1.בפניי בקשה אשר הוגשה על-ידי המנהל המיוחד (בתוארו אז) בה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 96א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), ולהורות על ביטול הענקות שבוצעו על-ידי החייב ז"ל לטובת המשיבה מס' 2, אלמנתו (להלן: "המשיבה"), במסגרת הסכם ממון שנחתם בין בני הזוג ביום 19/2/04 (להלן: "הסכם הממון"). במסגרת הסכם הממון העניק החייב למשיבה מחצית מהזכויות בנכס המקרקעין הידוע כחלקה 165 בגוש 3709 (להלן: "הנכס" או "הבית"). עוד התבקש בית המשפט להורות על ביטול הענקה שביצע החייב במסגרת הסכם הממון במסגרתו העניק החייב למשיבה מחצית מהזכויות במגרש חקלאי הידוע כחלק מחלקות 99-111 בגוש 4632 וחלק מחלקה 51-62 בגוש 4633 (להלן: "המגרש"), כך שהמגרש כולו יהיה רשום על שמו של החייב.
להלן העובדות הצריכות לענייננו
2.ביום 30/12/04 הגיש החייב בקשה למתן צו כינוס לנכסיו. ביום 1/9/05 ניתן הצו ועו"ד משה דרפנר מונה כמנהל מיוחד לנכסי החייב. ביום 5/5/14 ניתן צו למינוי של המבקש כמנהל מיוחד במקומו של עו"ד דרפנר. עם היכנסו לתפקידו התבקש המנהל המיוחד להגיב לבקשת הפטר אותה הגיש החייב לבית המשפט. במסגרת בקשת ההפטר, התייחס החייב להסכם הממון נשוא הבקשה ונידרש לטיעוניו במסגרת הכרעה זו. ביום 27/7/14 נחקר החייב על-ידי המבקש ופרוטוקול החקירה צורף כנספח 1 לבקשה לביטול הענקה (להלן: "החקירה ופרוטוקול החקירה").
3.המבקש טוען כי מהחקירה של החייב עולה כי קריסתו הכלכלית התרחשה בשלהי שנת 2003, וזאת בעקבות קריסת חברת פרש פיש אותה ניהל החייב (להלן: "חברת פרש פיש"). החייב טען בחקירתו כי מדובר בקריסה פתאומית שהביאה אותו במהירות לחובות של מיליוני שקלים, ראו סעיפים 20-25 לחקירה. בחקירה מציין החייב במפורש: "זו הייתה מלחמה אבודה. כבר אי אפשר היה לקדם כלום [...] דצמבר 2003, ינואר 2004". המבקש טוען כי גם בתצהיר שהגיש החייב במסגרת הליך שנוהל נגדו נפתחו כבר בסוף שנת 2003, תחילת שנת 2004 מספר רב של תביעות ו/או הליכי הוצל"פ בסכום כולל של 3 מיליון ₪.
4.המבקש ממשיך וטוען כי ביום 19/2/04, בעיצומה של הקריסה הכלכלית אותה תיאר החייב, חתמו החייב והמשיבה על הסכם הממון המחלק מחדש את הנכסים שהיו באותה עת בבעלות החייב והמשיבה. הסכם הממון צורף כנספח 3 לבקשה. ממשיך המבקש וטוען כי לא הייתה כל סיבה לחתימת הסכם הממון, אלא הקריסה הכלכלית של החייב. המבקש טוען כי החייב הודה בחקירתו שהחתימה על הסכם הממון נעשתה לאחר שהמשיבה "הלכה לקבל ייעוץ משפטי, רצתה לדאוג לאינטרסים שלה". בהסכם הממון העביר החייב למשיבה את זכויותיו בבית, אשר עמדו על מחצית, כך שבסופו של יום הבית הינו בבעלותה המלאה, וכן מחצית מזכויותיו במגרש, כך שבסופו של יום המגרש רשום מחצית על שם החייב ומחצית על שם המשיבה, וכן זכויות מענק, פרישה וקרן השלמות בסך של 61,500 ₪ (מחצית).
5.כבר זה המקום לציין כי לגרסת החייב באותו הסכם ממון ויתרה המשיבה כלפי החייב על 50% משווי חברת ניר עוז השקעות בע"מ (להלן: "חברת ניר עוז"), חברה שהחייב טוען שהינה בשווי של 1,230,000 ₪ (המחצית), וכן 50% מכספי ביטוח המנהלים על שם החייב בחברת הפניקס בסך של 466,000 ₪ (מחצית) [להלן: "כספי הפניקס"].
6.המבקש בבקשתו מפנה להוראות סעיף 96 לפקודה ולרציונל העומד בבסיסו, כמו גם לע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח', פד"י נ"ז(4),699 (להלן: "פס"ד סדן"). המבקש טוען כי על-פי לשון הסעיף והמבחנים שגובשו בפסיקה, מדובר במקרה קלאסי של הענקה שנועדה להבריח נכסים מנושי החייב. המבקש מדגיש שמדובר בהענקה שבוצעה חודשים ספורים בלבד בטרם הוגשה בקשת הכינוס, ובעיצומה של הקריסה הכלכלית. המבקש טוען כי המשיבה אינה עומדת בחריגים הקבועים בסעיף 96ג לפקודה. בעניין זה טוען המבקש שהמשיבה אינה חסרת תום לב, שכן ידעה על הקשים הכלכליים בהם נמצא החייב בעת ביצוע ההענקה. המבקש מפנה בעניין זה לע"א 5709/99 זיוה לוין נ' עו"ד גד שילר, פד"י נ"ה(4), 925, שם נפסק, בין היתר, כי קרבה משפחתית או עסקית בין המעניק ומקבל ההענקה יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק.
