1. התובעת (להלן גם ה"חברה") הינה חברה שניהלה עסק בנמל תל אביב, בסוף שנות התשעים. מדובר היה במועדון ומזנון לממכר משקאות קלים ומשכרים.
במסגרת מגעי החברה עם הנתבעת מס' 1 (להלן:"גם "העירייה") סברה החברה כי שניים מעובדיה הבכירים של העירייה הם נתבעים 2 ו - 3 (להלן גם "העובדים") מנעו ממנה קבלת רישיון עסק ופעלו כלפיה, במסגרת תפקידם, בשרירות, משיקולים זרים ובחוסר תום לב. התנגדותם של העובדים לניהול עסקה של החברה בנמל תל אביב נבעה בעיקר בשל "מפגעי רעש".
2. על רקע האמור, פנתה החברה עוד בשנת 2004 אל ראש העיר תל - אביב (להלן גם "ראש העיר") בבקשה להעמיד את העובדים לדין משמעתי (ר' מכתבים מיום 23/2/04 ו - 8/11/04).
פניית התובעת לראש העיר נדחתה ע"י העירייה (מכתב מיום 6/1/05), ובין הצדדים התנהלה תכתובת נוספת באותו העניין (ר' מכ' 28/12/05; 24/1/06; 4/1/06; 14/1/07; 18/1/07; 28/1/07 ו- 8/2/07).
3. משנואשה החברה מלגרום להעמדת העובדים לדין משמעתי, היא פנתה בעתירה לבג"ץ כנגד ראש העיר, ומשם בעתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי (תיק עת"מ 1343/07). זה האחרון מצא כי סמכותו של ביה"ד לעבודה היא להכריע בסוגיה, והעבירה לביה"ד זה.
4. עפ"י קביעת כב' השופט צור מביה"ד הארצי, שלפתחו הגיע העניין (ע"ע 240/09), המסגרת המשפטית הנכונה מצויה בחוק רשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח - 1978, המסמיך את ראש העיר או את היועץ המשפטי לממשלה, להגיש לתובע המוסמך קובלנה על עבירת משמעת של עובד רשות מקומית.
פניותיה החוזרות ונשנות של החברה בבקשה כי ראש העיר יפטר את העובדים או יורה על העמדתם לדין משמעתי, נדחו ע"י העירייה, ומכאן התובענה הנוכחית, הדורשת את הכרעתנו.
5. החלטת ראש העיר לעשות או לא לעשות שימוש בסמכותו המנהלית או הסטטוטורית , נתונה אפוא לפיקוח משפטי. ניתן כבר בשלב הנוכחי לומר כי אין מדובר בסמכות לפטר את העובדים, וממילא אין גם לקבל עתירה המוגשת לפטרם. נותרה אפוא השאלה, והיא הטעונה את הכרעת בי"ד זה, האם יש להתערב בשיקול דעתו של ראש העיר
שלא להורות לתובע המוסמך להעמיד את העובדים לדין משמעתי.
6. עיון בחומר הרב שהוגש לביה"ד מגלה, שאכן שהעובדים היו מעורבים בעימות עם החברה, בנוגע למתן רישיון של העירייה לעסקה של החברה. בפסיקת בביהמ"ש המחוזי בתיק ה"פ 1119/00 (לפני כב' השופטת ברון), נמצאו לכאורה העובדים כמי שפעלו שלא על פי נורמות המצופות מעובדי ציבור זהירים ומיומנים. ואולם, האם די בכך כדי להתערב בשיקול דעתו של ראש העירייה, אם להורות לתובע להעמיד את התובעים לדין משמעתי?
7. ביה"ד דנן, אינו מצווה להכריע במחלוקת אם העובדים היו צריכים לגרום להענקת הרישיון לחברה. ביה"ד מצווה רק להחליט האם מדובר כאן בהחלטה בלתי סבירה בעליל של ראש העיר, אשר חרף הערות שונות הנוגעות לתפקודם של העובדים בפרשה, הערות שהושמעו בבית המשפט המחוזי, החליט ראש העיר שלא ליזום העמדת העובדים לדין משמעתי.
