פש"ר 2196-08

מבוא

לוי הוכרז פושט רגל ולראובן ושמעון זכויות נשייה מדרגה זהה בנכסי לוי. נשייתו של ראובן גדולה מזו של שמעון אולם ראובן שקט על שמריו ולא פעל לגביית החוב ומנגד שמעון שיזם את הליכי הגבייה ופעל לאיתור נכסיו של לוי מנע מהם לרדת לטמיון. כיצד יחולקו הכספים שבקופת פשיטת הרגל? זו השאלה מושא החלטתי.

כללי

לפניי בקשת ד.ב. (להלן: "המבקשת") להורות לעו"ד יניב אינסל בתפקידו כנאמן (להלן: "הנאמן") לנכסי החייב ב.ב.א. ס. (להלן: "החייב") לשלם לה את מלוא תביעת החוב כמות שאושרה על ידו. יובהר שקבלת הבקשה משמעה קדימות בתשלום למבקשת על פני יתר נושי החייב וביניהם "בנק איגוד בע"מ" (להלן: "הבנק") שלו היקף נשייה גדול משל המבקשת. עוד מבוקש כי בית המשפט יורה על החזר הוצאותיה של המבקשת בניהול ההליך.

הרקע לבקשה

ביום 17.11.04 הגיש הבנק נגד החייב ואשתו דאז צ.ה ס. (להלן: "צ.ה" או "האישה") תביעה כספית בסדר דין מקוצר בבית המשפט השלום בתל אביב-יפו (ת.א. 70906/04). בית המשפט דחה את בקשת החייב למתן רשות להתגונן ומשכך נחתמה ביום 4.5.05 פסיקתא שלפיה על החייב וצ.ה לשלם לבנק את מלוא סכום התביעה (להלן: "פסק הדין"). משלא נפרע פסק הדין החוב נקט הבנק ביום 30.6.05 בהליכי הוצאה לפועל (תיק מס' 01-58487-05-6).

ביום 28.7.2008 הגישה המבקשת בקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב בהסתמך על פסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה מיום 10.4.2008 (תמ"ש 37660/99). בפסק הדין הושת על החייב לשלם למבקשת סך של 106,234 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 13.5.99 שערכם ליום הגשת בקשת הכינוס עמד על סך של 210,775 ₪. ביום 22.12.08 ניתן צו לכינוס לנכסי החייב וביום 26.1.09 הוא הוכרז פושט רגל ועו"ד אינסל מונה נאמן לנכסיו.

בד בבד לבקשה לצו כינוס נכסים עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני על זכויות החייב וצ.ה בדירה שברחוב האלונים 6, פתח תקווה והידועה כגוש 6386, חלקה 221, תת חלקה 2 (להלן: "הדירה"), זאת לאחר שנודע לה שביום 22.7.08 העביר החייב את חלקו בדירה ללא תמורה לאישה. בהמשך ההליכים בוטלה ההענקה ובית המשפט אישר את מימוש הדירה (בקשה 3). תמורת המכירה בהפחתת המשכנתא וחלקה של צ.ה הועברה לקופת פשיטת הרגל. נציין שלחייב אין נכסים נוספים פרט לחלקו בדירה ובקופת פשיטת הרגל מצוי סך של 436,449 ₪ שמקורו במכירת זכויות החייב בדירה.

יובהר שהבנק לא ביקש לעקל את זכויות החייב וצ.ה בדירה, ולא ניתן לשלול שאם היה עושה כן היה בכך כדי למנוע את העברת הזכויות מהחייב לאשה בדירה. הבנק קיבל במהלך השנים כספים שונים ששולמו בתיק ההוצאה לפועל.

נגד החייב הוגשו שלוש תביעות בחוב כמפורט להלן: תביעת הבנק בסך 2,829,254 ₪ בגין הלוואה שניתנה לחייב מתוכה אושר סך של 2,061,552 ₪; תביעת המבקשת בסך 223,603 ₪ מתוכה אושר סך של 202,688 ₪; תביעת בנק הפועלים בסך 60,462 ₪ מתוכה אושרו 57,835 ₪. סך כל תביעות החוב הינו 2,322,075 ₪.

להשלמת התמונה יצוין שביום 30.10.14 הורה בית המשפט על ביטול הליך פשיטת הרגל וחידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב זאת מאחר שהחייב הפר באופן שיטתי את צו הכינוס, לא עמד בצו התשלומים, לא הגיש דוחות וניצל לרעה את ההליך. על הנאמן הוטל לחלק דיבידנד לנושים לפי סכומי הנשייה ובהפחתת שכר טרחתו ואגרת הכנ"ר. ביום 3.5.15 הוצגה טבלת דיבידנד שערך הנאמן שבה מוצגות תביעות החוב המאושרות והדיבידנד שיחולק בפועל לנושים כדלקמן: דיבידנד בסך 324,900 ₪ לבנק בהיותו הנושה הגדול בנכסי החייב; דיבידנד בסך 31,943 ₪ למבקשת; ודיבידנד בסך 9,114 ₪ לבנק הפועלים.

