1. המערערת הועמדה לדין בבית המשפט קמא בגין ביצוע שתי עבירות של גניבה בידי עובד, עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין. על-פי הנטען, בעלה של המערערת, ביחד עם אחר, גנבו ממקום העבודה שלהם. המערערת היתה בזמן הגניבה והשתתפה אף היא בגניבה ממעבידו של בעלה, שעל-כן, כאמור, יוחסה לה עבירה גניבה בידי עובד.
בית-משפט קמא (כב' השופטת כב' השופטת ה' נאור) הרשיע את המערערת בעבירות המיוחסות לה ולאחר-מכן גזר את דינה. קדמה להכרעת הדין החלטה של בית-משפט קמא, שדנה בעתירתו של הסניגור דאז שלא להרשיע את המערערת. בית-משפט קמא סבר, כי אין מקום להיעתר לבקשה זו, חרף האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה של המערערת ואשר המליץ על סיום ההליך ללא הרשעה, שעל-כן, כאמור, הרשיע את המערערת וגזר את דינה.
2. הערעור שבפנינו כלל למעשה שתי עתירות: העתירה הראשונה, היתה לבטל את הכרעת הדין של בית-משפט קמא ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום למותב אחר ולא המותב שדן כבר בתיק זאת, בשל מה שהסניגור הגדיר כ"זיהום התיק", כאשר, לשיטתו, למדינה לא ייגרם כל נזק אם אכן תבוטל הכרעת הדין והתיק יחזור למצבו הראשוני וידון בפני מותב אחר. העתירה החילופית היתה, לסיים את ההליך ללא הרשעה.
העתירה הראשונה נשענה על הטענה כי שגה בית-משפט קמא כאשר הרשיע את המערערת בעבירה של גניבה בידי עובד. המשגה הראשון, ושמא נכון יותר לומר, החטא הקדמון הוא של המדינה, שמלכתחילה העמידה את המערערת לדין בגין עבירה זו, הגם שלכל הדעות היא לא היתה עובדת. מי שהיה עובד הינו בעלה, המערערת אכן נלוותה אליו בזמן ביצוע העבירה אולם לא התמלא לגביה הרכיב של היותה עובדת בחברה. בשלב השני המשגה היה של הסניגור שייצג את המערערת בבית-משפט קמא, אשר לא טען בהקשר זה את שצריך היה לטעון, ולאלה הצטרף גם בית המשפט שהרשיע את המערערת.
3. הסניגור היפנה אותנו בטיעוניו לאמור בהחלטתה של כב' השופטת קמא, אשר דנה בשאלת הרשעתה של המערערת. על-פי האמור בהחלטה, נראה כי בית-משפט קמא התייחס אל המערערת, לענין שאלת סיום ההליך, בדרך של אי-הרשעה כמי שאכן ביצעה את העבירה של גניבה בידי עובד. בית-משפט קמא אמר זאת במילים מפורשות:
"דומני שלא בכדי לא הציג בא-כוח הנאשמת במסגרת אסופת הפסיקה פסק-דין ולו אחד, שבו הסתיים הליך פלילי בעבירה של גניבה בידי עובד ללא הרשעה, אף שאינני יכולה להוציא מכלל אפשרות שהיו מקרים חריגים ביותר בהם מצאו בתי-משפט כי המקרה שלפניהם מאפשר סיום ההליך ללא הרשעה".
לאחר-מכן, כאשר התייחסה לענין הענישה, אמרה כב' השופטת קמא, כי:
"לענין העונש יש לגזור את דינה של הנאשמת כאילו מדובר היה בעבירה של גניבה ולא בעבירה של גניבה בידי עובד". ללמדך, שלענין דרך סיום ההליך הנתון שהיה בפני בית-משפט קמא הינו, כי מדובר בגניבה ממעביד. רק לענין שאלת הענישה, התייחסה כב' השופטת קמא אל המערערת כמי שביצעה עבירת גניבה ולא עבירת גניבה ממעביד.
היה על בית-משפט קמא, כך לטענת הסניגור, לראות את המערערת, לאורך כל הדרך, כמי שביצעה עבירת גניבה בלבד. משמתברר כי לא זו התמונה וכי בית-משפט קמא העיד על עצמו כי שקל את ענין ההרשעה תוך יציאה מנקודת הנחה שמדובר בגניבה ממעביד, ההליך כולו "זוהם", ומשכך יש לבטל את פסק הדין כולו, וכאמור, להחזיר את הדיון למותב אחר.
4. התביעה טענה כי אין מקום לביטול ההליך. בפתח הדיון היום בפנינו הסכימה המדינה להמלצתנו להעמיד את העבירה שיוחסה למערערת כעבירת גניבה בלבד, אולם זאת ללא כל השלכה לענין סיום ההליך בדרך של הרשעה או אי-הרשעה, כאשר, לשיטתה, לכל היותר היה מקום להוסיף את הוראת החיקוק של סיוע או שותפות בהוראות החיקוק אולם לא מעבר לכך.