7.המבקש טוען כי גם אם נבחן את יסוד התמורה, נגיע למסקנה כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96ג. המבקש טוען שאין לקבל את טענת החייב לפיהן מדובר באיזון משאבים לגיטימי, שכן המשיבה ויתרה כביכול על 50% משווי חברת ניר עוז ועל 50% מכספי הפניקס. בעניין זה מפנה המבקש לחקירתו של החייב, ממנה עולה כי במועד הקריסה הכלכלית קרסו גם עסקיה של חברת ניר עוז, וזאת בגין ערבותה של חברת ניר עוז לחברת פרש פיש, ראו סעיפים 15.17-19 לחקירת החייב. המבקש מפנה להודאה של החייב בחקירתו לפיה החובות של ניר עוז בגין הערבות לחברת פרש פיש היו גבוהים מסך של 2 מיליון ₪, ומכאן מבקש לחלוץ את המסקנה שגם אם שוויה של חברת ניר עוז בעת חתימת הסכם הממון הינו כנטען על-ידי החייב, אזי החייב עצמו הודה בחקירתו שחובותיה של חברת ניר עוז היו גבוהים משוויה, ולכן למעשה המשיבה לא ויתרה על כל נכס, אלא על חובות בלבד.
8.הוא הדין לעניין הוויתור הנטען על כספי הפניקס. המבקש טוען כי מעיון פשוט בהסכם הממון, ראו סעיף 4.1 (ד) עולה כי אין כל אזכור מפורש לאותם כספים מחברת הפניקס, אלא אזכור כללי של ויתור הדדי על זכויות סוציאליות, זכויות בקופות וכיוצא בזה. זאת ועוד, המבקש טוען שבחקירתו הודה החייב שכספי הפניקס שימשו אותו לצורך תשלום לנושים וכאשר נשאל מתי משך את הכספים ציין כי מדובר בחודש דצמבר 2003-ינואר 2004, כלומר במועד ביצוע ההענקה לא היו בידיו כספים בחברת הפניקס. המבקש מוסיף וטוען כי החייב לא הציג בפניו אישור עדכני לשנת 2004 והאישור שהוצג בפניו הינו משנת 2002. עוד טוען המבקש כי מהאישורים שהוצגו עולה שכספי הפניקס שועבדו לצורך הלוואות שונות שנטל החייב, ולפיכך יש להפחית משווי הקופה את הסכומים אותם נטל החייב כהלוואות.
9.המבקש מפנה גם לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) אך שולל את תחולתו במקרה הנדון, שכן טוען הוא שאין מדובר בנכס שהגיע למעניק בעקבות נישואיו, אלא בנכס שנרכש על-ידי בני הזוג כ-13 שנה לאחר נישואיהם. כן שולל הוא את החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) וטוען כי לא הוכח שהנכס הגיע לחייב בזכות המשיבה. המבקש מפנה להלכות המשפטיות המחייבות, ראו סעיפים 64-65 לבקשה, המחייבים את פרשנות הסעיף בצמצום. מכל הטעמים הללו התבקש בית המשפט ליתן את הסעדים המפורטים בבקשה.
10.החייב הגיש תגובה לבקשה לביטול הענקה וטען מספר טענות מקדמיות, וכן טענות לגופו של עניין. החייב טען כי בקשה לביטול הענקה יכולה להיות מוגשת רק על-ידי נאמן ולא על-ידי מנהל מיוחד, כפי שארע במקרה הנדון. כן טען החייב להתיישנות, שכן לשיטתו הבקשה לביטול הענקה הוגשה ביום 5/8/12, למעלה מ-9 שנים ממועד הגשת הבקשה לצו כינוס (30/12/04). בעניין זה, טען החייב כי הוא נחקר רבות על הסכם הממון גם על-ידי המנהל המיוחד הקודם, ולמצער מדובר בשיהוי. החייב טוען כי שיהוי זה גרם לכך שאין באפשרותו להוכיח כי במועד חתימת הסכם הממון היו כספים לחברת הפניקס וכן מה היה שוויה של חברת ניר עוז. בעניין זה מציין החייב כי לא ניתן להיתלות אך ורק בדברים שנאמרו בחקירתו שנערכה ביום 7/7/14, עת היה נתון תחת השפעת משככי כאבים חזקים. בעניין זה מוסיף החייב וטוען בתגובתו כי מצבו הבריאותי הינו בכי רע, באותה עת סבל הוא מסרטן אגרסיבי בערמונית עם גרורות. יש לציין כי החייב אכן הלך לעולמו ביום 11/5/15.
11.לגופו של עניין, טען החייב כי הסכם הממון מהווה איזון משאבים כדין עם המשיבה. החייב טוען כי יש לדחות את טענת המבקש לפיה העדיף את המשיבה על פני נושיו במסגרת הסכם הממון. לשיטת החייב, על-פי חוות דעת השמאי מ. אדר מיום 3/1/05, שווי הבית, במועד חתימת הסכם הממון, עמד על סך של 270,000$, שווה ערך ל-1,174,500 ₪, ועל הבית רבצה משכנתא על זכויות החייב והמשיבה בנכס לטובת הפניקס על סך של 340,000 ₪, משכנתא אשר שולמה על-ידי המשיבה בלבד. מכאן מבקש החייב לחלוץ את המסקנה כי חלקו של החייב בבית במועד חתימת הסכם הממון עמד על סך של 417,250 ₪. החייב מציין כי המנהל המיוחד הקודם הזמין חוות דעת שמאי מטעמו וממצאיה היו דומים, ראו נספחים ג' ו-ד' לתגובת החייב. בעניין הבית מוסיף החייב וטוען שרכישתו ארעה שנים רבות בטרם הקמת חברת פרש פיש וחברת ניר עוז ומומנה כולה מכספים אשר ירשה המשיבה כבת יחידה להוריה אשר חיו במניעות. מכאן, שיש תחולה לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה. החייב מציין כי בשל השיהוי הרב אין באפשרות המשיבה להמציא אסמכתאות נוספות מעבר לאלו שהומצאו והוצגו כנספים ה'-ז' לתגובה, המלמדים, לשיטת החייב, על התקיימותו של החריג.