עמדת המבקשת והבקשה

המבקשת סבורה שהיא זכאית לקבל את מלוא נשייתה המאושרת כמו גם השבת מלוא הוצאותיה. המבקשת נסמכת בבקשה על הטעמים הבאים:

היא זו שיזמה את נקיטת הליכי הפש"ר נגד החייב ולאחר 12 שנים שבהן השתהה הבנק לטענתה בנקיטת הליכים לגביית פסק הדין. לשם כך שכרה המבקשת שירותי חוקר פרטי שהתחקה אחר החייב ובמסגרת זו התברר שזכויות החייב בדירה שהוברחו לאישה. זכויות אלה מומשו כאמור ורק אלה הניבו את הכספים שמצויים כיום בקופת פשיטת הרגל. לדידה של המבקשת אלמלא מעורבותה בהליך, מזימת החייב להברחת חלקו בדירה הייתה יוצאת לפועל וקופת פשיטת הרגל הייתה נותרת ריקה. עוד מציינת המבקשת כי לצורך האמור היא נדרשה לשלם אגרות וכן התחייבה בתשלום שכר טרחה לבא כוחה בגין ניהול ההליך המשפטי הממושך.

לעיגון עמדתה מפנה המבקשת לסעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") שלפיו כספים שהתקבלו עקב הליכים שנקט זוכה, יזקפו תחילה לחשבונו של נוקט ההליך בטרם יפרעו יתר הזוכים. המבקשת סבורה שיש להקיש מהוראת חוק זו לענייננו ולהכיר בזכאותה לפירעון החוב בטרם יפרעו חובות יתר נושי החייב.

עוד טוענת המבקשת כי מטעמיי צדק אין לאשר את חלוקת הכספים בהתאם לשיעורי הנשייה היחסיים שבין הנושים שכן הבנק "התייאש" מחובו. הדבר נלמד לטענתה מהיעדר פעולות גבייה על ידו במשך שנים רבות כמו גם מהיעדרות מהתייצבות לדיון בבקשת מתן צו הכינוס לנכסי החייב מיום 22.12.08. עוד מציינת המבקשת שהבנק הדיר רגליו מאסיפת הנושים הראשונה של החייב שהתקיימה ביום 7.7.09 במשרדי הכנ"ר. עוד נטען כי היה מצופה מהבנק שימנע מהאישה לממש זכויותיה בדירה וכך היה זוכה הבנק לנתח גדול יותר מתמורת מימוש הדירה, ומגדיל את סכום הנשייה שהמבקשת הייתה יכולה לקבל.

בנוסף טוענת המבקשת כי היעדר פעולות מצד הבנק הסבו נזק לקופת פשיטת הרגל לכן חלוקת הכספים כמות שפורטו בתגובת הנאמן תהווה התעשרות שלא כדין שיש לאסרה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט").

עמדת הנאמן

הנאמן סבור שיש לקבל את הבקשה שכן המבקשת היא שיזמה את ההליך, השקיעה מזמנה וממונה לגביית החוב וכן פעלה לאיתור ומניעת הברחת נכסי החייב. לגישתו יש לאמץ את העיקרון שבסעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל גם למקרה דנן שכן הדבר יצור תמריץ ותגמול ראוי לנושים שפועלים לגביית החובות במסגרת הליכי פשיטת רגל ומסייעים בכך לבעל התפקיד. לגישת הנאמן פעולות המבקשת בתיק הליכי החייב וההוצאות ששולמו על ידה סייעו באופן משמעותי למימוש נכסי החייב. משכך סבור הנאמן כי יש לקבל את הבקשה כאשר את שיעור הסכום שיש לתגמל את המבקשת משאיר הנאמן לשיקול דעת בית המשפט.

טעם נוסף לעמדת הנאמן לקבלת הבקשה נעוץ בהשתהות הבנק לפעול לגביית החוב. התנהלות זו לגישת הנאמן יצרה מצג לפיו "התייאש" הבנק מחובו ומשכך אין זה מן הראוי כי יזכה במרבית כספי הנשייה.

עוד סבור הנאמן כי קבלת הבקשה תוביל לתוצאה צודקת בנסיבות העניין. לדידו סמכות בית המשפט להורות על חלוקת כספי קופת פשיטת הרגל כמבוקש, מקורה בעקרונות הצדק ועל יסוד סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כמו גם מכוח סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל" או "הפקודה"), וסמכותו השיורית והטבועה של בית המשפט להעניק סעד ראוי וצודק בנסיבות העניין.

לעיגון עמדתו מפנה הנאמן לפסיקת בתי המשפט העליון שלפיה לבית המשפט נתונה סמכות להתאים לכל מקרה שלפניו את הפתרון המשפטי הראוי אף אם נדרש לסלול את הדרך לסעדים חדשים (ראה: ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995), בעמ' 109–110).

עוד מציין הנאמן שאילו היה מתנהל ההליך בלשכת ההוצאה לפעול הייתה זוכה המבקשת לחלוקה הוגנת של כספי קופת פשיטת הרגל. לעומת זאת בערכאה דנן, בהיותה ערכאה גבוהה לערכאת לשכת ההוצאה לפועל תזכה המבקשת לתוצאה שונה ושגויה. משכך יש לזכות את המבקשת במלוא חובה כפי שהייתה זכאית אילו היו הכספים בקופת ההוצאה לפועל והדיון בחלוקה היה בפני רשם ההוצאה לפועל.

