1. התובעת, המועסקת כיום כאחראית מזכירות בהנהלת עיריית תל-אביב-יפו, טוענת בתיק זה לזכותה להמשיך ולקבל תוספות שכר להן היתה זכאית בעבר, עת שעבדה כמפקחת באגף הפיקוח.
התשתית העובדתית
2. התובעת החלה לעבוד בעירייה ביום 1.9.91. בתחילה הועסקה כעובדת זמנית, וביום 1.11.94 מונתה כעובדת קבועה (כתב המינוי נ/1 לכתב ההגנה). היא הועסקה כמפקחת באגף הפיקוח של העירייה מתחילת תקופת ההעסקה ועד לפברואר 2001. ביום 1.3.01 הועברה התובעת מאגף הפיקוח לתפקיד מזכירה ומתאמת אירועים ביחידת הטקס והאירועים בעירייה, תפקיד שבו הועסקה עד ליום 26.8.01.
לאחר תקופת מעבר שובצה התובעת, ביום 1.11.01, בתפקיד מזכירה באגף משאבי אנוש בעירייה לתקופת ניסיון בת 6 חודשים, ולבסוף מונתה במינוי קבע למשרת אחראית מזכירות בהנהלת בתי העירייה, משרה בה היא אוחזת עד היום (נ/4 ו-נ/6-נ/10 לכתב ההגנה).
3. לאורך כל תקופת עבודתה קיבלה התובעת תוספות שכר שונות, שהתווספו לשכר היסוד שלה. כששימשה התובעת בתפקידה באגף הפיקוח היא קיבלה את תוספות השכר הבאות, ששולמו לה מכוח הסכמים מקומיים שנחתמו בין העירייה וארגון העובדים: תוספת מבצעית, תוספת מאמץ, תוספת פיקוח, תוספת מאמץ פיקוח, תוספת פיקוח מיוחד ותוספת שעות עבודה בלתי רגילות.
4. התובעת טוענת שהיתה ועודנה זכאית לכל תוספות השכר הללו, אותן קיבלה עת עבדה כמפקחת באגף הפיקוח, גם בתקופה שלאחר שיבוצה בתפקידים אחרים בעירייה. זאת, בין אם מכוח התחייבויות והבטחות שניתנו לה לפיהן העברתה לתפקידים אחרים לא תפגע בזכאותה לתוספות השכר, ובין אם מכוח ההסכם הקיבוצי בדבר שכרם ותנאי עבודתם של העובדים ברשויות המקומיות (להלן: ההסכם הקיבוצי), שנחתם ביום 3.3.99 בין מרכז השלטון המקומי והסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים.
טענות התובעת
5. התובעת טענה בכתב התביעה, שכשהועברה מאגף הפיקוח בעירייה ליחידת הטקס והאירועים, התחייב בפניה מנהל אגף הפיקוח דאז, יוחנן דן, שהעברתה למחלקה אחרת בעירייה לא תפגע בשכרה, ושהיא תמשיך לקבל את תוספות השכר ששולמו לה עד אותו מועד גם לאחר ההעברה. בהסתמך על התחייבות זו, שניתנה לה, לטענתה, לאחר שמר דן סיכם את העניין עם אגף משאבי האנוש בעירייה, הסכימה לעבור ליחידת הטקס והאירועים.
6. עוד לטענתה, זכותה להמשיך ולקבל את תוספות השכר האמורות קמה לה גם מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99. לפי הטענה, ההסכם הקיבוצי קבע את האופן בו ימשיכו עובדי הרשויות המקומיות לקבל הטבות שכר מכוח הסכמים מקומיים גם לאחר חתימת ההסכם, ואושרו במסגרתו תוספות שכר חריגות ששולמו בפועל בשלטון המקומי, עד למועד הקובע שנקבע בהסכם הקיבוצי.