12.מסכם החייב וטוען שכנגד קבלת הזכויות בבית ובמגרש ויתרה המשיבה על סך של 466,000 ₪ מכספי הפניקס ומצרף את פירוט הסכומים שהיו בקופה כנספח ח' לתגובה (ריכוז צבירות מיום 31/12/02). בכל הנוגע לבית, טוען החייב כי במועד חתימת הסכם הממון נטלה על עצמה המשיבה את מלוא תשלום יתרת המשכנתא. החייב ממשיך וטוען שהמשיבה ויתרה על 50% משווי חברת ניר עוז, כאשר ערכה של ניר עוז במועד הוויתור עמד על 550,000$, ראו הערכת שווי אשר צורפה כנספח י"א לתגובה. לשיטת החייב, רק ברכיב זה ויתרה המשיבה על סך של 274,779$. בכל הנוגע להעברת מחצית מהזכויות במגרש על שם המשיבה, טוען החייב כי העברת הזכויות נעשתה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ומכוח עסקת השיתוף. החייב צירף לתגובתו טבלת איזון משאבים (ראו נספח י"ב) וטוען כי המשיבה ויתרה על סכום של מעל 2 מיליון ₪ כאשר החייב ויתר על סכום של 666,500 ₪ בלבד.
13.ביום 26/2/15 התקיים דיון בבקשת הפטר והצדדים התייחסו גם לבקשה לביטול הענקה ולטענת הסף שהועלתה בעניין התיישנות ושיהוי. בהחלטתי אשר ניתנה בעת הדיון דחיתי את טענת ההתיישנות, ראו סעיפים 9-14 להחלטה, בעמודים 11-13. בעניין השיהוי קבעתי בין היתר כי בין הצדדים נוהל מו"מ במשך שנים רבות. עם זאת, קבעתי בסעיף 13 כי ייתכן ויהיה מקום להביא בחשבון, אם וככל שיתברר כי אכן נגרם נזק ראייתי לחייב להוכחת יסוד התמורה לו הוא טוען בבקשתו, את הזמן הרב שחלף. באותו דיון גם הוכרז החייב פושט רגל וכך גם הוסרה מסדר היום הטענה שבקשה לביטול הענקה יכולה להיות מוגשת רק על-ידי נאמן. הצדדים ויתרו על חקירות במסגרת הבקשה לביטול הענקה, וכאמור הוגשה הודעה כי החייב הלך לבית עולמו. הצדדים הגישו את סיכום טענותיהם בכתב וחזרו בתמצית על האמור בבקשה ובתגובה.
14.ב"כ החייב הדגיש בסיכומיו כי הנטל הבסיסי להוכחת התנאים לביטול הענקה רובץ על כתפו של הנאמן, ראו תיק פש"ר (ירושלים) 5037/08 עו"ד איתי הס, הנאמן על נכסי החייב בועז גבאי נ' רונית גבאי ואח' (5/5/11) [פורסם במאגרים]. ב"כ החייב שב והדגיש שלשיטתו הסכם הממון מהווה איזון משאבים כדין. ב"כ החייב טוען שעל-פי הפסיקה יש לשום את הנכס נשוא ההענקה נכון למועד בו בוצעה ההענקה הנטענת, ואין מקום לשערך את הנכס נכון להיום. ב"כ החייב טוען כי יש לדחות את טענת המבקש לפיה שוויה של חברת ניר עוז היה אפס במועד חתימת הממון, לשיטתו שווי החברה עמד על 2.4 מיליון ₪. ב"כ החייב טען שהנאמן התעלם מנספח ח' לתגובה לבקשה, הוא פירוט כספי הפניקס. ב"כ החייב טוען כי בשל הזמן הרב שחלף לא יכול היה הוא להשיג אישור עדכני יותר, אולם אין בכך כדי להוביל למסקנה אותה מבקש הנאמן לחלוץ לפיה כביכול כספי הפניקס נלקחו עוד בטרם מתן צו הכינוס. בנוסף ולחלופין, טען ב"כ החייב כי היענות לבקשת הנאמן תוביל לתוצאה בלתי צודקת מבחינת מערך היחסים בין המשיבה לבין הנושים; ב"כ החייב טוען כי מצבה של המשיבה הינו בכי רע; ב"כ החייב טוען לתחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה. ב"כ החייב חוזר על הצעת ההסדר המועלית מטעם המשיבה ויורשי המנוח, ולמעשה מציע תוספת של 820,000 ₪ לקופת הכינוס.
דיון
15.לצורך דיון משפטי בתיק שבפנינו עליי להתייחס להלכות המחייבות הנוגעות לביטול הענקה מכוח סעיף 96(ב) לפקודה, תוך התייחסות ספציפית לעובדה כי מדובר בבני זוג ובהענקה שבוצעה לכאורה במסגרת הסכם ממון – כלומר הפרדת רכוש בין בני זוג.