עמדת הבנק

לעמדת הבנק יש לדחות את הבקשה ולהורות לנאמן לחלק את הכספים שבקופת פשיטת הרגל בין נושי החייב בהתאם לשיעורי הנשייה היחסיים. לגישתו, קבלת עמדת המבקשת תהווה העדפתה על פני יתר נושי החייב וזאת בניגוד להוראת סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל שמורה על חלוקת תביעות החוב באופן שווה ובהתאם לשיעור החוב מבלי להעדיף תביעה אחת על פני השנייה. הואיל והמבקשת והבנק באותה דרגת נשייה, קרי, נושים בדין רגיל, יש לחלק את כספי קופת פשיטת הרגל באופן שווה ביניהם ובהתאם לשיעורי החוב.

עוד נטען כי המבוקש בבקשה נעדר כל בסיס משפטי שמאפשר לבית המשפט לסטות מעקרון היסוד של שוויון בין הנושים. לא כל שכן היקש מהוראת סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל אינו יכול לאפשר סטייה מעקרון יסוד זה.

בנוסף מציין הבנק כי סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל כפוף להוראות הפקודה ובין היתר לעקרון השוויון בין הנושים שבסעיף 76 לפקודה. כן נטען שאין להיעתר לבקשה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט שכן קבלת הבקשה תעשיר שלא כדין את כיסה של המבקשת ובניגוד לדין הקיים.

טעם נוסף לגישת הבנק שלפיו יש לדחות את הבקשה הינו כי הבקשה אינה נתמכה בתצהיר מפורט כדין. תצהירה של המבקשת לקוני ואינו מפרט לעניין טענותיה העובדתיות שלפיהן נדרשה לשאת בהוצאות ניכרות לרבות הוצאות החקירה שהובילו לגישתה למתן צו שמנע את הענקת מחצית מדירת החייב לאשתו. לא כל שכן המבקשת לא טרחה להפנות לעובדות שבבקשה ולהצהיר שהן אמת. לעניין הוצאותיה של המבקשת טוען הבנק כי עסקינן בהוצאות שכרוכות בניהול הליך משפטי לגביית חוב שבהן נושא כרגיל נושה הן בתשלום אגרות והן בתשלום שכר טרחה משכך אין להעדיף את הוצאותיה של המבקשת על פני יתר הנושים.

הבנק מלין בנוסף כי הבקשה מוגשת בשיהוי ובחוסר תום לב שכן כבר בשנת 2008, מועד הגשת בקשת פשיטת הרגל של החייב, ידעה המבקשת כי תאלץ לחלוק בכספי קופת פשיטת הרגל של החייב עם יתר נושיו. כך במשך 7 שנים נמנעה המבקשת מלטעון לעדיפות על פני יתר הנושים ורק לאחר שבית המשפט הורה על ביטול ההליך נזכרה לפתע להעלות טענתה מושא הבקשה. לא למותר לציין כי ביום 8.4.14 תביעת החוב של הבנק הוכרעה על ידי הנאמן. המבקשת לא ערערה על הכרעת החוב ומשכך זו הפכה לחלוטה.

בשולי התגובה ציין הבנק כי מעולם לא זנח את גביית פסק הדין מהחייב ובניגוד לאמור בבקשה. לעניין זה נטען שבשנים 2002 ו-2005 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויות החייב בדירה לא כל שכן החוב מעולם לא נרשם בספרי הבנק כחוב אבוד.

בתשובת המבקשת לתגובת הבנק מעלה הראשונה תהיות על התנהלות הבנק שכן זה: לא טרח לגבות את חובו בשנת 2005; לא עיקל את זכויותיה של אשת החייב בדירה; לא זימן את צ.ה לחקירת יכולת ולא דרשה הימנה לשלם את המגיע לפי פסק הדין. לעניין תצהירה מציינת המבקשת כי כל העובדות בבקשתה מבוססות על הליכים שהתנהלו בבית משפט זה משכך צרפה תצהיר תומך לבקשה.

הדיון מיום 9.9.15

ביום 9.9.15 התקיים דיון בבקשה שבמסגרתו אישר ב"כ הבנק שמרשו לא גבה כספים מחלקה של צ.ה בדירה (ראה פרוטוקול דיון מיום 9.9.15, עמ' 2 שורה 20) אולם פעל לגביית חוב החייב במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגד האישה. עוד ציין ב"כ הבנק כי ככל שתעלה הצעה לפיצוי המבקשת מרשו ישקול את ההצעה. לאחר הדיון הגישו הצדדים אסמכתאות שלפיהן נשאה המבקשת בסך 13,378 ₪ עבור תשלום אגרות, דו"ח חקירה והוצאות שונות. עוד ציינה המבקשת כי הסכום האמור אינו כולל תשלום שכר טרחה שבו התחייבה וששיעורו ייגזר מהסכום שיפסק לה בפועל. ביום 28.10.15 עדכן הבנק כי לאור הכספים ששולמו על ידי צ.ה יש להפחית מתביעת החוב שהגיש 53,600 ₪ שכן זה נגבה הימנה על חשבון החוב המשותף.

חרף ניסיונות בית המשפט להביא את הבקשה לידי סיום במסגרת פשרה נותרו הצדדים חלוקים בדעותיהם, משכך נדרשת הכרעתי.

בטרם נפנה לדיון והכרעה אציין כי במסגרת כתבי הטענות שטחו הצדדים גם טרוניות והאשמות אחד כלפי משנהו באשר להתנהלות ההליך. טענות אלו אינן רלוונטיות להכרעה במחלוקות ומשכך לא מצאתי להידרש להן ולפרטן.

דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי למכלול הטענות לרבות לעמדות הצדדים, לתשתית העובדתית שמונחת לפני ולהוראות הדין סבורני שקיים עיגון לבקשת המבקשת להחזר הוצאותיה וקבלת סכום נוסף כתגמול ואנמק;

הכרעה זו נתמכת בארבעה יתדות: עקרון השוויון בדיני פשיטת הרגל וסטייה הימנו; אחריותו של נושה מקצועי במסגרת דיני פשיטת הרגל; סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל; סמכותו הכללית של בית המשפט של פשיטת הרגל בעשיית צדק.

עקרון השוויון בדיני פשיטת הרגל

מושכלת יסוד בדיני פשיטת הרגל הינו עקרון השוויון בין נושי החייב. המסגרת הנורמטיבית לעקרון זה מוסדרת בסעיף 76 לפקודה המורה כהאי לישנא:

"שוויון בתשלום חובות –

תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה".

הווי אומר, נושי החייב שהינם באותה דרגת נשייה יהיו זכאים לפירעון חובם בשיעור שווה ובאופן יחסי בהתאם לגובה החוב כמות שהוכר בתביעתם – pro rata ובהיעדר העדפת חוב אחד על פני משנהו. מקורו של עקרון השוויון נגזר מאופיין הקולקטיבי של הליכי גביית החובות במסגרת הליכי פשיטת הרגל. דהיינו עסקינן בהליך גבייה אחיד שבו כל נושי החייב שווים בפירעון חובם כקבוע בדין ומשכך הם מנועים מנקיטת הליכי גבייה פרטניים (ראה: ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק (פורסם בנבו, 18.11.10), בעמ' 21; שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010), בעמ' 25 (להלן: "לוין וגרוניס, פשיטת רגל").

עקרון זה כאמור משקף הוגנות, יציבות וודאות בהליך אשר נועדו לעודד נושים לפעול לגביית חובם. אולם מטרות לחוד ומציאות לחוד. בפועל נושים רבים נמנעים מלמצות את האפשרויות שניתנות להם בפירעון חובם. יש שרואים בתופעה זו כפועל יוצא מעקרון השוויון שכן נושים בעלי נשייה רגילה מודעים לכך כי כל משאב ומאמץ שישקיעו בקידום פירעון חובם יקדם גם ובאותה מידה את הנושים האחרים. משכך כל אחד מהנושים סומך על כך שהנושים האחרים יפעלו כך שלבסוף ישנה היעדר מעורבות של כלל הנושים (ראה: ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735 (2005), בעמ' 749 (להלן: "עניין עמרן"); גרוניס ולוין, פשיטת רגל בעמ' 26).

לא למותר לציין כי תופעה זו מעוררת את בעיית "הנוסע החופשי" הידועה בכינוייה בעיית הטרמפיסט (Free-rider Problem) שלפיה צרכנים (נושים בענייננו) נהנים משירות מסוים (הגדלת מסת הנשייה במקרה דנן) בתקווה שאחרים יישאו בנטל התשלום עבורו מבלי לקחת חלק בנטל. בהקשר זה אפנה לדבריו של פרופ' ביוקנן (Buchanan) לאמור:

"It may prove almost impossible […] to secure agreement among large number of persons, and to enforce such agreement as are made. The reason for this lies in the 'free rider' position in which each individual finds himself. While he may recognize that similar independent behavior on the part of everyone produces undesirable results, it is not to his own interest to enter voluntarily into an agreement since, for him, optimal results can be attained by allowing others to supply the public good to the maximum extent while he enjoys a 'free ride'; that is, secures the benefits without contributing to the costs" (James M. Buchanan, The Demand and Supply of Public Goods 87 (1986)).

ראה גם: Paul A. Samuelson, The Pure Theory of Public Expenditure, 36 Review of Economics and Statistics 387–389 (1954); שמואל בכר ואורן בר-גיל "הגנת הצרכן" הגישה הכלכלית למשפט 223 (אריאל פרוקצ'יה עורך, 2012), בעמ' 242.

ולעניין בעיית הנוסע החופשי בהקשר של הליכי גביית חובות בדיני חדלות פירעון אפנה למאמרו של פרופ' Levmore:

"Consider again the need for C1 [Creditor – א.א.] to be wary of debtor misbehavior. Why should C1 expend resources attempting to discover such misbehavior? C2 is also affected by such misbehavior and C1 may well expect C2 to monitor the debtor. Similarly, C2 may anticipate that C1 will perform the necessary monitoring. This situation, like others in which one activity benefits numerous parties, poses a freeriding problem. The two creditors may engage in duplicative monitoring efforts or they may rely on each other's efforts and fail altogether to monitor the debtor" (Saul Levmore, Monitors and Freeriders in Commercial and Corporate Settings, 92 Yale L.J. 49, 53–54 (1982).

