החלטה
בפניי בקשה של התובע למתן פטור מאגרת תביעה.
עסקינן בתביעה לתשלום סך של 3,669,388 ₪.
על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים יחדיו פועלים במסגרת של מתן הלוואות חוץ בנקאיות (מה שמכונה "השוק האפור"). בשנת 2006 יזמו הנתבעים הליך משפטי נגד התובע ובגדרו גרמו ביום 23.11.2006 להטלת עיקול זמני על נכס מקרקעין שבבעלותו, קרקע בשטח של 370.5 מ"ר בעיר צפת (גוש 13532 חלקה 100). הנתבעים עשו כן בתואנות שווא כאילו הזכויות בנכס שייכות למעשה לנתבעת 1 (תיק ה"פ 1323/06).
ביום 28.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ע' ברון) את התביעה נגד התובע וקבע שלא היה לה יסוד מלכתחילה. עם דחיית התביעה, בוטל גם העיקול הזמני על הנכס.
לטענתו של התובע, הוא זכאי לפיצוי בגין הנזקים הכבדים שנגרמו לה בזמן שהנכס היה מעוקל לטובת הנתבעים. לדבריו, העיקול הפך אותו לחסר בית המתקיים מקיבוץ נדבות וגרם לאובדן מרבית מטלטליו. לפי תחשיבו של התובע, הנזק שנגרם לו מסתכם בסכום של 3,669,388 ₪. נזק זה מורכב משווי הנכס בסך של 260,752 ₪, כשהוא נושא ריבית בשיעור של 2.5% לחודש, למשך חמש שנים, כפי שיעור הריבית בה חייבו הנתבעים את אביו של התובע וכן חברה משפחתית של התובע, בגין אשראי חוץ בנקאי שנטלו מהנתבעים.
הנתבעים והמדינה מתנגדים למתן הפטור מאגרה וטוענים כי התובע לא הוכיח העדר יכולת כלכלית. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לגופו של ענין, מדובר בתביעה משוללת בסיס עובדתי או משפטי, כי התובע הוא שגרם להתארכות ההלכים בתביעה נגדו כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט, כי לא קיים קשר סיבתי בין העיקול הזמני לבין הנזק הנטען, כי כימוי הנזקים מופרך על פניו וכו'.
הכלל הוא שמי שמבקש פטור מאגרת התביעה, נדרש לעמוד בשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא העדר יכולת כלכלית, והתנאי השני הוא שכתב התביעה יגלה עילה (ראה תקנה 14 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז- 2007 (להלן: "התקנות").
במקרה דנן, התובע אכן הוכיח העדר יכולת לשלם את אגרת התביעה. לא נסתרה טענתו לפיה הוא נע ונד, חסר מקום מגורים קבוע ומתגורר לעתים ברחוב. לא נסתרה גם הטענה לפיה אין לו חשבון בנק, כרטיסי אשראי או חסכונות כלשהם. גם הרכוש הרשום על שמו, מעוקל לטובת צדדים שלישיים ואיננו בר מימוש.
יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התביעה, בסכומה הנוכחי, מגלה עילה במובן הרחב של המונח. אכן, מדובר בטענות בדבר נזקים כבדים שנגרמו לתובע מחמת הטלתו של עיקול על נכס שלו, שבדיעבד התברר כי לא היתה לו כל הצדקה. התובע טוען כי מקור הנזק הוא בהעדר יכולת לנהוג ברכושו הפרטי מנהג בעלים וכן בשל אובדן ביתו מחמת העדר יכולת לשלם את חוב המשכנתא עליו. טענות אלה ראויות לברור. יחד עם זאת, סכום הנזק הנטען הוא חלק מעילת התביעה. על כן, כאשר סכום הנזק הנטען משולל על פניו בסיס עובדתי או משפטי, לא ניתן לקבוע כי התביעה מגלה עילה לצורך קבלת פטור מאגרה. בעניננו, אין ספק שסכום התביעה מופרז על פניו מכל בחינה שהיא, ומתקבל הרושם כי מדובר בניצול של הבקשה למתן פטור מאגרה לצורך תביעת פיצויים בסכום חסר יסוד, שבעל דין רגיל לא היה תובע אם היה נדרש לשלם אגרה בגינו.