16.לצורך הניתוח המשפטי, עליי להכריע עובדתית בשאלת ידיעתה של המשיבה אודות מצבו של החייב בעת ביצוע הענקה הנטענת – ולמעשה הנטל עליה להוכיח כי "בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה". בכל הנוגע ליסודות סעיף 96(ג) לפקודה, הנטל רובץ על הנאמן אך בפסיקה נקבע כי אין מדובר בחובת ראיה כבדה מדי, ראו בעניין זה ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פד"י מ"ט (2) 459 בעמ' 477, 483 (להלן: "עניין נדב"). לאור נטל זה יהיה עליי להכריע האם עובדתית הוכח תום הלב של המשיבה ומתן תמורה בת ערך.
ביטול הענקה - כללי
17.בפס"ד סדן נקבע כדלקמן: "המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על-פי סעיף 96 היא להביא לביטול הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל-פירעון, ובטרם נעשה פושט רגל. תכלית הליך זה היא להחזיר את החסר לקופת פשיטת הרגל במסגרת ההגנה על ציבור הנושים (פרשת לוין נ' שילר [1], בעמ' 939-938; ע"א 367/70 הוכברג, עו"ד נ' שלגי [פורסם בנבו] [2], בעמ' 160-159). הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי הרעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפירעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים. ההענקה שסעיף 96 לפקודה עוסק בה אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי. ההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (פרשת לוין נ' שילר [1], שם)".
18.עוד נאמר שם: "בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלוונטית לעניין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים לפני פשיטת הרגל, ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה, תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה שלפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה, ועל-כן ההענקה לא פגעה ביכולתו לפרוע את חובותיו".
19. בכל הנוגע לחריגי סעיף 96(ג) לפקודה, נקבע בתק פש"ר (חיפה) 21387-09-06 משה אריה כץ נ' כונס הנכסים הרשמי (2004) [פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד כץ ") כדלקמן: "על מנת שהמשיבה תוכל לחסות תחת צילו של חריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודת פשיטת הרגל, נדרשת המשיבה להראות כי המשיבה הייתה תמת לב בעת ההענקה, שכן שני היסודות, תמורה בת ערך ותום לב הינם יסודות מצטברים ובהיעדר אחד מהם לא מתקיים החריג כולו (ראה: פש"ר 80/97 עו"ד גדיאל בלושטיין בתפקידו כמנהל עיזבון המנוח מנחם ריטה ז"ל נ' זהבה ריטה (פורסם בנבו) 17.12.08)... לצורך הוכחת יסוד תום הלב יש להראות כי מקבל ההענקה לא ידע בעת ההענקה כי החייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכל להסיק כי הנושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הכנס נשוא ההענקה ממאסת נכסי החייב (ראה לוין וגרוניס, עמ' 328 וגם עניין לוין בעמ' 952). בית המשפט העליון בעניין לוין ובעניין סרגובי קבע כי קרבה משפחתית או עסקית בין המעניק ומקבל ההענקה, יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. כך קבע בית המשפט העליון בעניין סרגובי:
"פסק-דין זה עסק באשתו של פושט-רגל שקיבלה ממנו מקרקעין זמן קצר לפני שהוכרז כפושט-רגל. עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט-רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט-רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין" (ראה עמ' 478).
ביטול הענקה במסגרת הסכם גירושין/הסכם ממון
20.סקרתי לעיל את המבחנים הכללים לאורם בית משפט יבחן ביטול הענקה. עם זאת, דומה שהתפתח "תת ענף" בנושא זה, וקיימים מבחנים נוספים אותם יש לבחון עת ההענקה הנטענת בוצעה לכאורה במסגרת הסכם גירושין ו/או הסכם ממון ו/או הסכם הפרדת רכוש.
21. בפס"ד כץ הנזכר לעיל, קבעה כב' השופטת טאובר כדלקמן: " טרם אדון בהוראות הסכם הגירושין לגופן, אציין כי, על פי ההלכה הנהוגה, כאשר נדרשת הכרעה בעניין נפקות הסכמות אליהן הגיעו בני זוג במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך שהסכם גירושין עשוי להוות ביטוי לרצונם הכנה של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד".
22.בעניין זה קבע בית המשפט העליון בע"א 4374/98 עצמון נ' רפ פ"ד נז(3) 433, 444 כי:
"הכרה בריבונותם של בני הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת...תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדרת יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה".
23.ובבש"א (ת"א) 12735/07 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר (2009) [פורסם במאגרים] (להלן: "פס"ד בראונשטיין") נקבע כדלקמן: ""בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מארג של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן במסגרת סעיף 96".
24.גישה זו של בתי המשפט מוצאת ביטויה אף ביתר שאת מקום בו על פי נסיבות העניין ניתן בנקל לקבוע כי אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי אשר מביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי. כך נקבע במקרה כץ שהובא לעיל: " בענייננו אין ספק כי אין מדובר בהסכם למראית עין אלא הסכם אמיתי שנכרת במסגרת פירוק התא המשפחתי וזאת זמן קצר לאחר שעזב החייב את הבית משום שהקשר בין בני הזוג עלה על שרטון ולאחר שניסיון לשקמו במסגרת טיפול זוגי כשל".