למעט היעדר התערבות מצד הנושים תופעה זו מעלה כשל נוסף בענייננו והוא "כשל החצנות חיוביות". בשונה מהחצנה שלילית שבה המעוול אינו מפנים את עלויות התנהגותו המזיקה, בהחצנה חיובית היוצר אינו מתוגמל כראוי ולעתים אף אינו מתוגמל כלל בגין פעולתו החיובית דבר אשר ימנע הימנו להשקיע משאבים ומאמצים במוצר שכן השקעתו מטיבה עם אחרים ומשיאה רווחתם עת שלא תרמו כלל לפעולה (לסוגיית ההחצנות ראה: אבי שמחון "הקדמה כללית" הגישה הכלכלית משפט 39 (אריאל פרוקצ'יה עורך, 2012), בעמ' 49–50). בעניינו נראה כי נושה אשר פועל לאיתור נכסי החייב ולהגדלת מסת הנשייה בעוד שיתר הנושים נהנים מפעולות אלו מבלי לתרום למאמציו של הנושה הפעיל במקרה זה לא יהיה לאחרון תמריץ ואינטרס לעשות כן שעה שאינו מתוגמל בגין פעולותיו דבר אשר יחזק את תופעת היעדר התערבות הנושים כמתואר לעיל.

סטייה מעקרון השוויון – אמתי?

עיון בפסיקה מגלה כי לא בנקל יסטה בית המשפט מעקרון השוויון בחלוקת דיבידנדים בין הנושים זאת בהינתן תכליותיו של עקרון זה שמפורטות לעיל. בעניין עזרן נדונה הסוגיה האם יש לסטות מעקרון השוויון ולהרות לנושה (המערער) על השבת דיבידנדים שקיבל על פני יתר הנושים בעלי מעמד נשייה זהה ובלתי מובטחת. בית המשפט העליון שדן בסוגיה קבע כי אין הנושה נדרש להשיב את הכספים האמורים זאת בהינתן מאמציו ומעורבותו בהליך פשיטת הרגל ולנוכח השנים שעברו מעת שקיבל כספים אלו. בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס בעניין עזרן, בעמ' 750:

"עם זאת, ובהשלכה למקרה הנוכחי, עלינו לשאול מדוע שאותו נושה – המערער – אשר פעל וגילה עניין ומעורבות בהליכי פשיטת הרגל יידרש להחזיר את שקיבל והיה זכאי לקבל? אם אכן יצטווה המערער להשיב את הדיבידנד שהגיע לידיו, נמצא שהנושים האחרים הם בבחינת 'טרמפיסטים'. אותם נושים אחרים יפיקו תועלת מפעולותיו של המערער. המשמעות היא שהמערער לא רק שאינו מקבל תמריץ או פרמיה בגין מעורבותו העודפת על זו של האחרים, אלא שעליו להחזיר את הדיבידנד שהגיע לידיו [...] מה הלקח שנושים ילמדו אם תתקבל גישתו של בית-משפט קמא או גישתו של חברי השופט רובינשטיין? אלה יאמרו כי אין טעם להיות מעורבים בהליכי חדלות-פירעון, שכן אף שהמעורבות הוכיחה את עצמה תחילה, הרי בסופו של חשבון יצא שכרו של הנושה בהפסדו. לשון אחר, נושה שהשקיע משאבים כדי לקבל דיבידנד, מוצא עצמו מחויב להחזיר את הדיבידנד, אף כי שעה שקיבלו היה זכאי לו. במקום לעודד נושים לפעילות, לתרומה ולמעורבות בהליכי חדלות-פירעון נמצא שבית-המשפט משיג תוצאה הפוכה, היינו דיכויה של המעורבות". (ההדגשה אינה במקור – א.א.).

ראה גם: ע"א 264/10 יקי יושע (1994) בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוח דוד חלפון ז"ל (פורסם בנבו, 23.10.13), בעמ' 10.

ביישום לענייננו; אין מחלוקת כי תרומתה של המבקשת היא שהניבה את הכספים שבקופת פשיטת הרגל עת שעתרה למתן צו מניעה זמני בעניין הדירה. יזמה זו כאמור חשפה כי ביום 22.7.08 העביר החייב את חלקו בדירה בלא תמורה לאשתו. בעקבות זאת ביטל בית המשפט את הענקת חלקו של החייב בדירה. בנוסף המניעה קיימת לראות במעורבות ענפה של המבקשת בהליך שכן היא שהגישה את הבקשה למתן צו כינוס לנכסי החייב, נכחה בדיון בבקשת הכינוס ביום 22.12.08 והשתתפה באסיפת הנושים הראשונה של החייב שהתקיימה ביום 7.7.09 במשרדי הכנ"ר. מנגד הבנק לא גילה מעורבות רבה בהליכי פשיטת הרגל של החייב, לא פעל להטלת עיקול על הדירה ולמצער לא הוכיח שעשה כן ובאופן שהיה מונע את מכירת חלקה של צ.ה בדירה. בהקשר זה אפנה לדברי ב"כ הבנק בפרוטוקול הדיון בבקשה מיום 9.9.15 בעמ' 2 שורות 19–21:

"המבקשת יזמה את צו המניעה. אכן הבנק לא גבה כספים מחלקה של האשה בדירה. איני בטוח שלא הוטל עיקול על הדירה".

עוד אציין כי מעיון בבקשה ובנספחיה עולה כי הבנק גם לא התייצב לאסיפת הנושים הראשונה בעניינו של החייב (נספח 3 לבקשה). כל אלו מעידים על היעדר מעורבות של הבנק בהליכי פשיטת הרגל של החייב. לעניין זה אבהיר כי שומה היה על הבנק בהיותו נושה בעל זכאות נשייה משמעותית בנכסי החייב לגלות עניין בהליכי הגבייה ולשמור על נכסי החייב שכן נכסים אלו נועדו לפירעון החוב כלפיו וכלפי יתר הנושים וכמות שהיה מצופה מכל בעל דין בעל זכות נשייה. משכך סבורני כי יש לתגמל את המבקשת על פעולותיה בהליך ולזכותה בסכום נוסף למעט הוצאות ההליך.

