צוואה שנשכחה מדעתו של המצווה

פתח דבר - תובענה לביטול צו קיום צוואה

בחודש אפריל 2003 הלך מר נ. י. ז"ל (להלן - המנוח) לבית עולמו. בצוואתו, אותה ערך בחודש ספטמבר 1997, בסמוך וקודם שנותח לצורך הוצאת גידול מראשו, ציווה את כלל עזבונו ורכושו לאחיו, הנתבעים 1-2 (להלן - הצוואה). בצוואתו לא ציווה המנוח דבר למי מחמשת ילדיו. מספר חודשים אחר פטירתו קוימה צוואתו.

כשנתיים וחצי אחר שקוימה הצוואה, עתרו התובעים, בנו של המנוח ואשת הבן, לביטול צו הקיום מטעמים שונים.

התובעים טענו טענות מצטברות וחלופיות שונות שעיקרן - המנוח לא היה כשיר כלל להבין בטיבה של צוואה במועד חתימתה, הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת מצידם של הנתבעים, מי מהנתבעים היה נוכח בעת חתימת הצוואה ולקח חלק בעריכתה, הצוואה זויפה ולחלופין כי הצוואה נשתכחה מדעתו ומזכרונו של המנוח אשר שינה טעמו בכל הקשור ליחסו אל התובעים לאחר חתימתה וחפץ היה להעניק להם את ביתו, אלא ששכח שערך צוואה המדירה אותם מלזכות בעזבונו ומתוך שכך לא ערך צוואה חדשה המתקנת את קודמתה.

להלן נבחן, איפוא, בין השאר, האומנם "צוואה שנשתכחה" כמוה ככלי שאין בו חפץ, כעפרא דארעא וכחספא בעלמא, או שהינה שרירה וקיימת ככתבה וכלשונה ואין בנסיבות המתחלפות בכדי להשפיע על תקפותה וכשרותה.

הנה עיקרן של העובדות הנדרשות לנדון -

1.               ביום 7.9.97 ערך המנוח, מר נ. י. ז"ל, צוואה בעדים ובה ציווה את מלוא רכושו לאחיו, הנתבע 1 (להלן- הנתבע), ולאחותו הנתבעת 2 (להלן- הנתבעת) בחלקים שווים. עדי הצוואה היו עורך הדין מר זאב דקל ועורך הדין מר יהונתן לב ארי, אשר אף ערך את הצוואה לבקשת המנוח. המנוח חתם על צוואתו במשרדם של עורכי הדין.

2.               ביום 3.4.03 הלך המנוח לבית עולמו. זמן קצר לאחרי כן, ביום 7.7.03, קוימה צוואתו. 

3.               אך ורק ביום 15.6.06 הגישו התובעים את התובענה הנוכחית בה עתרו לביטול צו הקיום אשר ניתן לצוואת המנוח.

טענות התובעים

4.               לטענת התובעים הם לא ידעו כלל על הצוואה והצו שניתן לקיומה, שכן הנתבעים בחרו להסתיר מהם את עצם קיומה עד סמוך להגשת התובענה הנוכחית. לטענתם נודע להם לראשונה על קיומה של הצוואה אך ורק כשנתיים וחצי אחר פטירת המנוח, לאחר שהנתבע פנה אליהם בדרישה לפנות את בית המנוח, מתוך טענה כי הוא בעל הזכויות בבית בהיותו זוכה על פי צוואתו.

5.               לטענת התובעים הם התגוררו בבית המנוח כחמש שנים קודם לפטירתו תוך שהם מטפלים במנוח וסועדים אותו, ומעולם לא בא עוררין מצד מאן דהוא על זכותם  לישב בבית, עד אשר הגיש הנתבע במפתיע את תביעתו לפינויים מבית המנוח מכוח זכותו ע"פ צוואת המנוח שקוימה.

6.               לטענת התובעים יש לבטל את צו הקיום אשר ניתן לצוואת המנוח מהטעמים הבאים:

א.              המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה ולא הבין בטיבה של צוואה בסמוך לעריכתה - לטענת התובעים נדרש המנוח לעבור ניתוח ראש להסרת גידול סרטני בסמוך לעריכת הצוואה. לגירסתם, במועד זה היה המנוח מבולבל ובמצב קוגנטיבי ירוד אשר לא איפשר לו להבין בטיבה של צוואה. לצורך תמיכה בטענתם זו צירפו התובעים חוות דעת מומחה מטעמם, ד"ר משה סטולר, ממנה עולה כי  המנוח לא היה כשיר לחתום על צוואה במועד בו נחתמה. 

נוסיף ונציין כי את עיקר כתב סיכומיהם הקדישו התובעים לטענה, אשר לא בא לה איזכור מפורש  בכתב התביעה גופו או בתצהיריהם, לפיה היה המנוח חולה נפש אשר לא הבין מימינו ומשמאלו. לצורך טענתם זו נסמכו התובעים על קביעת הועדה הרפואית לפי חוק פיצוי נפגעי גזזת (להלן- ועדת הגזזת) אשר קבעה למנוח נכות רפואית בהתאם לסע' 33 (ד) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956.

ב.              המשיבים השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת - לטענת התובעים, הנתבעים ניצלו את מצבו הבריאותי הקשה של המנוח על מנת להשפיע עליו להדיר את ילדיו מצוואתו ולהעדיפם על פניהם. לטענתם, המנוח היה קל להשפעה והנתבע ידע לנצל חולשתו זו וכך, על אף שהיה בנתק מהמנוח משך כ- 13 שנה, הצליח להערים עליו ולשכנעו לצוות לו ולאחותו את כלל רכושו.

ג.               הצוואה הינה "צוואה שנשתכחה" - ואשר נערכה זמן רב קודם לפטירת המנוח, כאשר ברור כי המנוח, אשר עובר לפטירתו נעזר רבות בתובעים, לא היה מעוניין להדירם כליל מצוואתו ולמעשה התכוון להעביר להם את הזכויות בביתו, בית בו התגוררו ואף שיפצו עובר לפטירתו.

ד.              המשיבים או מי מהם נטלו חלק בעריכתה של הצוואה - טענה זו על אף שנזכרה בכתב התביעה לא נזכרה כלל בכתב סיכומיהם ומכאן ניתן ללמוד כי היא נזנחה על ידם.

ה.              החתימה על צוואת המנוח מזויפת ואינה חתימתו- טענה זו אומנם לא נטענה בכתב תביעתם של התובעים אך עלתה במהלך הדיונים שהתקיימו בנדון. לצורך בחינת טענתם זו של התובעים מונה ע"י ביהמ"ש מומחה לזיהוי כתב יד, מר יונתן נ., אשר מצא כי "קרוב מאוד לוודאי" שהחתימה על הצוואה הינה חתימת המנוח (ראה חוות הדעת מיום 10.4.07). המומחה לא נחקר על חוות דעתו והתובעים לא חזרו על טענתם זו במסגרת כתב סיכומיהם ומכאן שאף טענה זו נזנחה על ידם.