25.כך נקבע גם בפס"ד נידקו מכשירים רפואיים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ ואח' נ' ניר יוסף ואח' (2003) [ פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] להלן: "פס"ד נידקו", מפי כב' השופטת אלשייך, וזאת לאחר שבית המשפט מנתח את האינטרסים המתנגשים: " במסגרת הבקשה הנוכחית, עניין לנו בהסכם פירוד, אשר לפי לשונו שם קץ, למעשה, לשיתוף בנכסים בין בני הזוג. אין חולק, כי ההסכם מנוסח ככזה הבא אך ורק כדי להטיב עם האשה, ואין לתמוה על כך כי עורר את חשדו של הנאמן. אלא, שבחשד בלבד לא סגי; זאת במיוחד לאור המורכבות והרגישות הכרוכים בכל הכרוך בשיתוף הנכסים בין בני-זוג ובסיומו... מחד גיסא, הסכם פירוד עשוי להיות אכן ביטוי כן לרצונם של בני זוג לסיים את שיתוף הנכסים ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה, אשר לגביו קבע בית המשפט העליון בע.א. 4374/98 עצמון [פורסם בנבו] כי ראוי שבית המשפט של פשיטת רגל יכבדו, עולה (כלשון כב' השופט ריבלין באותו עניין) בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת, ולרצונם לנתקו, על יחסי השיתוף הנבנים במסגרתו. לשון אחר; בת זוגו של חייב איננה "שלוחה" של ישותו המשפטית, קל וחומר שלא לאחר פירוד ופירוק "החבילה הרכושית המשותפת". כדי לרדת לנכסיה, אף אם מקורם "ההיסטורי" הוא מן החייב, על הנושים להראות ולהוכיח עילה המוכרת בדין. אי לכך, כאשר עוסקים אנו בהסכם ממון הנחתם לקראת פירוד בני הזוג, אין לבודד חלק מתניותיו ולהסתכל עליהם תוך התעלמות מהמכלול, כולל הנסיבות הסובבות את כריתת ההסכם. הסכם פירוד עשוי להכיל מארג שלם של "תן וקח", הנעשה בנכסים, זכויות ודרישות אחרות בהן משמשים בערבוביה יחסי ממון ומעמד אישי, בצורה המאפשרת סיום מוצלח ומהיר של הקשר. כך למשל, עשויה אשה לקבל לחזקתה את חציו של הבעל בדירת המגורים המשותפת, ומנגד לוותר על תביעות שהיא זכאית לתבוע ממנו, כגון דמי מזונות גבוהים העשויים להקשות עליו לפתוח דף חדש בחייו. יוצא, כי אל הסכמי ממון מסוג זה יש להתייחס בזהירות ולבודקם לפי נסיבות המקרה ואמת הסבירות, בטרם מזדרזים להגדירם כהענקת מרמה. זאת ועוד; בעניין עצמון, קבע בית המשפט העליון כי אף רצון של אחד מבני הזוג למנוע סיכון עתידי של ירידה לנכסיו איננו פסול בהכרח, ואיננו פוגע בכשרות ההפרדה... מאידך גיסא, הנסיון מלמד כי הסכמי ממון ופירוד עשויים להיות כר נוח ושימושי לחייבים כדי להבריח את נכסיהם ולהוציאם אל מחוץ להישג ידם של הנושים; נפוץ מאד הוא המקרה, כי חייב או חייבת החשים כי טבעת חדלות הפרעון הולכת ומתדהקת עליהם, ממהרים לחתום על הסכמי גירושין וממון נדיבים ביותר, בהם מועברים כל נכסיהם אל בת או בן הזוג. במקרים אלו, מן הדין הוא כי בית המשפט יתערב, ויאכוף את הכלל הידוע כי "על אדם לשלם את חובותיו קודם שיהיה נדיב".
26.בפס"ד נידקו מונה השופטת אלשייך מספר מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, אשר יסייעו לבית המשפט להגיע למסקנה פרטנית בכל מקרה ומקרה, ואלו הם: (1) הפרש הזמנים בין עריכת ההסכם לבין הפירוד בפועל (ככל שקיים פער זמנים רב יותר, הדבר פועל לטובת ביטול הענקה); (2) סוג הנכסים – האם הנכסים המועברים הם חלק אינטגרלי מהסכם פירוד כנה (ודירת מגורים מובאת כדוגמא לנכס שכזה); (3) היחס בין ההסכם למועד ההתמוטטות בפועל (ככל שהסמיכות רבה יותר, הדבר פועל לטובת ביטול הענקה); (4) מארג ההסכם – האם מדובר בתנאי "תן וקח" הוגנים וסבירים. במקרה נידקו הגיע בית המשפט למסקנה שאין מדובר בהענקה פסולה.
