פריג(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט קמא (כבוד השופטת הניג) מיום 21/8/11, בה הורה על מעצר העורר על תום ההליכים נגדו.

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, פציעה ואחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

מכתב האישום עולה כי העורר , יחד עם אחר, תקפו את המתלוננים , אחד בשם מנצור (מתלונן 1) ובדראן (מתלונן 2), בבית מלון בהרצליה, זאת לאחר שמנצור העז לבקש סיגריה מחברתו של העורר, ששמה תהילה.

לבד מתקיפה פיזית, כך על פי כתב האישום, דקר העורר את מנצור בסכין בכתפו, זאת לאחר שהאחרון התכופף ומנע פגיעה בצווארו.

בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר, וכי קיימת עילת מעצר של מסוכנות – לא רק בשל החזקה המשפטית, אלא גם בשל נסיבותיו של מקרה דנן, ולנוכח השימוש בסכין.

בית המשפט קמא לא קיבל את המלצת שירות המבחן בתסקיר, על פיה יש לשקול לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית, בבית הוריו בכפר קאסם ובפיקוחם המלא, כמו גם בפיקוח האיזוק האלקטרוני, ואף בפיקוח שירות המבחן.

בערר שבכאן טען העורר כי שגה בית המשפט בשתיים אלה:

א.בית המשפט קבע כי קיימות לכאורה להוכחת האשמה, הגם שלשיטת בא כוח העורר לא נמצא כזאת בחומר הראיות. לעניין זה אף מפנה באת כוח העורר להחלטתו של כבוד השופט דורון מיום 2/8/11, ממנה עולה כי לכאורה קיים כירסום בחומר הראיות בכל הקשור להוכחת אשמתו של העורר.

בהטעם השני הוא כי אף אם יונח, כך על פי הטענה, כי קיימות ראיות לכאורה, וכפועל יוצא קיימת מסוכנות, הרי שבית המשפט קמא שגה, כך על פי הטענה, בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית בבית הוריו.

לשיטת באת כוח העורר, הדבר מחוייב על פי הדין, אף במקום שהוכחה מסוכנות.

באת כוח העורר אף מפנה לתסקיר , שהגם שנקבע בו כי העורר מסוכן, במידה כזו או אחרת, הרי בסופו של יום מצא קצין המבחן להמליץ על חלופת מעצר.

שמעתי בקשב רב את טענות הצדדים, ואף נחשפתי לחלק מחומר הראיות. אומר כי מקובלת עלי עמדת באת כוח העורר כי קיים כירסום מה בחומר הראיות. במיוחד אמורים הדברים לנוכח העובדה כי המתלוננים אשר טענו כי הינם יכולים על נקלה לזהות את העורר, הרי שבסופו של יום לא הצליחו לזהותו. בנסיבות אלה ברי כי קיים כירסום בחומר הראיות, בכל הקשור לזיהויו של העורר.

עם זאת, אינני מסכים לחלוטין עם באת כוח העורר כאילו אין ראיות לכאורה הקושרות את העורר לאירוע. די אם אפנה לזיהוי של מר מאזי טאהא בעימות שבוצע ביום 217/11 בינו לבין העורר. כך גם הדברים עולים מהזיהוי של תהילה, חברתו של העורר, בהודעתה מיום 4/7/11.

מסכים אני כי זיהוי העורר על ידי אחיו, מר פאריד מוחמד, לא היה זיהוי ודאי, שכן מר מוחמד השיב אם הוא מזהה את אחיו בסרטון (קרי: סרטון האבטחה של מלון פלמה), השיב הלה: "את הראשון אני לא מזהה בכלל (את המעורב האחר) (ח.ט.), את השני הוא דומה לאח שלי הגדול, עבוד פאריד ראחים, הוא הקירח".

אכן אין זיהוי ודאי, אך לא ניתן לומר שלא היה זיהוי לפחות לכאורי. שכן ניתן היה לצפות מאחי העורר, אם אכן איננו מזהה את אחיו, לומר בצורה ברורה – אני אינני מזהה את אחי, ובזה היה תם ונשלם מבחינתו עניין הזיהוי. לא כך השיב מר מוחמד, ברוב הגינותו, יש לומר, אלא טען שהוא דומה לאחיו, אם כי כמובן לא מזהה אותו באופן וודאי.

סבורני כי הודעתו של אחי העורר, כשהיא מצטרפת לעימות , כמו גם לזיהוי של הגברת תהילה – יש בכל אלה כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה.

כאן המקום להזכיר כי לאורך כל הערר שהוגש, כך נראה לי, לא נעשתה הבחנה בין ראיות לכאורה לבין ראייה וודאית, וכאן באמת המקום לקבל את הטענה של בא כוח העורר, כי יש להבחין בין תסקיר לעונש לבין תסקיר לצורך חלופת מעצר. ובשל כך גם יש לעשות הבחנה בין ראיות לכאורה לבין ראיות במידת וודאות כזו או אחרת.

לסיכום נקודה זו, כפי שקבעתי בתחילת הדברים, כי אכן אין להתעלם מהכירסום שחל בחומר הראיות, במיוחד לנוכח העובדה שהמתלוננים אשר הודיעו בריש גלי כי ביכולתם לזהות את העורר, נמצא כי בסופו של יום לא יכלו לזהותו. ברם אני סבור כי מהחומר שהוצג בפניי ניתן לומר כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים.

אוסיף עוד ואומר כי שתיקתו של הנאשם בהודעה השנייה, שתיקה רועמת לאורך כל חקירה, יש בה כדי לאותת כי לכאורה יש לעורר מה להסתיר. זאת אני אומר על אף שבהודעה הראשונה הכחיש כל מעורבות, ובפתח ההודעה השנייה הודיע כי לאור הודעתו הראשונה, אין לו מה להוסיף.