנתבע.

לפיכך, אני מאמין לגירסתו של התובע כי אכן התאונה אירעה תוך כדי כך שהנתבע הבחין בנוסע וברגע האחרון פנה לימין על מנת לאסוף את הנוסע ופניה זו לימין בוצעה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, מבלי להתחשב או מבלי להבחין ברכב התובע שנסע מאחוריו.

סוף דבר, לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע 1 אחראי לתאונה ועל הנתבעים לפצות את התובע.

באשר לסכום הפיצוי, מקבל אנוכי את טענתו של נציג הנתבעת 2, הן לגבי תביעת התובע ככל שהיא מתייחסת להפסד ימי עבודה והן לעניין דרישת התובע לשלם לו את מלוא הסכום שמופיע בחוות הדעת של השמאי, כאשר צודק נציג הנתבעת 2 שהשמאי קבע לרכב הן חלפים מקוריים והן חלפים תחליפיים או משומשים ונראה לי שבמקרה זה, לא נתן הסבר כלשהו השמאי מדוע זה החליט להעניק לתובע חלק מהחלקים כמקוריים וחלק תחליפיים וחלק משומשים.

לכן, בחוות הדעת של השמאי, החליט השמאי להעניק לתובע חלפים מקוריים בעלות של 1,400 ₪ (פנס ראשי שמאלי-750 ₪, פנס איתות שמאלי-150 ₪ ומסגרת סורק קדמי-500 ₪).

בעניין זה, עלי גם להוסיף שהתובע לא תיקן את הרכב ולכן לא יהיה זה סביר להעניק לתובע חלפים מקוריים כשאין לו חשבונית שאכן הותקנו ברכב חלפים מקוריים ולכן אני קובע כי בגין אותם חלפים יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע 50% מקביעת השמאי.

באשר לתביעת התובע לשלם לו אותם 3 ימי עבודה לפי 700 ₪ ליום, הרי שבעניין זה צודק נציג הנתבעת 2 כי לכל היותר יכול להיות סכום זה נזק עתידי שטרם מומש, שכן התובע, כאמור, טרם תיקן את הרכב על כל נזקיו ולכן אין התובע יכול לדעת היום כמה ימים יהיה הרכב במוסך ולכן זהו נזק עתידי שלא ניתן לתבוע בתביעה זו.

בסופו של יום, לאחר שקבעתי את אחריותו של הנתבע 1 לגרם הנזק לרכב התובע ולאור התביעות הנוספות הנ"ל, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כל אחד מהם בנפרד, לשלם לתובע 7,005 ₪ (הכולל בחובו את סכום הנזק פחות 700 ₪ - בגין חלפים מקוריים וכן כולל בחובו שכר טרחת שמאי ללא מע"מ בסך 350 ₪).

הסך של 7,005 ₪ ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה 25.5.2010 ועד התשלום בפועל.

יתרת סכום התביעה נדחית מהנימוקים שפירטתי בפסק דין זה.

כמו כן אני מחייב את הנתבעים באופן סולידרי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.