27.לעומת זאת, כשהוא מפעיל את אותם מבחנים ממש הגיע בית המשפט למסקנה שיש מקום לבטל את הענקה, וזאת במקרה בראונשטיין ובתיק פש"ר 1617/01 בש"א 12695/02 עו"ד איתן ארז נ' רחל קליש ואח' (2003) [ פורסם במאגרים], [פורסם בנבו] להלן: "פס"ד קליש". בפס"ד בראונשטיין מוסיפה השופטת אלשייך מבחן נוסף, וקובעת כי יש הבדל ניכר בין מקרים בהם נטען כי נעשה הסכם בעל פה בין בני זוג, לבין מקרים בהם נעשה הסכם בכתב, לא כל שכן הסכם מפורט ומקיף. במקרה בראונשטיין, הגם שנעשה הסכם בכתב מפורט ומקיף, נקבע כי : " ועל מה ויתרה, לכאורה, המשיבה? על טענותיה בדבר זכויותיה בעסקי החייב "המשגשגים", אשר התבררו בדיעבד כחובות בלבד. זאת ותו לא. המשיבה הרגישה כנראה בחולשת טענתה זו, ועל כן בחרה להציג עצמה כמי שלא ידעה ואפילו לא התעניינה בשווי העסקים ובמצבם. היא הסתפקה בהפרחת אמירה כי ידעה ששווי העסקים הינו "מיליוני דולרים". אין בידי לראות בויתור זה "תמורה בת ערך" לעניין סעיף 96(ג)(2), וספק אם ניתן לראות בויתור זה תמורה כלשהי, כאשר יחד עם "הזכויות" ויתרה המשיבה גם על השתתפותה בחובות העסקים. בנקודה זו מן הראוי להדגיש כי צו הכינוס על נכסי החייב ניתן זמן קצר ביותר (שלושה חודשים) לאחר חתימת ההסכם. סמיכות הזמנים מעוררת את השאלה, כיצד יכולים החייב והמשיבה לטעון כי לא ידעו דבר על מצב עסקי החייב ולסבור בתום לב כי מדובר בעסקים משגשגים ובתמורה בת ערך?! בכך אף שונות נסיבות המקרה דנן מנסיבות עניין נידקו, בו במועד עריכת ההסכם סברה האישה (וככל הנראה גם החייב) כי מצב עסקי החייב טוב". כך גם נקבע בפס"ד קליש, לאחר שבית המשפט הגיע למסקנה שעסקי המנוח בעת עריכת ההסכם היו בעיקרם חובות, והסכם זה נעשה כחודש לפני התאבדותו של החייב (יש לציין כי הענקה המדוברת הייתה אוסף חפצי אומנות).
ומההלכות – ליישומן
28.למעשה עליי לבחון שני נושאים עיקריים – תום לב, ותמורה בת ערך. בחינת תום הלב נחוצה הן לצורך קביעת מסקנה בנוגע להיות הענקה פסולה אם לאו (לפי לשונו של סעיף 96(ב)), וכן לעניין החריג לפי סעיף 96 (ג) (2). במסגרת זו עליי לבחון האם מדובר ב"איזון משאבים" ראוי והוגן, כנטען על ידי המשיבה, או שמא ויתרה היא על חובות בלבד ונותרה עם הנכסים, כטענת הנאמן.
29.כזכור, על פי סעיף 96(ב) יש להוכיח כי במועד קבלת הענקה החייב יכול היה לפרוע את חובותיו גם ללא הנכס מושא הענקה. את אותה ידיעה יש לבחון בזמן אמת – קרי במועד ביצוע הענקה ולא בדיעבד. לא זו אף זו, בפס"ד בראונשטיין נקבע כי לצורך בחינת תום הלב יש לתת משקל להערכה הסובייקטיבית של מקבל הענקה ואין הכרח לבצע בדיקה אובייקטיבית, בחינה הדרושה כאשר בוחנים את האיזונים במסגרת הסכמי ממון: "ויודגש; הערכתה הסובייקטיבית של המשיבה בכל הנוגע לשווי עסקי החייב הינה מהותית לצורך קביעת תום ליבה במועד עריכת ההסכם, כמו גם שווי הוויתור או התמורה "ששולמה", כך, אף אם יתברר כי הערכתה הסובייקטיבית של המשיבה סוטה במידה מסוימת מההערכה האובייקטיבית של הזכויות (כפי שאכן התרחש במקרה דנן), אין בכך כדי לשלול את תום ליבה, כל עוד התרשם בית המשפט ממהימנותה. מנגד, על מנת לקבוע האם מתקיימים איזון ושקילות בין התמורות במסגרת ההסכם, דהיינו האם ההסכם סביר בנסיבות העניין, אין חשיבות להערכתה הסובייקטיבית של המשיבה אלא לבחינה אובייקטיבית של סבירות התמורות. כאמור לעיל, בית המשפט ינקוט משנה זהירות בבואו להתערב בהסכם גירושין תקף, וזאת בשים לב לאופיו הייחודי של ההסכם, אשר נועד להביא את נישואי בני הזוג לכדי סיום תוך יצירת מארג של יתרונות וחסרונות לשני הצדדים. זהירות יתרה תינקט במיוחד כאשר התרשם בית המשפט כי הצדדים פעלו בתום לב וכי לא היה ניסיון להבריח נכסים באמצעות ההסכם. אולם ככל שיתרשם בית המשפט כי במסגרת ההסכם לא נעשתה חלוקה מאוזנת וסבירה של הנכסים, לא יהיה מנוס מהתערבות בהסכמות הצדדים, על ידי ביטולן במסגרת סעיף 96."
30.במקרה שלפנינו, סבורה אני כי לא התקיים יסוד תום הלב ואין בפנינו תמורה בת ערך, ולפיכך בכל הנוגע לבית המגורים, קובעת אני כי מדובר בהענקה פסולה ויש להורות על ביטול הענקה. בכל הנוגע למגרש נכונה אני לקבל את הטענה שמכוח הלכת השיתוף זכאית המשיבה לקבל מחצית מהזכויות במגרש ולפיכך איני מורה על ביטולה של העברה זו. אבהיר קביעותיי לעיל.