5. באשר לעתירה השנייה, סיום ההליך ללא הרשעה - במנותק משאלת הוראת החיקוק: הסניגור מפנה לנסיבותיה האישיות של המערערת, כפי שהן עולות מתסקיר שירות המבחן. המערערת נגררה לביצוע העבירה על-ידי בעלה. העבריין המרכזי היה בעלה. המערערת היא אשה נורמטיבית, נשואה ואם ל- 4 ילדים. היא למדה במכללת בית ברל. בידיה דיפלומה בבנקאות. אורח חייה נורמטיבי לחלוטין, היא גדלה במשפחה מכובדת. היא מבינה היום את חומרת מעשיה ומכה עליהם חטא. כל הנתונים הללו שאובים מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה. הרשעה לא תאפשר למתלוננת לעסוק במקצוע הבנקאות וגם, אם לא מדובר במקצוע זה, הרשעה תעיב על חייה ותהיה לכל תחום עיסוק אחר שתבחר בו.
6. התביעה מפנה לחומרת העבירה, לדברים שנאמרו בגזר הדין של בית-משפט קמא, לעובדה שמדובר בשתי עבירות ולא בעבירה אחת ובשורה התחתונה העתירה היא, להותיר בעינה את ההרשעה. אין בפנינו ערעור על העונש, שהיה קל במיוחד וכל כולו נושא פני עתיד.
7. עד כאן טיעוני הצדדים ומכאן להחלטתנו. המלצנו אכן בפני המדינה בפתחו של הדיון היום, להסכים לשינוי הוראת החיקוק, כך שהמערערת תואשם ובדיעבד תורשע (אם תורשע ומבלי להתייחס עדיין בשלב הנוכחי לשאלת דרך סיום ההליך) בעבירה של גניבה בהבדל מגניבה ממעביד. בכך נתנו ביטוי לעובדה, שבכתב האישום לא צויין כי העבירה של גניבה בידי עובד, ככל שהיא מיוחסת למערערת נשענת על היותה שותפה או לחילופין, מסייעת. היה על המדינה לציין את הוראות "העזר" שהיא נשענת עליהם בכתב האישום, ומשלא עשתה כן, מן הראוי היה אכן להסתפק בעבירה של גניבה. מכל מקום, גם אם מדובר בעבירת גניבה בלבד ולא גניבה בידי עובד, הנסיבות לביצוע העבירה הן אלה המפורטות בכתב האישום. העובדות לא היו במחלוקת, ולפיהן המערערת סייעה לבעלה לגנוב ממעבידו , וזאת בשתי הזדמנויות שונות.
האמור לעיל משמש בסיס להחלטתנו לענין חלקה הראשון של עתירת הסניגור. לא מצאנו ממש בעתירה לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא מבראשיתו ועל-מנת שידון בפני מותב אחר. איננו שותפים לעמדתו של הסניגור, ולפיה ההליך כולו "זוהם". בית-משפט קמא ראה נכוחה את העובדות לנגד עיניו. שני הקטעים שציטט הסניגור מצויים בהחלטה של כב' השופטת קמא לענין סיום ההליך בדרך של הרשעה, בהבדל מהימנעות מהרשעה. כדי להבהיר: בית-משפט קמא אמר בהחלטתו אכן, כי לא הוצגה בפניו אסופת פסיקה שמדברת על גניבה בידי עובד, אולם בהמשך התייחס גם לכך שיש להתייחס למערערת כאל מי שהורשעה בעבירת גניבה בלבד. לא נעלמו מעינינו המילים:
"כי
לענין העונש יש לגזור את דינה של הנאשמת כאילו מדובר היה בעבירה של גניבה ולא בעבירה של גניבה בידי עובד". עדיין הדברים נאמרו כחלק מהחלטתו של בית-משפט קמא לענין ההרשעה ולא בשלב גזר הדין, המופיע לאחר מכן.
מכל מקום, כפי שאמרנו, המשגה שנפל איננו בפן המהותי אלא יותר בפן הטכני, בכך שהתביעה לא ציינה את ההוראות הנלוות להוראת החיקוק הרלבנטית, שעניינה גניבה בידי עובד, ומשכך, לא ניתן לדבר על עיוות דין שנגרם למערערת כפי שסבר הסניגור. עיוות דין לא נגרם, הנסיבות המפורטות בכתב האישום אינן שנויות, כאמור, במחלוקת. המערערת הודתה בעובדות ולא בהוראת חיקוק, כפי שלעולם מודה כל נאשם. לפיכך, לא נפל בענין זה כל עיוות דין, ואם נפל משגה, אין זה משגה שנבצר מערכאת הערעור לתקן אותו.
לפיכך, איננו מבטלים את הכרעת הדין בשלב זה, אולם בהינתן הסכמת המדינה, אנו קובעים כי העבירה שתיוחס מערערת היא עבירה של גניבה ולא גניבה בידי עובד, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
8. באשר לחלקה השני של העתירה, דהיינו - סיום ההליך ללא הרשעה, תוך יציאה מנקודת הנחה כי המערערת ביצעה עבירת גניבה ולא עבירה בידי עובד, לענין זה התלבטנו והחלטתנו בשלב זה לקבל תסקיר עדכני ביחס למערערת. התסקיר שבפנינו הוא מחודש נובמבר 2012. מאז עברה כחצי שנה ובנסיבות התיק הנוכחי ובהתחשב במכלול הנסיבות, אנו מוצאים לנכון לשוב ולקבל תסקיר שירות מבחן שיתן לנו נתונים עדכניים ביחס למצבה, תוך התייחסות גם לנזק הקונקרטי, אם וככל שהוא קיים, שייגרם לה אם תורשע.
אנו קובעים את הדיון בפנינו לתאריך 8.7.13 שעה 08:30.
המזכירות תפנה לשירות המבחן כדי שימצא תסקיר עדכני.
ניתן והודע היום י"ט אייר תשע"ג, 2013-04-29 במעמד הצדדים.