אחריותו של נושה מקצועי במסגרת דיני פשיטת הרגל

לא למותר לציין כי מסקנה זו אף מתעצמת בהינתן שעסקינן בבנק שהינו "נושה מקצועי" שעליו מוטלות חובות מוגברות של בירור, התחקות, שמירה ומימוש כסי חייבים שכן הוא מצויד בידע ובכלים הדרושים לכך והדבר הוא חלק משגרת עבודתו (ראה: ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פ"ד סג(3) 248 (2009), בעמ' 277; ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פ"ד נט(3) 697 (2004), בעמ' 711). במיוחד נכון הדבר שמדובר בפעולה פשוטה של הטלת עיקול על זכויות חייבים בדירה.

ויובהר, לצד זכות הנשייה בנכסי החייבים קמה לבנק בהיותו נושה מקצועי גם אחריות לגביית חובו תוך שמירה על נכסי החייבים שמא יחטאו האחרונים ויבריחו נכסיהם. אחריות זו מוטלת על הבנק נוכח מעמדו הפיננסי בעת שמעניק אשראי למלווים ובעת שפועל לגבייתם כפי נוהג לעשות חדשות לבקרים. היעדר התערבות ושמירה על נכסי החייבים עלולה לפגוע ביתר נושי החייב דבר המהווה טעם נוסף לקבלת הבקשה.

עם זאת אדגיש כי ראוי להישמר מפני פגיעה לא זהירה בסדרי הנשייה ובהיקפם כמות שקבועים בחוק שמא בסופו של דבר עלולה להוביל לערעור כוחו ומעמדם של נושים גדולים בעלי היקפי נשייה משמעותיים. כמו כן אציין כי אין לראות בהכרעתי כדי לקרוא תיגר על עקרון השוויון בין הנושים שבדיני פשיטת הרגל. בבחינת נסיבות המקרה הייחודיות בהן עסקינן נראה כי יש לתגמל את המבקשת בגין פעולותיה בהליך ותרומתה לשמירה על נכסי חייב.

סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל - ריבוי הליכים ופסקי דין

אדן נוסף לביסוס מסקנתי הוא אנלוגיה להוראות סעיף 76(א) לחוק ההוצאה לפועל שמורה כהאי לישנא:

"הגישו זוכים אחדים כמה בקשות לביצוע פסק דין אחד או פסקי דין אחדים נגד חייב אחד, ייזקפו הכספים שנתקבלו עקב הליכים לפי חוק זה בתחילה לחשבון החוב של הזוכה שנקט הליך שבעקבותיו נתקבלו הכספים; נתקבלו כספים כאמור עקב הליך שנקטו כמה זוכים – ייזקפו הכספים שנתקבלו בתחילה לחשבון ההוצאות והאגרות שהוציאו אותם זוכים בנקיטת ההליך שבעקבותיו נתקבלו הכספים, בשיעור יחסי לגובה ההוצאות והאגרות כאמור, ולאחר מכן לחשבון החוב של זוכים אלה, בשיעור יחסי לגובה חובותיהם הפסוקים; לעניין זה, יראו עיקול של נכס, מכירתו או מימושו בדרך אחרת, כהליך אחד".

עניינו של סעיף זה במקרים שבהם זוכים שונים פועלים לגביית חובם מאותו חייב. כקבוע בסעיף, סכום שהתקבל עקב פעולות שנקט זוכה יחולקו לו בראשונה על פני יתר הזוכים באותו הליך ובאופן יחסי לגובה חובותיו הפסוקים ויתרת הכספים תחולק בין יתר הנושים. לא מן הנמנע לציין כי תכלית הסעיף זהה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין עזרן הן לעניין חשיבות תיגמול בעלי דין שפועלים לגביית חובם מחייבים והן לעניין הימנעות מיצירת תמריץ לנושים וזוכים אשר שוקטים על השמרים תוך שנהנים מפעולות בעלי הדין האחרים בתיק. בהקשר זה אפנה לדברי ההסבר לסעיף 76(א) בהצעת חוק ההוצאה לפעול (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ה"ח 260, 16, בעמ' 107:

"הצעה זו נועדה לתמרץ זוכים לנקוט בהליכים לשם אכיפה יעילה של חובות, ולמנוע מצב שבו כל הזוכים, הן אלו שנוקטים בהליכים והן אלו שיושבים בחיבוק ידיים ייהנו בצורה שווה מפירות נקיטת ההליכים".