31.לא יכולה להיות מחלוקת שהמשיבה ידעה על המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע החייב בזמן אמת, ולא רק מכוח החזקה הקבועה בדין. אין לי אלא להפנות לחקירת החייב, בעמ' 5, סעיף 26. בחקירתו מודה החייב שהמשיבה הייתה מודעת לקשיים; שהיא רצתה להגן על האינטרסים שלה; שלמעשה כל הסכם הממון הינו תולדה של המצב אליו נקלעו עסקי החייב. ודוק, לעובדה זו חשיבות גם בהמשך, שכן בניגוד למתואר בפס"ד כץ או בתיק פש"ר (ת"א) 27603-11-09 עו"ד יניב אינסל נאמן נ' שמואל ינקוביץ (17/5/15) [פורסם במאגרים], לא דובר על הסכם גירושין אשר נועד לאפשר לכל אחד מבני הזוג לצאת לדרך חדשה. מדובר בהסכם שאך נועד לבצע הפרדה של המשטר הרכושי. הסכם זה נעשה בעיצומה של הקריסה הכלכלית, כאשר בחקירתו הודה החייב שהקריסה התרחשה במהירות בדצמבר 2003, ינואר 2004 (ראו סעיף 25.2 לחקירתו) והסכם הממון נחתם ביום 19/2/2004.
32.לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שהמשיבה ידעה גם ידעה על הקריסה הכלכלית; המשיבה בקשה להגן על עצמה בפני נושי החייב; אין כל מניע אחר עומד מאחורי הסכם הממון אלא ניסיון לבצע הפרדה כך שנושי החייב לא יוכלו "לשים יד" על נכסי המשיבה. בכך לא די כדי לקבוע שהמשיבה לא הייתה תמת לב, ולצורך כך יש להוכיח שהמשיבה ידעה כי החייב לא יוכל לפרוע את חובותיו ללא הרכוש הנעבר. בדיקת נקודה זו חופפת חלקית את נושא בדיקת התמורה, ולכן אדרש כעת לשאלה האם הויתור של המשיבה שקול לויתור של החייב (או אף גבוה ממנו, כפי שטוענת המשיבה). בחנתי טענה זו ויש לשלול אותה מכל וכל.
33.בעיקר טוענת המשיבה לשני ויתורים – כספי הפניקס וחלקה בחברת ניר עוז. אם לא אכיר בויתורים אלו כויתורים בעלי ערך ממשי (גם אם לא שקול "אחד לאחד" לויתורו של החייב), נותרים אנו למעשה ללא כל תמורה בת ערך עבור הנכסים הנעברים. בעניין כספי הפניקס – החייב צירף את נספח ח', הוא אישור היתרות נכון ליום 31/12/2002 וביקש להסתמך עליו לצורך קביעת הסכומים אשר היו צבורים בקופה נכון למועד עריכת הסכם הממון.
34.אישור זה אינו מתיישב עם הדברים אשר נאמרו על ידי החייב בחקירתו. בסעיף 27.3 נשאל החייב מפורשות מה קרה לכספים הללו, והשיב: "נמשכו הלכו לכיסוי חובות". בסעיף 27.5 נשאל האם גם הקופה בפניקס עוקלה, והשיב: " אני לא חושב כי עובדה שהצלחתי להוציא את הכסף". אמנם בסיכומים טען ב"כ החייב כי החייב היה נתון תחת משככי כאבים בעת חקירתו, עוד טען לשיהוי בהגשת הבקשה, דבר אשר מנע מהחייב להציג מסמכים מאוחרים יותר מהקופה. איני מקבלת טענות אלו – עובדה כי ברשות החייב היה מסמך משנת 2002, כלומר, ניתן היה לאתר מסמכים משנים אלו ואם לא אותר מסמך מאוחר יותר, הדבר מתיישב עם האמור בחקירתו (משיכת הכספים). כמו כן איני רואה מקום שלא לתת משקל לתשובותיו של החייב בחקירה, שעל פניה נראית חקירה הוגנת, לה ניתנו תשובות לעניין. אם אסכם נקודה זו, אזי הראיות שהוצגו בפניי מתיישבות יותר עם המסקנה שכספי הפניקס כבר נמשכו ושולמו לנושים ולא עברו לידי המשיבה.
35.כעת יש לבחון את הטענה כי המשיבה ויתרה על מחצית משוויה של חברת ניר עוז, אשר על פי הערכת שווי שצורפה כנספח י"ב עמדה, נכון ליום 10/2/2004, על הסך של 2,458,725 ₪. ראשית אציין כי עיון בהערכת שווי מחייב את המסקנה שאין מדובר בשוויה של החברה במובן ה"קלאסי", כלומר נכסיה אל מול התחייבויותיה, דרך חישוב בה ניתן לקבוע האם החברה אכן שווה דבר מה או שמא הינה חדלת פירעון, אלא החייב בחר לבצע הערכת שווי אשר "התבססה על היוון תזרימי מזומנים הצפויים, מרווחי החברה, נטו, לאחר הוצאות אחזקה, הנהלה וכלליות ומס חברות, בנוסף", ראו עמ' 3 לחוות הדעת. כלומר מדובר בהערכת שווי של הפעילות העסקית בלבד, ויפה היא מקרים שחברה מוכרת אך את הפעילות העסקית שלה אך לא את מניותיה. סבורה אני כי על פניו חוות דעת זו אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה, שכן מתעלמים לחלוטין מנושא חובות חברה זו באותה עת, וככל הנראה לא בכדי.
