1. שאלת דינו של תשר (טיפ בלעז), כשכר עבודה, שבה ומונחת לפתחם של בתי המשפט בהיבטים שונים.
השאלה רלוונטית, הן באשר להיבט - האם תשלום זה צריך להילקח בחשבון כחלק משכר העבודה שקיבל העובד ובכך לעמוד בדרישות תשלום שכר מינימום לעובד. הן בהיבט המיסויי, דהיינו - האם התשר חייב בתשלום דמי ביטוח לאומי ובתשלום מס הכנסה, כהכנסת עבודה, והן בשאלת תשלום פיצויי נזיקין/גימלאות בהתאם לחוק הביטוח הלאומי, שהינם פועל יוצא של גובה השכר שהשתכר עובד שנפגע, או שנפטר.
התובע בתיק שלפנינו, מר אלכס כהן, עבד כמלצר אצל הנתבעות במשך כשלוש וחצי שנים. התובע עבד במסעדת "נאפיס" בתקופה מ-1/04 ועד 7/04 ולאחר מכן מ-7/04 עד 7/07 עבד במסעדת "BURGER PLACE" (BP).
הנתבעת 1 הפעילה את מסעדת "נאפיס" וכן את מסעדת BP עד שנת 2005, והחל משנת 2005 הופעלה מסעדת BP ע"י הנתבעת 2.
2. בתביעה שלפנינו טוען התובע, כי לא השתכר במהלך תקופת עבודתו בשיעור שכר מינימום במשק, שכן תשר שקיבל מהלקוחות אותם שירת כמלצר, אינו יכול להיחשב כשכר עבודה.
התובע טוען, כי לא העביר לנתבעות או מי מהן את כספי התשר, וכי התשר לא נרשם בקופת המסעדה ולא היה עליו פיקוח.
כמו כן, תבע התובע פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, תשלום עבור חגים, החזר הוצאות נסיעה, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.
לטענת התובע, הוא פוטר באופן מיידי מעבודתו אצל הנתבעת 2 לאחר למעלה משלוש וחצי שנות עבודה, מאחר ונחשד בגניבת כוס/בקבוק קוקה-קולה.
לאחר שהתברר לנציגי הנתבעת 2, כי מלצרים אחרים אחראים למעשה, נאמר לו לחזור לעבודתו, אולם לאור הנסיבות ולאור העובדה שהוא נחשד בביצוע מעשה כזה, הוא סירב לשוב לעבודה.
התובע סבור, כי התנהלות הנתבעת בעניינו, מזכה אותו בפיצויי פיטורים.
עוד ובנוסף טען התובע, כי הסכמי העבודה עליהם חתם, ואשר נוסחו באופן חד צדדי ע"י הנתבעות, וחתימתו עליהם היתה תנאי לקבלתו לעבודה ו/או להמשך עבודתו, הינם בגדר "חוזה אחיד".
התובע עתר לביטול סעיפים שונים בהסכמי העבודה, אשר בהם כלול ויתור על זכויות שונות וזאת בנימוק, כי המדובר בתנאים מקפחים, בלתי חוקיים הנוגדים את תקנת הציבור.
3. הנתבעות, בכתב הגנתן, הכחישו את תביעת התובע, הן בהיבט הזכאות העקרונית, והן באשר לסכומים שתבע.
לטענת הנתבעות, התובע קיבל את מלוא שכרו, אשר עמד בדרישות שכר מינימום.
הנתבעות טענו, כי סוכם, במפורש בין הצדדים, שתשר שיקבל התובע, כמו גם המלצרים הנוספים, עד לגובה של שכר מינימום, ירשם בקופת העסק וידווח עליו למס הכנסה.
כן טענו הנתבעות, כי לתובע שולמו פדיון החופשה ופדיון דמי ההבראה, לאחר תום עבודתו וכן שולמו לו הוצאות הנסיעה.
הנתבעות הכחישו את זכאות התובע לתשלום עבור חגים.
בהתייחס לנסיבות סיום עבודתו של התובע, טענו הנתבעות, כי התובע התפטר ולא פוטר.
לטענתן, התובע, ביחד עם מלצרים נוספים, נדרש לסיים משמרת על רקע הפרת משמעת, עד לבירור האירוע, ולאחר שנערך בירור ונמצא שהתובע לא היה מעורב בהפרת המשמעת, נאמר לתובע לשוב ולהתייצב למשמרת הבאה שהיתה קבועה לו בסידור העבודה, אולם התובע סירב לעשות כן והתפטר מעבודתו.