פרשנות המונח "בית אוכל" בסעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה

1.         לפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסקי דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; תפ 80/07; והנשיא רמי כהן; תפ 19082-10-09).

2.         שני הערעורים הללו מעלים שאלה אחת הנוגעת לפרשנות סעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה - תשי"א 1951 (להלן: "החוק"), לעניין ההיתר הכללי שניתן להעסקת עובדים במנוחה השבועית ב"בית אוכל".

3.         על פי סעיף 9 לחוק, העסקת עובד במנוחה השבועית אסורה אלא אם הותרה לפי סעיף 12.

על פי סעיף 12(א) לחוק, "שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית.... עלולה... לפגוע בסיפוק צרכים חיוניים לציבור או לחלק ממנו".

על פי סעיף 12(ב) לאותו חוק, היתר כללי לפי סעיף קטן (א) "לא יינתן אלא על פי החלטת ועדת שרים המורכבת מראש הממשלה, שר הדתות ושר העבודה".

היתר כללי שכזה על פי סעיף 12 לחוק, ניתן "להעבדה בבתי אירוח במנוחה השבועית" ולפיו - "עובד בבית אוכל, בבית מלון או בבית קפה - מותר להעבידו במנוחה השבועית...".

4.         לגבי המסכת העובדתית במקרה שלפנינו, מצאנו אל נכון שלא להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא בשני פסקי דינו, לגבי מהות עסקו של המערער, ולפיכך, מקובלת עלינו הפסיקה לפיה:

א)         למערער, במועדים הרלבנטיים בשני כתבי האישום, היה בית עסק לממכר ממתקים, מסטיקים וסיגריות, משקאות קלים, גלידות, עוגיות וכריכים. שם העסק היה "דראגסטור טובל'ה".

ב)         העסק מוקם בשדרות מוריה 105 בחיפה, בחנות ששטחה נע בין 10 מ"ר ל-12 מ"ר. היה בו אשנב למכירת אוכל ומשקה לעוברים ושבים וכמו כן, היה בו דלפק ולידו שני כסאות למעוניינים לקנות ולמלא טפסי טוטו ולוטו.

ג)          בעסק לא היה מטבח להכנת אוכל, לא היו כסאות ושולחנות לסועדים ולא היו כלי אוכל ותפריט.

ד)         על פי תעודת עובד ציבור שהוגשה לבית הדין קמא מאת מר אהרון אליאס, סגן מנהל מחלקת רישוי עסקים בחיפה, ניתן לעסק רישיון לבית אוכל, וככזה, על פי חוק עזר בעיר חיפה, מותר היה לו להיות פתוח בשבת.

ה)         המערער העביד ביום 9.9.2005, בערב שבת, בשעה 22:45 את בנו ש' בעסקו.

            המערער העביד ביום 5.10.2007, בערב שבת, בשעה 21:45 את בנו ג' בעסקו.

ו)          אין מחלוקת כי המערער ושני בניו שהועבדו בעסקו הינם יהודים.

5.         תמצית טיעונו של בא-כוח המערער היתה כי יש לראות בעסקו כבית אוכל ולפיכך, נכנס הוא בגדר ההיתר הכללי להעסקת עובדים בשעות המנוחה השבועית, וזאת במיוחד נוכח ההיתר שניתן לו כבית אוכל, מכוח חוק העזר לפתוח את עסקו בשבת.

6.         לוז טיעונה של באת-כוח המשיבה היה כי עסקו של המערער אינו ראוי להיחשב כ"בית אוכל", ולפיכך, מטעמי פסקי דינו של בית הדין קמא בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

7.         לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות המקרה ולטיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות.

א)         השאלה הראשונה נוגעת לסיווג עסקו של הנאשם כ"בית אוכל". באשר לשאלה זו, יש ליתן פרשנות למושג "בית אוכל" לא על פי תכלית מתן ההיתר על פי חוק העזר לפתיחת העסק, אלא על פי התכלית של חוק שעות עבודה ומנוחה.

ב)         לענייננו, איסור העבדת עובד בימי המנוחה השבועית, תכליתו ראשית לכל, הינה תכלית סוציאלית - מתן יום מנוחה לעובד.