36.ואכן, בחקירת החייב מסתבר שכבר לא הייתה כל פעילות עסקית לחברת ניר עוז - ראו סעיף 26.5 שם הודה בחייב כי לא מאפשרים לו לעבוד בניר עוז; שמאגר הלקוחות הוא הנכס העיקרי של ניר עוז (סעיף 17), אך בזמנו הוא דחה את ההצעות שניתנו לו ולא הסכים להתגמש, ו"אם הייתי מתגמש הכל היה שונה"; בסעיף 15.4 נשאל החייב מתי ניר עוז הפסיקה לבצע עסקאות חדשות והשיב: "משהו כמו 2002-2004 בערך אני לא זוכר, והיא המשיכה רק לגבות את התיק הקיים". מכאן ניתן לחלוץ את המסקנה שגם הערכת השווי שהוצגה, המהוונת תזרים הכנסות עתידי, ככל הנראה מנותקת מהמציאות שכן באותה עת החברה הייתה בשלהי פעילותה.
37.ולגבי שוויה האמיתי של ניר עוז בעת החתימה על הסכם הממון, שוב אין לי אלא להפנות לחקירת החייב. בחקירה זו הודה כי "ההתדרדרות של ניר עוז הייתה כתוצאה מהקריסה של פרש פיש" (סעיף 15.9); "למעשה פרש פיש גררה את ניר עוז למטה" (סעיף 15.17); "הייתי בטוח שדרך ניר עוז אני אצליח להיפרע רק שיתנו לי לעבוד, אבל הבנקים לא נתנו להמשיך לעבוד, הטילו עליך עיקולים מכל הכיוונים וזה היה הגרזן הסופי" (סעיף 16); בסעיף 19 מודה החייב כי החובות של ניר עוז בגין הערבות לפרש פיש היו גבוהות משני מיליון ₪, ומכאן מתבקשת המסקנה שגם אם נקבל את הערכת השווי, אזי התחייבויות החברה באותה עת היו גבוהים מנכסיה, ומכאן שמדובר בחברה חדלת פירעון והמשיבה ויתרה על חובות בלבד, ובלשון פס"ד קליש: "ועל מה ויתרה, לכאורה, המשיבה? על טענותיה בדבר זכויותיה בעסקי החייב "המשגשגים", אשר התבררו בדיעבד כחובות בלבד". הוא הדין גם לענייננו.
38.אם אסכם את המקרה ואבחן אותו לאור המבחנים שנזכרו ונסקרו בפס"ד נידקו, המסקנה המתבקשת היא כי הענקת זכויות החייב למשיבה בבית המגורים היא אכן הענקה פסולה - כך, לא היה כל פירוד בפועל בין בני הזוג, אלא הפרדה רכושית בלבד, והחייב המשיך להתגורר בבית עד יום מותו; כך, הסכם הממון נחתם בעיצומה של הקריסה הכלכלית והמניע היחיד לחתימתו הינו הרחקת רכוש מהנושים; אין מדובר בתנאי "קח ותן" סבירים, כי אם בויתור של החייב בלבד, שעה שכספי הפניקס כבר חלוקו וחברת ניר עוז הייתה בגירעון.
39.איני מקבלת את טענת המשיבה לפיה מתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה. הפסיקה אכן קבעה כי יש לפרש חריג זה בצמצום, ראו תיק פש"ר (ת"א) 14936-07-10 עו"ד רן מסיקה נ' אפרת טקס ואח'. במקרה הנדון חלפו 15 שנה ממועד רכישת הנכס על ידי שני בני הזוג, אשר בחרו לרשום אותו על שם שניהם (בניגוד למגרש החקלאי שנרשם על שם החייב בלבד), ויש בכך כדי ללמד על כוונותיהם ומקורות המימון. זאת ועוד, אין לי אלא להפנות שוב לחקירת החייב, בסעיף 26.6.4, שם הודה החייב שעל הבית נלקחה משכנתא ששימשה אותו לעסקיו ושעל המשכנתא חתמה חברת ניר עוז השקעות שהחזירה את הכסף. לפיכך, שוללת אני במקרה הנדון את תחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה.
40.בכל הנוגע למגרש החקלאי, ובין היתר לאור האמור בסעיף 30 לחקירת החייב, שוכנעתי כי החייב והמשיבה אכן ניהלו משק בית משותף ושחלק ממקורות המימון לרכישת המגרש נבעו מהוריי המשיבה (סעיף 28.3 לחקירה). כשנשאל החייב מדוע המגרש נרשם רק על שמו השיב: "סתם. בלי שום סיבה". לפיכך בעניין המגרש סבורה אני כי מכוח הלכת השיתוף זכאית הייתה המשיבה להירשם כבעלת מחצית מהזכויות ואין מדובר בהענקה פסולה.
סוף דבר
41.בכל הנוגע לבית המגורים קובעת אני כי מדובר בהענקה פסולה. איני מקבלת את טענות ההתיישנות והשיהוי, ולא שוכנעתי כי לנוכח המסמכים שהוצגו והיו ברשות החייב, נגרם לו נזק כתוצאה מהשיהוי הנטען. בכל הנוגע למגרש, אין לשנות את הרישום.
42.בשולי הדברים אעיר כי עומדת הצעה למתן הפטר על הפרק, כנגד תוספת שהוצעה בבקשה. סבורה אני כי על הצדדים לבוא בדברים על רקע ההחלטה הנ"ל ולבחון האם התוספת שהוצעה משקפת את זכויות החייב ב – 50% בנכס, בהתחשב במלוא השיקולים הרלוונטים. מסיבה זו, ומתוך תקווה כי הצדדים יגיעו לעמק השווה אשר ימנע את מימוש הבית מחד ויעניק הפטר לעיזבון מאידך, תוך התחשבות באינטרסים של הנושים, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.
ניתן היום, ג' חשוון תשע"ו, 16 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