בבואו של בית המשפט לשקול האם ראוי לפטור בעל דין מתשלום אגרה, רשאי בית המשפט לקבוע לגבי איזה סכום יינתן הפטור, על מנת למנוע ניצול לרעה של ההליך. על כן נפסק לא אחת כי:
"סכום התביעה הינו רכיב חשוב בשיקולי בית המשפט בדונו בבקשה לפטור מאגרה. תשלום אגרת בית משפט מהווה מחסום מפני תביעות בלתי מבוססות בסכומי עתק. נקבע, כי מקום בו סכום התביעה מוגזם, יינתן הפטור רק עד לסכום הריאלי של התביעה: 'האגרה משמשת מחסום ראשוני מפני תביעות מוגזמות, מנופחות או תביעות שווא. קיים חשש שתובע המצרף לתביעתו בקשה לפטור מתשלום אגרה מחמת העדר יכולת כלכלית, עשוי לנפח את סכום התביעה ללא התחשבות בהיקפה המשוער, בשל העובדה שאינו נדרש לשלם מחיר כלשהו בגין הגדלת סכום התביעה ואין כל גורם המרתיע אותו מלתבוע סכומים בלתי מציאותיים. תובע כזה אינו חשוף למגבלות של תובעים רגילים, שכן תובע המחוייב בתשלום אגרה, סביר להניח כי ישקול היטב את סיכוייו כנגד סיכוייו להפסיד, ויעריך את שיקוליו לגבי היקף הסעד הנדרש' ..." (בשא (חי') 5107/00 חאנטולי יוניס נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (2001) - פורסם באתר משפטי). ראה גם ת.א. (נצ') אלפא נ' אורטל (1997)- פורסם באתר משפטי).
אכן, אין ספק שהטלת עיקול על נכס מקרקעין של אדם עלולה לגרום לו נזק של ממש, ואני גם מוכן להניח כי נגרם לתובע נזק של ממש, אלא שתחשיב הנזק של התובע מופרך על פניו. ראשית לכל, התובע טוען כי שווי הנכס לצורך תחשיב הנזק הינו 260,752 ₪, אלא שמדובר בהערכה עצמית בלבד, שאינה נתמכת בחוות דעת שמאי. התובע עצמו מציין כי הנכס נרכש בשעתו תמורת סכום של 53,000 דולר, שביום הטלת העיקול היה שווה ל- 229,490 ₪. שנית, וזה העיקר, אין כל יסוד משפטי לטענת התובע לפיה יש להוסיף על סכום זה ריבית חודשית בשיעור של 2.5%, רק משום שזו הריבית בה נהגו הנתבעים לחייב את אביו של התובע ואת החברה המשפחתית, במסגרת אשראי חוץ בנקאי שהעמידו לטובתם. הדין הישראלי אינו מכיר בכלל של "עין תחת עין", והתובע לא הצביע על מקור נורמטיבי כלשהו אשר בגינו ראוי לחייב את הנתבעים בריבית כאמור. כמו כן, עסקינן למעשה בנזק בגין עגמת נפש, ולכן חישוב הנזק באופן של הכפלת שווי הנכס באחוזי ריבית קצוצה, כלל איננו ממין הענין.
זאת ועוד, ביום 7.11.2008 הטיל בית משפט השלום בתל אביב, לבקשת בנק הפועלים בע"מ, עיקול נוסף על אותו נכס, בגין חוב של התובע כלפי הבנק (ת.א. 49787/08), כך שהטלת העיקול על ידי הבנק, מנתקת לכאורה את הקשר הסיבתי בין העיקול שהטילו הנתבעים על הנכס, לבין נזקיו של התובע החל ממועד הטלת העיקול על ידי הבנק.
בנוסף, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון), התובע הוא שגרם במו ידיו להתמשכות ההליכים בתביעה נגדו, בכך שנקט בשורה של הליכים שנועדו למנוע את ברור התביעה לגופה, דבר שגרם להכבדה מיותרת בשמיעת התיק (ע' 5 וכן 12 לפסק הדין). הדברים הגיעו כדי כך, שלמרות שהתביעה נגד התובע נמצאה בלתי מבוססת, לא נפסקו לזכותו הוצאות משפט.
בנסיבות אלה, ניתן היה לדחות את בקשת הפטור מאגרה, אך על מנת שלא לחסום את דרכו של התובע לערכאות רק מפאת חסרון כיס והאופן השגוי בו חישב את סכום התביעה, יינתן לו פטור מאגרה בגין תביעה בסך של 1,000,000 ₪. סכום זה נקבע על דרך של אומדנא דדיינא ואין בו כדי לחוות דעה האם התובע יהיה מסוגל אכן להוכיח נזק בסכום כה גבוה. לגבי יתרת סכום התביעה- הבקשה לפטור מאגרה נדחית.
בהתאם לתקנה 14(ח), על התובע לשלם את יתרת האגרה שלגביה לא ניתן לו פטור. התובע יעשה כן עד ליום 4.9.2011. לחלופין, התובע רשאי לתקן את התביעה עד ליום 4.9.2011 באופן שזו תועמד על סך של 1,000,000 ₪. במקרה שכך ינהג התובע, התביעה תועבר לבית משפט השלום שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעות בסכום כזה.
ככל שהתובע לא ינהג באחת משתי הדרכים שפורטו לעיל- תימחק התביעה.
לנוכח התוצאה- אין צו להוצאות.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.