משכך הוקנו לרשם ההוצאה לפועל סמכויות לפסוק לזוכים פעילים שנקטו בהליכי האכיפה והגבייה זכות להיפרע ראשונים על פני יתר הזוכים. דומה שדחיית הבקשה מוקשית שכן משמעה שאילו ההליך היה מתנהל בהוצאה לפועל הייתה המבקשת זוכה לסעד מושא בקשתה בעוד שבהליך שמתנהל בבית המשפט של פשיטת הרגל היא תצא וידה על התחתונה. אמנם הליך פשיטת רגל הוא הליך קולקטיבי לעומת הליכי הוצאה לפועל שהם ככלל הליכים פרטניים אך כאשר מדובר במספר זוכים בהוצאה לפועל וניתנת קדימות בפירעון החוב לאחד מהם, דומה שיש לאמץ את המוטיב שבעקרון האמור, ולמצער חלקו גם בהליכי פשיטת הרגל. בהקשר זה אציין שיישום סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל בשילוב עם פסיקת בית המשפט בעניין עזרן מבססת מתן תגמול לנושים שנקטו בהליכים, פעלו לאכיפה וגביית חובם וכתוצאה מכך שמרו מפני אבדן נכסי החייב. משכך יש בסיס באמור כדי לתגמל את אותם נושים שיהיו זכאים להשבת ההוצאות והאגרות ששילמו במסגרת פעולותיהם וכן לתגמול בגין תרומתם להליך. מסקנה זו נועדה לעודד נושים בלתי מובטחים להיות ערים לנעשה בהליכי פשיטת הרגל לבל ישבו בחיבוק ידיים.

סמכותו הכללית של בית המשפט של פשיטת הרגל בעשיית צדק

המסגרת הנורמטיבית לעניין סמכותו הכללית של בית המשפט של פשיטת הרגל בעשיית צדק מצויה בסעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל שמורה כך:

"בית משפט מחוזי יהא מוסמך, בכפוף להוראות פקודה זו, להחליט בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בענין פשיטת רגל שלפניו, או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון".

לא רבה הפסיקה בעניין סעיף זה אולם אציין כי בע"א 3756/92 רפאל מנס נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(4) 121 (1994) (להלן: עניין מנס) נדרש בית המשפט העליון לסוגיה סמכותו של בית המשפט של פשיטת הרגל בבחינת יחסי הכוחות שבין הנושים הבלתי מובטחים ודחיית עתירתו של נושה בעל שיעור נשייה משמעותי ככל שבקשתו נעוצה בשיקולים זרים ושמן הצדק לדחותם. באותה פרשה התקיימה אסיפת נושים שעניינה בהכרזה על החייב פושט רגל. נושים בעלי זכות נשייה בשיעור 17% הצביעו בעד ההכרזה ונושה בעל זכות נשייה בשיעור 83% הצביע נגד. עובר לקיום האסיפה העניק החייב לנושה העיקרי את דירתו בלא תמורה כמשמעות סעיפים 96–98 לפקודת פשיטת הרגל ועל מנת שלא יחולו סעיפים אלו על החייב התנגד הנושה העיקרי להכרזת הראשון פושט רגל. בית המשפט העליון דחה את הערעור בין היתר מטעמי צדק תוך פרשנות סעיף 178 לפקודה באומרו:

"סעיף 178 הינו סעיף סל, המקנה לבית המשפט סמכות רחבה ביותר של מעורבות בהליכי פשיטת-רגל - בכפוף, כמובן, להוראות הפקודה - לרבות מעורבות המתחייבת משיקולי צדק. תכליתו היא להבטיח שבית המשפט לא ימצא עצמו 'חסר סמכות' במקום שהצדק דורש את מעורבותו. הטעם העומד בבסיס חקיקתו של סעיף 178הנ"ל נעוץ במעמדו של בית המשפט כמפקח על הליכי פשיטת הרגל. נקודת המוצא היא שיש להעניק לבית המשפט סמכויות רחבות ביותר, שתאפשרנה לו לשמור על הליכים תקינים, הוגנים וצודקים, תוך הבטחת איזון בין האינטרסים של כל המעורבים" (עניין מנס, בעמ' 129–130).

ביישום לענייננו סבורני כי היעתרות לבקשת המבקשת לא רק שראויה בנסיבות העניין שכן תכליתה בתימרוץ נושים לפעול לגביית חובם אלה שגם צודקת והוגנת במקרה דנן. סמכות בית המשפט של פשיטת הרגל בדחיית מעמדו של הבנק בהיותו נושה משמעותי בחייב מוצדקת עת שהאחרון נמנע מלפעול לגביית חובו מהחייב. לא כל שכן, דחיית הבקשה תסב למבקשת נזק שעה שפעלה לאיתור דירת החייב ואשתו ותרמה להגדלת מסת הנשייה.

לאור כל האדנים האלה הגעתי לידי מסקנה שיש עיגון לסמכות בית המשפט לתגמל נושה שפעל להשאת קופת הנשייה ומנע הימנה לרדת לטמיון.

החזר ההוצאות

לעניין סוגיית ההוצאות בהן נשאה המבקשת אציין כי החזר הוצאות לנושים בהליכי חדלות פירעון מוסדרת בתקנה 22 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 שכותרתה "הוצאות משפט" מורה: "(א) הוצאות המשפט הכרוכות בכל הליך עד למתן צו הכינוס יחולו על מי שנקט בהליך, אלא אם כן ציווה בית המשפט אחרת; (ב) ניתן צו הכינוס על-פי בקשת נושה, ישולמו לו הוצאותיו מתוך נכסי החייב בסכום שיקבע בית המשפט" (לעניין החזר הוצאות נושים בהליכי חדלות פירעון חברות ראה תקנה 21(ב) לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987).

