1. התובע עבד אצל הנתבעת, המפעילה רשת חנויות צעצועים ומתנות, בין השנים 2001 ל- 2005. התביעה שבפנינו הוגשה בשנת 2009, כארבע שנים לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד. במרכזה טענה בדבר זכותו של התובע לגמול שעות נוספות, לצד רכיבי תביעה נוספים.
התשתית העובדתית
2. ביום 1.10.01 החל התובע לעבוד כמחסנאי בסניף הנתבעת בירושלים (להלן: "תקופת העבודה הראשונה"). בספטמבר 2003 קודם התובע לתפקיד סגן מנהל החנות בירושלים (להלן: "תקופת העבודה השניה"). באוגוסט 2004 קודם התובע פעם נוספת, לתפקיד מנהל חנות הנתבעת בבת-ים, אותו מילא עד לסיום עבודתו אצל הנתבעת (להלן: "תקופת העבודה השלישית").
בתקופת העבודה הראשונה שולם שכר התובע על בסיס שעתי, בתעריף הגבוה אך במעט משכר מינימום. בתקופת העבודה השנייה, עם כניסתו לתפקיד סגן מנהל החנות, החל מקבל שכר חודשי בסך 5,000 ש"ח ברוטו. ארבעה חודשים מאוחר יותר, בינואר 2004, הועלה שכרו לסך 5,000 ש"ח נטו. במהלך תקופת עבודתו השלישית, בינואר 2005 הועלתה משכורתו פעם נוספת והועמדה על 6,267 ש"ח ברוטו (5,500 ש"ח נטו), בנוסף לבונוסים. כמו כן בתקופת עבודתו השלישית, בסניף בת ים, קיבל התובע בנוסף 1,350 ש"ח בחודש השתתפות בשכר דירה (אם כי בין הצדדים מחלוקת האם ההשתתפות שולמה לאורך כול תקופת העבודה השלישית).
3. לאורך מרבית תקופת עבודתו לא היה חתום התובע על הסכם עבודה. במהלך קיץ 2005 החלה הנתבעת בתהליך של העלאה על הכתב של תנאי העסקתם של כל עובדיה, ובהתאם ביום 1.9.05 חתם התובע על הסכם עבודה אישי (סעיף 16 לתצהיר הנתבעת, וכן נספח 2 לתצהיר). ביום 3.11.05 הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו, בשל סגירת סניף החברה בבת-ים. ביום 12.12.05 חתם התובע על "כתב פשרה שחרור והודאת סילוק" לפיו קיבל מהחברה את כל המגיע לו, לרבות "תשלומי פדיון חופשה, שעות נוספות, פיצויי פיטורים וכל זכות אחרת על-פי דין..." (נספח 1 לתצהיר הנתבעת).
4. ביום 9.9.09, כארבע שנים מאוחר יותר, הוגשה תביעתו בתיק זה, שבמרכזה דרישה לתשלום גמול שעות נוספות.
דיון והכרעה
הטענות המקדמיות - וויתור והתיישנות
5. אנו דוחים את טענת הסף שהעלתה הנתבעת, לפיה היה התובע מנוע מלתבוע אותה בשל חתימתו על כתב הוויתור. כל רכיבי התביעה במקרה שלפנינו מתבססים על הוראות חוק קוגנטיות, ועל פי ההלכה הפסוקה:
"משפט העבודה בוחן בקפידה את תוקפם של כתבי-ויתור. עובד אינו יכול לוותר על זכות שנקבעה בחוק מגן או זכות שהוא אינו מודע לה... (דב"ע נד/3-229 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ נ' ישראל נעים, פד"ע לג 260 (1998)).
6. אנו מקבלים את טענת הסף בדבר התיישנות רכיב התביעה לפדיון חופשה. זכותו של התובע לפדיון חופשה התגבשה ביום 5.12.05. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 9.9.09, למעלה משלוש שנים לאחר מועד התגבשות זכות זו. מכאן, שככל שעמדה לתובע זכות שכזו, היא התיישנה (סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951; דיון (ארצי) 2-12/לה עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל נ' אטי רוזנהויסר, פד"ע ו(1) 299 (1975)).
7. לעומת זאת, אנו דוחים את טענת ההתיישנות לגבי אותו חלק משאר רכיבי התביעה המתייחס לשנת עבודתו הראשונה של התובע, החל מיום 1.10.01 ועד ליום 9.9.02. לטענת הנתבעת, בהינתן שכתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 9.9.09, התיישנו רכיביה שלא הוגשה לגביהם תביעה בתוך שבע שנים. ברם, על פי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". הנתבעת לא העלתה בכתב הגנתה את טענת ההתיישנות. על כן, כמצוות החוק, לא ניזקק לה.
לגופה של התביעה לתשלום גמול שעות נוספות
8. בפסק דין שניתן לאחרונה סיכם בית-הדין הארצי כך את ההלכה לעניין דרך הוכחת זכות לגמול שעות נוספות:
"התביעה לגמול שעות נוספות, כמו גם לגמול עבודה במנוחה השבועית, היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות או גמול עבור עבודה במנוחה השבועית חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד... חריג לכלל האמור נקבע זה מכבר בפסיקה, ולפיו די בהוכחת מתכונת קבועה של עבודה בשעות נוספות, על מנת לפסוק לעובד גמול עבודה בשעות נוספות. משמוכחת מתכונת עבודה קבועה, עובר הנטל אל המעביד להוכיח כי העובד נעדר מהעבודה...
(עע (ארצי) 469-08 דניאל אלמליח נ' הורן את ליבוביץ בע"מ (3.5.11)).
9. כתב התביעה שהגיש התובע אינו כולל פירוט של השעות אותן עבד התובע בפועל. אף תצהירי העדות מטעמו אינם כוללים פירוט שכזה. נספחיהם אינם כוללים רישומים ידניים שערך, אם ערך, אודות שעות עבודתו. התובע צירף אמנם לתצהירו את כרטיסי הנוכחות בעבודה הנוגעים לתקופת העבודה הראשונה, כרטיסים שקיבל מהנתבעת במהלך דיון קדם המשפט, אך לטענתו המדובר בכרטיסי נוכחות פיקטיביים, שאינם משקפים את שעות עבודתו בפועל. הנה כי כן, התובע כלל לא ניסה בתיק זה להוכיח את מספר השעות שעבד. מכאן שהשליך את כל יהבו על הוכחת מתכונת עבודה קבועה.
10. מהי המתכונת הקבועה לה טען התובע? לטענתו, עבד במשך כל שנות עבודתו בנתבעת במשך 7 ימים בשבוע, כשבאמצע השבוע עבד בין 12 ל- 14 שעות ביום לפחות, בימי שישי 7 עד 8 שעות לפחות, ובמוצאי-שבתות בין 3 ל- 4 שעות לפחות. בהתאם להלכה הפסוקה שלעיל, עלינו לבחון ראשית האם הוכיח את המתכונת הנטענת. אם הוכיח, יעבור הנטל לבחון האם הוכיחה הנתבעת היעדרויות בשעות העבודה הקבועות.