8. כאן יש להדגיש כי בסופו של יום, כשהגיע נושא הענקת רישיון לחברה לפני בית המשפט העליון, החליט זה לבטל את תוצאותיו האופרטיביות של בית המשפט המחוזי בהתייחס לחברה, והחברה
לא קיבלה רישיון עסק, עד שלא מילאה את דרישות הרישוי השונים (מכבי אש, משטרה, משרד הבריאות וכד'). כלומר, גם אם תפקודם של העובדים בניהול ענייניה של העירייה לפני ביהמ"ש המחוזי היה לכאורה רשלני, הרי סוף הדיון בעניין רישיון העסק של החברה יכול להעיד על תחילתו.
החברה עצמה לא נמצאה (בביהמ"ש העליון) כזכאית לרישיון העסק, וממילא אי אפשר לומר כי התנהגותם של העובדים שסירבו ליתן לה אותו מלכתחילה "זועקת לשמיים" כטענת ב"כ החברה, כהתנהגות בלתי ראויה של עובד ציבור, ורק הליך משמעתי ירפא את "הנגע" בשירות הציבורי. כך מצאנו כי דווקא החברה עצמה הטוענת ל"רדיפתה" החלה לכאורה בהפעלת העסק ללא רישיון כדין.
9. ביה"ד לא ימהר להתערב בשיקול דעתו של ראש העיר אם להורות לתובע בדין משמעתי, להעמיד עובד עירייה זה או אחר לדין משמעתי. שכן, התערבות ביה"ד גם "במקרי גבול" תביא לידי כך, שעל עובד הציבור ייפול מורא לא רק של כובד שליחותו הציבורית, אלא גם של כובד וגודל מי שנזקק לשירותיו בקבלת רישיון עסק, ואינו עומד בקריטריונים הדרושים לקבלו. יש להיזהר זהירות מפליגה, מלקבוע את גורלו של עובד הציבור על פי מי שנזקק לרישיון ממנו, בייחוד כשבסופו של יום הוכח שהחברה מלכתחילה כלל לא הייתה זכאית לאותו הרישיון.
10. אם לא די בכך, יש ייסוד להניח על פי החומר שהוגש לעיוננו, כי החברה השתהתה באופן משמעותי בהעלאת תלונותיה וטענותיה לעניין העמדתם לדין משמעתי של העובדים נשוא הדיון.
כב' השופט צור מביה"ד הארצי לעבודה (שהעניין הגיע לפתחו) לא היסס למתוח ביקורת נוקבת כלפי החברה, לאמור:"יש להצטער על כך שכל ההליכים שננקטו על ידו המערערת לא התקיימו בהליך המשפטי המתאים הקבוע בחוק....." (סעי 5 לפסק הדין ניתן 9/11/09 ב ע"ע 240/09). העובדה כי חלפו שנים רבות מאז התרחשות העובדות עליהן הצהירו המצהירים (בתצהירים הרבים שהצטברו בתיק ביה"ד), היא הנותנת כי התערבות בהחלטת ראש העיר בשלב זה, תגרום יותר נזק לאינטרס הציבורי, מאשר תועלת.
בשולי הדברים נציין, כי אין אנו רשאים להתייחס ל"חומר הראיתי החדש" שניסה ב"כ החברה להגיש לפנינו בתצהירו של מר רוברט שצן מיום 14/2/10 . הדברים כלל לא הועלו לפי ראש העיר, קודם להחלטתו נשוא הדיון הנוכחי, ואין ביה"ד מחליף את שיקול דעתו של ראש העיר, אלא רק מפקח עליו.
11.
סוף דבר:
אין בית הדין מתערב בנקל בשיקול הדעת שמפעיל בעל סמכות, לעניין פתיחת הליך משמעתי כנגד עובד ציבור.
בודאי הוא שביה"ד לא יעשה כן, כאשר המתלוננת כנגד עובדי הציבור השהתה את פנייתה לבית הדין בקשר לכך, והראיות שהיא מציגה בבקשתה אינן חד משמעיות. אותן ראיות מתבססות בעיקר על פסיקת ביהמ"ש המחוזי,
שלא דן במישרין בשאלת חבותם של עובדי הציבור אלא רק בשאלת ההצדקה, למתן הרישיון העירוני. מה גם, שכאשר הובא ההליך לפני ערכאת הערעור (בערעור על פסיקת ביהמ"ש המחוזי), נמצא שהחברה זכאית לרישיון רק בתנאים מסוימים,
ולא מלכתחילה.