בגדרי התביעות שלפני מתעוררת שאלת פרשנות הוראתו המגבילה של סעיף 7 לצוואת אימם המנוחה של התובע והנתבעים 1 - 3 וזו לשונה (בתרגום מערבית):
"אני מצווה על ילדיי אלה כי במקרה של מכר או השכרה וכיו"ב, זה יהא ביניהם תחילה ו/או בהסכמתם שנית".
1
.
רקע
לפני שלוש תביעות שהגיש התובע - ז.ת., כנגד שלושת אחיו וכנגד נתבעים נוספים.
כתבי התביעה בתמ"ש 9122/06 ו- 9124/06 כמעט זהים, אך נבדלים בסעדים הנתבעים, ובאחד עתר התובע להצהיר על עסקת המתנה לפיה נתנה המנוחה לבנה, הנתבע מס' 1, ה.ת. (להלן: "
הנתבע" ), 1/3 מזכויותיה במקרקעין הידועים כחלקה 104 גוש 16532 מאדמות נצרת (להלן: "
הנכס") כבטלה ומבוטלת ולהורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה בגינה, ואילו בתביעה השניה ביקש להורות על פירוק השיתוף בנכס, הכל כפי שיובהר בהמשך בהרחבה.
התביעות הנ"ל הוגשו כנגד 6 נתבעים; שלושת אחיו של התובע; הנתבע , א'
- נתבעת מס' 2
(להלן: "
הנתבעת" ו/או "
א'" ) ו- ב' - נתבע מס' 3 ( להלן: "
ב'" ) וכנגד בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, רשם המקרקעין ומנהל מס שבח מקרקעין. אלה צורפו כנתבעים פורמאליים (נתבעים 4-6 בהתאמה), אם כי התובע הבהיר, כי התביעה לפסק-דין הצהרתי בעניין עסקת המתנה מופנית רק כנגד הנתבע ( תמ"ש 9122/06 ), ואילו התביעה לפירוק שיתוף מופנית כנגד כל הנתבעים שצוינו בכתב התביעה.
התביעה כנגד הנתבעים 5 ו-6 נמחקה. באשר לנתבע 4 - בנק ירושלים, נערך הסכם בינו לבין התובע ונתבעים 1 ו-2, שניתן לו תוקף של פסק-דין חלקי.
ב' לא התגונן מפני התביעה ונקבע, כי התובע יהיה זכאי לפסק דין נגדו בסוף ההליך, כפוף להכרעה שתתקבל בעניינם של שאר הנתבעים ( ראה פרוטוקול הדיון מיום 22/11/07 ).
בתביעה הכספית השלישית שב-תמ"ש 9123/06 עתר לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 43,421 ש"ח.
התובע והנתבעים 1-3 הם ילדיה של המנוחה כ.ת. ז"ל ( להלן:
"המנוחה"), היא הבעלים הרשום של 462/742 חלקים מהנכס. הנכס נרכש ע"י המנוחה בשנת 1987, כשעליו היתה בנויה קומת קרקע. בהמשך, הקים התובע קומה מעל קומת הקרקע ( קומה א' ), ולאחר מכן הקים הנתבע דירתו ( קומה ב' ) מעל קומה א'.
האם הלכה לעולמה ביום 24/11/04 והותירה צוואה בעדים מיום 12/2/02, שנערכה בפני הכמרים מ.ט. ו- ס.ג'. (להלן: "
הצוואה"). ביום 11/12/05 ניתן ע"י הרשם לענייני ירושה בנצרת צו לקיום הצוואה. בצוואה צוותה המנוחה לתובע את הקומה הראשונה בבניין הקיים על הנכס (קומה א' ), לנתבע היא צוותה את הקומה השנייה ( קומה ב' ) ואילו את קומת הקרקע היא הורישה ל- א'. באשר ל- ב' היא העניקה לו זכות מגורים בקומת הקרקע, כל עוד הוא רווק. בצוואה נקבעו הוראות באשר לזכויותיו של ב', במידה ויתחתן שאינן רלוונטיות למחלוקות בין הצדדים.
בסעיף 7 לצוואה הורתה המנוחה לילדיה, כי במקרה של מכר או השכרה וכד' של חלקם בעזבון, הרי שזה יהיה בינם לבין עצמם ו/או בהסכמתם.
אין חולק, כי האם ערכה צוואה קודמת ובפני רשות - הנוטריון עסאם חדאד מיום 10/07/01, וכי היא בוטלה ע"י המנוחה בצוואתה המאוחרת הנ"ל.
2
.
הטענות בתביעה הכספית - תמ"ש 9123/06
תביעה זו הוגשה כאמור כנגד הנתבע. בתביעה נטען, כי ביום 9/10/87 רכשה המנוחה את הנכס, וכי התובע השתתף במימון חלק ניכר ממחיר רכישתו.
התובע טען, כי לאחר פטירת האם הביעו כל האחים את רצונם למכור את זכויותיהם בנכס לצדדים שלישיים, וכי הנתבע הציב על דירתו שלט "למכירה", הכל בהסכמה הדדית של כל האחים. לטענת התובע, בהתאם להסכמה הנ"ל הוא מכר את זכויותיו בדירתו שבקומה א' לגב' ס.ש. ( להלן:
"הקונה" ) תמורת 72,000$ ארה"ב, כאשר הנתבע, ללא כל הודעה או התראה מוקדמת, ובניגוד להתנהגותו והסכמתו קודם, התנגד למכירה ואף הגיש בקשה לצו מניעה זמני וזאת במסגרת תביעה לצו מניעה קבוע, כנגד אותה עסקה (תמ"ש 9120/06). לטענת התובע, בעקבות התביעה הנ"ל וצו מניעה זמני שניתן לבקשת הנתבע ואשר מנע את המכירה, נקטה הקונה בהליכים משפטיים כנגדו וכנגד הנתבע ועל כן נגרמו לו הוצאות מיותרות, ונאלץ להתחייב לשאת גם בהוצאותיה של הקונה, משנמנע ממנה לממש את זכויותיה בדירה.
התובע הבהיר, כי בסופו של יום הסכם המכר בינו לבין הקונה בוטל, וכספים ששילמה על חשבון עסקת המכר הוחזרו לה, אם כי לטענתו הוא נאלץ לשאת בהוצאות המשפטיות שנגרמו לקונה בסך של 12,600 ש"ח ובתשלום פיצוי בסך של 1800$ ( 7,535 ש"ח ).
התובע טען עוד, כי במהלך הדיונים המשפטיים בעקבות התנגדות הנתבע להסכם המכר, הסכים הנתבע להצעת בית המשפט לפיה הוא זה שירכוש את קומה א' מהתובע, וביום 19/12/06 נערכה טיוטת הסכם למכירת דירת התובע לנתבע. לטענת התובע, הנתבע התנהל במהלך המו"מ בדרך לא מקובלת ובחוסר תום לב, כך שלאחר שנערכה טיוטה להסכם והצדדים היו על סף חתימה עליו לאחר שסוכם המחיר, חזר בו הנתבע מהסכמתו וביקש לשלם מחיר נמוך בהרבה.