לטענת התובעת, תכלית ההסכם הקיבוצי היתה להקפיא "תמונת מצב" של תשלום ההטבות ותוספות השכר נכון למועד תחילת ההסכם, כשרק מאותו מועד ואילך הוחלט לתקן את חריגות השכר שהיו נהוגות ברשויות המקומיות עד אז. על כן, התובעת טענה שהיא זכאית מכוח ההסכם לכל תוספות השכר ששולמו לה עת כיהנה בתפקידה במחלקת הפיקוח, במועד הקובע שנקבע בהסכם הקיבוצי.
7. למרות ההתחייבויות שניתנו לתובעת ולמרות הוראות ההסכם הקיבוצי, טענה התובעת שהעירייה גרעה משכרה שלא כדין את תוספות השכר להן היתה זכאית: בעוד בתפקידה באגף הפיקוח קיבלה התובעת, לטענתה, תוספות שכר בשיעור 80% וכן 37.5 שעות נוספות גלובליות, הרי שבתפקידה החדש בעירייה - בו היא מכהנת עד היום - היא מקבלת תוספות שכר בשיעור נמוך מזה.
התובעת טענה שהיא הלינה על גריעת התוספות משכרה החל מהמועד בו הועברה ליחידת הטקס והאירועים, והביעה התנגדותה להפרת ההתחייבות שניתנה לה. בעקבות פניותיה החוזרות ונשנות, שילמה לה העירייה בדצמבר 2001 חלק מההפרשים בגין תוספות השכר שנגרעו ממנה, בסך חד-פעמי של 5,085 ש"ח, אולם מאז, ולמרות שהתובעת שבה וביקשה את זכויותיה - לא הושב לה שכרה. התובעת פירטה ארוכות את ניסיונותיה לדרוש את זכויותיה, בצל חששה מפני איבוד מקום עבודתה, עד שהחליטה, בסופו של יום, להגיש תביעתה מושא פסק דין זה.
8. התובעת ביקשה מאיתנו ליתן פסק דין הצהרתי לפיו על העירייה להשיב לה את כל תוספות השכר שנגרעו ממנה, וכן לחייב את העירייה לשלם לה סך 122,572.34 ש"ח בגין הפרשי השכר שנגרעו משכרה מיום 30.9.98 ועד ליום 28.2.09, בתוספת פיצויי הלנת שכר.
עוד ביקשה התובעת את בית הדין לחייב את העירייה בתשלום פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, השפלה, כאב וסבל, אובדן הזדמנויות, אובדן קידום ופגיעה במוניטין, והכל - על רקע ה"טרטור" שסבלה מידי העירייה, כדבריה, עת נאלצה לכתת רגליה בין המחלקות השונות ולבקש את זכויותיה, תוך חשש שמא יבולע לה והיא תפוטר. התובעת ביקשה שנשים לב להפלייתה לרעה ביחס לעובדים אחרים של העירייה, להם שילמה העירייה את תוספות השכר בנסיבות זהות.
טענות העירייה
9. העירייה טענה בכתב ההגנה שעובדי אגף הפיקוח, ובהם התובעת, אכן קיבלו בעת הרלוונטית תוספות שכר שונות מכוח הסכמים מקומיים שנחתמו במרוצת השנים בין הנהלת העירייה ובין ארגון העובדים, מתוך הכרה בקשיים עימם מתמודדים עובדי האגף. לטענת העירייה, התוספות הללו היו בחלקן תוספות קבועות, ובחלקן תוספות שתשלומן הותנה בקיום תנאים.
10. באשר לתוספות השכר הקבועות, טענה העירייה שהתובעת קיבלה שוויון מלא גם לאחר שעזבה עבודתה באגף הפיקוח, וזאת כחלק מהקפאת תמונת המצב של השתכרותה ערב חתימת ההסכם הקיבוצי במרץ 1999, אז עבדה באגף הפיקוח.
עם זאת, באשר לתוספות המותנות שקיבלה התובעת באותו מועד, טענה העירייה שהתובעת לא היתה זכאית להן לאחר שעזבה עבודתה באגף הפיקוח, שכן חדלו להתקיים לגביה התנאים המקימים את הזכאות לתוספות הללו.