לא אחת נדרש בית המשפט לסוגית החזר הוצאות לנושים אשר נקטו בהליכי פשיטת הרגל כנגד חייבים. בפירוש תקנה זו נקבע כי על בית המשפט לשקול את ההוצאות להן זכאי הנושה שהגיש את בקשת הכינוס ושבמסגרתן יש לקחת בחשבון את ההוצאות הסבירות שכרוכות בבקשת הכינוס ושהיו דרושות לצורך ההליך. עוד נקבע כי אין להידרש להוצאות הנושים בבקשות שקדמו לבקשת הכינוס שכן אלו חלות על הנושה (ראה: פש"ר (מחוזי ת"א) 25315-05-12 אייזנדרופר ואח' נ' דסקל ואח' (פורסם באר"ש, 23.1.14), בעמ' 4; פש"ר (מחוזי ת"א) 39734-12-13 שושן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 11.11.14), בעמ' 2).

לעניין פסיקת החזר ההוצאות נקבע שבאלה כלול גם שכר טרחת בא כוחו של נושה שיזם את ההליך ראה: ע"א 5247/06 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' כונס נכסים הרשמי בבאר שבע (פורסם בנבו, 6.6.07); פר"ק (מחוזי ת"א) 11561-08-14 לקפיש בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 30.4.15), בעמ' 4.

בענייננו אין חולק כי המבקשת נשאה בהוצאות ההליך בסך 13,378 ₪ בגין תשלום אגרות, דו"ח החקירה שתוצאתו כאמור גילוי הענקת חלקו של החייב בדירה לאשתו והוצאות שונות. הוצאות אלו כרוכות והיו דרושות להליך שכן בהיעדרן קופת פשיטת הרגל הייתה נותרת ריקה. משכך זכאית המבקשת לסך האמור בגין הוצאותיה. בנוסף זכאית המבקשת להחזר סביר של שכר הטרחה לבא כוח המבקשת שנאמד בזאת לסך של 10,000 ₪.

עוד נדרשתי לטענות הבנק באשר לדחיית הבקשה הואיל וזו אינה נתמכת בתצהיר כדין נוכח תצהירה הלקוני של המבקשת. לעניין זה אציין כי בקשת המבקשת נסמכת על תשתית עובדתית אשר מצויה בתיק בית המשפט הגם שב"כ הבנק אישר את טענותיה של המבקשת הראשון לא ביקש לחקור אותה ומשכך דין טענה זו להידחות.

באשר לטענת הבנק כי הכרעת החוב בעניינו ניתנה זה מכבר ומשנמנעה המבקשת לערער על הכרעת החוב זו הפכה חלוטה אציין כי אין בהחלטה זו כדי לשנות מהכרעת החוב של הנאמן. זכאותו של הבנק לנשייה נותרה בעינה ואין באמור כדי לפגוע בזכות הבנק לפרוע חובו. כל שעסקינן הוא בהוצאות המבקשת ובסכום שיש לפסוק לה בגין תרומתה להליך ומניעת ירידת נכסי החייב לטמיון.

לא ראיתי להידרש למחלוקת שבין הצדדים לעניין החלת חוק עשיית עושר ולא במשפט שכן לטעמי חוק זה אינו חל בענייננו הואיל ואין עסקינן בהתעשרות שמקורה אינו בדין שכן זכאותם של המבקשת ושל הבנק לפירעון חובם מקורה בסעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל.

שיעור התגמול למבקשת

לאור מסקנתי שלפיה יש לתגמל את המבקשת בגין פועלה להשאת קופת פשיטת הרגל, יש לבחון ולקבוע את שיעור התגמול.

כאשר בית המשפט נדרש לקבוע את סכום התגמול עליו להביא בחשבון ככלל מספר שיקולים ובין אלה: היקף העבודה שהושקעה על ידי הנושה להשאת הקופה; המאמץ שנדרש על ידו לשם כך; הסכום שנזקף לקופת הנושים בזכות פועלו; שיעור הסכום האמור מכלל מסת הסכום שעומד לחלוקה; מהות הנושים האחרים; האם נושים אחרים פעלו להשאת קופת הנשייה וככל שלא מדוע; פועלו של בעל התפקיד ככל שמונה כזה, אם פעל.

יישום הקריטריונים האמורים על נסיבות המקרה שלפנינו מביא לידי מסקנה שיש לפסוק תגמול למבקשת על הצד הגבוה. לעניין זה נתחשב בכך שלמבקשת תרומה משמעותית לקופת הנשייה שכן ללא יוזמתה יש להניח שהנושים לא היו מקבלים דיבידנדים ולמצער לא בסכום שעומד לחלוקה. עוד יש להתחשב בכך שלעומת המבקשת היה בהליך נושה מקצועי, בנק, שחדל בתפיסת נכסי החייב ורעייתו, לא כל שכן יכול היה באמצעות פעולה פשוטה יחסית של עיקול על זכויותיהם בדירה להבטיח קבלת כספים לקופת הנושים. הדבר מתעצם בהינתן העובדה שהמבקשת היא נושה בלתי מקצועית שממנה לא היה מצופה לפעול באופן שבו נהגה בנוגע לזכויות החייב בדירה ומניעת הברחתה מפני נושיו.

במכלול האיזונים סבורני שיש לתגמל את המבקשת וזאת בשיעור של 70% על סכום הדיבידנד שישולם לה. בנוסף זכאית המבקשת להחזר הוצאותיה בסך 23,378 ₪. הסכומים דנן יוקדם מהסכומים שישולמו לנושים האחרים.

אין צו להוצאות בבקשה.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר א' תשע"ו, 25 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.